שם משמואל, ראש השנה י״זShem MiShmuel, Rosh Hashanah 17
א׳יום ב'
1
ב׳בב"ר פרשה נ"ו רב חפני בר יצחק אמר כל מה שהי' אבינו אברהם עוקד את יצחק בנו מלמטן הי' הקב"ה כופת שריהם של אומה"ע למעלן ולא עשה כיון שהפליגו ישראל עצמן בימי ירמי' אמר להם הקב"ה מה אתם סבורים דאילין כפתיא קיימין וכו' אשתרון יתהון כפתיא:
2
ג׳ונראה לפרש דהנה יש לדקדק בכתוב וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת וגו', ויש להבין דהרי בש"ס מנחות (ל"ו:) ת"ר ידך זו שמאל אתה אומר שמאל או אינו אלא ימין ת"ל אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ואומר ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים ואומר למה תשיב ידך וימינך מקרב חיקך כלה עיי"ש, ולמה כתיב כאן את ידו דמשמע שמאלית:
3
ד׳ונראה דהנה בעיקר נסיון העקידה שהי' הגדול שבעשרה נסיונות, איתא בספה"ק משום שהי' היפוך מדתו מדת החסד עם כל באי עולם, ועתה לבש אכזריות גדולה שאין כמוה לשחוט את, בנו יחידו האהוב לו עד דכדוכה של נפש ובזוה"ק שאז אתכלול מיא באשא ואשא במיא, ויש לפרש ענין זה עפ"י דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין מסירות נפש על קידוש השם, שבמקום קידוש השם אין נחשב מציאות האדם לשום מציאות, וכמו מציאות בהמה בערך האדם שאין מציאותה נחשבת מציאות לגבי האדם ולצורך אדם מותר להרוג את הבהמה, קו"ח הדברים מציאות האדם בערך קדושת השי"ת, שאין מציאותו נחשבת מציאות כלל עכ"ד, ויש לומר שכך ענין התכללות מיא באשא ואשא במיא, שלעשות רצון השי"ת נתבטלה מציאותו מכל וכל, וממילא נתבטלו ממנו כל המדות, והי' גבוה ממדת החסד וממדת הגבורה וממילא נעשה כלול משניהם:
4
ה׳ולפי האמור יש לפרש הא דוישלח אברהם את ידו, שבא הכתוב לומר שעם שהוא אברהם שהוא חסד קו ימין, אחז את מדת הגבורה קו השמאל הנרמז במלת יד שהוא שמאל, ומשום שנעשה גבוה משניהם:
5
ו׳והנה בש"ס סנהדרין (ע"ד:) דב"נ אינו מצווה על קידוש השם, ולפי דברינו הנ"ל בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין מסירת נפש על קידוש השם מובנים, הדברים עפ"י דברי זוה"ק דב"נ הם ענפין מתפרדין, והטעם משום דאין בהם בחי' הביטול ובמהר"ל דאפי' הטובים שבהם לא היתה להם אחיזה אלא כמצוות השכליות כמו כיבוד אב, דבמה ששכלו נמי מחייב, בזה איננו נצרך לבחי' הביטול, ומאחר שאין בהם בחי' הביטול, ע"כ הם ענפין מתפרדין איש איש כפי טבעו ומה"ט נמי אינם מצווין על קידוש השם, דמאחר שאין בהם בחי' הביטול הנה הוא חושב את עצמו למציאות ויש, והרי הוא היפוך מסירת הנפש, שענינו הוא, שבערך קידוש השם אין מציאותו נתשבת מציאות כלל, וכמו שחיטת הבהמה לצורך האדם כנ"ל, וע"כ נמי לא חייבה אותו התורה כי בלתי אפשר לו להיות בטל, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו:
6
ז׳ולפי האמור יתבארו דברי המדרש הנצבים פתח דברינו, כל שה' אבינו אברהם עוקד את יצתק בנו מלמטן הי' הקב"ה כופת שריהם של א"ה למעלן, דמאחר שאברהם זכה להיות גבוה מכל הקוים מכל המדות ממילא כל האומות ושריהם הם כפותין תחתיו שאפי' הטובים שבהם אין בהם בחי' הביטול, אלא איש כפי טבעו כנ"ל, א"כ אין להם מציאות במקום אברהם כלל, וכן הוריש אברהם מדתו זו גם לזרעו אחריו, ע"כ כל ישראל מצווים על קידוש השם וא"כ הם כפותין גם תחת זרעו, אך בימי ירמי' שהיו ישראל בוטחין על ידיעתם בהשבעת השרים שלמעלה כידוע במדרשים, אף שהוא נגד רצון השי"ת והכחשה בפמליא של מעלה, א"כ אבדו מדת הביטול, וע"כ אשתרון אינון כפותיא:
7
ח׳בפייט של מוסף יום א' דחוי לכרי', [פירוש גיהנם] בעד נכרי', דרור לכל ברי', בקול העברת שופר, נראה לפרש דהנה ישראל בעצם נפשם טהורים, ואין בהם חטא, וכל החטא הוא בחיצוניות, והרשעים הנידונין בגיהנם, משום דגיהנם הוא חיצוניות ופסולת הבריאה, כמ"ש מהר"ל ונדבק מין במינו עד שהגיהנם מוצץ ממנו כל הפסולת, ובזוה"ק דכל יורדי גיהנם מלבישים אותם מקודם בגדים צואים שבהם ירדו לגיהנם, והוא מה שנאמר הסירו הבגדים הצואים מעליו וגו' ראה העברתי מעליך עוניך והלבש אותך מחלצות:
8
ט׳והנה אמרנו במאמרים הקודמים מענין השופר שכמו שהוא מגלה את פנימית הבל הלב להיות נשמע לחוץ, כן נמי סגולתו לגלות את הנעלם ועומק הדין, וכפי הפנימית ישראל זוכין בדין, וע"כ נמי יורדי גיהנם שבעצם נפשם הם טהורים, ואינם ראוים לגיהנם אלא מצד החיצוניות, ולבוש בגדים הצואים, כאשר מופיע קול השופר, ומסלק את החיצוניות ונתראה הפנימיות, שוב אינם ראוים לגיהנם, וע"כ דרור לכל ברי' בקול העברת שופר:
9
י׳בפסיקתא פ' מ"א סי' ה' בחודש השביעי באחד לחודש אמר להם הקב"ה אומה"ע אין להם זכות אבות לתלות בהם כשהם נדונים אבל אתם בזמן שאתם נכנסין לפני בדין אפי' אתם מתחייבין מן הדין אני מסתכל בזכות אבות ומזכה אתכם בדין, אמרו לו והרי בר"ה אנו נידונין, א"ל בואו וראו שבו בפסוק הזכרתי את האבות, באחד לחודש בזכות אברהם אחד הי' אברהם, זכרון תרועה בזכות יצחק למה בשופר זכר לקרני האיל, מקרא קודש בזכות יעקב שמע אלי יעקב וישראל מקוראי וגו':
10
י״אויש להבין מה שאמרו ישראל והרי בר"ה אנו נידונין, דמשמע דבר"ה אין מועילה זכות אבות, הלוא כל תפילתנו היא בזכות אבות, ושופר להזכיר עקידת יצחק, ולעולם הקב"ה רחום בדין, וזכות אבות מועילה עכ"פ עם מי לרחם, ומקרא מלא הוא נוצר חסד לאלפים, ומה הוה ס"ד דבר"ה לא תהי' מועילה זכות אבות, דבודאי כשזוכין גם עפ"י מדת הדין אינם נצרכים לזכות אבות, וכל הבטחות שהיו להאבות בהכרח לומר שאפי' ישראל לא יזכו בדין נמי זכותם תעמוד להם, ומה הוה קשיא להו:
11
י״בונראה לומר עפ"י דברי הקדושת לוי בדברי הש"ס ברכות (ל"ב:) ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני וגו' אמרה כנס"י כו' אתה עזבתני ושכחתני והשיבם השי"ת התשכח אשה עולה וגו' אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל אמר לה גם אלה תשכחנה אמרה לפניו רבש"ע הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני אמר לה ואנכי לא אשכחך והיינו דאר"א אמר רב אושעיא מה דכתיב גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני. ויש לדקדק מאי הי' החשש שמא ישכח מעשה סיני עד שהוצרכו להבטחה, וכי בשביל שהקב"ה ברוב רחמיו מוחל עוונות, ועושה עצמו כשוכח מעשה העגל, יהי' נמי להיפוך שישכח מעשה סיני, ואמר עפ"י משל שני נערים אחד מגזע טוב ואחד מגזע רע ושניהם הולכים לבית הספר אם עושים מעשים טובים הרבותא יותר לנער שמגזע רע, ולזה שמגזע טוב אין כ"כ רבותא שכך היא טבעו ומלומד מלידה ומבטן, ולהיפוך כשעושין מעשים מקולקלים, בודאי זה שמגזע טוב מגיע לו עונש יותר, וע"כ המקטרגים אומרים מה רבותא דישראל שעושין מעשים טובים, הלוא הם מגזע טוב מזרע אברהם יצחק ויעקב, למה לא יעשו מעשים טובים, ובזה חושבין להקטין זכות ישראל, ולהיפוך כשמוצאים בישראל מעט שמץ דבר, יצווחו שראוים לעונש עצום באשר הם מזרע אבות, ואין ראוי לשכוח מעשיהם הרעים ולסלוח להם, לזה אמר הכתוב והבטיח גם אלה תשכחנה, שאעפי"כ שבאין מגזע קודש, מ"מ ישכח להם מעשה העגל, אמרה כנס"י שמא תשכת לי מעשה סיני, היינו כשהקטרוג יהי' שאין רבותא כ"כ מעשה סיני, באשר מקור מוצאם הוא טוב, ע"ז השיבם ואנכי לא אשכחך, אין הפירוש שמעשה סיני לא ישכח שזה א"צ לומר, אלא הפירושו כשבא לדבר ממעשה סיני לא ישכח את מעשה העגל, והיינו לאמר שכחם של מעשה סיני גדול מאד, שהרי מטבעם אינם כ"כ טובים, והראי' ממעשה העגל וא"כ ראוים לשכר גדול, וזה שאה"כ וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, כי כל פקודה היא לטובה, והיינו כשאבוא לפקוד את ישראל לטובה להזכיר להם זכותם אפקוד עליהם חטאתם, למען תהי' זכות מעש"ט יותר גדולה ודפח"ח ושפ"י:
12
י״גועל דרך זה יש לפרש דברי הפסיקתא שישראל אמרו והלוא בר"ה אנו נידונים שכל המקטרגים עומדים ותובעים דין, א"כ כשמסתכל באבותיהם עוד יגדל הקטרוג, איך זרע קודש בני אברהם יצחק ויעקב באים לידי מעשים בלתי הגונים, ויקטינו זכות מעשים הטובים שלהם וכנ"ל, והשיבם הקב"ה בואו וראו שבו בפסוק הזכרתי את האבות, והיינו עפ"י דברי הזוה"ק דכל חידו וכל חירו בשביעאה תליין, ובר"ה הוא זמן נתינת השפעות הטובות לעולם, והדין נצרך לדחות הרשעים המעכבים את הטובה לבוא לעולם, וזהו ענין הזכירה בפסוק זה את האבות, שבזכותם באה הטובה לעולם, וכל עצמו של הדין הוא בזכות האבות, וא"כ אין שייך לומר שהזכרת זכות אבות תביא עוד קטרוג שאינם ראוים ח"ו להשפעת הטובות, דא"כ שוב אין כאן דין כלל:
13
י״דבמדרש ויקרא פכ"ט תקעו בחודש שופר בחודש זה תחדשו מעשיכם בחודש זה תשפרו מעשיכם, נראה ששני ענינים מזכיר כאן, חידוש מעשים זהו להבא להתחיל מחדש כאילו היום נולד, ותשפרו מעשיכם הוא על העבר, היינו לתקן המעשים של כל השנה, שהי' חסר להם חיות והתלהבות, מתקנין בחיות והתלהבות של ר"ה וימים הנוראים:
14
ט״ווהנה הקדים חידוש מעשים שהוא להבא, על תיקון המעשים שלשעבר, כי הקבלה על להבא קודמת, ובלעדה אין לקוות על תיקון של לשעבר, וכאשר ישים האדם אל לבו את כשרון העת שמוכשר בנקל לתקן את כל מה שעבר, צריך ללבוש עוז ואומץ להיות חרד על הדבר ולא להיות נרדם, ואם ח"ו גם עתה יכבד לבו, הוא צריך ליתן דין וחשבון ח"ו על העצלות והכבדת הלב זה, וזה שאמרו ז"ל בינונים וכו' לא זכו וכו' דלכאורה אינו מובן מדוע יצאו מכלל בינונים לכלל רשעים גמורים, אך יובן שמעתה העצלות והכבדת הלב ניתוספו על חשבון מחצה עוונות, וע"י זה העוונות מכריעין ח"ו, השי"ת יחזירנו בתשובה שלימה לפניו:
15