שם משמואל, ראש השנה כ״אShem MiShmuel, Rosh Hashanah 21
א׳שנת תרפ"ג
1
ב׳בענין שופר פשוט וכפוף דבש"ס כמה דכייף אינש דעתי' טפי מעלי או כמה דפשיט אינש דעתי' טפי מעלי, יש לפרש הענין עפ"י מאמרם ז"ל עיניו למטה ולבו למעלה, עינים כינוי לשכל, למטה לבטלו לדעת תורה, ומחמת זה זוכין לדעת כאמרם ז"ל בזכות ויסתר מהביט וכו', לבו הוא התשוקה, למעלה להשתוקק למעלות רמות, וכענין ויגבה לבו בדרכי ה', וזה פשוט לפשט עקמימיות שבלב שנוטה לתשוקות אחרות, כייף מלשון כוף אזניך לשמוע דברי חכמים, וי"ל שזה ענין שברים תרועה, שברים מדת יצחק שביטל דעתו ושכלו שידע בסוד הקרבן שאין בא מן האדם, אלא שביטל דעתו ושכלו, תרועה מדתו של יעקב שהי' כולו לשמא דה', היינו שלא היתה לו תשוקה אחרת, וזהו שבזוה"ק דתרווייהו צריכי דזה בלי זה א"א, והפלוגתא היא רק להקדים ומכח זה יבוא השני:
2
ג׳וזה עצמו הוא בשבת זכור ושמור, דבזוה"ק שמור בליבא זכור במוחא, אך בשבת זכור במוחא איננו בא מכח ביטול כי הביטול הוא בחי' צמצום ודין, ובשבת כל דינין מתעברין מינה אפי' דינים הקדושים, אלא שבת היא מכינה בחי' הדעת לעצמה כמ"ש לדעת וגו', ובזה י"ל הטעם דאין תוקעין בשבת שא"צ לזה, ועוד שאיננו מחמת הביטול:
3
ד׳ובזה יש לפרש החילוק שבין בבלי וירושלמי, דבבבלי מדחינן הלימוד מדכתיב זכרון תרועה אלא משום גזירה, ובירושלמי וכן במדרש הלימוד מזכרון תרועה, וכבר הגדנו דבבבלי מיירי מאיסור תקיעה ובירושלמי מיירי מהא דאין צורך בתרועה, וע"ז אינו שייך קושיית הבבלי הא לאו מלאכה היא, והא דבמקדש תקעינן, מסיק בירושלמי מטעם אחר משום יום תרועה, ועשיתם אשה מקום שקרבנות קרבין, וא"כ לא פליגי אהדדי ותרווייהו איתנייהו, שזה דא"צ נלמד מהכתוב, אבל עדיין לא שמענו שיש איסור בתקיעה, וצריכין לתירוץ הבבלי משום גזירה דרבה:
4
ה׳וכפי דברינו הנ"ל דמצד שמור דבליבא שזה עצמו הענין התרועה, ע"כ א"צ לתרועה, וזהו שבירושלמי, וזכור שבמוחא שבשבת אינו בא מבחי' הביטול, מצד זה אסור, שזהו פגם בשבת, וע"כ זה עצמו גורם לחילול שבת, וזהו שמא יעבירנו, טעמא דבבלי:
5