שם משמואל, ראש השנה י״חShem MiShmuel, Rosh Hashanah 18
א׳שנת תר"פ
1
ב׳במדרש אמור פרשה כ"ט א"ר ברכי' ור' חלבו ורשב"י בשם ר"מ מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד, של מדי עולה ויורד ושל יון עולה ויורד ושל אדום עולה ויורד, אמר הקב"ה ליעקב אף אתה עולה באותה שעה נתירא יעקב אבינו ואמר שמא ח"ו כשם שלאילו ירידה אף לי כן, א"ל הקב"ה ואתה אל תירא עבדי יעקב אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית לא האמין ולא עלה כו' ועכשיו שלא האמנת ולא עלית עתידין בניך שיהיו משתעבדין בד' מלכיות וכו' כי הנני מושיעך מרחוק וכו', והכל תמהו היתכן לומר על יעקב שלא האמין, ומדוע לא יאמין, ועוד מה יתרון לו כשלא עלה כלל, וכבר דברנו בזה, ומ"מ אין בהמ"ד בלא חידוש:
2
ג׳ונראה עוד לומר דהנה כתיב בעשו (עובדי' א' ד') אם תגביה כנשר אם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאום ה', ולשון משם לכאורה מיותר, אבל הפירוש שהגבהתו סיבה להשפלתו וירידתו, והיינו שמטבע האומות כשמשיגין גדולה הם מתגאים כנבוכדנצר שאמר (ישעיהו י״ד:י״ד) אעלה על במתי עב אדמה לעליון, וחירם אמר אני מושב אלקים ישבתי וזה סיבה להשפלתם, כמו שאנו אומרים משפיל גאים עדי ארץ, וזהו "משם" אורידך משם דייקא, אך ישראל בטבעם שממעטין עצמם וכשמשיגין גדולה הם ממעטין עצמם עוד יותר, באשר ישראל יודעין היטב שאין להם אצל הקב"ה כלום והכל הוא בחסד ה', וכל מאן דאכל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי', וזהו מדת ישראל כאאע"ה שאמר אנכי עפר ואפר, וזהו שאמר הקב"ה ליעקב אף אתה עלה, והכוונה כי הגדולה תהי' סיבה שימעט עצמו עוד יותר, ויתקיים בו מגביה שפלים עדי מרום, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהגאה אף שמשפילין אותו עדיין מרים ראשו ועודנו מתגאה ע"כ אין די לו השפלה אחת כי עדיין מתגאה ואולי עוד יותר וכמ"ש (ישעיהו ח׳:כ״א) והי' כי ירעב והתקצף וגו' ע"כ אין סוף להשפלתו עדי ארץ, ולהיפוך מגביה שפלים עד מרום, שהרי בכל פעם משפילים עצמם עוד יותר, וצריכין עוד להגביהם ואין סוף להגבהתם עד מרום, אבל יעקב לא האמין בעצמו ובזרעו אחריו, שהגבהתו לא תגרום לו גיאות ח"ו, ותהי' ח"ו ירידתו יותר גדולה ממצבו קודם שעלה, וכנ"ל עדי ארץ, וזהו מדת הצדיקים שאינם מאמינים בעצמם, וכל מה שעשו מצות ומעש"ט נחשב כאין בעיניהם, לעומת ידיעתם היטב בחובת הלבבות, עד היכן הדברים מגיעים:
3
ד׳ומ"מ נחשב ליעקב לחטא, שמאחר שנאמר לו עלה לא הי' לו לחשוב חשבונות, אלא לקבל דבריו של הקב"ה בתמימות, ויהי' מה שיהי' ואפי' שלדעתו יגרום זה ח"ו ירידה גדולה, הי' לו לבטל את דעתו, וע"כ נגזר שיהיו בניו משתעבדין בד' מלכיות, שזהו עיקר הנסיון בגלות לבטל דעתם לדעת התורה, אפי' שיתראה בעיניהם שזהו היפוך הצלחתם, ובזה נעשה תיקון על חטאו של יעקב:
4
ה׳וזה שמסיים המדרש באותה שעה נתיירא יעקב אמר לפני הקב"ה יכול לעולם, שכלפי שתחילה נתיירא לעלות שמא יתגאו כנ"ל, ועתה נתיירא להיפוך שמא ח"ו יאבדו בעניים, ולא יהי' בהם כח לעמוד בעצמם שלא יטמאו בין האומות, לזה השיבו הקב"ה ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק מבבל וכו' כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הפיצותיך שמה, א"כ הבטיחו שלא יטמעו ח"ו בין האומות, והוסיף לומר או"ה שהם מכלין את שדותיהם אעשה כלה, אבל ישראל שאין מכלין את שדותיהם לא אעשה כלה, מוסב כלפי מעלה שירידת האומות משום שע"י גדולתם מתגאים כנ"ל, והיינו שמצות פיאה להראות היפוך טבע עולם, שמתגאים באוספם את תבואת הארץ, באשר הגיעו לתכלית כוונתם לאסוף הון אבל ישראל נותנים פיאה ומתנות עניים, להתחבר עצמם עם העני, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שענין מתנות עניים הוא כענין מתנות כהונה, שמתחברין אל הכהנים לשאוב באמצעותם דביקות וחסד עליון, כן הוא ענין מתנות עניים שהם מדוכאים וכתיב אני את דכא, ובמתנות עניים מתחברין אל העניים וזוכין באמצעותם למעלתם זו, ומטעם זה שטבע אומה"ע להתגאות כנ"ל, ומכלין את שדותיהם אעשה אותם כלה, אבל ישראל שאין מכלין שדותיהם, שמורה שתכלית גדולת ישראל מביא להכנעה לא אעשה כלה:
5
ו׳בש"ס ר"ה (ל"ב.) דריב"נ ס"ל דאינו תוקע למלכיות וא"ל רע"ק אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר ופירשו בגמ' למה עשר לימא תשע דהואיל ואשתני אשתני, וברש"י דהואיל ואשתני מלכיות מזכרונות לענין תקיעה דאין תוקעין בהן אשתני נמי לפחות מהם, והדברים סתומים מה ענין זה לזה:
6
ז׳ונראה לפרש דהנה בענין תקיעות שתקנו על סדר ברכות, י"ל עפ"י דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בדברי זוה"ק, שבלי מעשה המצות אינם מעוררים בעליונים, ובמקום דליכא מעשה נצרך עכ"פ הדיבור, ויש להבין שלכאורה המחשבה שהיא חלק הנכבד שבאדם, היתה צריכה לפעול בעליונים יותר ממעשה שבגוף, והרי ר"ש מארי דזוה"ק אזיל בכל מקום בתר הכוונה, והגיד הוא זצללה"ה דבענין התעוררת בעליונים יש כח בהמחשבה ביותר, אבל אין בה כח להוריד למטה מטה, ע"כ תרווייהו צריכי, המחשבה לעורר למעלה, והמעשה להוריד ולהמשיך למטה, והמשכה למטה היא תכלית הכוונה, ואלי' כוון הזוה"ק באומרו שבלי מעשה המצות אין מעוררין בעליונים, היינו ההתעוררות להמשיך למטה, עכת"ד, ויש לומר דכן הוא ענין הברכות והתקיעות כי התקיעות שהן מעשה בפועל ממשיכין יותר למטה מטה, את אשר נתעורר ע"י הברכות, שאף שהברכות שהן בדיבור ממשיכין ג"כ למטה, מ"מ אינן ממשיכין כ"כ כמו מעשה התקיעות:
7
ח׳והנה בש"ס ר"ה הני עשרה מלכיות כנגד מי אמר רבי כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בס' תהלים הנך דכתיב בהו הללוהו בתקע שופר, ר' יוסף אמר כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני, ר' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, ויש להבין למה לא שאל הש"ס אהני עשר זכרונות ועשר שופרות:
8
ט׳ובאמת שבירושלמי איתא נמי אזכרונות ושופרות ומייתי להו טעמא אחריני, וראיתי בר"ח שהשמיט תיבת מלכיות וגריס הני עשר כנגד מי, ומשמע דאכולהו קאי [ואולי גם לגירסא דידן נמי אכולהו קאי, והא דנקיט מלכיות משום דפתח בי' והכוונה נמי אאידך] ולפי גירסא זו יש לפרש את השלשה טעמים שבש"ס שמר אמר חדא ומא"א ולא פליגי, אלא שטעם זה מספיק לעשר מלכיות וזה לעשר זכרונות וזה לעשר שופרות, והיינו כנגד עשר הלולים דכתיב בהו הללוהו בתקע שופר. מספיק לעשר שופרות, שענין שופר מתאים עם ענין הילול כמ"ש הר"ח התוקע לשיר כגון הא דכתיב הללוהו בתקע שופר שתוקעין להלל:
9
י׳ובזה יובן הא דאנו אומרים מזמור זה בשופרות אחר סיום שלשה פסוקים של כתובים, מורה שזה המזמור הוא מתאים לענין שופרות בכלל, ומר דאמר כנגד עשרת הדברות הוא טעם על עשר זכרונות, להזכיר זכות ישראל שקבלו את התורה ואמרו נעשה ונשמע היפוך האומות שמיאנו לקבל את התורה, ומר דאמר כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, הוא טעם על עשר מלכיות, שזה טעם בריאת העולם להקרא מלך, שאין מלך בלי עם וכבש"ס לעיל שקנה והקנה ושליט בעולמו וחלק את מעשיו ומלך עליהן עד שגמר מלאכתו ומלך עליהם, א"כ הני תלתא טעמי נאמרו מר לשופרות מר לזכרונות ומר למלכות:
10
י״אולפי האמור יש ליתן טעם לדברי ריב"נ דס"ל דאינו תוקע למלכיות, דהנה ענין מלכיות הוא לעורר למעלה הרצון להמלוכה, מעין שהי' בבריאת העולם שחולק מעשיו ומלך עליהם, והתקיעה היא להמשיך למטה התגלות המלוכה, לידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו', וכמו בתחילת הבריאה שכל הברואים אפי' שאר בע"ח הרגישו את מלכות שמים, כאמרם ז"ל שאמר אדה"ר לכל הברואים בואו נשתחוה נכרעה ונברכה לפני ה' עושנו, וכענין שכתוב וישמעו את קול ה"א מתהלך בגן לרוח היום, אבל אין זה יתכן קודם גמר התיקון, בעוד החומרית גוברת, עד לעתיד דכתיב ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה וגו', שאפי' בשר האדם יראה את האלקית, אבל לא יתכן שיהי' זה קודם גמר התיקון, ע"כ ס"ל שאינו תוקע למלכיות שא"א להמשיך התגלות מלכות שמים כ"כ למטה, ואינו דומה לזכרונות ושופרות שהם הזכרת זכות ישראל במ"ת שזה אפשר להיות נגלה גם בזמה"ז הצלחת ישראל בבני חיי ומזוני וכל הברכות כולם, וכמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך:
11
י״בומעתה יש לפרש דברי ר"ע שאמר אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר עשר פעמים לימא תשע, דהנה מספר עשרה פסוקים הוא נגד עשרה חלקי הבריאה, שעליהם מורים מספר עשרה מאמרות, והם תשעה גלגלים והארץ שהיא נקודה האחרונה, וא"כ מאחר שאינו תוקע למלכיות משום שא"א להמשיך עתה למטה התגלות מלכות שמים כנ"ל, שוב לא יתכן נמי לומר פסוק העשירי נגד הארץ שהיא נקודה האחרונה, אלא תשעה כנגד תשעה גלגלים שבהם יתכן התגלות מלכות שמים, כמ"ש השמים מספרים כבוד א' ומעשה ידיו מגיד הרקיע:
12
י״גבש"ס שם רבי יוסי ב"ר יהודה אומר הרי הוא אומר והי' לכם לזכרון לפני אלקיכם שאין ת"ל אני ה"א ומה ת"ל אני ה"א זה בנה אב לכל מקום שנאמר זכרונות יהיו מלכיות עמהם נראה לפרש עפ"י דברי הקדושת לוי בפירוש דברי הש"ס ברכות (ל"ב:) אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל, א"ל גם אלה תשכחנה, אמרה לפניו רבש"ע הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני, א"ל ואנכי לא אשכחך, ופירש הוא זצ"ל שבודאי איש שתולדתו טובה ונקי', מאבות קדושים, אין רבותא כ"כ אם הוא הולך בדרך תמים, אבל איש שמטבעו ותולדתו נוטה לרע, ומ"מ הוא כופף את טבעו והולך בדרך טובים, זה רבותא יותר, ולהיפוך ח"ו היא להיפוך, וע"כ כשמזכירין זכות ישראל בשמים עומדים המקטריגים ומקטרגים שאין זה רבותא כ"כ, כי הם נולדים מאבות הקדושים, אבל אז הם נענין הרי עשו את העגל בתחילת הוייתם לעם, א"כ אתם רואים שאין טבעם נוטה כ"כ לטוב, ומ"מ הם כופפים את דעתם להשי"ת, וקבלו את התורה א"כ זכותם יותר גדולה, וזהו הפירוש שמעשה העגל כשהוא בפני עצמו נשכח, אבל בעת בוא להזכיר זכות ישראל וקבלת התורה אז נזכר ממעשה העגל, וזהו הפירוש ואנכי לא אשכחך כשבא להזכיר זכות אנכי אז לא אשכח את מעשה העגל וזהו הפירוש וביום פקדי היינו פקודה לטובה ופקדתי עליהם חטאתם שבזה תהי' זכותם יותר גדולה ודפח"ח וש"י:
13
י״דובסגנון זה י"ל שזכרונות בפני עצמם להזכיר זכות ישראל עדיין מקטריגים מוצאין מקום לקטרג, שא"כ החטאים יותר נחשבים לחטא כנ"ל, ע"כ כל מקום שנאמר זכרונות יהיו מלכיות עמהם, והיינו שזכרון של ישראל לטובה נמשך ממנו התגלות כבוד מלכותו ית"ש, שענין מלוכה היא הנהגה והשפעה, וכשנראה בהתגלות ישועות הצלחת ישראל נראה בזה כבוד מלכות שמים מלך ישראל וגואלו, וזה מסלק כל קטרוג, כי א"א להם לקטרג לפני השי"ת שלא יתגלה כבוד מלכותו ית"ש, כמבואר בספר זכרון זאת להרבי הקדוש מלובלין ובס' אור ישראל להמגיד הקדוש מקאזיניטץ:
14
ט״ואמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, יש לפרש דהנה בזוה"ק תצא דרשע וטוב לו היינו דחלק הטוב שבו כפוף ונכנע לחלק הרע שבו עכ"ד, וזהו הפירוש רשעים יצה"ר שופטם היינו שתוקף עליהם בכח, וכמ"ש קהלת (ז' כ"ו) ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידי' טוב לפני האלקים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה, וא"כ מאחר שהוא נלכד ונכנע להרע, מובן שאיננו ברשות עצמו לעשות תשובה, כי צד הרע איננו מניחו, ואי אפשר אלא להיות עכ"פ משתוקק לצאת לחירות ורודף אחריו, הא למה זה דומה להנלכד לבית הסוהר והוא יושב חושך וצלמות ומוסגר בדלתות נחושת ובריחי ברזל שאיננו יכול להוציא ממסגר נפשו, ומ"מ הוא משתוקק ומצפה לישועה, כן איש החוטא אף שאין בכחו לעשות תשובה כי צד הרע תוקפו, אלא צריך עכ"פ להיות רודף ומשתוקק לבוא לתשובה, ובתשוקה זו גורמים ומעוררים נמי למעלה רצון השי"ת לשוב אלינו אעפ"י שאין אנו כדאי להיות מלכותו מופיעה עלינו, וזהו הפירוש אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, היינו שיתרצה במלכותו עלינו, כבספה"ק, ואז בהכרח נפסק עול כחות הרעים, וכמ"ש כי לי בנ"י עבדים שטרי קודם, ושוב יכולין לבוא לתשובה:
15
ט״זוממוצא הדברים שאין להסתפק בהתעוררות שבשעת התפילה ואמירת מלכיות זכרונות שופרות, כי הכל הוא הכנה לשוב בתשובה, וכל מה שמשתוקק יותר לתשובה יוגדל בשמים ביותר הרצון להמלוכה ולמאמר שטרי קודם, וזה ענין עשי"ת אחר ר"ה יום אחר יום עומק אחר עומק עד יוהכ"פ לפני ה' תטהרו, כי אז נתגלה רצון עליון בישראל וישראל בהשי"ת:
16
י״זענין ר"ה, הנה ג' מועדים פסח שבועות סוכות, שהם נגד שלשה אבות כידוע, ואף שהם ג"כ ימי דין בצד מה" בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, ובחג נידונין על המים, מ"מ באשר הדין הוא על קיום העולם, שוב האבות שנקראו זרועות עולם הם מגינים עלינו, כמו זרועות המגינות על הגוף כן הם מגינים על העולם, אך בר"ה זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, כמו שהי' קטרוג בתחילת הבריאה שלא לברוא את העולם, כך בכל ר"ה יש קטרוג על חידוש הבריאה, ולזה אין ההגנה הנ"ל מספיקה, וכענין אמרם ז"ל ביומא (כ"ב:) שאני מיגנא ממיקם, אלא הארה מעולם החירות עוה"ב למעלה מזרועות העולם, וכענין שכתוב הושע י"א ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו, היינו למעלה מהזרועות, ושם אינו מגיע הקטרוג כבספ"ק, וזה מעוררים בשופר, ובתשובה שנבראה קודם שנברא העולם, וזה שבכתוב אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, ההרים אלי האבות, כמו שאמרו ז"ל סנהדרין (פ"א.) אל ההרים לא אכל (יחזקאל י״ח:ו׳) שלא אכל בזכות אבות, מאין יבוא עזרי, והיינו שישראל מבינים ונושאים עינים אל ההרים, ואין מוצאין שם עזרה אלא מאין יבוא עזרי, וידוע תיבת אין מה רומזת, וזהו עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, היינו למעלה מסדר הבריאה שהוא שמים וארץ, אלא מעושה שמים וארץ:
17
י״חוענין זה סובב הילך כל ענין עבודת ירחא שביעאה שופר יוהכ"פ סוכה, אימא דפרשא גדפאה למעלה משבעה שבלולב, לולב, אתרוג, ג' הדסים, ב' ערבות, המקבילים לז' ימי בראשית, והם באים לרצות על המים, עד שמ"ע כבזוה"ק סוף פנחס ביום השמיני עצרת תהי' לכם לבתר דתברו כל הני קליפין ותברו כמה גזיזין וכמה נחשים קטלו וכמה עקרבין דהוו לון באינון טורי דחשוכא עד דאשכחו אתר דישובא וקרתא קדישא מקפא שורין סחור כדין עאלו לגבה למיעבד נייחא תמן ולמיחדי בה וכו' ואז עושין שמחת תורה כי הביט בתורה וברא את העולם, וע"כ אז בכח התורה גם עוה"ז נתקדש, אחר שנדחה מה שראוי לדחות, בהיותינו נקחים על הזרועות, וקורין אז מעונה אלקי קדם ומתחת זרועות עולם, והדברים מובנים ליודעים:
18
י״טבמשנה שופר של ר"ה כו' ושתי חצוצרות מן הצדדין, ובגמ' דבשל מקדש הוא דבעינן חצוצרות כמ"ש בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', לפני המלך ה' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר אבל בעלמא לא:
19
כ׳הענין נראה לפרש עפ"י דברי הש"ס יבמות (ק"ה:) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירש עיניו למטה להתבונן בשפלותו ולבו למעלה בגדלות השי"ת, עכ"ד, וי"ל עוד בלשון אחר דשניהם קאי על האדם עצמו שהוא מורכב מגוף ושכל, והעינים כינוי להשכל, וע"כ הסנהדרין נקראים עיני העדה, ולב כינוי לגוף, שממנו תוצאות התשוקה וכל שבע מדות, וזה המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, היינו להכניע את שכלו לדעת ורצון התורה, וכענין שאמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, אף שהי' כמו זר בעיניהם לילך אחריו במדבר בארץ לא זרועה, וליכנס לים עד חוטמיהם, ואף גם זאת שלא אמר להם בפירוש שיבקיע להם את הים אלא כמ"ש דבר אל בנ"י ויסעו, בלי שום תוספות דיבור, ביטלו את דעתם ושכלם לגמרי, ולבו למעלה היינו שישום כל תשוקותיו וכל בחי' שבע מדותיו להדבק למעלה, וכל כסופין שאינם מותאמים להגיע למטרה זו לא יהיו תופסים מקום אצלו כלל, ואז יתכן לו לקיים ויגבה לבו בדרכי ה', ובשתי אלה צריך האדם להכין עצמו לתפלה שהיא הדביקות למעלה:
20
כ״אונראה ששתי אלה הם עניני תרועה, והיינו דהנה לשון תרועה משמשת שתי לשונות, לשמחה כמ"ש ויריעו כל העם במלוכת שאול, ולשבירת הלב כמ"ש ישעי' כ"ד רועה התרועעה הארץ, ויש לומר דהפרש בהם הוא ע"י כלי התרועה, שתרועה בחצוצרות היא לשמחה, ובשופר היא לשבירת הלב והכנעה, כבירושלמי תענית למה תוקעין בשופר של בהמה לומר הרי אנו גועים כבהמה אם לא תרחם עלינו, וא"כ התרועה בחצוצרות שהיא לשמחה שהיא הגבהת הלב, כעין ויגבה לבו בדרכי ה', זהו לבו למעלה, ותרועה בשופר הבאה לשבירת הלב והכנעת השכל וביטול הדעת לרצון ה', זהו עיניו למטה:
21
כ״בוהנה ר"ה הוא בחי' ראש ושכל של כל השנה, ע"כ נדרשת בו התרועה בשופר, דהיינו השפלת הדעת והכנעת השכל לרצון ה' כענין אין לנו אלא דברי בן עמרם, עיניו למטה:
22
כ״גויומתקו הדברים עם דברי הירושלמי מ"ד בכפופין כדי שיכפפו לבם למקום, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהפירוש לבטל דעתו ובינתו אל התורה, וזהו שופרות של מ"ת דפירש"י שופר אילו של יצחק הי', כי יצחק שנתרצה בהעקידה אף שידע שפיר סוד הקרבן, ושאין אדם ראוי להיות נקרב לקרבן, מ"מ ביטל את דעתו ושכלו לדעת אברהם שהי' מוחזק אצלו לנביא, וזהו דביקות למעלה מן הדעת, ולעומתו זכה לבניו ניתן להם את התורה, ונתינת התורה לישראל היא למעלה מן הדעת והסדר, שאפי' מרע"ה עם תכלית הזדככותו אמרו ז"ל וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה עכ"ד:
23
כ״דויש לומר עוד כי בשביל ביטול הדעת זיכה לזרעו אחריו דעת התורה, כמו במרע"ה בזכות ויסתר משה פניו מהביט זכה לתמונת ה' יביט, וזה עצמו הוא ענין השופר של ר"ה, שע"י ביטול הדעת להשי"ת לעשות א"ע כבהמה דאדעתא דמרה קאזלא, וכמו שאמרו ז"ל חולין (ה':) אלו בנ"א שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה, זוכין לבחי' ראש ושכל לכל השנה:
24
כ״הובזה יש לפרש אשרי העם יודעי תרועה, שלעומת הכנעת הדעת בהתרועה זוכין לדעת, ויהי' הפי' יודעי תרועה שהם מושפעים בדעת מחמת התרועה:
25
כ״ואך על הקרבן כתיב ותקעתם בחצוצרות, מורה על התקרבות הנפשות לה' בשמחה ובהגבהת הלב, לבו למעלה, וכבר אמרנו שבקרבן כתיב נפש, מורה על ענינו שהוא הרצון והתשוקה, כי נפש היא לשון רצון כברש"י חולין (ק"כ), ולפי"ז י"ל דר"ה במקדש נכללו שתי הלשונות יחד, שמצד ר"ה עיניו למטה נצרך לשופר, ומצד המקדש הנקרא לבן של ישראל, וכבמדרש איכה בפסוק זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך זהו בהמ"ק שהוא לבן של ישראל, וכן בהמ"ק נקרא לבנון מפני שהוא לבן של ישראל, ובשביל זה נדרש חצוצרות, לבו למעלה, ע"כ שופר של ר"ה במקדש הוא בצירוף חצוצרות:
26
כ״זולפי האמור יש לפרש נמי הא דיו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, כי שבת איננה זמן הכנעה ושפלות, ע"כ איננה זמן ראוי לשופר, אך במקדש שהי' עם חצוצרות המורין על הגבהת הלב בדרכי ה' בשמחה ע"כ תוקעין גם בשבת:
27
כ״חובזה יש לפרש הדרשה דברייתא רשב"י בירושלמי ובמדרש יום תרועה יהי' לכם ועשיתם עולה מקום שהקרבנות קריבין הוא יום תרועה אפי' בשבת, שזה שפיר תלוי בזה, שמקום שהקרבנות קריבין הוא לבו למעלה ע"כ בא אפי' בשבת:
28