שם משמואל, ראש השנה ה׳Shem MiShmuel, Rosh Hashanah 5

א׳שנת תרע"ב

ב׳בגמ' כריתות (וא"ו.) השתא דאמרי, סימנא מילתא יהא רגיל אינש למיכל בריש שתא וכו', נראה דהנה בב"ר פי"א איפלגי ב"ש וב"ה, בש"א מחשבה בלילה ומעשה ביום ובה"א מחשבה ומעשה ביום, ובודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים, והיינו דהנה כתיב בדבר ה' שמים נעשו, ובודאי כמו שבדיבור ה' נעשו השמים בפועל, כן במחשבתו יתברך נבראה פנימית הבריאה, וז"ל זוה"ק ח"ב (כ'.) כל העולמות עלו במחשבה אחת ובמחשבה זו נבראו כולם. ובודאי כוונתו על פנימיתם דחיצוניתם בדיבור נבראו, וידוע שיש פנימית לפנימית ופנימית זו היא חיצונית לפנימית שהיא עוד פנימית ממנה, וע"כ ב"ש שהם מעולם המחשבה כמו שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצלה"ה שע"כ ס"ל הקדש טעות הוי הקדש, אין רחוק שמה שב"ה קורא מחשבה, ב"ש קורא מעשה, ומחשבה לב"ש היא עוד יותר פנימית, ומה שב"ש קורא מחשבה שנברא בה פנימית שבפנימית העולם, גם ב"ה מודה שהי' בלילה, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כלל הדברים שהכל מודים שבלילה נבראה פנימית שבפנימית העולמות, וכעין זה מצינו ג"כ ביציאת מצרים הכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא בלילה וכשיצאו לא יצאו אלא ביום, ופירש"י שבלילה נתן להם פרעה רשות לצאת וביום יצאו בפועל והרשות לצאת היא היציאה בפנימית שהיו משועבדים לפרעה:

ג׳והנה בודאי כמו בעת הבריאה כן לדורות זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, התחדשות הבריאה בפנימית שבפנימית היא בלילה, ובפנימית לבד היא ביום [כי בחיצונות העולם אין חידוש בר"ה יותר מבשאר ימים]:

ד׳והנה בזוה"ק פ' תצוה (קפ"ד.) אמאי אתער דינא עלאה ביומא דא, אלא כל רזין וכל קדישין יקירין כולהו תליין בשביעאה וכו' וכד מטי זמנא לחדתותי ברכאן וקדושין לאנהרא בעא לאשגח בכל תקונא דעלמין כלהו וכו' אי אינן כשראן, ואי לאו כשראן וכדין קיימא מלה דלא נהיר עד דאתפרשן חייבין מגו זכאין עכ"ל, ומבואר דאין הכוונה להדין בעצם רק למען לא יעכבו הרשעים בעד השפע אלקי, היינו שבלתי אפשר ליתן שפע אלקי למטה בעוד הרשעים קיימין למען לא תהי' להם אחיזה בהשפע אלקי, וממוצא הדברים יש לומר דבפנימית שבפנימית שאין שם שום אחיזה להחיצונים, כעין מה שאמרו ז"ל בית הסתרים אינו מקבל טומאה, שוב אין צורך לשום דינים, ומאחר דבלילה באה ההתחדשות הבריאה בפנימית שבפנימית כנ"ל, אין שום דין בלילה ונתחדשה הבריאה בפנימית שבפנימית מכל מקום, אפי' בעוד הרשעים קיימין רק שהם אינם יונקים מזה כנ"ל:

ה׳והנה ידועין דברי הרמב"ן פ' לך שכל דברים העליונים למען שיתקיימו על כל פנים צריכין לעשות פועל דמיוני כענין ירה ויור עי"ש, ע"כ אנו עושין פועל דמיוני בליל ר"ה למען תתקיים עלינו התחדשות הבריאה בפנימית שבפנימית כנ"ל, ובזה אנו משיגים כח חדש בפנימית שבפנימית לעבודת הש"י ובזה אנו זוכין בדין ביום:

ו׳יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהיי תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד, ובגמ' מ"ט אר"ל ב"ל כתוב אחד אומר יום תרועה וכתוב אחד אומר זכרון תרועה, כאן שחל בחול כאן שחל בשבת, אמ"ר אי מדאורייתא היא במקדש היכי תקעינן ועוד הא לאו מלאכה היא וכו' אלא אמ"ר גזירה שמא יעבירנו וכו', והנה בירושלמי ובמד"ר פ' אמור איתא נמי זה הדרש זכרון תרועה כשחל בשבת והקשו במקדש היכי תקעינן ומפיק לה מקרא אחרינא והקושיא דהא לאו מלאכה היא לא הקשו כלל, והדבר יפלא, ובעיקר הדבר יפלא הנה הירושלמי הביא ברייתות שהם מתאימות להדרש הנ"ל, וח"ו לומר שהגמ' דידן ס"ל שהברייתות בטעות גמור נשנו:

ז׳ונראה לפרש שיהיו כל דברי חכמים קיימין, ונקדים להתבונן במהות ענין השופר, הנה בירושלמי תענית איתא טעם השופר שהוא כאלו אומרים הרי אנו גועים כבהמה אם לא תרחם עלינו, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר בטעם גנוחי גנח וילולי יליל שפירש"י כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן, היינו שאדם יראה את עצמו כאלו נשברו כל עצמותיו ואין בהם מתום והיה חולה מוטל במטה, וזהו ברישא גנח והדר מילל כאדם שבוכה על מתו, היינו שיראה עצמו כאלו הוא מת ועבר ובטל מן העולם, וצריך להוושע שישפיעו עליו מן השמים חיים חדשים, ויש לי להוסיף בה דברים, שהאדם יעורר בעצמו רחמנות גדולה על נשמתו הטהורה שהיא חלק אלקי ממעל ועתה היא ברעה גדולה, ובמדרגה פחותה מאד שוכבת בין רגליו והוא דורס עלי', כמ"ש האר"י ז"ל בסוד ותגל מרגלותיו ותשכב והדברים עתיקים, ואם ישום האדם דברים האלה על לבו יתמלא הכנעה ובושה יתירה מאד. ויתגבר בו כח הרחמנות על נפשו האומללה, והרחמנות הלזו שוב מעוררת רחמנות לפני אדון כל לרחם ולהשפיע עליו חיים חדשים אשר יחליף כת להתחיל מחדש בזריזות יתירה בתורה ועבודה להציל את נפשו מיני שחת לשוב לאור באור החיים, כלל הדברים שעיקר השופר הוא הכנעה:

ח׳והנה כבר אמרנו פעמים הרבה שבשבת אין הזמן גורם להתמרמר על נפשו, רק להיפוך לדבק עצמו בדביקות ולראות עצמו ברוב עונג באשר רצה בנו הש"י כמו שאנו אומרים בקידוש היום, אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו, ויגבה לבו בדרכי הש"י להתחזק מאד ולהוסף בו אהבה ודביקות עד אשר כל תענוגי עוה"ז לא יתפסו אצלו מקום כלל נגד התענגו על ה', ועי"ז ישליך את אלילי כספו ואלילי תאותיו לקשור עצמו בקשר אמיץ בהש"י, אשר כל רוחות העולם לא יזיזנו, וזה שאנו אומרים בזמירות צווחין אף עקתין בטלין ושביתין, היינו הצווחה על עצמו על התרחקו מאור פני מלך חיים ועקת והתמרמרות נפשו בטלין ביום השבת, רק אנפין חדתין ורוחין עם נפשין, היינו שבשבת נפתחים פתחים חדשים להתקרב להש"י ע"י אהבה ורצון ועונג, כי רוח נדיבה ורצון יסמכנו, כי נפש היא רצון כמ"ש אם יש את נפשכם שפרושו רצונכם, והנה זהו היפוך ענין השופר:

ט׳והנה הם שני דרכים מתחלפים איך להתקרב להש"י, ובזה פרשתי המשנה אבות הסתכל בשלשה דברים וכו' דע מאין באת וכו' מאין באת מטפה סרוחה וכו', ולכאורה הדברים כפולים ללא צורך, אך הפירוש הנכון שבראשונה הזהיר על הדרך השני שכתבנו, והיינו שיסתכל על מעלת נפשו מאין באה שהיא חלק אלקי ממעל [וידוע מלת אין מה הוא] ולאן אתה הולך היינו מה שעתיד להיות עם נפשו שעתיד לאשתאבא בגופא דמלכא, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, כד"א אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים [וידוע לפני מי מהו רומז] ואח"כ אמר התנא להסתכל על בחי' גופו מאין באת מטיפה סרוחה וגו' הכל על בחי' גופו ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון הוא נפשו האומללה שהוריד אותה בירידה אחר ירידה כנ"ל בענין השופר:

י׳ולפי הדברים האלה מובן שאין לתקיעת שופר צורך וענין כלל בשבת כי בשבת אין צורך לעורר רחמנות ורצון על האדם מלמעלה כי שבת קביעא וקיימא, ומבלעדי השופר הכל היא אהבה ורצון ורצה בנו כנ"ל, וזה שבשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין, [ומ"מ עדיין לא שמענו שיהי' אסור לתקוע רק שאין צורך לנו בתקיעה, והשבות דתקיעה נמי ליכא דלא יהא אלא כמו נשים סומכות רשות, דמותר להו לתקוע אף שאינן צריכין לתקיעה], אך במקדש הוא ענין אחר כי מקדש הוא ליבא דכל עלמא והיא נקודה הפנימית נעלה מכל ההפכים וע"כ ע"י שופר שבמקדש באין לידי מדריגה גבוה מאד הכוללת אהבה ויראה יחד, חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא ובכי' מסטרא דא, וע"כ שני חצוצרות מן הצדדים כמו שכבר כתבנו במק"א, שחצוצרות מורה על ענין ויגבה לבו בדרכי השם, ענין מלוכה וממשלה על כל הכחות, ובמלחמה הוא רק בחצוצרות שלהתגבר על האויבים צריכין דווקא בהתנשאות כבמד"ר יונתי בחגוי הסלע אצלי הם כיונה פותה אין לב אבל לעומת האומ"ה הם קשין כחיות, ובמקדש אף שהוא היראה, כמ"ש יראה יראה וכן הכתוב אומר ביהושע (כ"ב כ"ה) במזבח שבנו בני גד ובני ראובן והשביתו בניכם את בנינו לבלתי ירא את ה', [אם לא יניחום לבוא למקדש,] מ"מ תוקעין בכל יום בחצוצרות והמצוה בכהנים שכהנא קאים בכל יומא בחדווא ובנהירו דאנפין, וע"כ במצות שופר שבמקדש שתי חצוצרות מן הצדדין, והכל הוא מטעם שבמקדש הוא נעלה מכל הפכים ובכח האדם שמה להיות שתי המדות היינו הכנעה והגבהת לבו בדרכי ה' שתיהם אצלו יחד, ע"כ תוקעין במקדש דאוריי' וזהו שאמר בירושלמי תני רשב"י יום תרועה יהי' לכם והקרבתם מקום שהקרבנות קריבין [ויליף מקרא שבמקדש תוקעין מדאורייתא] כי בקרבנות צריך להיות חדוה והכנעה יחד כבזוה"ק פ' ויקרא עי"ש ע"כ שמה תוקעין בשבת, ולפי שיטת הירושלמי שוב לא יקשה קושית הש"ס והא לאו מלאכה היא, דהפסוק לא ממעט רק שאין צורך וענין בתקיעה בשבת רק במקדש, אבל לאו משום ענין מלאכה ולאו מלאכה, וע"כ אפי' קודם גזירה דרבה או קודם שפרצו בירושלים פרצות שהי' דינה כרה"י נמי לא היו תוקעין [לשיטת הראשונים שירושלים נידון לענין זה כגבולין] ומ"מ לא הי' איסור בתקיעה כנ"ל:

י״אקיצור הדברים שהירושלמי מפרש המשנה שלא היו תוקעין בשבת, היינו שלא הי' צורך וענין לתקיעה, והמשנה עוד נשנית בימי בית ראשון, וכן יש לפרש נמי סיפא דמתניתין משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד, כי קצת ענין המקדש שהוא ליבא דכל עלמא כנ"ל יש גם בסנהדרין, ובמדרש איכה (בפתיחתא פ' ט"ז) זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך, חד אמר זה בהמ"ק וחד אמר אלו סנהדרין, כי גם סנהדרין הם לב כל ישראל, והוא ג"כ נעלה מכל הפכים, ושפטו העדה והצילו העדה, ע"כ שמה נמי יש לתקיעת שופר ענין בשבת מעין בהמ"ק כנ"ל:

י״באך בבבלי רצו לפרש המשנה במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, שאסור לתקוע בשבת ור"ל בר"ל הביא הדרש של זכרון תרועה על איסור תקיעה בשבת, שפיר הקשו דאי דאורייתא במקדש היכי תקעינן, דאף שידעו בבבלי ג"כ ברייתא דרשב"י, מ"מ שפיר הקשו דאי אמרת דאיסור דאורייתא הוא איננו מספיק הא דיום תרועה והקרבתם, דהרי שמה איננו מפרש דמיירי בשבת דאדרבה הא אמרת דיום תרועה מיירי כשחל בחול, וע"כ דהדרש דזכרון תרועה הוא דאין צורך לתקיעה כנ"ל בשיטת הירושלמי, וע"ז שפיר ידעינן טעמא דבמקדש תוקעין משום דמקום שהקרבנות קריבין יש ענין לתקיעה בשבת כנ"ל, ועוד איך אמרת דהדרש קאי על איסור תקיעה הא לאו מלאכה היא, ומעתה אין הבבלי חולק על הירושלמי כלל בדרשא דקראי ששניהם סברו דדרשא דקראי הוא להורות שאין ענין לתקיעה בשבת אבל לא לאיסור תקיעה כלל:

י״גומעתה לפי הנ"ל יובן היטב טעמא דגזירה דרבה שיש איסור בדבר מטעם עצמו שאין ענין לתקיעה בשבת כנ"ל, והיינו דאיתא בתקה"ז שבשבת שולט כוכב שבתאי והוא כוכב ממונה על כל עצבון וחושך ואפלה ויללה, ע"כ העובדים לכוכב ההוא ורוצים למשוך השפעה ממנו יושבין בש"ק בחושך ואפילה ועצבון, והתורה הקדושה חייבה אותנו לעשות להיפוך להדליק נר של שבת ולהיות בעונג ורצון וכד חזיא האי שפחה בישא ערקת ולא יכלה לשלטאה בעמא קדישא, ע"כ, וע"כ אחר שפרצו בירושלים פרצות ושלטא שפחה בישא בצד מה מצד דאסגי מסאבותא בעלמא יש לחוש אם יתקע שופר בשבת שהוא ענין הכנעה והתמרמרות על נפשו כנ"ל יהי' ביכולתא דהאי שפחה בישא להתתקפא ולכנוס בגבול הקדושה ויאחזו החיצונים לינק מהקדושה וזה עצמו הוא העברת ד' אמות ברה"ר, דרה"ר הוא עלמא דפרודא וימשוך ח"ו הקדושה למקום הקליפות שהוא רה"ר, ומ"מ במקדש אין לירא מהם כי אין רשות להם לכנוס למקדש והם ערקין מפני פחד ה' ומפני הדר גאונו, ומשחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהא תוקעין בכל מקום שיש שם ב"ד כי אימת ב"ד עליהם:

י״דעוי"ל טעם דאין תוקעין בשבת עפ"י דברי המד"ר משפטים (פרשה ל') משל למטרונה שהיתה מהלכת והזיין לפני' ולאחרי' כך התורה לפני' כתיב ושפטו את העם בכל עת ואחרי' כתיב ואלה המשפטים, ע"כ, והיינו שהמשפטים שמירה לבל תהי' להחיצונים יניקה מהתורה, וכעין זה י"ל במלכיות זכרונות שופרות שצריכין שמירה כנ"ל, והשמירה הם תקיעות דמיושב לפני' ותקיעות דמעומד אחר כל ברכה וברכה, דאיתא בזוה"ק דשופר מרחיק החיצונים וע"כ הי' נהוגין להוציא המת לקבורה בקול שופר, ובזה יובן טעמא דתוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן כמובן, ובשבת אין צריכין שמירה דכולהו ערקין ואתעברו מינה, אך במקדש ובמקום ב"ד דלעולם אין צריכין שמירה כנ"ל, אין ענין השופר להרחיק החיצונים ורק טעמא אחרינא אית בי' ע"כ תוקעין גם בשבת:

ט״ווהגם שאף בגבולין יש טעמים אחרים לשופר, מ"מ אם היו תוקעין, הי' נראה שצריכין שמירה כמו בחול, ודבר הזה גנאי לשבת והבן, ואפשר להעמיס זה בטעם דשמא יעבירנו על דרך הנ"ל שע"י גנאי יהי' להם אחיזה בצד מה היפך הכבוד שעי"ז כולהו ערקין וכו' והדברים עתיקים:

ט״זבגמ' (ר"ה ח':) מלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין איבעית אימא דלאו אורח ארעא למיתב מלכא אבראי, ואיבעית אימא מקמי דליפוש חרון אף, ושני הטעמים צריכין פי' דטעם הראשון אינו מובן דאטו הנדונים יושבין על הספסלים לפני מקום בית המשפטים שיהי' שייך לומר דיושב מחוץ וממתין עד שיגמר דין זולתו, והטעם השני נמי אינו מובן כי שופט כל הארץ לא יעות משפט בשביל כעס על זולתו, מה גם שהש"י נעלה ומרומם ממדות האלו:

י״זונראה לפרש דהנה כתיב מרחוק ה' נראה לי ובאגרת שבסוף ספר קול שמחה שזה סוד ר"ה, והפי' יש לומר דהנה הדיין צריך להיות נבדל מהנידונים, והרי הקב"ה קרוב לכל קוראיו וגו' וכתיב בנים אתם לה' אלקיכם ואיך הקב"ה דן את העולם, וע"כ לומר שבר"ה כדי לדון את העולם הקב"ה מתרחק מהנבראים, אך ישראל המבינים מתקרבים עצמם עי"ז עוד יותר הא למה זה דומה לתינוק שאמו הטמינה עצמה ממנו באחת הזוית וכשהתינוק מרגיש ששם היא, הוא רץ בזריזות אל חיק אמו, באהבה רבה עוד יותר מקודם שהטמינה עצמה, וזהו מרחוק ה' נראה לי, ומ"מ ההתרחקות הלז מיקרי למיתב אבראי, וזהו לאו אורח ארעא למיתב מלכא אבראי, היינו שהש"י יתרחק ממנו עוד טרם דינו רק בשביל דין הכלל שקדום, וע"כ מלך נכנס תחילה וכשזכה בדינו הרי עכ"פ נעשה שוב מקורב:

י״חואיבעית אימא מקמי דליפוש חרון אף, היינו דהנה כתיב ואשמם בראשיכם חסר יוד ופירש"י למד שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם שהי' להם למחות ולכוון אותם לדרך הישרה, ובודאי שמלך שהכל כפופים תחתיו יותר ביכולת בידו לכוונם לדרך הישרה וא"כ אשמות הציבור תלויין בו, וזהו החרון אף שיהי' עליו מפאת אשמת הציבור ויצטרף עם חטאותיו של עצמו, ע"כ נידון הוא מפאת עצמו תחילה טרם שיתברר אשמת הציבור ויצא זכאי בדינו ושוב אף שאח"כ יתברר אשמת הקהל מ"מ חטאותיו של עצמו שכבר נמחלו אין מצטרפין עם אלו, להיות ח"ו רוב:

י״טבסילוק הקדושה של יום א', ויערב לו מלמטה שלש תקיעות כמו מלמעלה שלש קדושות, נראה הטעם דהנה אמרו ז"ל שישראל וקב"ה ושבת מעידין זה על זה, והיינו שישראל מעידין על קב"ה שמטבע בשר ודם שיהי' להוט אחר החומריות ורק ישראל עם קדוש שנשמתם חלק אלקי ממעל הם הם יכולין להתקדש, ואומ"ה בלתי אפשר להם שיהיו קדושים, וזהו קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם וכ"ק זקני זצללה"ה אמר בזה"ל קדושים תהיו והיאך בשר ודם יכול להיות קדוש, אלא כי קדוש אני ה' אלקיכם, והם הדברים שאמרנו, וא"כ כשישראל מתקדשים הם מעידין שהש"י קדוש, כי בלתי זה הרי אי אפשר שיהיו קדושים, וכן שבת שהיא יום קדוש ומאין תבוא קדושה להזמן שהוא בטבע אם לא מצד הש"י שהוא קדוש, וכן ישראל עם קדוש ושבת שהיא יום קדוש וישראל נוחלין את השבת הרי מעידין זע"ז שהם קדושין כי בלא"ה אי אפשר שיהיו ישראל נוחלין את השבת, שהרי קדוש הוא מובדל, ואיך יתאחד דבר נבדל בדבר שהוא נבדל ממנו, ומוכרח שאם אחד מהם הוא קדוש גם דבר המתאחד עמו הוא קדוש, והבן:

כ׳והנה בתקה"ז ששלש תקיעות הם להסיר ג' קליפות מהלב, ומובן שאדם אינו נקרא קדוש רק בהסיר ממנו ג' קליפות הנ"ל, וזהו הפי' יערב לו שלש תקיעות כמו מלמעלה שלש קדושות, שהרי ע"י שלש תקיעות מסירין השלש קליפות וישארו ישראל קדשים ובזה הם מעידין על הש"י שהוא קדוש כנ"ל:

כ״אולפי"ז נוכל לומר הטעם דאין תוקעין בשבת דהנה אמרו ז"ל הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד, ומצאתי בזה רמז ג' זמנים שמוציאין את האדם מתחת שעבוד הסט"א הם שלש קליפות הטמאות החופפים על הלב ומטמטמים אותו, הקדש הוא יום השבת שנאמר ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם ואדם השומר שבת כדת, השבת מוציאו מידי שעבוד, חמץ הוא איסור חמץ בפסח והנזהר במשהו חמץ בפסח נעשה גופו קודש ונשמתו קודש קדשים כבזוה"ק ובספר חסד לאברהם שאין אדם יכול לבוא לשער הנ' בקליפה הוא השער שהבא בו לא ישוב לעולם, רק אם חוטא ת' יום בלי הפסק, ופסח ושלשים יום שלפניו הם מוציאים את האדם מתחת שעבוד הקליפות, וע"כ אי אפשר ששום איש מישראל יבוא ח"ו לשער הנ' בקליפה כי טרם מלאת ת' ימים בא הפסח ומוציאו, ושחרור הוא שופר של ר"ה שהוא מעין יובל שמוציא עבדים לחירות ושופר של ר"ה מוציא את ישראל לחירות משעבוד ג' קליפות הטמאות, וע"כ בשבת אין צריכין לשופר של ר"ה, שכאשר ישראל שומרי שבת השבת מקדשם ומוציא אותם מידי שעבוד, ומעידין זה על זה כנ"ל:

כ״בבפייט קדושה של מוסף עוד יזכר למו מטת שכם אחד, זאת המתמדת שמע פה אחד, הפי' הוא דהנה איתא במדרש דאומ"ה באין ומקטרגין בר"ה וישראל יש להם מלחמה עמהם ובסוכות שישראל יוצאין ולולביהן ואתרוג' בידיהם הוא לאות שישראל נצחו הקרבא, ודידן נצח, והנה בפ' שוטרים כתיב ונגש הכהן ואמר אליהם שמע ישראל אתם קריבים היום למלחמה על אויביכם וגו' וברש"י אפי' אין לכם זכות אלא קריאת שמע כדאי הוא שיושיע אתכם, וצריך להבין למה דווקא זכות קריאת שמע, ויובן עפ"י דברי המהר"ל בפי' הגמ' בהאי נכרי שקיים כיבוד אב בפרק קמא דקידושין דמא בן נתינה שמו, כי האומות אפי' אם נמצא בהן איזה דבר טוב הוא רק מה שהשכל מחייב, וזה דמא מלשון דמיון שהשכל מדמה בן נתינה היינו שהשכל מחייבו, והנה ק"ש נקראת קבלת עול מלכות שמים, ועול נקרא שמקבל עליו לעשות אף מה שאין מבין בשכלו דמה שמבין שכך צריך להיות שוב אין זה עול, וכמו שאמרו במ"ת נעשה ונשמע, וזאת המדריגה היא רק לישראל ולא לאומות כנ"ל בשם המהר"ל, וזהו זכות של ישראל נגד האומות, ע"כ בזכות קריאת שמע כדאי הוא שיושיע אתכם ותנצחו את המלחמה, והנה בר"ה ישראל אומרים מלכיות ובכן תן פחדך והוא שמבקשים ומתפללין על עול מלכות שמים, כי אין בטבע האדם שיבקש שיהי' לו פחד ועול, רק ישראל רוצים ומבקשים ומתפללין שיהי' להם עול מלכות שמים ופחד מהדר גאונו, וזה ענין קריאת שמע שבזכות זה מנצחים את אומ"ה, וזה שיזכור למו מטת שכם אחד הוא נעשה ונשמע, זאת המתמדת שמע פה אחד הוא קריאת שמע עול מלכות שמים ויוציא כאור משפטינו לנצח את האומ"ה בהמלחמה בר"ה שהם באין ומקטרגין ויזכנו הש"י להושע מתחת ידיהם ע"י גואל צדק בב"א:

כ״גבפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע דר"א ס"ל בתשרי נברא העולם ור"י ס"ל בניסן נברא העולם, ובתוס' דאלו ואלו דברי אלקים חיים דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן, נראה כמו שפירש"י בפסוק בראשית ברא אלקים ולא ה' דבתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למה"ד והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים, וזהו שכתבו התוס' שעלה במחשבה לבראות בתשרי שהוא מזל מאזנים שבו פלס מאזני משקל לה', זמן דין, ולא נברא עד ניסן שהוא חודש הרחמים וצירוף הוי' אז כסדרן כנודע:

כ״דוהנה ר' אליעזר מתלמידי ב"ש שהם מעולם המחשבה אזיל בתר המחשבה, וידוע דב"ש הם שורשם במדת הדין ומרומז בגמ' דחפו באמת הבנין שבידו שהוא צימצום כידוע, ור' יהושע שורשו בחסד אזיל בתר המעשה, ויש לומר שמהות התנאים אלו מרומז בשמותיהם, כי לפי זכרוני בשמות נרדפים שבין עוזר ומושיע, שעוזר ענינו שהנעזר עושה בעצמו ובא חבירו ועזר לו, והוא כענין עזב תעזוב עמו שאמרו חכז"ל יכול אפי' ישב לו מן הצד ואמר לו הואיל ועליך לטעון טעון פטור שנאמר עמו, והשם תשועה היא אפי' שהנושע אינו עושה כלום, וכענין שנאמר ויושע ה' ביום ההוא הנאמר בקריעת ים סוף, שישראל מעצמם לא עשו כלום ובזוה"ק ואתם תחרישון לא תתערו מלה, והנה במי שעושה מעצמו והשם ית' עזר לו, זה יש לו מקום אפי' במדת הדין, כי כן מדת הדין נותנת שהרי אלמלא הקב"ה עזרו אינו יכול לו, ולא לשוא ברא הקב"ה את עולמו, אבל תשועה שהנושע אינו עושה כלים ואעפי"כ הש"י מושיע לו זהו חסד גמור, ולפי"ז שמות התנאים אלו הם לפי מהותם:

כ״הולפי מה שאמרנו שבריאת עולם במחשבה היתה בדין, והמעשה הי' ברחמים, וכבר אמרנו במחשבתו יתברך נברא פנימית העולמים ובדבר ה' שמים נעשה בפועל בחיצונות העולמות, א"כ לעולם הפנימית היא בדין, ולפי"ז יובן מה שמבואר בזוה"ק דשני ימים טובים של ר"ה יום ראשון הוא דינא קשיא ויום השני הוא דינא רפיא, דאיתא בכתבי האריז"ל שביום הראשון דנין את האדם על עסקי אלקית ופנימית אם הוא ראוי להארה אלקית, וכמה, ואיך, וביום השני על ענייני עוה"ז, ולפי הנ"ל יובן דביום הראשון באשר דנין על פנימית ע"כ הוא דינא קשיא, וביום השני שדנין על עניני עוה"ז שהוא בחיצונית העולם ע"כ הוא דינא רפיא שהוא ממוזג ברחמים, כי לעולם הפנימית היא יותר בדין כמו עיקר בריאתו, והבן הדברים:

כ״ובמשנה סדר ברכות מלכיות ואינו תוקע קדשת היום ותוקע וכו' דברי ר' יוחנן בן נורי, אמר לו רע"ק אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר, ובגמ' למה הוא מזכיר רחמנא אמר אדכר אלא למה עשר לימא תשע דהואיל ואישתני אישתני, והדברים פלואים ואומרים דרשוני וחיי, כי מה שייכות זה לזה שאם אישתני שלא לתקע ישתני ג"כ לפחות מעשר, ונראה דהנה בגמ' הני עשרה מלכיות כנגד מי ר' לוי אמר כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהילים ר' יוסף אמר כנגד עשרת הדברות ר' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, ובפייט יש עוד טעם כנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אע"ה, ונראה שכוונה אחת לכולם היינו להמשיך מלכות שמים בהתגלות בזה עולם בכל חלקיו שהוא מספר עשר, וזהו עשרה הלולים, המורה על לעת"ל שכנור של לעת"ל יהי' של עשרה נימין שאז יתגלה כבוד הש"י בתכלית, והיינו הך דעשרת הדברים שנתן בסיני להאיר לכל העולם בכל עשרה חלקיו, והם עצמם הם שנבראו בעשרה מאמרות לכל חלק מאמר מיוחד, והיינו העשר נסיונות שנתנסה אאע"ה כי האדם עולם קטן ויש באדם כל העשרה מאמרות ונתנסה ועמד בכולם ובזכות זה יש בכח ישראל להמשיך כבוד מלכות שמים בהתגלות בכל עשרה חלקיו, כלל הדברים לדברי כולם ענין מלכיות הוא להמשיך כבוד מלכותו יתברך בכל חלקי העולם:

כ״זוהנה אדומו"ר זצללה"ה ר"ב מפשיסחא אמר בפירוש ברכת פסוקי דזמרה הבוחר בשירי זמרה שאם אדם אומר שירות ותשבחות ככל אשר בכחו ועדיין לבו בוער באהבה ורצונו עוד לשבח ולפאר, האהבה זו נקראת שירי זמרה היינו שיריים של זמרה הנשאר בלב, ואת זה בוחר הש"י, כי זה העיקר יותר מהזמרה עצמה ודפח"ח, ועל דרך זה יש לומר בטעם השופר שהוא קול יוצא מפנימית הלב בלתי מתחלק בה' מוצאות הפה, היינו שלאחר שאמר מלכיות זכרונות שופרות בפה עוד לבו בוער, הוא הוא קול השופר היוצא מפנימית הלב וזה נבחר יותר מהברכות עצמם שהברכות דרבנן והשופר דאורייתא:

כ״חולפי הנ"ל יובנו דברי ריב"נ שאינו תוקע למלכיות, כי ענין מלכיות הוא להמשיך כבוד הש"י בהתגלות ועוד יותר מזה נשאר בלב והוא קול השופר. זה אי אפשר להמשיך כ"כ התגלות אלקית כי יהי' העולם בטל במציאות כי כל בריאת העולם היא ע"י צמצומים מצמצומים שונים כי בלא"ה אי אפשר שיתקיים העולם ולא יתבטל במציאות כנודע, וא"כ אי אפשר לעורר כ"כ התגלות אלקית ע"י השופר, וא"כ למה יתקע למלכיות, וע"ז השיב לו רע"ק שמהאי טעמא לא הי' לו להזכיר עשרה מלכיות רק תשע כי העשירי הוא כנגד הנקודה הפנימית שבפנימית והיא בחי' יחידה שבלב שע"ז הי' נסיון העשירי באאע"ה ונאמר לו את בנך את יחידך, והבחי' יחידה שבלב איננה נטבעת בגוף האדם רק משלחת הארה לבד לתוך לב האדם וכן בעולם שנה כמו בנפש כידוע ואם יתעורר זה לבוא בהתגלות לזה העולם היינו שיתגלה כבוד ה' כ"כ עד שתתגלה הבחי' יחידה שבבריאה יתבטל ג"כ העולם במציאות, ולדברך לא לימא רק תשע מלכיות אלא ודאי שאין לחוש לזה שאף שאנו ממשיכין הארה משם, מ"מ איננו רק הארה בעלמא ולא יתבטל מפני זה העולם במציאות, וע"כ שופר נמי יתקע ולא יתבטל מציאת העולם בכך שמ"מ איננו ממשיך רק הארה בעלמא:

כ״טאמרו לפני מלכיות כדי שתמלכוני עליכם, נראה הפי' שיקבלו עליהם עול מלכות שמים ויבטלו דעתם ורצונם לרצון הש"י, היינו שכל מה שבא מהש"י הן לשבט הן לחסד יהי' נח ומקובל ורצוי להם, כמו שאמר דוד המע"ה בה' אהלל דבר באלקים דבר שפירש"י [תהלים נ"ו] בין שיתנהג עמי במדת רחמים בין שיתנהג עמי ח"ו במדת הדין בין כך ובין כך אהלל דבר, ובמדרש איכה כל מה דאהני לך אהני לי, זה מעורר את רצון הנעלם שבחר בישראל להיות לו לעם ולמלוך עליהם, וזה הוא רחמים גמורים, וממילא נמתקין כל הדינים ונהפך הכל לרחמים:

ל׳זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, יש להבין מהו ענין הזכירה שצריכין לעורר, הלוא אין שכחה לפני כסא כבודך, ומה שייכת לשון זכירה, ונראה דהנה כתיב ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וידועין דברי זוה"ק פי' אמור שאומרים קודם תקיעות, ולפרש הדברים יש לומר דנהר נגזר מלשון אור וכמ"ש (איוב ג' ד') אל תופע עליו נהרה, וכן כתב הרמב"ן ריש פ' מקץ שיאור ונהר הכל נגזר מלשון אור מפני שנעשו בסיבת המאורות, וידועין דברי האר"י ז"ל בפי' יוצר אור ובורא חושך, שבריאה היא למעלה מיצירה ושם מחמת רב האור אי אפשר להסתכל בו וע"כ מכונה בשם חושך, וכן יש לפרש עבר הנהר למעלה מן האור, והיינו כי ישראל עלה במחשבה, כי בחירת ישראל היא למעלה מהטעם הנגלה כי שם אינה שולטת שום השגה מהנבראים והוא בהעלם גדול, וזהו שאנו צריכין להמשיך שתהי' בחירה הזו נראה לעין כל בהתגלות כמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, אף כי אין עמי הארץ רואין את שם ה' כי אין להם שייכות והשגה באלקית, רק ע"י שרואין הצלחת ישראל אף בזה העולם למעלה למעלה יוצאין מהיקש הטבעי בזה הם רואין כי מאת ה' היתה זאת לעם ה' אלה, וזה היא לשון זכירה שדבר שהוא בהעלם יבוא בהתגלות, ומבשרי אחזה אלקי, כמו למשל באדם שנזכר דבר שהי' אצלו קרוב לשכחה ולא נשאר במוחו רק רושם בהעלם גדול והא נזכר ומוציאו משכלו הנעלם להתגלות לבו, כן הדבר באלפי משלים דבר שהי' בראשית המחשבה בהעלם ומוציאו להתגלות בזה העולם:

ל״אובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בזכרונות פסוק של כתובים זכר עשה לנפלאותיו, והדברים אינם מובנים דמה ענין זה לזכירת הש"י, ולהנ"ל יש לומר דהנה כל הנפלאות שנעשו בעוה"ז לישראל שורשם בפלא עליון, וכמו למשל בקריעת ים סוף שהעיקר נעשה למעלה, אך נמשך הנס גם למטה בהתגלות שנקרע הים, וכמו כן, בשאר הנסים כידוע בספרים, וזהו הפירוש זכר עשה לנפלאותיו שהנפלאות למעלה נמשכו ונתגלו למטה, וזהו ממש ענין זכרונות, וזהו ובמה בשופר, כי דיבור לבד שהוא בה' מוצאות הפה הוא בהתגלות, ובש"ס קידושין (כ"ה.) הכל מודים בלשון לענין טומאה דגלוי הוא אצל השרץ וראוי לביאת מים בעינן וע"כ אין בכחו לעורר ולהמשיך את הנעלם ראשית המחשבה עבר הנהר, רק בצירוף השופר שהוא קלא פנימאה היוצא מעמקא דליבא, זה בכחו לעורר את הנעלם וממשיכו למטה בזה העולם, כד בני נשא חייבין מחטאיהון רוח אייתי רוח ואמשיך רוח, והבן:

ל״בבמד"ר פ' אמור (כ"ט) אומ"ה שהן מכלין שדותיהם אעשה אותם כלה, ישראל שאין מכלין לא אעשה אותם כלה וכו', הפי' הוא דהנה בכל מצות התבואה הראשית לד', ובמצות פיאה המצוה דווקא בסוף שדהו, וזה להורות למוד לאדם שאף שהוא עוסק בדברים גשמים ההכרחיים לא למרק לבוא לתכלית הנאה שבו, ובזה מודה במעשיו שיש לו תכלית נכבד מהנאין וכסופין דהאי עלמא, וע"כ כשאדם קוצר שדהו, לא ימרק את מעשיו, רק נותן זה למצוה, ועי"כ גם תכלית וסוף האדם נמשך אל הש"י, וע"כ לא אעשה אותם כלה, אבל אומ"ה שהן מכלין את שדותיהן, וזה מורה שהתכלית שלהן היא הנאות וכסופין דהאי עלמא, וכמו שהן כלים כן הנמשך אחריהם כלה:

ל״גובזה הם כל תפילתינו שאנו מבקשים חיים והצלחת עוה"ז אין זה התכלית אצלינו, רק שעי"ז נהי' פנוים לעבודת הש"י או לגדל בנינו לת"ת או לעשות עמהם שידוכים הגונים שימשך מהם דורות טובים שיתרבה כבוד שמים על ידיהם, או שיהי' לאל ידו לעשות צדקת ומצות בחיות, וזה שאנו מתפללין זכרנו לחיים אף שבתקה"ז מגנה זה מאד, וקרא עליהם צווחין ככלבין הב לן חיי הב לן מזונא, והיתכן שסדרו לנו בעלי מסדרי התפילות לשונות בלתי נרצים:

ל״דאך הענין יובן עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שדייק מדברי הש"ס נדרים באמרם ז"ל לאו כלבא אנא דקא אתהני מנך ולא אתהנית מינאי, דטבע הכלב הכל לגרמי' להנות ולא לעשות דבר בשביל זולתו, נמצא זה שכל חפצו בתפילותנו רק עבור עצמו חיי ומזונא זהו נקרא צווחין ככלבין אבל תפילתינו שמסיים למענך אלקים חיים, הפירוש כנ"ל שכל החיים שאנו מבקשים הוא רק למען יתרבה כבוד שמים כנ"ל וזהו התפלה הנרצית כנ"ל, והיינו הך שאינן מכלין שדותיהם כנ"ל: