שם משמואל, ראש השנה ט׳Shem MiShmuel, Rosh Hashanah 9
א׳שנת תרע"ז ליל א'
1
ב׳בש"ס פ"ק דכריתות (ואו.) אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא יהא אינש רגיל למיכל בריש שתא וכו', ונראה הטעם דהנה כתיב (תהלים כ"ה ז') חטאות נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכר לי אתה למען טובך ה', ויש לדקדק שתיבת אתה לכאורה היא מיותרת שהרי מדבר לנוכח, ונראה דהנה יש שתי מיני זכירות, יש ע"י מלאכי מעלה כמ"ש ישעי' (ס"ב ו') המזכירים את ה' אל דמי לכם וברש"י שהם המלאכים, ויש זכירה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו כמ"ש ירמי' (ב' ב') זכרתי לך חסד נעוריך וגו', וההפרש שבין שני מיני הזכירות, שמלאך המביט אל מעשה בני אדם להזכירם לפני הקב"ה ית"ש אינו יכול להביט למחצה ואפי' כשבא להביט את הזכיות, אם יש עונות, בהכרח הוא רואה גם אותם, וכשהוא מזכיר הוא מוכרח להזכיר כל מה שראה, ואם ח"ו רוב עונות אנו יכול להושיע מאומה, אבל השי"ת כל יכול להביט אל הטוב ולא אל הרע, וכמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ואף שהי' שם גם להיפוך וכמ"ש וימרו על ים בים סוף וכן כל חטאי המדבר וכמ"ש ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי, מ"מ הקב"ה מביט רק אל חסד נעוריך, וזה שאמר הכתוב חטאות נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכר לי אתה, היינו שהשי"ת בעצמו יזכור ולא ע"י המזכירים, וע"כ יזכור את זה ולא את זה, ואפי' רוב עונות אינם מונעים הזכירה לטובה ובזה יובנו דברי רש"י שם הראוי לחסדך זכור לי אלו מעשים טובים שבידי:
2
ג׳ויש לומר עוד היות יש עתידות בלתי נודעות אפי' למלאך אלא להשי"ת לבדו הצופה ומביט על העתיד כמו על ההוה, וכמ"ש (ישעי' ס"ג ד') כי יום נקם בלבי, ואמרו ז"ל סנהדרין (צ"ט) ללבי גליתי ולאברי לא גליתי, ופרשו המפרשים שהכונה על המלאכים, ובתקה"ז שללבי הם צדיקים שהם בחי' לב, ולאברי הם צדיקים שהם בבחי' איברים, ובכן מובן קו"ח למלאכים שמחצב המלאכים הוא חיצוני למחצב נשמות ישראל כמ"ש הרח"ו בשער הקדושה, ולעתיד תהי' מחיצת ישראל לפנים ממלאכי השרת, וע"כ מלאך הבא לראות מעשה בני אדם, אינו יכול לראות מה יהי' סוף כל סוף, אבל הקב"ה צופה ומביט עד סוף כל הדורות, וסוף כל סוף יהיו ישראל נרצין לפני ה', ע"כ כשהזכירה ע"י השי"ת בעצמו אין העונות מעכבין:
3
ד׳ובזה יש לפרש ענין הזכרונות בר"ה שמתפללין שיעלה זכרונינו לפניו ית"ש בעצמו ולא ע"י המזכירים, ועי"ז יעלה זכרונינו לטובה, וזהו ובמה בשופר, כי קול שופר היוצא מפנימית הלב בלי ה' מוצאות הפה, מעורר נמי למעלה פנימית הזכירה דהיינו ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו:
4
ה׳ולפי האמור יש לפרש הא דאמרו ז"ל אין ב"ד של מעלה נכנסין לדין אא"כ קדשו ב"ד של מטה את החודש, וקידוש החודש הוא ביום, וא"כ איך יתפרנסו דברי הש"ס ברכות (י"ח:) במעשה דחסיד אחד שהרוחות השמיעו בלילה של ר"ה מה שנגזר בשמים, ולפי דברינו הנ"ל יש לפרש הא דאין ב"ד של מעלה נכנסין וכו', ב"ד דווקא שלפניהם עומדים המיימינים לזכות והמשמאילים לחובה והם הם המזכירים את כל מעשה בני אדם, ואינם יודעין אלא מה שלפניהם בגלוי, אבל לא את העתידות שעדיין בהעלם דבר מהם, א"כ לא יתכן לכנס לדין אלא כשקדשו ב"ד של מטה את החודש ונתגלה לכל המיימינים והמשמאילים שהיום יום הדין, אבל כשעדיין לא נתגלה יום הדין אין אתם יודע לבוא לפני הב"ד, וכל זה הוא כשהדין נחתך ע"י הב"ד, אבל הענינים שהקב"ה בעצמו דן אותם והוא הדיין והוא העד והוא הבע"ד, בלי המיימינים והמשמאילים, זה יכול להיות בלילה, ולפי"ז יש לומר דעובדא דהתם הי' שהשי"ת בעצמו הי' הדיין ע"כ נחתך בלילה:
5
ו׳והטעם יש לומר מה שלפעמים השי"ת בעצמו דן, הוא משום שחפץ חסד הוא, וחפץ להצדיק בריותיו וכאשר הביט שלפי מעשה הנגלה אין לחפש ולמצא מעש, דן בעצמו וצופה ומביט עד סוף כל הדורות, ודן לפי המעשים טובים ואפי' אותם העתידים כנ"ל, וכמ"ש בתנדב"א פרק א' ברוך המקום ברוך הוא שמכיר בראש מה שיהי' בסוף ומגיד מראשית אחרית מקדם אשר נעשה ויודע מה שנעשה ומה שעתיד להיות, וצופה לטובה ואינו צופה לרעה, ולמחר כשבאים המקטרגים נאמר להם שכבר נחתך הדין, והטוען אחרי מעשה ב"ד לא אמר כלום, ומובן שזה הוא רק כשרואה שלא יוכלו לעמוד בדין כי אין מרחמים בדין, ובאשר מלך במשפט יעמיד ארץ ואוהב את הדין ואינו מדחה את המקטרגים בגילא דחטתא, מצדיק את בריותיו באופן זה, ומובן לפי"ז שדין זה איננו כולל בכל הענינים אלא בחלק הענינים שלפי עומק הדין לא יצאו זכאים, ויתר הענינים נדונים ביום מחר לפני ב"ד מדת הדין ומדת הרחמים, והמקטריגים מקטריגין, והסניגורים מלמדין סניגוריא, וצריכין לקול שופר ולזכרונות, שיהי' עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, אבל הענינים שנידונין בלילה לפני הקב"ה אינן נזקקין לכל אלה, ואפשר עוד לומר כי באשר השי"ת רואה העתיד כההוה, כל עבודת ישראל שיעשו ביום מחר, מעוררים תיכף בלילה שתהי' הזכירה לטובה כנ"ל, טרם יבואו ביום מחר המקטרגים לקטרג:
6
ז׳ולפי האמור יתבאר ענין סימנא מילתא שאנו עושין בליל ר"ה, עפ"י מ"ש הרמב"ן פ' לך לך, שכל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון תהי' הגזירה מתקיימת על כל פנים עיי"ש, וע"כ הגזירות שנגזרו לטובה מפי השי"ת בכבודו ובעצמו בליל ר"ה, למען תהי' מתקיימת על כל פנים, ולא ימצאו שוב המקטריגים מקום לפתוח פה, עושין פועל דמיוני שיהי' מעשה ב"ד, והטוען אחריו לא אמר כלום:
7
ח׳ולפי מה שאמרנו שדין הלילה הוא בלתי נודע לצבא השמים, אלא הקב"ה לבדו הוא הדיין והוא העד והוא הבע"ד, באשר עוד לא קדשו ב"ד של מטה את החודש הוא עדיין בהעלם דבר, יובן למה לא יסד הפייטן פייט למערבית בר"ה, כי פייט הוא ענין שירה, ושירה היא התגלות שמחת הלב שהיא בהעלם, ובזה מעוררין למעלה התגלות הנעלם, ובאשר אז הוא זמן טרם התגלות הנעלם, ע"כ אין זמן לשירה:
8
ט׳במשנה בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם, ובחג נידונין על המים, יש לדקדק דלפי שטחיית הלשון הי' צריך לומר בר"ה על כל מאורעות האדם וכדומה, אבל לשון עוברין לפניו כבני מרון, איננו לפי סגנון הלשון של פסת ועצרת, ועוד דלשון עוברין לפניו אכתי לא משתמע דין, ואפי' פקודה ובחינה איתא בגמרא דלאינך תנאי לא משמע אלא עיוני בעלמא, ומה אולמא לישנא דעוברין לפניו דמשמע דין, ועוד יש לדקדק דקאמר ובחג נידונין על המים, תיבת "נידונין" נראה לכאורה מיותרת, ויהי' די לומר ובחג על המים כמו שאמר בפסח ועצרת:
9
י׳ונראה לפרש דהנה בזוה"ק ח"ב (קפ"ד.) אמאי איתער דינא עלאה ביומא דא, אלא כל רזין וכל קדישין יקירין כלהו תלוין בשביעאה, וההוא שביעאה עלאה, עלמא עלאה דאקרי עלמא דאתי, מני' נהרין כל בוצינין וכל קדושין וכל ברכאן, וכד מטי זמנא לחדתותי ברכאן וקדושין לאנהרא בעא לאשגחא בכל תקונין דעלמין כולהו וכל אינון תיקונין לאתקיימא כולהון סלקין מגו תתאי אי אינון כשראן ואי לא כשראן כדין קיימא מלה דלא נהיר עד דאתפרשין חייבין מגו זכאין, כדין אתער דינא עכ"ל, וממוצא הדברים שהכוונה לחדתותי ברכאן וקדושין לאנהרא, ולפי"ז יש לומר דהא דעוברין לפניו כבני מרון הוא כמשל חיילות של מלך העוברין לפניו לקבל מתנותיו שהוא מחלק להם, כן עוברין כולם לפני ממ"ה הקב"ה, ובאור פני מלך חיים מקבלין כולם כל ברכאן וקדושין, אך מזה עצמו שעוברין לפניו נתהוה הדין, שהרי כתיב לא יגורך רע ופרש"י ז"ל לא יגור במגורך רע, וע"כ חלקי הרע נסוגין אחור ונדחין למצולות ים, וצדיקים [שמעט חלקי הרע שבהם אינם מתאחדים עמהם אלא כמרחפת עליהם] מתרפאין בדין זה, שהרי חלקי הרע נדחין, והם נשארים נקיים וזכים לקבל אור פני מלך חיים, כמו מראה מלוטשת או לבנה המקבלת אור השמש, אך רשעים שנתאחדו עם חלקי הרע כצמיד פתיל וכענין שכתוב (יחזקאל ל״ב:כ״ז) ותהי עונותם על עצמותם, וא"א להפרד זה מזה כי העבירה מלפפתו וכרכתו, הם נידונין בה ונדחין עם העבירות יחד, וזהו שכתוב במדבר (ט"ו ל"א) הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, ובספרי היא ועונה עמה:
10
י״אולפי האמור כל דינו של ר"ה הוא העברה לפניו ית"ש כבני מרון, זהו הדין המברר מי הוא הצדיק המקבל את האור פני מלך חיים, ומי הוא הרשע גמור שהעון דבק בו שנסוג אחור ונדחה עם העון יחד, ע"כ שפיר אמר התנא בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שהרי זה עצמו הוא הדין, ואינו דומה ללשון פקודה ובחינה שהיא ענין השגחה ממעלה למטה שע"ז אמרו שהוא עיוני בעלמא, אבל העברה לפניו הוא עצמו הדין, וכענין שכתוב מי יעלה בהר ה' וגו', ונדחין הבלתי ראוין, ומעתה מיושב נמי מה שחזר והזכיר בחג תיבת נדונין, שאחר שהפסיק הענין בר"ה שדינו איננו בסיגנון דין של פסח ועצרת, הוצרך לחזור ולומר שבחג איננו כסיגנון ר"ה אלא נדונין כסיגנון דין של פסח ועצרת
11
