שם משמואל, ראש השנה ט״וShem MiShmuel, Rosh Hashanah 15
א׳יום א'
1
ב׳יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, ובירושלמי וכן הוא במדרש תני רשב"י יום תרועה יהי' לכם [אפי' בשבת] והקרבתם אשה לה' מקום שהקרבנות קריבין, וכבר הגדנו דבבלי [דמפרש משום גזירה דרבה] והירושלמי לא פליגי, דהירושלמי מיירי קודם שפירצו בה פרצות, ועוד בבית ראשון לא תקעו בשבת, והטעם משום דלא צריכי להו, אבל אין איסור בדבר, ואולי מחמת דלא צריכי להו שוב איתא לשבות דתקיעה, ובבבלי מיירי לאחר שפרצו בה פרצות ומשום גזירה דרבה, ע"כ אף מבלעדי שבות דתקיעה איסור יש בדבר, והיינו טעמא דלולב וה"ט דמגילה, ובבלי מודה לירושלמי דוודאי לא פליגי על ברייתא דרשב"י, אלא שהוסיפו לומר דלאחר שפרצו בה פרצות גם איסור יש בתקיעה:
2
ג׳ויש להבין דלפי"ז למה במקדש היו תוקעין, דמצד הסברא מקום המקדש יותר לא היו צריכין לערבב את השטן מבגבולין, ולמה נהפוך הדבר דבמקדש תוקעין ולא במדינה, ועוד מה זה דתלוי בקרבנות דאמר מקום שהקרבנות קריבין תוקעין, דמשמע שהקרבנות גורמין ולא עצם מקום המקדש ולמה:
3
ד׳ונראה דהנה במדרש שבתחילת הבריאה היו השמים נמתחין והולכים, והיינו שנתגשמו ונתרחקו מהשורש, וידוע בספרי המקובלים שהבריאה לא היתה אפשר אלא ע"י צמצום דבלי הצמצום היתה נתבטלת תיכף במציאות, ומחמת הצמצום נתרחקו מהשורש ונתגשמו, אך לא זהו התכלית, אלא אח"כ נברא האדם שהוא ישיב את הנבראים לשורשם, וזהו שבמדרש שאמר לכל בע"ח בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו, ובזוה"ק שלהי פי' אמור בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמו לי' בריין כלהו ודחלו מוקמי' והוו נטלין בתרי' ניעבדין קמי' מלכא והוא אמר לון אנא ואתון בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו וכלהו אתו בתרי' עכ"ל, וידוע דהשתחוי' היא ביטול המהות, והיינו שביטלו א"ע לשורשם:
4
ה׳ונראה דלאו דווקא נבראים בע"ח היו במחשבה תחילה שישובו להדבק בשורשם, אלא כל שלשה סוגי הנבראים היו כן, והם עולם, שנה, נפש, בנפש הי' אדה"ר, בשנה היא שבת שכל העולמות שבו לשורשם, והוא משיב גם כל הזמן לשורשו שהזמן הוא ג"כ נברא, בעולם הוא מקום ג"ע, ומקום המקדש, שהיתה הכוונה שבאמצעות שלשה מטיבי צעד אלה יתעלה ויתדבק כל העולם לשורשו, וכולם היו בבחי' ירידה צורך עלי' וסוף המעשה במחשבה תחילה:
5
ו׳אך אדה"ר בחטאו קלקל את כל אלה, ובזוה"ק שם כיון דחמו דאדם סגיד להאי אתר ואתדבק בי' כלהו אתמשכו אבתרי' וגרים מותא לי' ולכל עלמא עכ"ל, וע"כ נמי העליות בעולם ובשנה נמי לא היו בשלימות עד לעתיד גמר התיקון ב"ב, כי כל שלשה אלה עולם, שנה, נפש, קשורים זה בזה ומעלין זה את זה:
6
ז׳והנה אנו אומרים זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, ור"ה הוא מעין בריאת העולם, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דענין שופר של ר"ה הוא מעין מה דכתיב באדה"ר ויפח באפיו נשמת חיים, וזהו שבספרי דהקב"ה הוא התוקע עכת"ד, וע"כ יש לומר דכמו בריאת האדם בתחילה היתה למען ימשיך אתו עמו כל בע"ח לבוא ולהשתחוות לה' כנ"ל ולכוונה זו נפח באפיו נשמת חיים, כן הוא בכל ר"ה שהוא חידוש רוח חיים באדם באמצעות השופר, הוא לכוונה זו שיתקן מה שקלקל אדה"ר כבר:
7
ח׳ובזה יש לפרש מה שאמרו ז"ל אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם וכו' ובמה בשופר, דפירש הריטב"א דאמלכיות נמי קאי, דכך הוא שיעור המאמר דאמירת מלכיות היא מעין אמירת אדה"ר בואו נשתחוה נכרעה נברכה לפני ה' עושנו, אך במה כחו של אדם יפה שבאמירתו מלכיות הוא ממליך את הקב"ה על כל הברואים, ובמה זה הוא בשופר, שהוא מעין ויפח באפיו נשמת חיים הנאמר באדה"ר, שבשביל זה הי' הכח למשוך אבירים בכחו בפועל, כן ע"י שנכנס באדם קול השופר יש לו הכח ברוחניות, שברעותא דליבא דילי' באמירתו מלכיות, ממליך את הבורא ית"ש על כל הברואים וכאלו אמר להם בואו נשתחוה וגו' אך התקיעות הן לאחר האמירה, משום דמגיעין למעלה מן הזמן, ואולי היינו טעמא דתקנו לתקוע מיושב שלא רצו לסמוך ע"ז ע"כ תוקעין קודם מלכיות:
8
ט׳והנה ברמב"ם פ"ג מהל' תשובה שתקיעת שופר רמז יש בה עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וכו' עכ"ל, ויש להבין כי לכאורה הי' סגי בכורז עומד ומכריז ולמה נצרך לזה שופר דווקא, ולמה תהי' הפחת רוח חיים בלב האדם יותר טוב ע"י השופר מע"י כורז:
9
י׳אך לפי דברינו הנ"ל דהענין להעלות את כל הנבראים, שע"י הצמצום שהי' בבריאת העולם נתרחקו ונתגשמו, עתה ע"י אמירת מלכיות יסיר הצמצום, ויחזור ויתקרבו ויתדבקו בשורשם, י"ל היות ידוע דדיבור פה מתהוה ע"י צמצום חמשה מוצאות הפה, ע"כ נתבקש לזה כח הנתהוה מבלתי צמצום ה' מוצאות הפה, אלא ע"י הבל הלב שבשופר שהוא כח וקול בלתי מצומצם יש בו כח נמי להסיר הצמצום:
10
י״אוהנה ידוע דארבע אותיות הוי' ב"ה לעומתם נבראו בעולם ארבעה יסודות אש, רוח, מים, עפר. וכן דומם, צומח, חי, מדבר, וקול שופר הוא מורכב מאש רוח ומים, אבל יסוד העפר אין בו, וכלי השופר עצמו הוא מבעל חי, ואיננו מדומם שלעומתו הוא יסוד העפר, וע"כ קול השופר שהוא הפחת רוח חיים חדשים להמשיך את הנבראים אחר השי"ת, ושיתגלה כבוד מלכותו ית"ש על כל הנבראים, אין בו כח נמי אלא בשלשה יסודות שדוגמתם חי צומח מדבר, אבל לא בחי' הדומם, וכן י"ל נמי דכן היא שבת בעולם, באשר אין בה ענין מלאכה שהיא מתייחסת לעולם להנמוך שביסודות, ע"כ יש דברים נמוכים שאין להם עלי' בשבת, וידוע שיש נשמות שאין להם עלי' בשבת, ונרמז בפתילות ושמנים שאין מדליקין בהם בשבת, ואיתא בספה"ק שזה רמז למה שאמרו ז"ל פתילות ושמנים שאין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהם בחנוכה, ויש לומר דהיינו טעמא משום דאסור בו מלאכה, וכמו שאין עלי' לחיצוניות העולמות בשבת [וידוע עוד דמוסף שבת הוא יוסף שניתוסף בו אות הא, וכמ"ש עדות ביהוסף שיש בו ג' אותיות הראשונות של הוי' ב"ה וב"ש ואות הא אחרונה אין בו] ע"כ העלי' בשבת היא נמי דוגמת תעודת קול שופר כנ"ל:
11
י״בובזה יש ליתן טעם מה דאין תקיעת שופר בשבת, מאחר דאין השופר מעלה יותר מעליות שבת, דשניהם אינם מעלים ומדבקים בשורשם את הדברים הנמוכים שהם בבחי' יסוד העפר ודומם, ששורשם אין מגיע לשלש אותיות הראשונות] וכל מה שעושה השופר הוא עשוי ועומד ע"י קדושת שבת מאליו:
12
י״גולפי האמור יש ליתן טעם מה דבמקדש היו תוקעין עפ"מ שהגדנו במק"א דבמשכן היו היריעות מבע"ח וצומח, צמר מבע"ח ושש הוא צומח, וכן בשילה היו יריעות מלמעלן, והנה אמרם ז"ל משכן קרוי משכן ואין הקרשים קרוים משכן, ומסתמא כך הוא במשכן שילה שעיקר המשכן הם היריעות ולא בית אבנים שלמטה, והנה ידוע ששילה היא בחלקו של יוסף שיש בו ג' אותיות ראשונות מאותיות הוי' ב"ה וב"ש, ואות הא אחרונה אין בו, וע"כ אין נתבקש למשכן שילה אלא מן חי צומח ולא מן דומם, שאין בכח משכן שילה להעלות את הדומם, אך במקדש שנקרא ביתך דוד שהוא מרכבה להא האחרונה כידוע, והוא מזרעו של יהודה שיש בו כל ד' אותיות הוי', ע"כ הי' עשוי גם מדומם דהיינו אמה מעזיבה, להעלות גם את בחינות היותר נמוכות, וע"כ היתה תפלת שלמה שישמע גם לתפלת הנכרי שיבוא ויתפלל אל הבית הזה:
13
י״דוממוצא הדברים שבמקדש מתקרבת גם בחי' דומם, ולפ"מ שהגדנו לעיל, שהג"ע ובהמ"ק תעודתם לקרב ולהדבק בשורשו בחי' עולם, ואף אחר שנתגרש מג"ע מ"מ נשאר זה בבהמ"ק, יש ליתן טעם למה שופר של מקדש היו שתי חצוצרות מן הצדדים, דבמקדש יפה כח השופר לקרב נמי גם בחי' הדומם, וע"כ הי' השופר בצירוף חצוצרות הנעשים ממתכות שהוא דומם, ועם זה מבואר שבמקדש דוחה שבת, שהרי במקדש יש לשופר מעלה מה שאין עשוי מחמת קדושת שבת מאליו, שאין מתקרבת אליו בחי' הצומח ולא בחי' הדומם, וע"י השופר מתקרבת גם בחי' הדומם:
14
ט״וולפי האמור יש לפרש דברי הירושלמי יום תרועה יהי' לכם מקום שהקרבנות קרבים, והיינו דהנה אמרו ז"ל מחללי' מות יומת וביום השבת שני כבשים בדיבור אחד נאמרו, ויש לפרש הא דקרבנות דוחין שבת משום דשבת אינה מעלה אלא כנ"ל, אבל קרבנות שבת מעלין אף דברים נמוכים שאין השבת מועילה להם, כברמז פתילות ושמנים שאין מדליקין בהם בשבת כנ"ל, והטעם מפני זה עצמו שמותר שם המלאכות לקרבנות, וע"כ מחמת זה עצמו יש לשופר של מקדש ענין בשבת, וע"כ שפיר תלוי טעם השופר במקום שהקרבנות קריבין:
15
ט״זולפי דברי ירושלמי אלו י"ל דגם בשילה שלא הי' לו מעלת המקדש להעלות גם המתייחסים לבחי' דומם נמי היו תוקעין בשבת ומשום שהוא מקום שהקרבנות קריבין, שכמו שהקרבנות דוחין שבת כן נמי השופר שהי' לו שתי חצוצרות מן הצדדין, אך זה איננו מבואר בשום מקום אם גם בשילה היו שתי חצוצרות מן הצדדין, דאולי זהו ממעלת המקדש שנתקרב שמה גם בחי' הדומם משא"כ בשילה, והתקיעה בשבת תלוי' בזה כנ"ל:
16
י״זויש לפרש נמי הא שאחר החורבן התקינו שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד ור"א אומר שלא היו תוקעין אלא בב"ד שקידשו בו את החודש, דהנה קה"ח מתייחס לדהמע"ה כאמרם ז"ל ושלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקים, ע"כ כחו של דהמע"ה מסייע שם שיהי' להשופר כח להעלות נשמות הנמוכות ביותר, ובבחי' בעלי תשובה שזה ענינו של דוד, כאמרם ז"ל הוקם על הוקם עולה של תשובה, וע"כ דעת ר"א שלא היו תוקעין אלא בב"ד שקידשו בו את החודש, ות"ק סובר כי כל ב"ד הוא מרכבה למדתו של דוד כנודע, ע"כ התקינו גם שם לתקוע בשבת מטעם הנ"ל:
17
י״חבפייט ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין, משמע דהדין תלוי בשופר גדול זה, ואינו מובן איך שופר יגרום הדין, ואדרבה במדרש בשעה שישראל תוקעין הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים:
18
י״טונראה עפ"י דברי המדרש ריש קדושים העליונים ע"י שאין יצה"ר מצוי בהם קדושה אחת, שנאמר ובמאמר קדישין שאלתא, אבל התחתונים לפי שיצה"ר שולט בהם הלואי בשתי קדושות יעמדו, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה ששתי קדושות הם אחת בהתגלות להיות נבדל שלא ימשך אחר החומר למטה ממדריגת האדם, ועוד קדושה אחרת פנימית נעלמת, שלא יכנוס לפנים ממחיצתו ולא יסתכל בדברים שאין לו שייכות להם, וכל זה באדם שיצה"ר מצוי בו צריך קדושה שלא ימשך אחר החומר, אבל העליונים שאין להם יצה"ר, ולא שייך לומר בהם שלא יתמשכו אחר החומר, ע"כ אין להם אלא קדושה אחת, שלא יכנסו לפנים ממחיצתם עכ"ד:
19
כ׳והנה מהות השופר שהוא מגלה את פנימית הלב, שהוא הבל היוצא מהלב, שבלתי השופר איננו נשמע, וע"כ נמי ברוחניות כחו יפה לגלות את פני הלוט הלוט היא נקודה הפנימית, וע"כ בישראל שנקודה הפנימית לעולם היא טובה, ואיננה מתקלקלת לעולם ונקראת בתולה ואיש לא ידעה, והחטא הוא רק בחיצוניות, וידוע דמחשבה דיבור ומעשה הם רק לבושי הנפש, וע"כ לעומת המקטרגים על חטא ישראל, נתן הקב"ה לנו עצה לתקוע בשופר, וע"י כן נתגלה נקודה הפנימית שטהורה היא, וע"כ אף אם ח"ו החטאים שבחיצוניות סותמין בפני' ומכסין אותה, מ"מ שוב זה עצמו גורם רחמנות עלי' למעלה, וע"כ הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים:
20
כ״אאך במלאכים שבחיצוניות אין בהם חטא, וכל הדין שעליהם אינו אלא בפנימיותם, אם לא הסתכלו לפנים ממחיצתם, וא"כ כל עוד שהפנימית מכוסה אי אפשר לראות בהם חטא, רק אחר התגלות הפנימית אז נראה אם יש בו פגם בצד מה, וע"כ הם פוחדים מקול השופר, ויאמרו הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום, צבא מרום דייקא שלהם הפקודה אחר השופר, אבל התחתונים אין דינם תלוי בקול השופר, אדרבה גורם שיעמוד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים כנ"ל:
21
כ״בבפייט דרושים תקוע בכסה באחד כמו אחד בירכותיהם, ויש להבין שייכות השופר לברית מילה, ונראה דהנה מצות השופר שהוא הבל הלב קודם בוא להתחלקות ה' מוצאות הפה, זה מורה שנדרש תכלית רעותא דליבא טרם בוא להתחלקות חמש הרגשות, וכענין שכתוב (איכה ב' י"ח) צעק לבם אל ה', שירגיש עומק הלב ולא הידיעה והמחשבה לבד, וזה אי אפשר בלתי קיבוץ כל חלקי האדם וכל החושים וכמ"ש הרמב"ם באגרת לתלמודו וקראם פרקי הצלחה, ואתה בהתקע שופר בר"ה ידיך תהיו פשיטות ללקיחת השופר ועיניך קמוצות ואזניך קשובות ויתר חלקיך נרעדים וחרדים ונפעמים וכו', ולזה בא הרמז בכסה באחד, היינו שתתעורר ותתרגש עומק נקודת הלב שהיא מכוסה, עד שכמעט איננה נודעת אף לאדם עצמו, כידוע לאנשי לבב, ושם היא התאחדות כל החושים:
22
כ״גובזה יש לפרש הכתוב תקעו בחודש שופר בכסה וגו' היינו שלא תהי' התקיעה, בחיצוניות האדם, אלא בכסה היינו נקודת לבבו המכוסה, ולזה רומז נמי הא דבאחד לחודש, אך לאו כ"כ נקל לאדם להגיע לבחי' זו, אלא ע"י שמירת הברית, מדת יסוד, כנישו דכל נהורין, דכמו שבורחין מדבר שכל רמ"ח איברים מרגישין בגשמיות ובטומאה, זוכין לעומתו להרגש והתקבצות כל החושים בקדושה:
23
כ״דוזהו הענין דבר"ה יצא יוסף מבית האסורים שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דר"ה הוא זמן התגלות הנעלם, ע"כ יצא אז יוסף ונתגלה ממקום שהי' אסור וטמון עכ"ד, ולפי דרכינו יובנו הדברים, דבר"ה הוא זמן התגלות נקודה הטמונה שבלב, שהיא כוללת ומאחדת כל החושים של כל פרט ופרט, ע"כ אז יצא יוסף שהוא נקודה הפנימית, כנישו דכל נהורין, דכל עדת ישראל לאור עולם, צדיק יסוד עולם, דהכלל והפרט בחדא מתקלא סלקא, וע"כ יסד הפייטן השוואת מצוות שופר לברית מילה דהיינו שמירת הברית, ולאו לדרשא קאתינא, אלא לעורר כל איש את נקודת לבבו ע"י קבלה על עצמו ענין שמירת הברית כל פרטיו, ובכח זה אנו באין לתקיעת השופר, לעורר מה שראוי לעורר למעלה, שע"ז נאמר שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים, אכי"ר:
24
כ״הבפייט עוד יזכר למו מטת שכם אחד, זאת המתמדת שמע פה אחד, ביאור הדברים, דהנה כתיב והי' כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם וגו', וברש"י אפי' אין לכם זכות אלא ק"ש בלבד כדאי הוא שיושיע אתכם, והא דזכות הק"ש מועילה ביותר לניצוח, כבר הגדנו הרבה טעמים בזה, ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה, דהנה כתיב הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, פירש"י עומדים משנתן שחרית לחטוף את המצות ללבוש ציצית לקרות שמע ולהניח תפילין, ודקדקו בספרים למה נקט ק"ש קודם תפילין דהסדר הוא להניח תפילין מקודם כאמרם ז"ל הקורא ק"ש בלי תפילין וכו':
25
כ״וואמרנו לפרש דהנה תפילין צריכין גוף נקי, והנה ישראל באשר הם להוטים אחר המצוות, כאשר מרגישים שאין גופם עדיין ראוי לתפילין עכ"פ הם זריזים לקרות ק"ש, וא"כ בזה עצמו ניכרת מעלת ישראל נגד כל האומות, אפי' הכשרים שבהם אין בהם ענין זירוז למצוות, ובספורנו פ' חיי שרה (כ"ד י"ח) בפסוק ותמהר ותורד כדה, כי המהירות בעבודת המשרת מורה על היות הנעבד נחשב אצלי, וזה עצמו הוא ענין דקדוקי מצוות שישראל מדקדקים, שזולתינו מלעיגים עלינו בהם, אבל באמת זה כבודנו שבזה נראה זהירותינו וזריזותינו במצוות, מחמת שאנו להוטים לעשות רצון אבינו שבשמים באופן היותר נאות, וע"כ נמי אנו מהירים וזריזים בהם מחמת גודל האהבה:
26
כ״זולפי האמור יובן מה שזכות ק"ש מועילה ביותר לניצוח האויבים, דניצוח המלחמה למטה תלוי בהשר למעלה, וע"כ מלחמותינו עם זולתינו למטה תלוי בקטרוג השר למעלה, והנה אינו יכול לכחש ולכזב שישראל אינן עוסקים במצוות, שהרי ידוע שאפי' פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון, אלא שיאמר שגם זולתינו עושים מצוות, כמו עשו בכיבוד אב, וקצת מהם בני תרבות ועושין צדקה וכדומה, אך כאשר יתבקר הפנקס ויתראה איכות קיום המצות, שישראל מקיימים עם כל הזהירות ומהירות, נגד מצות שאוה"ע מקיימים, ונראתה מצוות ק"ש בפועל שהם להוטים וזהירים ומקיימים קודם הנחת תפילין, שוב בע"כ יחסום פי המקטרג, ויפקוד ה' על צבא מרום במרום ואח"כ על מלכי האדמה באדמה:
27
כ״חומעתה מבוארים דברי הפייטן היות דבר"ה באין שרי האומות ומקטרגין, והוא מלחמה למעלה עם השרים, ע"כ יסד הפייטן עוד יזכר למו מטת שכם אחד זאת המתמדת שמע פה אחד, שכל ישראל כאחד קורין את שמע כמוכן כבלתי מוכן, ובזה ישראל נוצחין דינא:
28
כ״טויש להוסיף עוד ולומר דהא דישראל הקדימו נעשה לנשמע, ובש"ס שבת דההוא צדוקי קרי להו עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, נמי הוא מסתעף מענין הנ"ל, שמחמת שישראל להוטין לקיים מצוות אלקינו ולחטוף את המצוות ע"כ הקדימו נעשה לנשמע:
29
ל׳ובזה יש לפרש דברי הפייטן עוד יזכר למו מטת שכם אחד שהכוונה היא מה שישראל הטו אז שכם אחד לעבדו ואמרו נעשה ונשמע, והוא ענין אחד עם מה דבתרי' זאת המתמדת שמע פה אחד כנ"ל:
30
ל״אדעת הרבה מהראשונים דשופר של ר"ה הוא להזכיר זכות מ"ת שהי' בקול שופר, ויש להבין דזכות ישראל היתה במה שאמרו נעשה ונשמע, ומה ענין זה לשופרות של מ"ת:
31
ל״בונראה עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין שופר דמ"ת דפירש"י דשופר מאילו של יצחק הי', כי יצחק שנתרצה בהעקידה אף שבודאי ידע סוד הקרבן, וידע שאין אדם ראוי להקריבו לעולה, מ"מ השליך את נפשו מנגד למעלה מכל טעם, וביטל את דעתו וחכמתו ושמע לאברהם, ולא הרהר אחר הקב"ה ולא אחר אברהם בזכות זה זכה שתנתן לבניו תורה שהיא למעלה משכל אנושי, וזה הי' ענין שופרות של מ"ת, להורות שכל מה שזכו לתורה, הוא בשביל ביטול הדעת והשכל לרצון השי"ת, כי ענין שופרות הוא ביטול הדעת, כבירושלמי הרי אנו גועין לפניך כבהמה עכ"ד:
32
ל״גויש להוסיף בה דברים שהרי במדרש העושה כמעשיהם והבוחר בדרכיהם אני מקיים עליו, וע"כ כשאמרו ישראל נעשה ונשמע דהוא עניך ביטול השכל, נחשבו עושין כמעשה יצחק ובוחרין בדרכיו, ע"כ זכותו עמדה להם, ויש לומר שזה כענין בזכות ויסתר משה פניו וכו', זכה לתמונת ה' יביט, כן נמי הכא בשביל ביטול השכל זכו לתורה שגבוהה מהשכל, וי"ל דכל עצמו דהשכילו ישראל להקדים נעשה לנשמע, נמי הוא כחו של יצחק, שהוריש מדתו לבניו אחריו, ולפי"ז מובן דהזכרת שופרות של מ"ת הוא הזכרת זכותו של יצחק וזכותין של ישראל:
33