שם משמואל, ראש השנה ט״זShem MiShmuel, Rosh Hashanah 16
א׳ליל ב'
1
ב׳איתא בספה"ק משום דסימנא מילתא נוהגים לאכול בליל ר"ה פירות משובחים, נראה לומר דהסימן הוא עפ"י דברי הש"ס סוטה (מ"ו.) בהא דלא הניחו לעשות פירות היינו מצות, והנה בזוה"ק ח"ב (קפ"ד:) בהנך פרושי מדברא דבכל השנה היו יושבין במדבר לעיינא תמן באורייתא ובירחא שביעאה באו ליישוב משום דמטא זימנא דפולחנא קדישא דתמן איהו פולחנא דילי' עיי"ש, ומבואר דבירחא שביעאה הוא הזמן המסוגל להעשי' יותר מכל השנה, והם הם פירות שהאדם מוציא, כי האדם עץ השדה, וכמו בגשמיות שאז הוא זמן גמר בישול פרי העץ, ובאשר העשי' היא מעשה גשמי, צריכה יותר שמירה שתהי' לשמה, כברש"י יומא (י"ט:) אם הי' לא יבנה בית כלומר הזהר בעבודתך שתהי' לשם שמים שתהא לרצות שאם אינה רצוי' אין טורחך עולה לכלום עכ"ל, ומשמע מדקאמר עולה לכלום כגי' הרמב"ם לעולם יעסוק אדם בתורה אף שלא לשמה, ולא גרס במצוות, שמצוה שלא לשמה אינה עולה לכלום, שמצוות שהם בעשי' גשמית צריכין יותר שמירה מכחות החיצונים, וכמו דהני פרישי מדברא דלעיינא באורייתא יתבו במדברא, ולא היו צריכין כ"כ שמירה מכחות החיצונים השולטים במדבר, כי תורה היא אש כמ"ש (ירמיהו כ״ג:כ״ט) הלוא כה דברי כאש נאום ה', והיא לעצמה חומת אש כענין שכתוב (זכריה ב׳:ט׳) ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש וגו', ואדרבה כחות החיצונים מתרחקים שלא ישרפו באשא דאורייתא, וזה שבזוהר שש ולעיינא תמן באורייתא בגין לאכפיא לההוא סטרא, אבל מצות שהן בעשי', צריכין שמירה מכחות החיצונים, ע"כ כשהגיע זמן המצוות שבעשי' הדרו לישובא, ומסתברא דכן הענין בלשמה, כי תורה אעפ"י שאינה כ"כ לשמה, מ"מ היא עצמה משומרת מכחות החיצונים, וכבש"ס ברכות (כ"ב.) שד"ת אינם מקבלין טומאה, וע"כ מועילה נמי לאדם, שהמאור שבה יחזירהו למוטב, אבל מצות אם אינם לשם שמים אינם עולין לכלום:
2
ג׳וכה"ג נמי באדם רשע רח"ל, שכתב הרמב"ם פ"ז מהל' תשובה שעושה מצות וטורפין לו בפניו, שפירשנו שהוא מלשון טרף טורף יוסף, שהיינו שנעשין טרף לשון מזון לשיני החיצונים, אבל תורה איננה כן, וע"כ כתב הרמב"ם רק במצות שטורפין לו בפניו ולא תורה שלמד, וי"ל שהוא מטעם הנ"ל שהיא כאש שורף, וזה הרמז וסימן בפירות משובחין היינו מצות לשמה שזה שבחן, וזהו סימנא מילתא שנזכה כל השנה לעשות מצות לש"ש, ומובן שעיקר הוא הקבלה בלב לעשות ככה, והסימן שיהי' קיום להקבלה, אבל מבלעדי הקבלה בלב מה יועיל הסימן לדבר שאין בו:
3
ד׳ויש להתבונן מדוע לא חברו פייטנים מערבית בליל ר"ה, ונראה דהנה במדרש בראשית (פ' ט') דב"ש אומרים מחשבה [לבריאת העולם] היתה בלילה ומעשה ביום, וכבר הגדנו דכמו שבדבר ה' שמים נעשו בפועל ובהתגלות, כמו שדיבור הוא התגלות הנעלם כביכול, כן במחשבתו ית"ש נבראה פנימית העולם שהיא בנעלם, והנה אנו אומרים זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, והוא חידוש הבריאה, מסתמא כמו אז נברא בהעלם בלילה, ואח"כ יצא לפועל ביום, כ"כ חידוש הבריאה בר"ה הוא כהאי גוונא, וע"כ מצוות השופר שהוא התגלות הנעלם, כמו שהגדנו באריכות במאמרים הקודמים, נמי איננו כי אם ביום ולא בלילה, וע"כ נמי הפייט שהוא מעין שירה שהיא נמי התגלות הרגש והתפעלות שבלב נמי איננו בלילה:
4
ה׳וממוצא הדבר שמ"מ צריך שיהי' רגש הלב והתפעלות והשתוקקות למצוות השופר עוד בלילה, וכענין שכתוב (תהילים מ״ה:ב׳) רחש לבי דבר טוב, והנה אמרו ז"ל שופר כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי, וברש"י כיון דלזכרון קא אתי כבגדי כה"ג שלפנים דמי, וע"כ כאשר ישים האדם אל לבו ויצייר במחשבתו שלמחר יעמוד בבית קדשי הקדשים, הי' מלא רגש הנפש על כל גדותיו וחיל ורעדה ופחד יעבור על פניו, כך צריך לשוב אל לבו שלמחר יקיים מצות השופר, ואתה בן אדם מה לך נרדם:
5