שם משמואל, ראש השנה כ׳Shem MiShmuel, Rosh Hashanah 20
א׳שנת תרפ"ב
1
ב׳ענין שלשה קולות תר"ת, ובתורה לא נזכר אלא התרועה לבד, יתבאר עפ"י דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שענין השופר זכרון ליום ראשון דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים, דבכל ר"ה מתחדשת חיות פנימית בכל אחד מישראל, ומקבל הנשמה מחדש באמצעת שמיעת קול שופר עכ"ד, ויש לומר שזה ע"י התקיעה שמורה על רחמים, וכענין עולם חסד יבנה, אבל התרועה שהיא פיסוק קולות אינו ענין לזה, וכענין שכתוב ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו, אבל אי אפשר לקבל חיות מחדש טרם יודע ומרגיש שהוא חסר ואין לו כלום, כענין אימת קא גביל לבתר דבלה, לזה באה התרועה גנוחי גנח ילולי יליל, אבל גם זה איננו דבר קל, כי יצה"ר סותם עיניו ומחליק הדברים בפניו עד שאינו יכול לשבור לבו באמת, לזה באה תקיעה לפני' כמו ברק לעיינין, שעכ"פ יתעורר האדם להביט אל מעשהו, וכמ"ש הרמב"ם שתקיעת שופר רמז יש בו עורו ישנים משנתכם, וא"כ כך הסדר תקיעה לפני' היא כמו ברק של חיות חדשה, שעי"ז יתעורר לידע מה הוא לו, וכענין תחילת המראה של סנה למרע"ה כדי שיפן לראות כמ"ש אסורה נא ואראה וגו', ואח"כ התרועה גנוחי ויליל, וזהו כסדר גנוח הוא כחולה, ואח"כ להבין יותר בעצמו שהוא כמת, וזהו אמרם ז"ל ברישא גנח ואח"כ יליל, כי הגניחה מסירה עכ"פ את אוטם הלב, ואז נקל לידע ולהשכיל עוד יותר את מצבו כי ברע הוא, ואח"כ באה התקיעה שלאחרי' שבאמצעותה זוכין לנשמת חיים מחדש, והנה התקיעות בין הראשונה בין השני' הם לרמז על הנתינה ממעלה, אבל התרועה היא מיישרת את הלב להיות נשבר לבו בקרבו כדי שיהי' ראוי לקבל כנ"ל, וזהו עיקר המבוקש ממני, אבל התקיעות הן רומזין על אור הבא ממעלה, ע"כ נכתבה בתורה רק התרועה, ומ"מ תכלית הכוונה לזכות לאור הבא ממעלה שזה ענין התקיעה:
2
ג׳ויש לומר שזה מנהגינו שמסיימים השופרות בפסוק ותקעתם בחצוצרות, כדי להזכיר הלשון תקיעה, ולא מסיימים בפסוק יום תרועה יהי' לכם, ועיין בר"ן:
3
ד׳בר"ה יצא יוסף מבית האסורים, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד הטעם מפני שאז זמן התגלות הנעלם, משפט המוציא לאור עומק הדין, וזה אורי בר"ה, כי מצד עומק הדין ישראל יוצאים זכאים, וזהו שבש"ס שבת (פ"ט:) שיצחק הוא המלמד זכות, ע"כ הי' זמן יציאת יוסף מבית האסורים שהי' מוסתר ונעלם שמה ולא היתה נחשבת מציאותו מציאות, ובר"ה שהוא זמן התגלות עומק יצא לאור המציאות עכ"ד:
4
ה׳ונראה עוד לומר כי הנה יוסף נקרא ע"ש יוסף ה' לי בן אחר, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכשמו כן מהותו לשון תוספות שהי' תמיד בחידוש החיים, וזהו שנקרא נער חדתותי דסיהרא, היפוך ממלך זקן וכסיל כבזוה"ק ריש וישב, והנה ר"ה הוא זמן חידוש זכרון למעשה בראשית חידוש העולם, וע"כ משונה ר"ה מכל המועדים שהם בזמן סיהרא באשלמותא, וזה בר"ח זמן חדתותי דסיהרא, ע"כ אז זמן נאות לצאת יוסף מבית האסורים, וזה הוא עיקר התשובה להתחיל מחדש לגמרי כמ"ש אני היום ילידתיך, ויום ר"ה מהותו מסייעה לזה, וי"ל שלזה מורה ענין התקיעות שיוצאים מהבל הלב מקור החיים בלי התחלקות ה' מוצאות הפה, והוא רמז להתחיל מחדש לגמרי ראשית המציאות, כי הראשית והמקור הם אחד טרם התחלקות, וישראל מבינים את הנדרש מהם, וזהו אשרי העם יודעי תרועה שמבינים את הנדרש כלשון ויודע דעת עליון:
5
ו׳לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו, וקשה דכל האומר הקב"ה ווותרן כו', ונראה דהנה מים שנטמאו משיקן והם טהורים שמאחר שנתחברו למקוה טהרה שאינה מקבלת טומאה שוב הטומאה פורחת ממנו, והנה כתיב השוכן אתם בתוך טומאותם אעפ"י שהם טמאים שכינה ביניהם, ויש להבין למה לא תפרח הטומאה לעולם כענין השקה כנ"ל, והתירוץ לזה ששכינה שורה ביניהם אף כשהם טמאים, רק בהסתר ונעלם וכמ"ש והסתרתי פני מהם וגו', וכחות החיצונים אינם מבינים אלא מה שהוא בהתגלות, ובה"ס אינו מקבל טומאה, וה"ה להיפוך, ע"כ אינה פורחת מהם מחמת ההסתר שבהם, וע"כ כשה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו, דענין מלוכה הוא בהתגלות שוב הטומאה פורחת ואין כאן לא און ולא עמל, ויש לומר שזה ענין מלכות בר"ה:
6
ז׳בש"ס ר"ה מלך נכנס תחילה לדין מקמי דליפוש חרון אף, פירוש כשהציבור יצאו בלתי זכאין ח"ו, זה עצמו יגרום חרון אף על המלך דאי רישא דעמא זכאי כולם זכאים וכבש"ס חולין (ד':) מדמושל מקשיב על דבר שקר כולם רשעים, מכלל דמושל מקשיב על דבר אמת כולם צדיקים:
7