שם משמואל, ראש השנה י״דShem MiShmuel, Rosh Hashanah 14
א׳שנת עטר"ת ליל א'
1
ב׳בש"ס פ"ק דכריתות (ו.) אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא הוא יהא רגיל אינש למיכל בריש שתא קרא רוביא כרתי כו' ומנהגינו עוד לאכול תפוח מתוק בדבש, ואיתא בספה"ק הטעם עפ"י דברי הרמב"ן ז"ל פ' לך לך שכל גזירות העליונים כאשר עושין להם פועל דמיוני מתקיימין עכ"פ עיי"ש, ע"כ אנו עושין סימנין אלו להיות לפועל דמיוני לגזירות טובות הנגזרות בר"ה:
2
ג׳ויש להבין הלוא אין ב"ד של מעלה נכנסין לדין עד שיקדשו ב"ד של מטה את החודש, ואין מקדשין את החודש בלילה, וא"כ עדיין הדין לא הי', ואף שבטוחין אנו שיצא דינינו לטובה, מ"מ איך יתכן להקדים ולעשות פועל דמיוני להגזירה טרם שיצאה, וכבר דברנו בזה, מ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:
3
ד׳ונראה דהנה בזוה"ק ח"ב (קפ"ד.) ורזא הכא ואתנהיר לן במדברא אמאי אתער דינא עלאה ביומא דא, אלא כל רזין וכל קדושין יקירין כולהו תליין בשביעאה, וההיא שביעאה עלאה עלמא עלאה דאתקרי עלמא דאתי מיני' נהרין כל בוצינין וכל קדושין וכל ברכאן, וכד מטי זמנא לחדתותי ברכאן וקדושין לאנהרא בעא לאשגחא בכל תקונא דעלמין כולהו, וכל אינון תקונין לאתקיימא כולהון סלקין מגו תתאי אי אינון כשראן, ואי לא כשראן כדין קיימא [מלה] דלא נהיר עד דאתפרשן חייבין מגו זכאין, כדין אתער דינא וכו' וההוא סט"א קיימא קליפה תקיפא דלא יכיל לאתברא בר בההיא עיטא דקב"ה יהיב לישראל דכתיב תקעו בחודש שופר וכו' עכ"ל:
4
ה׳ונראה שזה כענין אור שנברא ביום ראשון שנגנז מפני הרשעים שלא ישתמשו בו, כך נמי אי אפשר שיתגלו ברכאן וקדושין אלו בעוד הרשעים לא אתפרשו, וידוע בזוה"ק דבתש"ת מסלקין את ג' קליפות הלב וכמו בפרט כן בכלל, דהפרט והכלל בחד מתקלא סלקי, ובזוה"ק ח"ג (ק':) דדינין קשיין מתעברי מעלמא מאן דינין קשיין אלו רשעים גמורים, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דכן הרשע גמור מכל פרט ופרט, וכאשר מסתלקין שוב מאיר מאור שנברא ביום הראשון, ובזה מובנים דברי זוה"ק ח"ג (רל"א.) וכל אינון דידעי רזא דתרועה יתקרבון למיהך באור פניו דקב"ה ודא אור קדמאה דגניז קב"ה לצדיקיא וע"ד איצטריך למנדע לה עכ"ל:
5
ו׳וממוצא הדברים דכל ענין הדין אין הכוונה בו בעצם אלא לפנות המכשולים המונחים על דרכי חידוש ברכאן וקדושין לעלמא:
6
ז׳והנה במדרש בראשית ב"ש אומרים מחשבה בלילה ומעשה ביום, ובה"א אידי ואידי ביום, וכבר אמרנו דאו"א דא"ח דמה דקרי ב"ה מחשבה קרי לה ב"ש מעשה, ולמאי דקרי ב"ש מחשבה גם ב"ה מודו דנברא בלילה, ואין מהצורך לבאר הדברים שכבר ביארנום באריכות:
7
ח׳והנה כמו דבדבר ה' שהוא בהתגלות [שכל דיבור הוא התגלות הנעלם שבלב, הוא כביכול למעלה למשכיל] נברא העולם בהתגלות, כן במחשבתו ית"ש נבראת פנימיות העולם, והנה אנו אומרים זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, ובודאי כסגנון שהי' בבריאת העולם כך הוא החידוש ברכאן וקדושין בכל ר"ה, דמחשבת הברכאן וקדושין בלילה ומעשה ביום, וממחשבה דבלילה נתהוה פנימית הברכאן וקדושין, וביום נתהוו בהתגלות, אך להתהוות פנימיות הברכאן וקדושין אין נצרך לדין ולתקיעות, שכל עצמן אינן באין אלא לסלק הרשעים גמורים שלא ישתמשו בו, דבלא"ה אין להם אחיזה במה שבפנימית ובה"ס אינו מקבל טומאה, כי כמו שהם חיצונים כך אין שליטתם אלא במה שבהתגלות, ונרמז בדברי רש"י פ' בחוקותי דבזמן שהאומות עומדים על ישראל אינן אלא על מה שבגלוי ע"ש ולא נצרך הדין והתקיעות אלא ביום שהברכאן וקידושין נתהוין בהתגלות, ומה"ט אין מקדשין את החודש בלילה אף דלמפרע הוא קדוש, משום דכל ענין קידוש החודש היא דין כמו שהגיד כ"ק אבי אדמ"ר זללה"ה דמשפט כתיבי בי', כי במיעוט הירח יש שליטה לכחות חיצונים כידוע, וע"ז בא המשפט דבקידוש החודש שמברר שמכאן ואילך אין להם עוד שליטה עכ"ד, והיינו שלא תהי' להם שליטה בקדושת הר"ח, וע"כ בלילה שהקדושה של ר"ת עדיין בהעלם ובלא"ה אין להם אחיזה בה, אין עדיין צורך בקידוש החודש:
8
ט׳ולפי"ז האמור יש לפרש הא דסימנא שאנו עושין לפועל דמיוני על חידוש ברכאן וקדושין שנתהוו בפנימית בהעלם למען לא תשתנה ותצא לפועל ביממא, ועושין הסימן במיתוק הדבש עפ"י דברי הרבינו יונה דטבע הדבש הוא שמהפך כל הניתן בו לדבש כידוע, ובש"ס סוטה (מ"ג.) בהא דילדה שסיבכה בזקנה בטלה וילדה בילדה שנטעה לסייג לקורות לא בטלה משום דאי מימלך עלה לאכילה תתחייב בערלה, וא"כ אפשר להיות כמותה, וע"כ לא מבטל לה עיי"ש, ע"כ נמי בחלקו הרע שאפשר להתהפך להעשות טוב אי אפשר שיבטלו את הטוב, ועוד שאין דרך ההיתר להתבטל כמ"ש הר"ן, ע"כ לעולם חלקי הרע בטילין, ואינן עוד מעכבין על הברכאן וקידושין לצאת לפועל ודו"ק:
9
י׳במשנה יו"ט של ר"ה שחל להיות וכו', בקדושת לוי דהמשנה רמזה כי טוב הוא שחל ר"ה להיות בשבת, וע"כ לא קאמר בקיצור ר"ה שחל להיות בשבת:
10
י״אונראה לבאר הדברים עפימ"ש במאמר הראשון שבר"ה מופיע אור שנברא ביום הראשון, אך מחשש שלא ישתמשו בו הרשעים שמה"ט נגנז באין התקיעות לסלק את הרשעים גמורים בכלל ובפרט שלא ישתמשו בו, והוא כענין דבזוה"ק ריש פ' ויקהל שהיו נוהגין לתקוע בהוצאת המת לקברו, והטעם כדי לסלק את כחות החיצונים המתנקשים אחר גוף המת אז כידוע במפרשים, ע"כ בשבת שכל כחות החיצונים מסתלקים מאליהן לנוקבא דתהומא רבה, שוב אין אנו צרכין לשופר, ויכול האור להופיע אף בלי שופר, ומובן שזה יותר טוב כשנסתלקין מאליהן כי הסילוק שע"י השופר הוא כפי מסת הרעותא דליבא, וכענין שבזוה"ק יודעי תרועה תוקעי תרועה לא כתיב וכו' דבעי לכוונא ליבא ורעותא, אך בשבת שמסתלקין מפחד קדושת שבת, מסתברא שאינו תלוי בכוונת הלב כלל:
11
י״בולפי האמור מובנים דברי הבה"ג המובא בתוס' (י"ז.) ד"ה שאין בהא דכל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה, מריעין לה בסופה, משום דלא מיערבב שטן, דזה רק דאתיליד אונסא, אבל לא דאיקלע בשבתא, והיינו דאף דאונסא רחמנא פטרי', מ"מ כל מקום דצריכין עשי' קי"ל דאונסא כמאן דלא עביד, אלא בחישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעה"כ כאילו עשאה, משום דעכ"פ היתה המחשבה מעיקרא לעשות, אבל בנאנס מעיקרא שלא היתה מחשבה כלל לעשות לא אמרינן אונסא כמאן דעביד, וע"כ באתיליד אונסא דמ"מ הרי לא אתערבב שטן ולא נסתלקו כחות החיצונים, לא הי' יכול להתגלות האור שממנו כל השפעות הטובות הנ"ל, אך כדאיקלע בשבתא דממילא אסתלקו, שוב מופיע האור בעצם טהרתו, וישראל זוכין לכל ברכאן ולכל קדושין:
12
י״גבש"ס ר"ה בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, מאי כבני מרון הכא תרגימו כבני אימרנא, ר"ל אמר כמעלת בית מרון, רב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד, ויש להבין במאי פליגי:
13
י״דונראה לפרש, דהנה בשופר של ר"ה איפלגי תנאי אי בפשוטין אי בכפופין, מר סבר כמה דפשיט אינש דעתי' טפי' מעלי, ומ"ס כמה דכייף אינש דעתי' טפי מעלי, ובירושלמי הלשון כדי שיכפפו לבם למקום, והפי' לבטל דעתו וחכמתו לדעת התורה ולא יתחשב עם דעתו כלל, ואחת היא אם דעתו מסכמת או אפי' ח"ו להיפוך, וכמאמר נשים הארורות ומאז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל, אלא יקיים כלשון אמרם ז"ל, כוף אזניך לשמוע דברי חכמים, ולפי זה מאן דאמר כמה דפשיט אינש דעתי' טפי מעלי, צריכין לפרש נמי בסגנון זה, שהוא היפוך ביטול וכפיפת הדעת, והיינו התרחבות הדעת, והפירוש שיעשה כל מעשיו לא כמצות אנשים מלומדה, אלא בדעת, שלימה ובשיקול הדעת וחשבון:
14
ט״וויש לומר שזה עצמו הוא ענין תקיעה ושברים או תרועה, שתקיעה היא קול פשוט מורה כמה דפשיט אינש דעתי', והיינו התרחבות הדעת, ושברים או תרועה שמורה על לב נשבר והכנעה, מורה כמה דכייף אינש דעתי', היינו שמבטל את דעתו ואינו מתחשב עמו כלל כנ"ל:
15
ט״זומסתייע דברינו מדברי תקה"ז תקיעה במוחא שברים בליבא, ולפי דברינו יתפרש שפיר תקיעה במוחא הוא התרחבות הדעת, ושברים בליבא שיכפפו לבם למקום:
16
י״זולפי האמור יש לפרש הא דפשוטה לפני' ופשוטה לאחרי', דהנה הא דפשוטה מורה על התרחבות הדעת כנ"ל, ענין זה הוא בשני אופנים, יש התרחבות הדעת ששוקלת את כל מעשיו בדעת שלימה כנ"ל, ויש עוד אופן אחר נעלה מזה ונקרא התפשטות הדעת, והיינו שהדעת מתפשטת על המדות ומקיפה אותם ומושלת עליהם עד שנעשו השכל והמדות דבר אחד, שלא יתאוה ולא יכעוס וכדומה רק מה שהשכל מחייב, וזהו עיקר פירוש של דעת מלשון קישור, שהמדות קשורין בשכל [וידוע עוד בספרי המקובלים שדעת אינה נחשבת לספירה בפני עצמה אלא שהיא המקשרת השלשה ראשונות שכנגדם באדם השכל עם שבע מדות העליונות] וזהו ממשלת השכל על המדות, וע"ז כתיב (משלי ט"ז ל"ב) ומושל ברוחו מלוכד עיר, ודוגמא זו אנו אומרים מלכיות כדי שתמליכוני עליכם והבן:
17
י״חולפי"ז יובן ענין פשוטה לפני' ופשוטה לאחרי', דתרועה שמורה על לב נשבר והכנעה וביטול הדעת, אם איננה באה מחמת הדעת אין בה כ"כ שבח, אלא כאמרם ז"ל חולין (ה':) אלו בנ"א שהם ערומים בדעת ומשימים עצמן כבהמה, דפירש"י דכאי רוח, בהכנעה וביטול כזה יש שבח ורבותא, וע"ז כתיב אשרי העם יודעי תרועה, שהתרועה תבוא מתוך הדעת וזהו ענין פשוטה לפני', אך גם זה איננו התכלית אלא לבוא מזה להתפשטות הדעת, והוא כענין מה שאמרו בזכות ויסתר משה פניו כי ירא להביט זכה לתמונת ה' יביט, והיא הפשוטה לאחרי' שמורה על התפשטות הדעת ומקפת ומושלת על המדות כנ"ל:
18
י״טוממוצא הדברים שענין כפופין ופשוטין וענין תקיעה ותרועה שניהם מורין על ענין אחד זו לביטול הדעת וזו להתרחבות והתפשטות הדעת:
19
כ׳ועל דרך זה יש לפרש מה דאיתא במדרשים דשני ענינים נכללים בשופר, כדי להזכיר עקידת יצחק, ולהזכיר שופרות של מ"ת, דענין העקידה היתה ביטול הדעת, שהרי ידעו סוד הקרבן וידעו שאין אדם ראוי להקריב קרבן, ומ"מ כפפו אזנם וביטלו דעתם לדעת המקום, זהו ענין דבכפופין וענין תרועה, וענין מ"ת היתה התרחבות והתפשטות הדעת, שידעו והשיגו עד למעלה ראש עד שנעתקו מדותיהם ונעקר יצה"ר מלבם, וזהו ענין דבפשיטין וענין תקיעה שלפני' ושלאחרי':
20
כ״אויש לפרש הא דהלכתא בכפופין, דהנה תקיעה ותרועה אפשר לעשות תרווייהו כי תרווייהו צריכי כנ"ל, אך פשוטין וכפופין אי אפשר לעשות תרווייהו, דאם הוא פשוט אינו כפוף ואי כפוף איננו פשוט, ע"כ עושין בכפופין דהוא דומה לענין תרועה דמפורשת בקרא, ועוד דמחמת הכפופין באין לפשוטין דהיא התקיעה לאחרי' שזהו התכלית כנ"ל, וכענין בזכות ויסתר וגו' זכה לתמונת ה' יביט, אבל אין פשוטין מביאין לכפופין, שיכול להיות בדעת שלימה בלתי ביטול והכנעה, אבל ביטול והכנעה הבאה ע"י הדעת היא מביאה להתפשטות הדעת כנ"ל, וע"כ הלכתא בכפופין:
21
כ״בוי"ל שדוגמתם בשבת הוא זכור ושמור, ובזוה"ק שמור הוא מדת לילה, וענין לילה מורה על בלתי הארת השכל והדעת, והיינו לבטל את דעתו לדעת המקום, וזהו ענין שביתה ממלאכה שדעתו של אדם משוקעת בה, וזהו ענין שיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי', ואין הפירוש דווקא מחרשתו וקרדומו אלא אפי' ברוחניות, להבטל מכל דעותיו לדעת התורה, וכענין שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שהפי' אפ' בעניני שמים נמי עכ"ל, ובודאי הפירוש כמו שכתבנו, אך מדת זכור היא ביממא רומז שיהא השכל מאיר וזך, וזה התרחבות הדעת והתפשטות הדעת:
22
כ״גואולי יש לפרש הא דבזוה"ק דסעודתא דעתיקא עבדינן, עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלשון עתיקא הוא למעלה מסדר הבריאה מלשון ויעתק משם, המעתיק הרים ולא ידעו, ודוגמתו באדם התפשטות הדעת עד שמדותיו נעתקו ממהותם:
23
כ״דולפי האמור יש לפרש נמי הפלוגתא בפירושא דכבני מרון, דהנה כתיב היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, ופירשו ז"ל ר"ה (י"ח.) היוצר רואה יחד לבם ומבין אל כל מעשיהם, ונראה דרואה יחד לבם היינו כמה הי' הלב כפוף למקום, ומבין אל כל מעשיהם היינו כמה היו מעשיהם בשיקול הדעת כנ"ל, ועל כל אלה הדין בר"ה איך עברה השנה הן בהכנעה וביטול דעתם לדעת המקום, והן בהרחבות והתפשטות הדעת, וזה יתכן רק להיודע תעלומות, ואפי' מלאך אינו יודע אלא יוצר כל, וע"כ מר אמר כבני אימרנא, זהו ביטול הדעת והכנעה כצאן שיש להם טבע הכנעה ונמשכין אחר הרועה, ומר אמר כמעלות בית מרון הדרך קצר ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה וזה רמז על הדעת של בנ"א כאמרם ז"ל אין דעתן של בנ"א שוות, ונודע בשערים בעלה שפירש בזוה"ק בשערים כמו בשיעורין כל חד כמה דמשער בלבי', ומר דאמר כחיילות של בית דוד דפירש"י לשון מרות ואדנות, היינו כמה היתה התפשטות הדעת על המדות, שזהו ענין ממשלה שדעתו מושלת על מדותיו וכנ"ל, שע"ז נאמר ומושל ברוחו מלוכד עיר, ואו"א דא"ח ומר אמר חדא, ומר אמר חדא, והם על דרך כפופין ופשוטין, דפשוטין כוללת התרחבות הדעת והתפשטות הדעת, ופשוטה לפני' ופשוטה לאחרי' כנ"ל
24