שם משמואל, ראש השנה י״טShem MiShmuel, Rosh Hashanah 19
א׳שנת תרפ"א
1
ב׳ענין מה שנהגו לאכול בליל ר"ה תפוח מתוק בדבש, הנה בט"ז סי' תקפ"ג ס"ק ב' בשם מהרי"ל שתפוח הוא רמז על שדה התפוחים הידוע עפ"י הקבלה עכ"ל, ויש להתבונן אחר שהתפוח מעצמו הוא מתוק למה נצרך עוד לטבלו בדבש, וכן המנהג לטבול פריסת המוציא בדבש ולא במיני מתיקה אחרים:
2
ג׳ונראה דהנה בזוה"ק ח"ב (קפ"ד.) בטעם הדין בר"ה דבירחא שביעאה נהרין כל בוצינין וכל קדושין וכל ברכאן וכד מטא זימנא לחדתותי ברכאן וקדישין לאנהרא בעא לאשגחא בכל תיקונין דעלמין כלהו אי אינון כשראן ואי לא כשראן כדין קיימא מלה דלא נהיר עד דאתפרשן חייבין מגו זכאין עכ"ל, וממוצא הדברים שכל הדינים הם צורך חדתותי ברכאן וקדושין, ויש למשול לרופא חנם המתחסד עם החולה ומשקהו תרופות או עושה לו קצת ניתוח כדי לרפאותו ולהעמידו בחיים, שגם מה שמצער את החולה איננו עונש או נקמה, אלא חסד גמור, כך הם הדינים דירחא שביעאה שהכל הוא חסד גמור והדינים יש לכנותם גבורה שבחסד, והנה ידוע שדבש יש בו חוזק עד שמחמת חוזקו מהפך את הניתן בתוכו לדבש, כמ"ש הרבינו יונה, ומ"מ טבעו היא מתוק, לא ככל דברים החזקים שטבעם איננו מתוק, שהחוזק שבו איננו אלא מתוצאות המתיקות, ונוכל להמליץ על חוזקו שהוא תוצאות גבורה שבחסד, והנה ידוע דחקל תפוחין וכן פריסת המוציא מרמזין למדה המנהגת את העולם, וע"כ כשמטבילין את אלה בדבש הוא רמז נאה שעתה היא עת הנהגה של החסד, והדינים הם רק גבורה שבחסד:
3
ד׳בפסיקתא פרשה מ' הריעו לאלקי יעקב, למה ליעקב יותר מכל האבות, למלך שהי' לו ג' אוהבים, וביקש לבנות פלטין, הביא לראשון אמר ראה המקום הזה שאני מבקש לעשות לי פלטין, אמר לו אותו אוהבו זכור הייתי אותו הר מתחילה, הביא לשני, ואמר לו זכור הייתי אותו שדה מתחילה, הניחו המלך הביא אוהבו השלישי ואמר זכור הייתי אותו פלטין מתחילה, אמר לו חייך שאני בונה אותו פלטין, וקורא אותו לשמך, כך אברהם יצחק ויעקב היו אוהביו של הקב"ה, אברהם קרא לבהמ"ק הר וכו', ויצחק קרא אותו שדה, וכו' ויעקב קרא אותו פלטין וכו' חייך שאני בונה אותו וקורא אותו בית יעקב וכו' ואף אסף קשט לדברים ולא הזכיר בתרועה אלא יעקב שנאמר הריעו לאלקי יעקב עכ"ל.
4
ה׳ויש להבין מהו ענין התרועה לקריאת שם המקדש, ובעיקר הדברים מה נ"מ מה שהי' בתחילה הר או שדה או פלטין, כי בפשיטות איננו גרעון לפלטין מה שהי' מקום זה קודם הבנין:
5
ו׳ונראה דהנה בש"ס יומא (נ"ד:) וחכ"א [העולם] מציון נברא שנאמר מציון מכלל יופי ממנו מוכלל יפיו של עולם, ועוד שם וחכ"א אלו ואלו [שמים וארץ] מציון נבראו, נראה הפירוש דהנה עוה"ז הגשמי אי אפשר שיהי' לו בעצמותו לבדו שום צירוף לעולם הרוחני, וכבזוה"ק בראשית שהעליונים אינם סובלים אפי' מדא דהאי עלמא ונצרך לממוצע, וכעין זה אמרו ז"ל שצירוף הנשמה לגוף אי אפשר בלתי ממוצע, ובודאי כן הוא להעולם בכללו, והנה ידוע שכל דבר הממוצע צריך שתהי' בו קצת בחי' מזה וקצת בחי' מזה, ע"כ בכחו להיות ממוצע ומצרף זה לזה, ע"כ אמרו חכמים שציון היא הממוצעה, שיש בה דברים מעולם העליון, כידוע שמקום הארון אינו מן המדה היפוך מטבע הגשם, ולא עוד אלא אפי' בירושלים לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום, ועומדים צפופים ומשתחוים רווחים, ועשרה נסים נעשו במקדש, שהכל הוא בחי' עולם העליון, אף שהוא גשם ככל חומר הארץ, ובאשר יש בו בחינת שני העולמות, ע"כ הוא ממוצע בין שני העולמות, וע"כ שם היא התחלת בריאת העולם, כדי שלא יהי' בשום זמן הארץ הנשמה הלזו מופרדת מעולם העליון לגמרי, כי מחמת הפירוד היתה בלתי חיות כלל, והיתה מתבטלת במציאות, ומ"מ התגלות חיות זו תלוי' בנקיון מכחות הרעים המתפשטין בעולם, כי באם הי' בהתגלות בעוד כחות הרעים מתפשטין, היו גם הם מקבלין תוספות חיות וכענין אור שנברא ביום הראשון שנגנז מפני הרשעים שלא ישתמשו בו, וכבר פרשנו שלא יקחו אור הזה שהוא אהבה רבה, לאהבות חיציניות, וכך הוא בענין חיות מעולם העליון להתחתון, וכענין אברהם שלא רצה לברך את יצחק, כדי שלא יקבל גם עשו מהברכה הזו, וע"כ בזמה"ז נמי שנתפשט סטרא דמסאבותא בעולם, צירוף הזה הוא בהעלם מאד ואינו נראה בהתגלות שום שינוי בחומר ציון שיהי' מוגבה מטבע כל חומר הארץ:
6
ז׳ומעתה יש לפרש הענין שאברהם קראו הר, היינו שהיתה אז נכללת בו פסולת משני צדדין ישמעאל ובני קטורה מימין ועשו משמאל, ואם הי' אברהם ממשיך חיות נגלה כנ"ל היו הם נמי משתמשין באור ההוא, ע"כ הי' ממשיך רק בהסתר גדול שיהי' נבדל מכחות חיצונים, כי הם אין להם אחיזה אלא במה שהוא בגלוי, ובית הסתרים אינו מקבל טומאה, ע"כ קראו הר, שהר הוא מובדל לרוממותו מכללות הארץ שבשפל מצבו, ויצחק שלא היתה בו פסולת אלא עשו לבדו המשיך אור יותר נגלה מעט, וע"כ קראו שדה שמתפרנסים ממנה בני אדם, ואף שאיננו נקרא ישוב גמור, ומופקר לחיות ובהמות, מ"מ הוא יותר ישוב ואיננו כ"כ נבדל כהר, אך יעקב שהיתה מטתו שלימה בלי שום פסולת המשיך חיות ואור יותר בהתגלות עד שראה אותו בדמות בית שנחשב לבוש שלישי לנפש ומקום לחיות נגלה, וע"כ ביעקב מצינו למקום ההוא ענינים בלתי חומרים, וכל האבנים שהניח תחת ראשו נעשו אבן אחת, וע"כ ראה שם את הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שהוא צירוף וחיבור עולם בעולם, מה שלא נגלה אפי' בחלום לאחד מהראשונים, כי הצירוף הי' בתכלית ההעלם, והכל מחמת סילוק כחות חיצונים, שהיתה מטתו שלימה, וע"כ קרא הקב"ה את בהמ"ק על שמו, כי כך היתה תכלית הכוונה שיהי' מקום זה ממוצע נגלה:
7
ח׳ולפי האמור יש לפרש דברי הפסיקתא שאף אסף קשט לדברים ולא הזכיר בתרועה אלא יעקב, דהנה כבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין התרועה, שזה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, וכמו אז שכתיב ויפח באפיו נשמת חיים כך בכל שנה ושנה, והפחת נשמת חיים מלובשת בקול השופר, וזהו שבספרי שהשי"ת הוא התוקע, והיינו שפנימית ותכלית קול השופר בא מהשי"ת בלבוש תקיעה של האדם, אך כמו בבהמ"ק לא הי' בהתגלות, אלא כפי מסת נקיון וסילוק כחות הרעים, למען לא ישתמשו בו החיצונים, כן הוא בענין התקיעות, ע"כ קשט אסף ולא הזכיר בתרועה אלא יעקב, להורות שאין לשום כחות חיצונים אחיזה בזה אלא יעקב, וזהו אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון:
8
ט׳במדרש תקעו בחודש שופר, בחודש זה תחדשו מעשיכם בשופר בחודש זה תשפרו מעשיכם, נראה שחידוש מעשים הוא שכל איש יראה א"ע כאלו היום בא לעולם, כמ"ש בני אתה אני היום ילדתיך, ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלנה על לב, ולעומת שהוא מסלק ומפריש א"ע מן החטאים, השי"ת ברוב רחמיו מסלק את החטאים ממנו ומשליכם במצולות הים:
9
י׳אך יש עוד מעלה גדולה מזו, כאמרם ז"ל העושה תשובה מאהבה זדונות נעשין לו כזכיות, וזהו תשפרו מעשיכם שמעשים שהיו לא טובים יהפכו לטוב, וזהו תכלית הפאר והדר, ובזה מעוררין מדת תפארת ישראל, וזהו שאנו אומרים אחר התקיעות הפסוק כי תפארת עזמו אתה, שמחמת התקיעות שנתקיים בישראל הכתוב ויפח באפיו נשמת חיים, מתעוררת בישראל תשובה מאהבה, ובזה יש לפרש הפסיקתא הנ"ל שאסף, ולא הזכיר בתרועה אלא יעקב, היינו לעורר את מדתו מדת התפארת:
10
י״אבמדרש יהודה ברבי נחמן פתח עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין בדין הוא עולה מה טעם עלה אלקים בתרועה ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים דכתב ה' בקול שופר וכו', ויש להבין דמשמע דהתרועה מעוררת מדת הדין אלא שקול שופר מעורר רחמים, והרי דא ודא אחת היא, ובקרא לא הוזכר בפירוש אלא תרועה לבד וילפינן מיובל דהאי תרועה בשופר היא, וא"כ איך תחלק אותם לשנים כאלו היו שתי פעולות, ולא עוד אלא שמקדים התרועה לנטילת השופר כאלו התרועה בפ"ע ונטילת השופר והתקיעה בו היא בפ"ע, ומעשה התרועה מוקדמת לנטילת השופר לתקוע בו, שהרי אמרת שבהתרועה מעוררין דין ויושב על כסא דין, ולאח"ז בנטילת השופר ותוקעין מעוררים רחמים, ועומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, והרי הסדר מהופך שתחילה נוטלין את השופר לתקוע בו ואח"כ מריעין:
11
י״בונראה דהנה בש"ס שבת (פ"ט:) אמר הקב"ה לאברהם בניך חטאו לי וכן ליעקב ושניהם השיבו ימחו על קדושת שמך, אמר לו ליצחק בניך חטאו לי ולמד עליהם זכות עיי"ש באריכות, ויש להבין הלוא אברהם מדתו חסד ויעקב רחמים הי' להם ביותר ללמד עליהם זכות מיצחק שמדתו דין ולמה הוא להיפוך, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר שאדרבה שמחמת עומק הדין נתגלה זכות ישראל, אף שבשטחית נראה חטא, מ"מ מחמת עומק הדין יצא לאור שישראל בעצם הם קדושים וטהורים והחטא הי' במקרה לבד, וע"כ הם נגאלים עכ"ד, וכבר דברנו מענין זה באריכות שכל חטא שבישראל נסתעף מאומה"ע, כמ"ש ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ולא עוד אלא שאומה"ע וביחוד זרעו של עשו הם מקלקלים את האויר, וכמו בגשמיות השואף לתוכו אויר משחת הוא משחית את גופו, כך הוא ברוחניות מכ"ש שהאויר המלא כחות רעים המזיקים את הנפש הבא מהרהור לבם וממעשיהם המטונפים, שהם משחיתים את לבב ישראל וכל המעשים בלתי ראויים מסתעפים מאויר משחת זה, וע"כ הדין נותן שכל משא עוונות על ראש עשו ודעמי' יחולו, וכמ"ש ונשא השעיר עליו את כל עוונותם, ובמדרש השעיר זה עשו את כל עוונותם עוונות תם, וכל זה נצמח מחמת הדין המברר שהם הם הגורמים בנזקין:
12
י״גויש לומר שזה נמי ענין הדינים בר"ה, שמחמת עומק הדין נתברר שישראל זכאים, והאומות הם הגורמים את הנזקין, וע"כ הדינים לא לרעת ישראל נתנו ח"ו אלא אדרבה לטובתם, וזה שבפייט ארץ ודרי' מצפים לדין, שמרגישים שכל הטובות באות רק מפאת הדינים, ובאמת שבזוה"ק שר"ה מתייחס ליצחק, וע"כ כמו בכלל יצחק הוא המלמד זכות כבש"ס שבת הנ"ל, כן הוא יו"ט של ר"ה, וי"ל נמי דהיינו טעמא דשופר, שקול השופר יוצא מעומק הלב, ע"כ מעורר נמי עומק הדין לטובת ישראל כנ"ל, וזה שבפייט מלכיות של יום ראשון, גשתי ביום דין להתווכח בדין, גולה עומק הדין, בקול קפאון שופר, והפירוש כפשוטו שהוא מגלה עומק הדין:
13
י״דומעתה מבוארים דברי המדרש בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין בדין היא עולה היינו למצה את עומק הדין, מאי טעמא עלה אלקים בתרועה, היינו שמחמת התרועה מתעורר הרצון למצה את עומק הדין, אך זה עצמו גורם שהשי"ת עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, לפי מיצוי עומק הדין נתברר שישראל ראוים לרחמים, וזהו ה' בקול שופר היינו שהתרועה עצמה המעוררת דין שהוא הקול שופר מעורר את מדת הרחמים, ולאו תרי פעולות נינהו אלא פעולה זו עצמה שנראה בשטחיות שגורמת דין כמ"ש עלה אלקים בתרועה, בתוכיותה באמת גורמת רחמים, והרי לזה עצמו כתיב ה' בקול שופר:
14
ט״ואתקין ר' אבהו בקסרי תשר"ת תש"ת תר"ת, והנה ידוע מה שדברו הראשונים ותשובת רב האי גאון ז"ל בספיקא דרב אבהו, וגם מנהג הראשונים שהביא הרי"ף לתקוע תשר"ת למלכיות תש"ת לזכרונות תר"ת לשופרות שלכאורה היא סתירה מיני' ובי', ותירץ הרי"ף שלא להטריח את הציבור ג"כ אינו מובן בפשיטות, הלוא מאריכין בפיוטים כמה וכמה ולא חששו לטרחת הציבור ובאלו התקיעות שהי' נצרך עוד לרגעים אחדים חששי, אתמהה, ובודאי שטמון בזה ענין פנימי:
15
ט״זונראה דהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד בדברי רש"י שתקיעת שופר היא ענין תפילה, והרי תפילת יחיד צריכה להיות בלחש, ושופר הוא דווקא בשמיעת הקול ותקע ולא השמיע לאזניו לא יצא, אבל עיקרן של דברים דכל מדריגות החיצונים הן בקול גדול, כמ"ש במעשה דהר הכרמל ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול וכו' ויקראו בקול גדול וגו', וקדושה שהיא פנימית צריכה שימור מהחיצונים, ע"כ תפילת היחיד היא בלחש, וע"כ בר"ה שהוא יומא דדינא ושכיח הרבה מקטריגים צריכין שימור עוד יותר, וזהו בכסה, וע"כ המצוה בשופר שהשופר והקולות מורים ומרמזים על ענינים גבוהים אין אומר ואין דברים, והוא מכוסה יותר מתפילה בלחש שיודע עכ"פ מה מדבר, וזהו למה תוקעין רחמנא אמר תקעו, והטעם צריך להיות נעלם עכ"ד:
16
י״זולפי"ז י"ל דמחמת הגלות דאתפשט מסאבותא בעלמא, ובזוה"ק איתא שסודות ורזי התורה נתוודעו להחיצונים, וצריכין העלמה עוד יותר, ע"כ אתקין ר"א תשר"ת תש"ת תר"ת שגם התרועה תהי' בהעלם ולא ידעו מה ומתי היא:
17
י״חובזה יתפרש לנו מה שהזכיר מקום התיקון, בקסרי, כי ידוע שקסרי היא היפוך מירושלים כבש"ס מגילה קסרי וירושלים ישבו שתיהן אל תאמין כו' שנא' אמלאה החרבה לא נתמלאה זו אלא מחרבנה של זו, והיא מטרפולין של אדום שורש התפשטות כחות החיצונים, ובמה שהזכיר מקים התיקון מרמז לנו טעמו של התיקון:
18
י״טולפי האמור יש לפרש טעם המנהג שתוקעין תשר"ת למלכיות תש"ת לזכרונות תר"ת לשופרות, כי ידוע ששעת התקיעות שעת הדין, ובודאי אז שכיח ענין הקטרוג ביותר, ע"כ חששי עוד להעלים בתרועה ולהפריד הסדרים זה מזה, כדי שלא יבינו באיזה עת באה תרועה האמיתית, כי באם היו תוקעין כולם יחד היו יודעין עכ"פ עת שנעשית התרועה אם זו היא או זו היא, ע"כ מפרידין לגמרי הסדרים זה מזה, להעלימו עוד יותר:
19
כ׳וי"ל שמטעם זה ר"ה בכל מקום אפי' בא"י הוא שני ימים, לעומת שאר מועדים שרק בחו"ל עושין שני ימים, ובזוה"ק שלעולם היו עושין ר"ה שני ימים ומשמע אפי' בבית הוועד [אף שאינו משמע כן מהש"ס אלא במקום שלא ידעו מקידוש החודש או בבאו עדים מן המנחה ולמעלה] ובשאר מועדים כבר הגדנו הטעם דבחו"ל כוונו להסתיר את היו"ט אבל בא"י לא הוצרכו לכך, ומ"מ בר"ה שהוא בכסה אף בא"י הוצרכו להסתיר, וכל זה בר"ה אבל ביוהכ"פ ששטן לית לי' רשו לאסטינא לעולם א"צ לשני ימים, ואפי' בחו"ל אין עושין רק יום אחד:
20
כ״אאיתא בספר קול שמחה שמרחוק ה' נראה לי הוא סוד ר"ה, נראה לפרש עפ"מ שהגדנו במאמרים הקודמים כי עומק הדין הוא לטובת ישראל, כי מחמת עומק הדין נתברר שאין בישראל חטא אלא במקרה, והעוונות יחולון על ראש האומות הגורמים בנזקין, ונסתייען מדברי הש"ס שבת (פ"ט:) שיצחק יהי' המלמד זכות על ישראל ומצילן מעונש, לעומת שאברהם ויעקב אמרו ימחו על קדושת שמך, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הטעם מפני שמדתו מדת הדין ירד ביותר לעומק הדין, ומחמת עומק הדין ראויין להצלה, ומדה זו מעוררין ישראל בשופר, הבל היוצא מעומק הלב בלתי ה' מוצאות הפה, והנה בשטחיות ענין הדין הוא ריחוק, כמו דיין דלמטה שצריך להיות נבדל מבעלי הדינים, וזה ענין שהימים אלו נקראין ימים הנוראים, כי בכל מקום הקירוב מביא אהבה והריחוק והבדלה מביא יראה, וא"כ ר"ה הוא מרחוק, אבל ישראל המרגישים כי עומק הדין הוא לטובתם ומחמתו יצאו זכאים, בשביל זה הריחוק מתדבקים בהשי"ת עוד יותר, א"כ הריחוק מביא קירוב, וזה מרחוק ה' נראה לי, היינו שמהריחוק עצמו נראה ה', היינו שם זה של רחמים:
21
כ״בבפלוגתא דת"ק סבר ר"ה בפשוטין ויובל בכפופים, ור' יהודה סבר ר"ה בכפופין ויובל בפשוטין, ור' לוי סבר בין ר"ה בין יובל בפשוטין, נראה דהנה ענין הכפופין אמרו ז"ל כמה דכייף אינש דעתי' טפי מעלי, לשון כפוף דעתי' הוא כלשון כוף אזנך לשמוע דברי חכמים, והוא ביטול דעתו ורצונו לדעת המקום, אף שדעתו ורצונו אינו כן הוא מבטלה לדעת המקום, ומ"ד בפשוטין כמה דפשיט אינש דעתי' טפי מעלי, היינו שיהי' בעיני עצמו בתכלית הפשיטות, עד שאינו מחשיב את דעתו לדעת כלל ואין לו מה לבטל, וכמו שבמדרש אדה"ר גולם בראו אלא שנפח בו נשמת חיים, כן בר"ה זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, צריך כל אדם להיות בעיני עצמו כמו אדה"ר שהי' כגולם בשעה שבראו, וקול השופר יהי' כעין מ"ש ויפח באפיו נשמת חיים, וזה כמה דפשיט אינש דעתי' טפי מעלי, אבל הכנעה וביטול לבד אינו מספיק, כי המכניע א"ע עדיין יש לו בעיני עצמו מציאות של כלום אלא שהוא מבטלו, ובר"ה צריך להיות שלא יהי' לו שום מציאות בעיני עצמו אלא כגולם ממש, ולעומת גודל ההעדר זוכין להתחדשות, וזה מעלה גדולה יותר מביטול והכנעה:
22
כ״גאך לאו כל מוחא סביל דא, וע"ז באה מחלוקת התנאים, ת"ק סובר לאחוז מעלה יתירה, וע"כ ר"ה שרומז לתחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, צריך להיות כמו בריאת העולם שכגולם בראו וע"כ בפשוטין, אך יובל שאינו בא לרמז תחילת הבריאה סגי בכפופין, ור"י סובר להיפוך, והיינו שהלכה בכ"מ היא כפי יכולת העולם לסבול, וכלל העולם אינם יכולין לסבול את מעלה הגדולה, ע"כ סגי בכפופין כמה דכייף כו', אלא ביובל שהוא רומז לעתיד כידוע יש לאחוז במעלה הגדולה בפשוטין, ור' לוי היקל עוד יותר שאפי' יובל שמ"מ עדיין שכיח ביותר אנשים שלא הגיעו למעלה זו צריכין למעבד באופן הקל להמשיך גם אותם לתכלית הנרצה:
23
כ״דיודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון, יש לפרש עפ"י מאמר ספרי בהעלותך השי"ת הוא התוקע, ואף שהש"ץ הוא תוקע מ"מ נתלבש בקול שופר אור אלקי, וזהו יודעי תרועה, שמבינים מהו התרועה שטמון בה כח עליון, וזהו שברמב"ם רמז יש בדבר עורו ישנים משנתכם, ולא סגי בכורז דברים האלה, כי נצרך שיעורר נקודה פנימית שבלב, ואין זה אלא בכח עליון שנתלבש בקול שופר, אך לא סגי בידיעה אף שהלב נתרגש ונתפעל, שיכול להיות שאח"כ יתקררו הדברים שבלבו ויצה"ר יחזור למקומו, וזהו באור פניך יהלכון ולא יהיו בבחי' עומדים אלא בבחי' מהלכים, כי מלה"ש שאין בהם בחי' השינוי נקראים עומדים, אבל בני אדם נקראים מהלכים, שבלתי הילוך לפנים הם בסכנה שלא יחזרו לאחור ח"ו:
24