שם משמואל, ראש השנה ד׳Shem MiShmuel, Rosh Hashanah 4
א׳יום ב'
1
ב׳במד"ר אמור פרשה כ"ט עמד אברהם בתפלה ותחנונים לפני הקב"ה כו' בשעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך הי' בלבי מה להשיבך וכו' וכבשתי את יצרי ולא השיבותיך כך כשיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות תהי' מזכיר להם עקידת יצחק כו', ותתמלא עליהם רחמים כו' ע"כ:
2
ג׳הנה נסיון העקידה הי' אצל אאע"ה הנסיון הגדול מכולם, וזהו שא"ל השי"ת קח נא את בנך את יחידך היינו שהנסיון הי' בבחינת יחידה שבלב, ורצה השי"ת שתתגלה זאת הבחינה אצלו בפועל, ועי"ז ישאר לבניו ג"כ, כי מה שהוא בתכלית ההעלם בלב איז בו כח להורישו לבניו, וע"י כן כאו"א מבנ"י הוא עלול למסור נפשו להשי"ת רק שהוא בהסתר ונקרא אהבה מסותרת, ובנסיון העקידה נתגלה זאת הבחי' אצל אאע"ה, וכאשר הבחי' זאת נתגלתה ושולטת באדם, לא שייך אצלו עוד שום חטא כי הוא למעלה מבחי' חטא, והנה בחי' זאת באה ונתגלה באדם ע"י התעוררת הלב מאד מאד עד שאין הלב יכול להכיל ההשתפכות הנפש ועולה למעלה עד המוח, ובאשר הלב הוא מתגעגע תמיד, ע"כ כל עוד שהשתפכות הנפש היא רק בלב לבד, נראה באדם הזה תנועות כריעות והשתחויות, אבל כשהתגברה עד שעלתה להמוח שוב אין בו שום תנועות, וכמו שסיפר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הרכ"מ שהרה"ק ר' נטע מחעלם הי' יוהכ"פ בלובלין אצל הרבי זצללה"ה ולא נכנס לבהמ"ד כל יוהכ"פ רק ישב מבחוץ כאבן דומם ואמר הרבי ז"ל מלובלין שכך היתה הכוונה בבריאת העולם, והנה בכל ר"ה נתגלה זה בצד מה ע"כ נקרא ר"ה בחי' ראש, וסיפר כ"ק אאמו"ר זצללה"ה שהוא התפלל ר"ה בקאצק בחדר מיוחד הסמוך לבהמ"ד, שבחדר ההוא התפלל תמיד כ"ק זקיני זצללה"ה, וראה אותו בעת התפילות והתקיעות כמו עמוד בלי שום תנועה רק פניו היו בוערות כלפידים, ונראה שהתקיעות מעוררין זה באשר באין מפנימיות הלב בלתי תנועת ה' מוצאות הפה, ע"כ בכחם לעורר ג"כ בחי' זו שהיא למעלה מהתנועה בכל אחד ואחד כפי מהותו בצד מה, וזהו זכירת עקידת יצחק ומתמלא עליהם כו':
3
ד׳בגמ' בינונים תלויין ועומדין עד יוהכ"פ לא זכו כו', להבין מפני מה כשלא זכו יצאו מכלל בינונים והכריע כף החובה אף שלא חטאו עוד, הענין דהנה עשי"ת הם כנגד י' עמקים שבלב, ובכל פעם נתעורר עומק היותר פנימי, והדין בכל אדם הוא לפי עת והזמן שהי' אז, ואם עברו עליו עשי"ת ולא נתפעל ולא נתעוררו אצלו העמקים ולא עשה תשובה ע"כ יצא מכלל הבינונים והבן:
4
ה׳בגמ' ר"ה (ל"ב:) זמרו אלקים זמרו, זמרו למלכנו זמרו, כי מלך כל הארץ אלקים שתים ד"ר יוסי, ר' יהודה אומר אחת, פרש"י ז"ל זמרו למלכנו לא חשיב ר"י דלא אמליכתי' אלא על אומה אחת ע"כ:
5
ו׳ולהבין הלא אמרי' מלכות כדי שתמליכוני עליכם, חזינן שסגי במלכות רק על ישראל לבד, אך הענין הוא דהנה שמע ישראל וגו' ד' אחד הוא מלכות אף שאין מזכיר מלכות אך משום שאומר ד' אחד שאין עוד מלבדו זה הוא עיקר לשון מלכות, אבל זמרו למלכנו אמר שהוא מלכנו ועדיין לא שלל שלא נמצא שום כח שני שיהי' לו מלוכה על הגוים ע"כ לא חשוב מלכות כלל, ואף שצורך המלכיות הוא כדי שתמליכוני עליכם דייקא, שהשי"ת נקרא מלך ישראל, אבל כל עוד שלא שלל כנ"ל עדיין אין זה עיקר המלכות כי עיקר לשון מלכות שאין עוד מלבדו, וכל הנמצא הוא רק מאמיתת המצאו וכל המציאות נכנע למקור המציאות, ואצל האדם הוא ג"כ ענין זה עולם שנה נפש דכל הכחות יהיו נכנעים לכח השכל והבן:
6
ז׳במדרש כל ימות השנה ישראל עוסקין במלאכתן ובר"ה נוטלין שופרותיהן ותוקעין לפני הקב"ה והוא עומד מכסה"ד ויושב על כסא הרחמים, והופך להם מדה"ד לרחמים, הענין מה שהשופר מהפך מדה"ד לרחמים, דהנה האדם יש לו ב' כחות, האחד מה שהוא בתוך הכלים, והב' מה שהוא למעלה מהכלים, תפלה היא עם כלי הדיבור, והכח שהוא בתוך הכלים הוא בצמצום, ואינו יכול לפעול ולעורר כ"כ רחמים, כי דין הוא ג"כ צמצום, אכן הכח שהוא למעלה מהכלים זהו בהתפשטות ולא בצמצום, ויוכל לעורר עי"ז רחמים שהם ג"כ בהתפשטות ולא בצמצום, וזה הכח יש לאדם בפנימיות הלב ואינו יכול להוציא זאת אל כלי הדיבור, כמ"ש צעק לבם אל ד' היינו שהלב מעצמו צועק אל השי"ת שאינו יכול להוציא בפיו, וזה מעורר רחמים רבים, וזהו שופר קלא פנימאה בלתי כלי הדיבור, ובכח זה השופר מהפך מדה"ד לרחמים והבן:
7