שם משמואל, ראש השנה ח׳Shem MiShmuel, Rosh Hashanah 8
א׳שנת תרע"ו
1
ב׳במדרש ר' ברכי' פתח תקעו בחודש שופר וכי כל החדשים אינן חודש אלא בכסה וכל החדשים אינן נכסין אלא ליום חגינו והוא ניסן חודש נכסה ויש לו חג (בפני עצמו) אלא איזהו חודש שנכסה ויש לו חג וחגו בן יומו [אין] אתה מוצא אלא בחודש תישרי, ויש להבין למה האריך הכתוב כ"כ בסימנים ולא כתב בפי' ובקיצור תקעו בחודש השביעי שופר:
2
ג׳ונראה דהנה אמרו ז"ל אומה"ע מונין לחמה וישראל מונין ללבנה, ויש לומר דטעמא רבה איכא בדבר, דהיות ידוע דהאדם הוא עולם קטן, ודוגמת חמה ולבנה בעולם הגדול הם מוח ולב בעולם הקטן, וידועין דברי מהר"ל דבמצות השכליות יש לאומה"ע קצת אחיזה וע"כ עשו הי' זהיר בכיבוד אב שהוא ממצות השכליות עכ"ד, ויש לומר דה"ט דיש חכמה באומות תאמין, אבל במצות ששורשם בלב היינו שיהי' נמשך אחר הש"י לדבקה בו באהבה אין להאומות שום אחיזה, וע"כ בש"ס סוטה (כ"ז:) שר' יוחנן בן זכאי דרש כל ימיו שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה, כי יראה באה מפאת השכל ויראה אותיות ראי', אבל אהבה באה מפאת כוחות הלב, בזה אין לאומה"ע שום נגיעה, [ויש לומר דפלוגתא דר' יוחנן בן זכאי עם ר' יהושע בן הורקנוס שם שדרש שלא עבד איוב את הקב"ה אלא מאהבה תלוי' בפלוגתא דש"ס ב"ב (ט"ו.) אם איוב מישראל הי' או מאוה"ע הי', דריב"ז סבר כברייתא דהתם דמאומה"ע הי' ור' יהושע בן הורקנוס סבר כר"י ור"א דישראל הי' ומעולי גולה ומדרשו בטברי' עי"ש] ומאחר דאומה"ע אין להם אחיזה אלא בשכל ע"כ מונין לחמה שורש ודוגמא דידהו, אבל ישראל שהם מיוחדין שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים והם דבקים באהבה ע"כ מונין לדוגמא דידהו שהיא הלבנה, והיינו נמי טעמא דכשחמה לוקה סימן רע לאומה"ע וכשהלבנה לוקה. וכו' כי השינוי בהשורש גורם שינוי בהענפים:
3
ד׳והנה בש"ס ע"ז (ג':) דאמר רשב"ל אין גיהנם לעת"ל אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר, רשעים נדונין בה וצדיקים מתרפאין בה, ופירש הבעש"ט זצללה"ה דבאשר השמש הוא מלך התחתונים אם הוא יתערטל מלבושו, ככה יתערטלו כל התחתונים מלבושם, ואוה"ע שהם בעצם רע אלא שלפעמים מתלבשים בלבוש צדקה, וכאשר יתערטלו לא ישאר בהם אלא חלק רע לבד, וע"כ יהיו נידונין בה, וישראל שהם בעצם טוב יתרפאו בה, עכת"ד, ויש להבין מי לא משתכח בישראל חסירי מצות פרטית, וא"כ כשיתערטלו מלבושם יתגלה מומם, אך נראה להוסיף עוד ולומר דרק אומה"ע ששורשם הוא החמה יתערטלו בהתערטלו והם יבושו ויבהלו מאד אבל ישראל ששורשם איננו בחמה אין מזיק להם התערטלותו, ואדרבה תהי' להם רפואה מזה באשר יהי' ביכולתם לקבל את חום השמש דרך הלבוש, ואת הטוב יקבלו ואת הרע לא יגיע אליהם, וע"ז נאמר וזרחה לכם וגו' שמש צדקה ומרפא בכנפי':
4
ה׳ויש לומר דכמו דאוה"ע ששורשם בחמה יתערטלו בהתערטלותו, כן נמי ישראל שמונין ללבנה מתפעלים בהתפעלותה, והיינו, דהנה מיעוט הירח נקרא בכסא כנ"ל שהלבנה נכסה, ואף שלעולם חצי כדורה מאיר אלא שפונה למעלה וחצי שכלפי הארץ לא הי' מאיר ואין כאן שום כיסוי, וא"כ יש להבין למה נאמר בה בכסה, אך הענין משום דכל מיעוט הירח נמשך מפאת חטא הירח שקטרגה ואמרה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד ואמר לה לכי ומעטי עצמך, ומפאת זה נמשך מיעוט הירח וע"כ בהגיע זמן שהוא בתכלית הדקות נזכרה מחטאה ומגיע לה בושת מחטאה וכענין שכתוב באדה"ר וידעו כי ערומים הם מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו המינה, וכתוב שם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות כן הענין בהלבנה, וכמו המתבייש שמכסה פניו מחמת בושה ככה הוא למעלה למשכיל, וע"כ נקרא גם לבנה התחתונה שנכסה, והנה היא גורמת הכנעה ובושה גם לישראל למטה שמונין אלי' והוא ק"ו מאדה"ר שמצוה אחת היתה לו בידו ונתערטל ממנה, ק"ו אנו שיש לנו תרי"ג מצות וידועים דברי הרמב"ם בפי' מאמרם ז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות היינו שבשביל מצוה אחת כתיקונה זוכין לחיי עוה"ב וכשיש הרבה מצות א"א שלא תבוא אחת מהם ליד איש במשך כל ימי חייו לזכות בה לעוה"ב, וע"כ ישראל למטה שמחפשין תמיד חסרונות בעבודתם ולפי הבנתם צורך איכות ומהות העבודה נדמה להם שלא עשו כלום, וא"כ הבושה כפולה ומכופלת שאפי' אחר שיש להם הרבה מצות ואעפי"כ הם עירומים מכל מצוה כתיקונה אוי לה לאותה בושה, וזהו ענין הכיפור קטן בעת מיעוט הירח, וזהו שאיתא בספר גנת אגוז שר"ח הוא ראש מועדי הכנעה, והיינו שבשביל הכנעה ובושה הקודמת נעשה מזה מועד כמ"ש אני את דכה:
5
ו׳והנה בזוה"ק ת"ג (צ"ג.) דביו"ט יש הארה מאור שנברא ביום הראשון מה גם ביו"ט של ר"ה דבזוה"ק ח"ב (קפ"ד) דכל רזין וכל קדישין יקירין כלהו תליין בשביעאה וההיא שביעאה עלאה עלמא עלאה דאקרי עלמא דאתי מיני' נהרין כל בוצינין וכל קדושין וכל ברכאן עיי"ש, וא"כ אז ההכנעה ובושה עוד יותר ויותר כי בכל זמן שמקרבין את ישראל ביותר תגדל הבושה וכמו שאמר אדה"ר את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואחבא, והפי' שבשביל זה עצמו ששמעתי את קולך שהוא קירוב האלקית נתגדלה הבושה מאד עד שלא מצא מקום בעצמו והחביא א"ע, כן בבחי' זו עומדים ישראל בר"ה, וזהו הענין שופר גנוחי גנח ילולי יליל והלכה בכפופין כאדם הכופף וכובש פניו מחמת בושה:
6
ז׳ולפי האמור יתפרש הכתוב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו שבאשר יש כאן בושה כפולה ומכופלת, אחת שהוא בכסה שהלבנה נכסה כנ"ל שגורם לישראל בושה, ולא עוד אלא שהוא ליום חגינו שיש לישראל קירוב האלקית, שהוא כענין את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנכי ואחבא, ויש לומר שזה ענין שברים תרועה דתרוייהו צריכין לעומת בושה הכפולה, ומעתה מובן שהכתוב האריך לומר בכסה ליום חגינו לאו לסימן לבד נאמר אלא שהשמיענו טעם השופר, ובאמת לרגלי הבושה יתגדל היו"ט, וכמו שר"ח אקרי מועד מחמת הכנעה, מובן שבר"ה שהבושה והכנעה היא כפולה ומכופלת יגדל היו"ט, וכמו שאמרו פרנסים הראשונים עזרא וסייעתו (נחמי' ח') היום קדוש הוא לה' אלקיכם אל תתאבלו ואל תבכו וגו' ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם, ויובן עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפי' מגביה שפלים עד מרום, כי מטבע השפל כשמגביהין אותו נעשה עוד שפל בעיניו יותר ומתבייש בעצמו, ע"כ מגביהין אותו עוד יותר וחוזר חלילה עד אין שיעור להגבהתו עד מרום, עכת"ד':
7
ח׳ובדוגמא זו י"ל בר"ה כי ההכנעה והבושה נמשכין מיום חגינו כנ"ל, ממילא מגביהין אותם עד מרום, ע"כ נעשה מזה שמחה בישראל, ויש לומר שזהו הפי' מה שאיתא בנחמי' שם וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם, היינו שהבינו היטב את אשר לפניהם כי בפשיטות אינו מובן מה הבנה היתה שם, כי מה שעשו נצטוו בפירוש:
8
ט׳בש"ס ר"ה אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלו זכרוניכם לפני ובמה בשופר, ופירש הריטב"א דהא ובמה בשופר קאי נמי אמלכיות כאלו אמרו כדי שתמליכוני עליכם במה בשופר וכענין שנאמר בשאול כשהמליכוהו ויריעו כל העם ויאמרו יחי המלך ואינו מובן הדמיון משם שהי' כדי לפרסם או לשמחה וכאן אמרו כמה דכייף או כמה דפשיט אינש דעתי' טפי מעלי וגנוחי גנח ילולי יליל ולשמחה מה זו עושה:
9
י׳ונראה דהנה מעלת שופר גדולה ממעלת התפילה כי שופר דאורייתא והתפילה דרבנן כאמרם ז"ל שלהי ר"ה פשיטא דהא דאורייתא והא דרבנן, ונראה דגדולה נמי ממעלת הקרבנות, וכאמרם ז"ל ותיטב לה' משור פר משופר, היינו שדוד התפלל שתפילתו תוטב משור פר שהקריב אדה"ר ואפקי' חכז"ל מלשון משופר מכלל דבכל מקום מעלת השופר גדולה משניהם, דחכז"ל לאו לגרוע תפילתו של דוד אמרו, ואם היתה מעלת הקרבן גדולה משופר הי' הא דאפקוהו מפשוטו גרעון בתפילתו של דוד כמובן, ובודאי טעמא בעי למה גדולה מעלתו כ"כ:
10
י״אונראה לפרש דהנה כל השפעות היוצאות מלמעלה הם רוחניים גמורים אלא בעברם דרך העולמות והמלאכים נתלבשו בעניני עולמות ההם והמלאכים שבהם עד שבבואם לעולם הגשמי מתלבשים בלבוש גשמי ממש בנוי מארבע יסודות הגשמים וכמשל הפרי שנתלבש בקליפתו, אבל מ"מ עיקר הוא הרוחניות שבהם, וכידוע דברי האריז"ל בפסוק כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, היינו מוצא פי ה' שנתלבש בהלחם בזה יחי' האדם ולא בגשמית הלחם, והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד כי השפעה הרוחנית מלמעלה היא החיבור בין הנותן שהוא הש"י להמקבלים ההשפעה, וישראל המבקשים השפעה אין עיניהם נשואות לגשמיות השפעה לבד אלא להחיבור שבה עכת"ד הצריך לעניננו, ויש להבין דא"כ הי' כל מין השפעה צריך להביא אתו דביקות ואהבה, והרי כתיב וישמן ישורון ויבעט, ואמרו ז"ל גדול נסיון העושר מנסיון העוני, אך הטעם הוא מפני שאין ההשפעה באה אלא בלבוש כנ"ל, ולעומת מהות ההשפעה כן יגדל לבושו הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, וע"כ הנמשך אחר פנימית ההשפעה באמת מביאה אתה דביקות ויראת שמים, והיינו הך דהגיד כ"ק זקני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק דכשהשנה היא מבורכת היא מבורכת בכל דבר ואפי' ביראת שמים נמי, ובודאי שהפירוש שמבורכת ביראת שמים להמבקשים יר"ש ונמשכין אחר פנימית ההשפעה ולא להנמשכין אחר לבוש החיצון שבה, וע"כ מרבית העולם שנמשכין אחר חיצונית ההשפעה והלבוש גורם עוד נסיון:
11
י״בוהנה תפילה היא המושכת שפע מלמעלה כמהותה כן המשכתה, היינו דהדיבור של תפילה הוא יוצא מפנימית הלב ומתלבש בה' מוצאות הפה, ופנימית הלב היא כמעט רוחנית אך הרוחני מתלבש בה' מוצאות הפה שהוא גשמי ממש, והוא רוחני בלבוש גשמי ע"כ מושכת כדוגמתה השפעה מלמעלה נמי רוחני בלבוש גשמי כנ"ל. אבל אין בכוחה להמשיך מלמעלה רוחני בלי לבוש גשמי יותר ממהותה העצמית, אך שופר הוא הבל היוצא מפנימית הלב בלתי נתלבש בה' מוצאות, וכלי השופר איננו מעצם הקול ואיננו מתאחד עם הבל הלב כמו שה' מוצאת הפה מתאחדים עם הבל הלב שהם הם האדם עצמו, אבל כלי השופר הוא דבר נפרד מהאדם וחשוב הבל כאלו הוא עומד בעצמו ברוחניותו בלתי מתלבש בגשמיות, ע"כ יש בכחו נמי להמשיך מלמעלה השפעה רוחנית בלתי מתלבש בגשמיות, והיינו הך דמעלת השופר גדולה מן התפילה, ומובן אשר קרבנות שכולן עשי' גשמית רק שהרצון מלובש בהן בודאי מעלת השופר גדולה מהן:
12
י״גוהנה בר"ה נדרש שתתגלה מלכות שמים בעולם, כי זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, וכמו שכוונת הבריאה של כל העולמות היתה שתתגלה כבוד ה', כן נדרש שבכל ר"ה תתגלה מלכות ה' בעולם, וזהו כל תפילותינו ביום זה ובכן תן פחדך וכו' מלוך על כל העולם כולו וכו' וידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו', והנה השפעת התגלות מלכות שמים היא ענין רוחני בלי לבוש גשמי כמובן, וע"כ דיבור של תפילה אף שהוא יוצא מפנימית הלב מ"מ באשר הוא מתלבש ומתאחד בה' מוצאות הפה אי אפשר שימשך מלמעלה דבר רוחני בלתי מתלבש בלבוש גשמי כנ"ל, ע"כ נתבקש לענין זה מצות תקיעת שופר שהיא נחשבת רוחנית בלתי מתלבשת בה' מוצאות הפה הגשמים שבכחו להמשיך דוגמתו השפעה רוחנית בלתי מלובשת:
13
י״דומעתה מובן דברי הריטב"א דכדי שתמליכוני עליכם נמי הוא באמצעות השופר דהדיבור של מלכיות בעצמו איננו מספיק להמשיך השפעת התגלות מלכות שמים, אלא שהדיבור הוא מורה לבד מה שימשך השופר, ועיקר המשכה הוא בשופר:
14
ט״ואמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, הנה כ"ק זקני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד בזה הלשון כי איך האדם יכול לומר מלכיות אלא כדי שתמליכוני עליכם, ביאור הדברים יש לומר כי הנה האדם הוא עולם קטן דוגמת עולם הגדול וכל הנעשה בעולם הקטן פועל ומשפיע לעולם הגדול, והנה שלשה שליטים באדם משכן לנפש רוח ונשמה ואתנחי בי' סימנא ר"ת "מלך" מוח לב כבד, ובמה שהאדם משעבד את שלשה אלה לשמים משעבד דוגמתם את מלכיות העולם ואת כל שליטיהם לשמים, היינו אותם שיש להם אחיזה בשורש נשמתו, וכבר אמרנו במק"א ששלש מלכיות הראשונות הם כחות רעים מושכים לקנאה תאוה וכבוד, ע"ז ג"ע ושפ"ד, ומלכות הרביעית כלולה מכולם, ואם שלמים וכן רבים העושים כן היינו לשעבד את השלשה שליטים שלהם שהם מוח לב כבד ר"ת מלך לשמים נתקיים לגמרי ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה, ולזה בא הרמז בשלשה שלשה פסוקים מן התורה וכן מן הכתובים ומן הנביאים, ומסיים בשל תורה שמע ישראל וגו' אחד לעומת מלכות הרביעית הכוללת והיא מחרפת ומגדפת ואומרת אני ואפסי עוד היפוך אחדות ה', ובאם האדם אינו משעבד בעולם הקטן שלו כל ג' שליטים הוא ח"ו חוצץ במלכות, וזהו כדי שתמליכוני עליכם, כי במה שתמליכוני עליכם הרי אתם ממליכים אותי על כל העולם, ויש לומר שזה היתה כוונת כ"ק זקני זצללה"ה שהכוונה בראשונה אי אפשר, אלא כדי שתמליכוני עליכם, ובזה מתפשט על כלל העולם, ויתקיים כי לה' המלוכה ומושל בגוים אכי"ר ב"ב:
15
ט״זבפייט קול שופר כפוף, כפוף לב אחד, ציון שופר פשוט, פשוט לב אחד, ויש להבין איך מזכה שטרא לבי תרי, ונראה דהנה כבר אמרנו בהא דמר סבר כמה דפשיט אינש דעתי' טפי מעלי ומר סבר כמה דכייף דעתי' טפי מעלי, דמצד השכל והמוח צריך האדם לבטל שכלו לדעת התורה ולא ישגיח על דעתו כלל וכלשון שאמרו ז"ל כוף אזניך לשמוע דברי חכמים והוא כמה דכייף אינש דעתי' טפי מעלי, ומצד הלב והגוף כמה דפשיט אינש דעתי' טפי מעלי כלשון שאמרו ז"ל לפשט עקמימיות שבלב, ויש לומר נמי להיפוך שהשכל מושך לעולם לטוב לבל יתגאל בטנופי דהאי עלמא, אלא לפעמים יש שכל מעוקם, וזה איננו ראוי לקרותו שכל, א"כ מעבודת האדם ליישר ולפשט את שכלו ואז ממילא יהא נמשך לטוב, לזה מר סבר כמה דפשיט דעתי' טפי מעלי, אך הגוף מטבעו להיות נמשך אחר החומרי לזה צריכין שיכוף את טבעו, לזה מר סבר כמה דכייף דעתי' טפי מעלי, ולשני הפירושים יהי' מי שיהי' האדם שהוא מורכב משכל וחומר תרוייהו צריכי, אך באשר אי אפשר להיות פשוט וכפיף כאחד, מר סבר בפשוטין לפשט מה שראוי לפשט וזה יגרור לכפוף מה שראוי לכפוף ומר סבר להיפוך:
16
י״זויש לומר הטעם דזה גורר את זה משום דקול שופר היוצא מהבל הלב בלתי ה' מוצאות הפה עוד מרומם ומתעלה מכל התחלקות ע"כ מפשיט מה שראוי להפשיט וכופף מה שראוי לכפוף, ותרויייהו אית בי'. ויש לומר דאידי ואידי דברי אלקים חיים וכל אחד מודה לדברי חבירו, וע"כ אין זה פוסל את של זה [זולת לדעת הרמב"ם שנדחה מפי כל הראשונים] אלא לכתחילה זה יאמר שטוב יותר בפשוט שיגרור הכפוף וזה להיפוך, אבל פעולת שניהם אמת ע"כ יסד הפייטן כדעת שניהם:
17
י״חבש"ס ר"ה אמ"ר אבוהו אמרו מלה"ש לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביוה"כ אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה ויש להבין הלוא ישראל עושין יו"ט ומברכין שהחיינו, ובמדרש הובא בטור איזו אומה כאומה זו שיודעת אופי' של אלקי' שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורין וכו' לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים וכו' ואוכלין ושותין ושמחין בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס, ואם הכוונה מחמת הדין שעל כל העולם זולתינו וכעין שאמרו ז"ל שבקשו מלה"ש לומר שירה על הים ואמר הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה, הלוא על הים ישראל אמרו שירה ולמה לא יאמרו בר"ה וביוה"כ משום שישראל נוצחין דינא:
18
י״טונראה עפ"י מה שהגדנו כבר בפי' דברי הש"ס מלך נכנס תחילה לדין משום דלאו אורח ארעא למיתב מלכא אבראי אף דאין שייך לומר בב"ד של מעלה דהנדונים יושבים מבחוץ לפני בית המשפט וממתינין על גמר דין זולתם, הטעם הוא עפימ"ש מהר"ל שהדיין צריך להיות נבדל מהנידונין וע"כ קרוב פסול לדין עכ"ד, והרי הקב"ה קרוב לנו כבמדרש קרובכם הוא ומקרא מלא הוא בנים אתם לה' אלקיכם, ואיך הקב"ה דן את ישראל, ובהכרח לומר שאז הקב"ה מתרחק מאתנו, וזהו שאיתא בספר קול שמחה שמרחוק ה' נראה הוא סוד ר"ה, היינו שישראל מבינים שהריחוק הוא צורך הקירוב, וגורם אח"כ אהבה ודביקות ביותר, ומ"מ הריחוק שמקודם נקרא שמיתב מאבראי, ומלך ישראל שהוא מרכבה למלכות שמים צורתו להשתוקק לדביקות וכמו דוד המלך ע"ה ראש מלכות ישראל וכל ספר תהלים מלא מזה, וע"כ לאו אורח ארעא למיתב מלכא אבראי היינו להשהותו בריחוקו:
19
כ׳ויש לומר דהיינו נמי הענין דאין אומרים שירה, ששירה היא דביקות מחמת קירוב הקב"ה אלינו, ואז הוא הזמן היפוך הקירוב, ואינו דומה לשירת הים שאז אדרבה היתה התגלות אלקית עצומה מאד וראתה שפחה על הים וכו', ובאמת שגם שם היתה השירה אחר הנס שבשעת הנס שכתוב שהיו ישראל נתונים בדין והדין נהפך על המצרים נמי לא הי' מקום לשירה, וזה שאמרו ולא קרב זה אל זה כל הלילה שבקשו מלאה"ש לומר שירה ומשמע שבלילה בקשו לומר שירה והשיב להם מעשה ידי טובעים בים, היינו שאז הי' זמן הדין ולא תתכן בו שירה, וישראל אמרו שירה בבוקר שכבר עבר זמן הדין, ואז גם מלה"ש אמרו שירה כבמדרש קדמו שרים אחר נוגנים וגו', וכאן נמי בר"ה וביוה"כ שכל היום הוא זמן שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לא תתכן בו שירה מטעם הנ"ל, אלא אחר שעבר זמן הזה והגיע יו"ט של סוכות בו אמרינן שירה דוגמת שירת הים בבוקר:
20
כ״אבר"ה יצא יוסף מבית אסורים, הנה כל ישראל נקראו ע"ש יוסף ובכל שנה נתעוררה יציאת יוסף מבית האסירים, ובהכרח כל איש ישראל יוצא מבית האסורים שלו שהי' הלב מוקף מצודים וחרמים כאלו הוא אסור בעבותים, ורשעים יצה"ר שופטם היינו שתוקף אותם בכח ואינו מניחם לעשות תשובה ובר"ה יוצאים ממאסר זה וכל איש ישראל בידו וברשותו לעשות תשובה:
21
כ״בולפי האמור יובן הא דבינונים תלוים ועומדים עד יוה"כ זכו נכתבים לחיים לא זכו וכו', ואינו מובן למה נדונים כרשעים הלוא די שישארו כבינונים מחצה על מחצה ויהי' רב חסד מטה כלפי חסד כמו ביום דין הגדול, ולהנ"ל יובן שעד כה מה שלא עשה תשובה לא היתה עליו קושיא כ"כ שהרי הי' קצת אונס בדבר, אבל אחר שיצא בר"ה מבית האסורים ומ"מ לא עשה תשובה תגדל עליו הקושיא כבמדרש ביש גדא שהיתה מחתרת פתוחה לפניך למה לא נמלטת, ומאחר שעד כה הי' הכף מאזנים מכרעת ממילא עתה שתגדל עליו הקושיא שוב כף העונות מכריע:
22
כ״גבתוס' הקשו למה לאחר החרבן הקילו טפי בשופר לדחות שבת מבלולב שתיקן ר' יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד אבל לולב לא אשתרי בגבולין בשום מקום, וקודם החורבן נהפוך הוא שהקילו בלולב לדחות בגבולין ושופר לא הי' כי אם במקדש לבד, עיי"ש:
23
כ״דונראה לתרץ דהנה אנו אומרים זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, והיינו שבריאת האדם ותעודתו היתה להמשיך את כל הנבראים אחר הש"י וכבמדרש שאמר אדה"ר לכל בע"ח [שאז בודאי היו ג"כ קצת בעלי דעה] בואו נשתחוה נכרעה נברכה לפני ה' עושנו, ובחטא של עץ הדטו"ר נתקלקל זה הענין ויצה"ר הוא כאבן מונח על הלב ומונע הדביקות באלקית, ובכל ר"ה מתעוררת תחילת הבריאה ומביאה באדם השתוקקות לדביקות אבל היצה"ר מונח כאבן על דרכו ועושה לאפס ואין את כל התעוררותו:
24
כ״הובזוה"ק פ' פינחס דאית עננין חשוכין דכל אור הבא בהן נטבע ואינו מאיר והוא כדמיון שבע פרות הרעות שבחלום פרעה דכתיב ולא נודע כי באו אל קרבנה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שזהו גסות הרוח שבהרגשתו הארה אלקית מעט מתגאה עוד יותר, עכ"ד. וכבר הזכרנו מזה הרבה פעמים, לזה צותה התורה לתקוע בשופר דבזוה"ק דתר"ת הם להסיר את ג' קליפות הסובבים את הלב, ויש לומר דהוא כעין שאיתא בזוה"ק ריש ויקהל שהי' מנהגן של ראשונים לתקוע בשופר בעת הוצאת המת לקבורה כדי לסלק את כחות החיצונים, כן נמי יש לומר דהוא ענין שופר של ר"ה, והנה הוא סילוק המונע את הדביקות ושוב מתעורר האדם בדביקות ומעלה אתו גם את כל השייכים לשורש נשמתו כתעודת אדה"ר בכלל כן הוא בפרט:
25
כ״ואך ענין לולב הוא המשכת הדעת ממעלה למטה, וכמו שאנו אומרים בהתפלה שקודם נטילת לולב ובנענועי אותם תשפיע שפע ברכות מדעת עליון לנוה אפריון למכון בית אלקינו והוא התפשטות קדושה מלמעלה למטה היפוך מענין השופר שהוא ממטה למעלה כנ"ל:
26
כ״זומעתה יש לומר דקודם החורבן שכחות החיצונים היו עומדים מחוץ לגבול הקדושה, ולא הי' בהם כח כ"כ לטמטם את לב האדם לא הי' נצרך כ"כ לתקוע שופר בשבת דבלא"ה נמי כלהו ערקין מפני אור קדושת שבת, אלא שבמקדש הי' להשופר ענין אחר, דבמקדש בלא"ה לא היתה לכחות החיצונים שליטה, ולזה הי' ענין המחיצות וחומת העזרה והשומרים את המקדש, והשופר שמה הי' רק להתפשטות הקדושה, וע"כ הי' בא עם חצוצרות כמ"ש בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' כעין שתוקעין לשמחה בפני המלכים, ע"כ לא הי' דוחה שבת בגבולין כלל אלא במקדש, אך אחר החורבן שנתפשטו כחות החיצונים ונכנסו תוך גבול הקדושה כמבואר בליקוטי התורה מהאריז"ל פרשת בשלח שנדחקו ונכנסו תוך הגבול שתי ספירות וחצי, ע"כ אף בשבת נצרך לשופר להדחות כחות החיצונים וכעין הוצאת המת כנ"ל ותוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד:
27
כ״חאך לולב נהפוך הוא דקודם החורבן דלא אסגי מסאבותא כ"כ בעלמא היו יכולין להמשיך אורות קדושים ממעלה למטה בהתגליא, ואפי' בשבת דהאורות הם יותר גדולים כבש"ס זבחים (צ"א.) אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני היו יכולין להמשיך באתגליא, אך אחר החורבן דאסגי מסאביתא בעלמא וכחות חיצונים נכנסו בגבול הקדושה ואפי' בשבת כמבואר בליקוטי התורה הנ"ל אין להמשיך אורות גדולים כ"כ היינו אורות לולב שהוא בשבת יותר גדול כנ"ל, ודי להמשכת אורות הלולב זולת שבת:
28
כ״טבזוה"ק ח"ב (מ"ד:) ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת מאי קאמרת אלא בשעתא דדינא תליא בעלמא לא יתפרש ב"נ בלחודוי דלא יתרשים לעילא ולא ישתמודעין לי' בלחודוי' דהא בזימנא דדינא תליא בעלמא אינון דאשתמודען ורשימין בלחודייהו אע"ג דזכאין אינון, אינון אתפסן בקדמיתא, ועל דא לא ליבעי לי' לאינש לאתפרשא מבין עמא לעלם, דבכל זימנא רחמי דקב"ה על עמא כלהו כחד וכו':
29
ל׳ויש לדקדק דתחילת דבריו היא דבשעתא דדינא תליא בעלמא לא יתפרש ב"נ בלחודוי ומשמע דדוקא בשעתא דדינא דלא ישתמודעין לי' בלחודוי', אבל בשעתא דלא תליא דינא בעלמא לא אכפת לי', ומסיים דלא ליבעי לי' לאינש לאתפרשא מבין עמא לעלם, ומשמע אפי' בשעתא דלא תליא דינא בעלמא נמי:
30
ל״אונראה דהנה בש"ס פסחים (ס"ט:) כל מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד ופירש"י דהתורה לכל ישראל נתנה, ומובן לפי"ז דאיש פרטי בלתי אפשר להתקרב כי אם באמצעות הכלל והיינו שלא יהי' מופרש מהציבור אלא כמו אבר מאברי הגוף שבהצטרף כל האברים נעשה אדם שלם ושורה בו רוח חיים ובאם האבר הוא מופרש לעצמו בלתי אפשר לו לקבל חיים, כן בדוגמא זו הוא איש פרטי בערך הציבור, אך יש עוד מדריגה גבוה הימנה דבהיותו אבר אחד מאברי הכלל אף שהוא בטל לגבי הציבור עודנו ניכר בפ"ע וכמו באדם שלם שניכר מה הוא היד ומהו הרגל וזה נקרא בטל דכמאן דאיתא דמי, אבל יש מי שהוא בטל לגבי הכלל עד שלא נשאר לו שום בחינה בפ"ע והוא נקרא בטל דכמאן דליתא, ואין לו שום מציאות הכרה בפ"ע, וע"כ בשעתא דלא תליא דינא בעלמא וההתאחדות בתוך הכלל היא למען ישרה עליו רוח חיי הציבור די להתאחד להיות כמו אבר מאברי האדם ולא אכפת במה שניכר בפ"ע, וכמו אברי האדם שניכרין כל אחד בצורתו, אבל בשעתא דדינא תליא על עלמא הוא נצרך דלא ישתמודעין לי' בלחודוי, והוא כעין דאיתא בזוה"ק בפסוק משנה פניו ותשלחהו וכתיב כי רוח עברה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו דלא ישתמודעין בי' מארי דדינא, לזה איננו מספיק שיהי' כאחד מאברי הכלל דמ"מ עדיין ניכר הוא, אלא צריך להיות בטל מציאות לגמרי וכמאן דליתא, ובזה יבואו דברי הזוה"ק בדקדוק עיין עליו ואין מהצורך להאריך:
31
ל״בויש לומר דזהו ענין חילוק בין תקיעה לתרועה, דתקיעה היא הברת קול אחד, והתרועה היא קיבוץ קולות ומכולם נעשה קול אחד, וכלם מרמזים על התאחדות ישראל אלא שהתאחדות שמרומזת בתקיעות היא התאחדות להיות הפרט בטל כמאן דליתא וע"כ כתיב ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו, וע"כ ר"ה שהוא יום תרועה נתבקש שתהי' פשוטה לפני' ולאחרי', להורות כי תכלית הדבר איננה תרועה אלא תקיעה, והתקיעה שלפני' רומזת לשורש ישראל בעולם העליון, ושלאחרי' היינו דמבחי' בטל כמאן דאיתא, באין לבטל כמאן דליתא:
32
ל״גויש לומר עוד שהתרועה רומזת לר"ה והתקיעה ליוה"כ שאז נעשים כל ישראל אחד ממש והשלום מתווך ביניהם והוא תכלית ימים נוראים, ואפשר לזה בא הרמז התקיעה אחר נעילה:
33
ל״דבענין מנהג הקדמונים לתקוע תשר"ת למלכיות תש"ת לזכרונות תר"ת לשופרות, והרי"ף כתב אחר שכבר יצאו ידי חובתן בתקיעות מיושב והתקיעות מעומד הם רק לשמוע על סדר הברכות, לא רצו להטריח על הציבור יותר, ובעה"מ כתב שאין הטעם זה מספיק לנו כל הצורך והביא דברי רב האי גאון ז"ל שכולם תרועות הן ויוצאין בהם ידי חובתן אלא שהי' מקומות חלוקין במנהגיהם, ור' אבוהו כניף את כל המנהגות כדי שכל ישראל יעשו מעשה אחת ולא יראה ביניהם דבר שהדיוטות רואין אותן כחלוקה, והרמב"ן מפקפק בזה למה הי' לר' אבוהו לחוש שוב להפסק עיי"ש.
34
ל״הויש לומר עפ"י דברי הזוה"ק שהביאנו לעיל דבשעתא דדינא תליא בעלמא לא יתפרש ב"נ בלחודוי דלא יתרשים לעילא ולא ישתמודעין לי' בלחודוי ואמרנו שהפי' שלא ישתמודעין לי' מארי דדינא עי"ש היטב, וע"כ כתיב בתוך עמי אנכי יושבת, זה עצמו יש לומר שהי' טעמו ר' אבוהו שכניף כל המנהגות וחשש שלא תהי' נראה כחלוקה בישראל אף שבאמת אינה חלוקה כי כחות חיצונים אינם יודעין אלא מה שבגלוי, ומפני טעם זה עצמו עושין בעמידה פעם כה ופעם כה להראות שאלו מודים לאלו ואלו מודים לאלו, כדי שאפילו במקומות הרחוקין שלא הגיעה אליהם תקנת ר' אבוהו או קודם התקנה נמי מעולם היו ישראל כאיש אחד חברים כי אם היינו תוקעין בכל פעם תשר"ת תש"ת תר"ת הי' נראה שמפני הספק עושין כן וחולקין אלו על אלו, ולא היתה נראה כוונת ר' אבוהו מה שהתקין א"כ מנהג של הקדמונים הי' מלואים לתקנת ר' אבוהו שיהי' נראה בהתגלות שאין כאן חלוקה כלל ולא יהי' שמץ של טענה לכחות חיצונים:
35
ל״וסדר תקיעות שלש של שלש שלש וכן הברכות הם שלש מלכיות זכרונות ושופרות, ובכל אחד שלשה פסוקים מן התורה ושלשה מהכתובים ושלשה מהנביאים, נראה שכל ענין ר"ה הוא משולש, והטעם יש לומר דהנה זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון וכאלו היום נתחדשה הבריאה וכל אדם כגר שנתגייר וכקטן שנולד דמי, ובמדרש בחודש הזה תחדשו מעשיכם, ע"כ כמו דאיתא במדרש טעם איחור נתינת התורה לישראל אחר יציאת מצרים עד חודש השלישי כענין גיורת שנתגיירה שצריכה להמתין שלשה חדשים ופירש מהר"ל כי צריכין להיפרד ממצב הקדום וכל פירוד הוא דווקא בשלשה כי הראשון מתיחס לשעבר והשלישי מתיחס להבא ואמצעי הוא המפריד, כן יש לומר בר"ה שצריכין להיות נפרד ממה שעבר ולהיות מהיום והלאה כגר שנתגייר, ע"כ כל ענין ר"ה הוא משולש להורות על פירוד מצב העתיד ממצב העבר:
36
ל״זש"ס ר"ה תרי דינא מתדני, ויש להבין למה לי' כולי האי, ולמה לא נידון קודם הזריעה על כל ענינה עד הקציר, וניחא לי שזה מחסד ה' שהדין הוא בזמן שנוכל לרצות עם העומר, אבל באם הי' קודם הזריעה בתשרי לא הי' אז חדש לרצות בו:
37
ל״חועוד יש לומר עפ"י דברי הש"ס דעד דמטי למדינא קדים סליק וברש"י וגדל קצת ואינו ממהר שוב להתקלקל, א"כ חסד הוא מהש"י שהדין בשתי פעמים, ראשונה עד שתגדל קצת שע"ז עוד אין כ"כ מקטריגים באשר עדיין איננו מוכן לאכילת אדם ובפעם השני' כבר גדל ואינו ממהר להתקלקל:
38
