שם משמואל, ראש השנה ו׳Shem MiShmuel, Rosh Hashanah 6
א׳שנת תרע"ג
1
ב׳בר"ה יצא יוסף מבית האסורין, והיינו מפני שנתוסף בו הא הראשונה שהיא הארת עולם החירות, וזה נשאר לדורות בכל שנה מופיעה הארת הא ראשונה ובזה יוצאין נפשות ישראל ממאסר העונות והיצה"ר, אך זה שייך כשהעונות הם מופרדין מהאדם רק כעין בית האסורים שמקיף מבחוץ אבל כל עוד שהוא והם דבר אחד מה תועיל החירות, ע"כ צריכין לתשובה מקודם, והתשובה איך שתהי' אפי' שאינה כ"כ בשלימות מ"מ מאחר שמתחרט על העבר ומקבל על עצמו על להבא שלא ילך בדרך הזה עוד, שוב אין העבירות דבקות בו, זהו הדין בר"ה אם יש דביקות להחטא עם האדם ונתברר שאין לו דביקות להאדם, וע"כ הוא יו"ט מחמת הדין, כי בלא"ה לא שייך שיהי' יו"ט מחמת הדין, ובזוה"ק שבר"ה מקבלים היו"ט בדינא, ומטעם זה, שהדין מברר כנ"ל. ובזה הם נפרדין מהאדם, ושוב מועילה החירות, והנה עולם החירות מעוררין בקול השופר כבזוהר, וע"כ בזוהר כד ב"נ תייבין מחטאיהון צריכין לנגדא קול שופר מתתא, וזה תקעו בחודש שופר בכסה היינו כשהעונות כבר נפרדין ע"י התשובה אלא שעדיין הם כמו כסוי לזה מועיל קול השופר, וזה תוקעין מיושב לעורר התשובה, ואח"כ עיקר השופר עולם החירות הוא בתקיעות מעומד:
2
ג׳במדרש אמור פרשה כ"ט א"ר ברכי' ור' חלבו ורשב"י משום ר"מ מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד של מדי עולה ויורד של יון עולה ויורד ושל אדום עולה ויורד, אמר הקב"ה ליעקב אף אתה עולה, באותה שעה נתיירא יעק"א ואמר שמא ח"ו כשם שלאלו ירידה אף לי כן, אמר לו הקב"ה ואתה אל תירא אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית, לא האמין ולא עלה וכו' אמר לו הקב"ה אלו האמנת ועלית עוד לא ירדת ועכשיו שלא האמנת ולא עלית עתידין בניך שיהו משתעבדין בד' מלכיות בעוה"ז וכו' אומה"ע שהן מכלין את שדותיהן אעשה כלה אבל ישראל שאין מכלין את שדותיהן כד"א לא תכלה פאת שדך לא אעשה כלה וגו', וכל הענין אינו מובן מדוע לא האמין יעק"א, ומהו כל הענין עלי', ומה ענין זה למצות פאה וכבר דברנו מזה:
3
ד׳ונראה דהנה אמרו ז"ל אמונת זה סדר זרעים שמאמין בחיי עולם וזורע, ואדומו"ר הרי"ם זצללה"ה פירש שאעפ"י שהוא בטבע, מאמין שהכל הוא מן הש"י עכת"ד, ויש לפרש דבריו אף שהכל יודעין ואפי' אומה"ע דכל הטבע היא בריאה מהש"י, אלא בישראל הוא עוד נעלה שכמו במדבר היתה כל הנהגתם בנס נגלה ואיש לפי אכלו לקטו וכל עבד נמצא עמרו בבית רבו, כן עדיין כל הנהגת ישראל איננה נמסרת בטבע, וכמו שאמרו ז"ל הרי שגזל סאה חיטין וזרעה בדין הוא שלא תצמיח אלא וכו' ומכלל שהכל הוא חוץ לדרך הטבע, אלא שהטבע היא כמו לבוש המסתיר שלא תתראה הנהגה הניסית, והפקחים המסתכלים תחות כנפא דלבושא רואין גם עתה שלא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, וכמאמר הכתוב אכן אתה אל מסתתר, וזהו שמאמין בחיי העולם, שהאלקית בהעולם היא כמו נשמת חיים בגוף האדם, שהיא רק לבוש להנשמה:
4
ה׳והנה הטבע היא הנהגה שע"י הגלגלים, והגלגל המתגלגל למעלה כשמגיע למרום קצו מתחיל לירד, כן היא הצלחת האומה"ע וע"כ ראה אותם יעק"א עולין ויורדין, וכאשר אמר לו הש"י לעלות הי' סבור שח"ו כמו הם תהי' הנהגתו תחת גלגל הטבע, ואמר ח"ו כשם שלאלו ירידה כך לי כן, ואמר הש"י שלא תהי' לו ירידה, ועדיין לא האמין בעצמו שהנהגתו תהי' בנסים שלא ע"י הטבע כלל, כי לא מצא בעצמו זכות לזה מה גם שהבחירה היא חפשית ופן זרעו אחריו לא יהיו ראוין לנסים נגלים, וידוע דהחטאים נחשבים לפי מעלת האדם, וכאשר תהי' מעלתו גדולה יהי' הקלקול נחשב יותר גדול, לא האמין בעצמו ולא עלה, ע"ז אמר לו הקב"ה אלו האמנת ועלית, היינו שהאמין שהש"י בחסדו יעשה עמו צדקה עכ"פ לא בזכותם לבד לא היתה לו ירידה לעולם, כי היתה כל הנהגתו בהתגלות שלא בדרך הטבע ולא הי' נופל תחת שינוי כי כל דברים העליונים הם בלתי בעלי שינוי, ועכשיו שלא עלית מוכרח שתהי' הנהגה בלבוש הטבע, וע"כ עתידין בניך להשתעבד תחת ד' מלכיות שכולם בטבע, ואמר יכול ח"ו לעולם, ע"ז השיבו אומה"ע שהם מכלין פאת שדותיהן אעשה אתם כלה היינו כי כבר אמרנו שמשונה מצות פאה שהיא בסוף שדהו, היפוך שבכל מקיים הראשית לה', וזה להורות שסוף ישראל הוא אצל הש"י, וע"כ המצוה בסוף, אבל אומה"ע שמכלין פאת שדותיהן מורה שסופם ואחרית גוים מדבר וצי', ועיין מהר"ל במ"ש בשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד משה, ותוכן דבריו שמורה שהמיתה איננה כלי' ח"ו שהרי ביום זה נולד וא'"כ ביום זה הוא עליתו, ומורה שאחרית ישראל היא בהש"י:
5
ו׳והנה זה עצמו הוא ענין חודש השביעי ששביעי לעולם הוא הקפה כמ"ש הא"ע, אך הקפה של ישראל היא שב אל הש"י וזהו שכתב הזוה"ק פ' תצוה כל רזין וכל קדישין יקירין כלהו תליין בשביעאה, וזהו שמסיים המדרש אימתי בחודש השביעי:
6
ז׳במדרש (אמור פרשה כ"ט) יהודה ב"ר נחמן פתח עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין בדין הוא עולה וכו' ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מידת הדין לרחמים, הלשון משמע שממה"ד עצמו נעשה רחמים, כי הנה השופר גנוחי גנח וילולי יליל הוא שאדם יש לו רחמנות על עצמו אשר נפשו שהיא חלק אלקי ממעל נשפלה כ"כ למטה וזה מעורר למעלה נמי רחמנות על האדם, א"כ כל כמה שמה"ד מריאה שהאדם הוא חייב ביותר, יגדל עוד יותר הרחמנות:
7
ח׳לפקוד על צבא מרום בדין, ויש לדקדק למה יום הדין של צבא מרום הוא בתשרי, תינח אדם שנברא בא' בתשרי אבל המלאכים נבראו ביום שני או בחמשי כבמדרש בראשית, שהוא בכ"ו אלול או בכ"ט בו למה יהי' דינם בא' בתשרי:
8
ט׳ונראה דהנה יש להבין הלוא מלאך איננו בעל בחירה, ושכר ועונש תלוים בבחירה כמ"ש הרמב"ן ואיך שייך אצלם דין, אך נראה דהנה בכל מעשה שאדם עושה נברא ממנו מלאך, וממעשה המצות נברא מלאך קדוש, וח"ו מעבירות מלאך משחית והנה הדין על מעשה בני אדם, איננו רק במספר המעשים כמה מצות וכמה עבירות, אלא גם באיכות, שיש כמה מעשים שלכאורה הם נראין כמצוות ובאמת בעומק נמצא ח"ו להיפוך כגון שהוא ח"ו בעומק הכוונה להתיהר או להתקוטט, או שום כוונה צדדית, וזה שכתב הרמב"ם פ"ג מה' תשובה ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם ובכלל זה נמי לפי איכותם, מעתה מובן שהמלאכים הנבראים ממעשה בני האדם הם תלוים ועומדין בדין, שיכול להיות מלאך עומד בין הקדושים, וכאשר עפ"י הדין נתברר שמעשה זה שממנו נברא ברע הוא ח"ו א"כ נדחה המלאך הלז ממחיצתו, וזהו הדין דאיתא במלאכים אף שאינו בעל בחירה, ולפי"ז שפיר שייך דינם בר"ה שזה עצמו הוא דין האדם:
9
י׳בירושלמי כד שמע זימנא חדא בהיל ולא בהיל, כד שמע זימנא תנינא אמר הא ודאי שופר גדול ומטא זימני' למתבלע, ונראה לפרש דהנה בתיקוני הזוהר בראשית בתשרי חסר א' למהוי בראשית דא אדם דאיתברי בתשרי, ובתיקון מ"א דלית בתשרי א' לאשלמא בראשית בנין דאסתלק בחובא דאדם, נראה דהנה עולם חסד יבנה ומ"מ עלה במחשבה לבראות במה"ד, ובכל מעשה בראשית נזכר רק שם אלקים שהוא מדה"ד, והטעם כי זה עצמו הוא חסד שהרי הי' העולם בטל במציאות ולא הי' אפשר העולם לבראות אלא ע"י צמצומים וא"כ כשעלה במחשבה לבראות העולם בחסד גמור הי' שהרי עדיין לא הי' צמצום כלל, אך מחמת החסד להטיב נבראת מדת הצמצום, וזה בסוד אברהם הוליד את יצחק:
10
י״אוהנה אדה"ר במה שהאמין לנחש כי טוב העץ למאכל ומ"מ נזהר עליו, בזה הפריד מדת החסד ממדת הדין, דהנה הנזהר מן הדבר היא אחת משתי אלה או שלא הגיעה זכותו לזה כמו זר שנזהר מן התרומה, או שלא ישחית את נפשו כמו שלא יאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, והנה זר הנזהר מן התרומה יש נמי לומר מצד שני ענינים או כפשוטו שמדה"ד נותנת שלא יזכה לזה אלא הראוי לה. או שהוא נמי כעין שלא טוב לפני התינוק היונק לאכול בשר אף שלגדול הוא מזון ומבריא, מ"מ זה לרגלי חולשתו אינו יכול לסובלו ועוד יהפך בקרבו למרורות פתנים, והנה זה הוא מדת חסד שמתחסד עם התינוק לשמרו מן דברים שאין טבעו סובל, ואין בו מדת הדין כלל:
11
י״בומעתה באדה"ר שנאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל, הנה לפי השערתה לא היתה האזהרה כמו מן נבילות וטריפות וכו' אלא כמו אזהרת זר מן התרומה, ועוד זאת לי' מפאת שלא יכול לסובלו שהצימצום הוא חסד גמור, אלא או כמו שפירש"י שם שכל אומן שונא את בני אומנתו וכו' [הגם שדברי רש"י בוודאי אינם כפשוטו שדעה זו לא יתכן לחכם גדול יציר כפיו של הקב"ה] או כפשוטו שחשבה שלפי מדה"ד אינו זוכה לזה אלא הראוי לה ועדיין לא הגיעה זכותם לזה, ולזה מטין דברי המדרש אדה"ר גנב הוא, היינו שנטל מה שאינו שלו, ועכ"פ הנה הפריד מדת החסד ממדה"ד והיינו שהאמין שמדת הצמצום איננה מצד מדת החסד, וזהו בתשרי נברא העולם היינו במדה"ד, ובדין הי' להיות אות א' תמן שהוא מורה על אלופו של עולם והיינו שמדה"ד איננו בפ"ע, ואדה"ר בחטאו שהאמין שהיא מדה בפ"ע כאלו אין מדה זו מתיחדת עם מדת החסד, הרי חשב דלית תמן אלופו של עולם, ע"כ לית תמן א', והנה אות הא' מורה על ראשית המציאות שהיא תכלית הפנימית, ובגין חובא דאדם אין הפנימית מאירה בהתגלות:
12
י״גוהנה אדה"ר עשה תשובה גדולה כמפורש בש"ס עירובין, ומ"מ לא הועילה תשובתו לשוב למעלתו הקודמת, יש לומר הטעם דבאשר חטאו הי' מגיע כ"כ למעלה ושם אין מעשה התחתונים פועל, והדברים עתיקים, ובזוה"ק פ' בשלח (מ"ז:) בעתיקא תליא מילתא וכפי' הזהרי חמה שם, והגם שהתשובה היתה נמי במחשבה הלוא בזוה"ק שמחשבה לבדה אינה מעוררת למעלה, והחטא בודאי פעל למעלה שהרי הי' מוזהר עליו, והתשובה לא הי' בכוחה לפעול למעלה ולתקן:
13
י״דויש לומר דהיינו טעמא דשופר שהוא קול פנימי יוצא מהבל הלב טרם נתחלק בה' מוצאות הפה מעורר את נקודה הפנימית שהיא ראשית המציאות, אחרי שישראל עושין תשובה מעומקא דליבא צריכין לעשות דמיון לזה במעשה, וזה הוא תיקון על חטא אדה"ר כי תקיעת שופר היא מעשה מצוה, ובתנחומא שהמצות הם שלוחים" וביאר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאדם שעושה מצוה והוא עושה מחמת ציווי השי"ת הרי הוא שליח השי"ת ושליח של אדם כמותו, וא"כ הרי זה מעשה הש"י ולא מתיחס למעשה התחתונים, וזהו שבספרי פ' בהעלותך מה ראו חכמים לומר מלכיות תחילה ואח"כ זכרונות ושופרות אלא המליכהו עליך תחילה ואח"כ בקש מלפניו רחמים כדי שתזכר לו ובמה בשופר של חירות ואין שופר אלא של חירות שנאמר והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול אבל איני יודע מי תוקעו ת"ל וה' אלקים בשופר יתקע עכ"ל, ומשמע שגם שופר של ר"ה מתיחס נמי המעשה להש"י, ומאחר שאיננו מעשה תחתונים לבד אלא מעשה הש"י הרי בכחו לעורר למעלה למעלה ומתקן חטא אדה"ר:
14
ט״וויש רמז לזה בגמ' שתקיעת שופר היא תיקון חטא אדה"ר שהוא לא הי' יכול לתקן בקרבנו, וקרבנו וענין השופר הוא ענין אחד, במה שאמרו ז"ל ותיטב לה' משור פר משופר, אך באשר מעשיו לא היו אלא מעשה בו"ד שהרי לא נצטוה לזה, ע"כ לא פעל כ"כ למעלה שיתקן הפגם, אלא שופר שהוא מעשה המצוה שמתיחס המעשה להש"י הוא מתקן החטא ומאיר החסד בהתגלות ע"כ בשעה שישראל תוקעין בשופר עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים שהרי נתגלה ראשית המציאות שהיא כולו חסד ורחמים:
15
ט״זוהנה ברמב"ם פ"ג מה' תשובה שתקיעת שופר רמז יש בה עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנותיהם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם יעזוב כל אחד מהם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה עכ"ל הזהב, הנה שהשופר הוא הכנה מוקדמת לתשובה, וכן היא בתקה"ז ומייתי לה קרא אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, אך בזוה"ק פ' אמור (צ"ט:) כד ב"נ תייבין מחטאיהון צריכין לנגדא קול שופר מתתא, הנה התשובה היא מוקדמת לשופר, וכבר אמרנו שזהו ענין תקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד, דתקיעות דמיושב הן להסיר ג' קליפות שעל הלב ושורשם הוא גסות הרוח, שהוא אוטם ומכסה על הלב לבל יתעורר בתשובה, וע"כ זמן הוידוין בין תקיעות דמיושב, ואח"כ כד ב"נ חייבין מחטאיהון צריכין לנגדא קול שופר הוא תקיעות דמעומד על סדר ברכות לעורר למעלה וזה שצריכין לעורר כנ"ל מדברי אספרי והוא תיקון חטא אדה"ר:
16
י״זובזה יש לפרש עוד הפלוגתא אי בכפופין אי בפשוטין, דהנה לצורך התעוררות לתשובה להעביר גסות הרוח מסתברא שבכפופין כדי שיכפף לבו למקום, אך לעורר ראשית נקודת המציאות לתקן חטא אדה"ר שנברא ישר מסתברא שבפשוטין ומאחר שאין לעשות שינוי בין תקיעות דמעומד למיושב שהרי בחד לישנא נאמר בקרא יום תרועה יהי' לכם, ע"כ הפלוגתא אם ניזיל בתר התכלית שהיא תקיעות דמעומד וצריכין לעשות הכל בפשוטין או ניזל בתר התחלה שהיא להעביר את גסות הרוח מלב, כי זה יתד שהכל תלוי בו, כי בלעדי זה אין תקיעות דמעומד עולין לכלום, והכי אפסיק הלכתא דבכפופין, דראשית יש להקדים לתקן את האדם עצמו ואח"כ כל העולמות:
17
י״חולפי האמור שתקיעות דמעומד הם לתקן את חטא אדה"ר יובנו דברי הירושלמי הנצבים פתח דברינו דכד שמע זימנא תנינא אמר האי וודאי שופר גדול הוא שהרי הוא בא להעביר ולתקן את חטא אדה"ר ואז רוח הטומאה יעביר מן הארץ:
18
י״טבפייט עוד יזכור למו מטת שכם אחד, זאת המתמדת שמע פה אחד, רוגשת נשף ושחר ליחד לאחד, נראה לפרש דהנה בפירש"י שופטים (כ' ג') מדברי הש"ס סוטה (מ"ב.) בפסוק שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אפי' אין בכם זכות אלא קריאת שמע לבד כדאי אתם שיושיע אתכם, הפי' ק"ש הוא רמ"ח תיבין כנגד רמ"ח איברים והוא התכללות כל חלקי האדם בעבודת הש"י, וזה לא נמצא באומה"ע כי אין המוח והלב כאחד שאף שהמוח משכיל הלב מתאוה לאחרת, ובמדרש ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער מפוזר ומפורד כאדרת, ע"כ בשביל מדה זו לבד שבכוחם לקבץ כל חלקי האדם לעבודת הש"י משא"כ בכחם של אומה"ע כדאי הוא שיושיע אתכם:
19
כ׳וכן יש לפרש הענין נעשה ונשמע שאמרו ישראל בסיני שהוא קיבוץ השכל והמעשה שהוא מוח ולב, והנה בר"ה באין אומה"ע ומקטרגים ומתקיים בפנימיות כי תצא למלחמה ואפי' אין בכם זכות אלא קר"ש כדאי שיושיע אתכם, וזהו כוונת הפייטן עוד יזכר למו מטת שכם אחד שהוא נעשה ונשמע זאת המתמדת שמע פה אחד, היינו שזאת הזכירה עומדת לנו תמיד עד שנושע בגאולה שלימה בב"א:
20
כ״אבילקוט פ' בא תני ר' הושעיא גזרו ב"ד של מטה ואמרו היום ר"ה אמר הקב"ה למלאכים העמידו בימה והעמידו סנגורין ויעמדו ספוקטורין שגזרו ב"ד למטה ואמרו היום ר"ה, וכו' ומשמע שאין הדין אלא למחר ולא בלילה שהרי אין מקדשין את החודש בלילה, וא"כ הרי עוד לא גזרו ב"ד שהיום ר"ה, אך מדברי הש"ס ברכות (י"ח:) במעשה דחסיד שהקניטתו אשתו ער"ה נראה דיש דין בלילה, וכן משמע מהא דכריתות (וא"ו.) דיהא רגיל אינש למיכל בריש שתא, ומנהגנו לאכול תפוח מתוק בדבש הוא בלילה:
21
כ״בונראה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בענין דאיתא בספרים דשעת התקיעות היא שעת הדין, דתקיעות דמיושב הן הדין על כל אחד אם הוא בתוך כלל כנסת ישראל, ואין הדין נגד הקב"ה רק נגד ישראל בעצמם ע"כ הן בישיבה כי כנסת ישראל בישיבה כידוע מענין תפלה של יד, ובתקיעות דמעומד הוא שעת הדין הוא דין הכלל איך תהי' השראת השכינה ביניהם וע"כ עומדין לפני הקב"ה כי הדין נגד הקב"ה, עכת"ד:
22
כ״גואפשר עוד לומר שידוע שכנסת ישראל וקב"ה הוא נגד מדת לילה ומדת יום וכנסת ישראל נקראת מדת לילה, ע"כ דין התאחדות כנסת ישראל בעצם עד שיהא נקרא בשם כנסת ישראל נעשה בלילה, והוא דין כללי, אך בפרט על כל איש ואיש אם תקלוט אותו כנסת ישראל זה הוא בתקיעות דמיושב כנ"ל, אבל עיקר הדין אם תהי' השראת השכינה וכל מיני ברכות ושפע בכלל ובפרט זה נעשה בתקיעות דמעומד:
23
כ״דולפ"ז יש מקום הכרעה דהילקוט מיירי מעיקר הדין שהוא ביום זה תלוי בקידוש ב"ד אבל דין כנסת ישראל שהוא דין כללי נידון בלילה, וע"כ הש"ס ברכות דאיתא שם כל הזורע ברביעה ראשונה שזה איננו שייך לומר על עיקר הדין על הכלל ואפי' על הפרט, כי אם יוצאין זכאים ומגיע להם שפע התבואה מה נ"מ מתי יזרעו וכן ח"ו להיפוך ע"כ יצדק ביותר על דין הכללי והוא ג"כ דין השנה וידוע שהשנה במלכות וים שעשה שלמה עומד על שנים עשר בקר הוא י"ב חדשי השנה וכן נמי הא דסימנא מילתא, ורגילין לאכול תפוח מתוק בדבש ובמהר"ל שרומז לחקל תפוחין, ע"כ זמנו בלילה.
24
כ״הבמשנה שופר של ר"ה וכו' ושתי חצוצרות מן הצדדין, ובגמרא בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' לפני ה' [במקדש] הוא דבעינן חצוצרות אבל בגבולין מקום שופר אין חצוצרות, הענין הוא דהנה מתחילת כוונת הבריאה עיקר שכינה בתחתונים היתה, אך בחטא אדה"ר נסתלקה למרום ועמדו ז' צדיקים והורידו לארץ, ומ"מ במשכן היתה השראת השכינה על העצים שהם קרשי המשכן, והעיקר על היריעות כמאמר הש"ס שבת משכן קרוי משכן ואין הקרשים קרואים משכן, אך בבהמ"ק התפשטה השראת השכינה עוד יותר אפי' על הדוממים שהם אבני ההיכל, וזהו תכלית הכוונה, שהדומם הוא השפל במציאות:
25
כ״ווהנה ענין תקיעת שופר כבר אמרנו שהוא להמשיך הארה אלקית לתחתונים וזה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים, וע"כ המצוה לתקוע בשופר מבעל חי, והוא להמשיך קדושה אף לנפש הבהמית, [וכעין זה יש לפרש דברי המדרש שאמר אאע"ה בשעת העקידה איני זז מכאן בלי קרבן, והיינו שרצה להמשיך ההארה אלקית שהשיג בשעת העקידה לעולם העשי' ע"י מעשה בפועל, וכמו שאמרו ז"ל שאברהם הוריד את השכינה לרקיע הראשון, והי' רצונו להמשיך גם למטה מטה לתקן את חטא אדה"ר], אבל במקדש שהיתה המשכת קדושה עוד יותר אפי' לדוממים צריכין נמי חצוצרות הנעשה מדומם להמשיך קדושה והארה אלקית אפי' לדוממים בכלל ולנפש הדוממית שבאדם בפרט:
26
כ״זאיתא בכתבי האר"י ז"ל דהא דכתיב בזוה"ק שביום הראשון הוא דינא קשיא וביום ב' דינא רפיא היינו שביום א' דנין על עסקי אלקית ושם אין שום ויתור והכל בצמצום גדול, וביום ב' דנין על עסקי עוה"ז והוא דינא רפיא:
27
כ״חויש לפרש עוד דהנה ידוע ששני הימים הם ב' ההין שבשם הוי' ב"ה, והנה כד הוינא טליא שאלתי את כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בספירה למה מתחילין מחסד עד מלכות הלוא צריכין מקודם לתקן המלכות וזה השער לה' צדיקים יבואו בו, והשיב לי שבמקומות העליונים יותר אין הפגם עושה שמה כ"כ רושם ע"כ נקל לתקן, וכאשר תיקן העליון בכח זה באין לתקן התחתון ממנו, וכעין זה יש לומר דביום ראשון מתקנין במקום היותר עליון, וע"כ דנין אז על עסקי אלקית, וכאשר נתקן העליון באין לתקן ביום השני גם עסקי עוה"ז, ונסתייעין ממה שתיקנו ביום ראשון ע"כ הוא רפיא שהרי התיקון של יום הראשון מסייע, ואולי גם זה רמוז בדברי האר"י ז"ל:
28
כ״טלו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, הנה שמיעה היא קבלת דברים היינו שנכנסו הדברים לתוך עומק לבו, אך עדיין לא יצא בזה ידי חובתו עד שבהתעוררות הזה ילך בדרכי הש"י ויוסיף אומץ בתורה ובתפילה, וזה נקרא הילוך שאיננו עומד במקומו אלא מהלך מחיל אל חיל, וזה שאמר הכתוב אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון, שבהתרועה באה הערה אלקית בלב האדם וצריכין באור פני ה' זה להלוך מעלה מעלה כנ"ל, ובאם יסתפק עצמו בהארה אלקית שבאה ללבו לבד, הרי זה נקרא דמך בריש שתא וזה אשר לא נשא לשוא נפשי, עפ"י מ"ש הרמב"ן שעובר בזה על לא תשא את שם אלקיך לשוא שההארה אלקית שבאה לאדם לא ישא אותה להבל וריק:
29
ל׳אמר ר' אבוהו אמרו מלה"ש לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביוה"כ אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה, ויש לדקדק מה אכפת להו למלה"ש, אבל הענין הוא דהנה הלל ביו"ט הוא מצד העלאת נשמת ישראל ומתדבקים בשורשם וכל בעלי שיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר, והנה כתיב והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו ופירשו ז"ל שעולין בעליתו ויורדין בירידתו, והטעם כי המלאכים הם שלוחי הש"י להעלות ולהגביה את נשמת ישראל וכמ"ש כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך על כפים ישאונך וגו' ובמ"ת היו מלה"ש מדדין אותם, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם ספה"ק שהתפלה שעולה מלה"ש מחבקין ומנשקין אותה כדי לזככה ולהסיר ממנה את עפרורית החומר עד שתהי' ראוי' לעשות ממנה עטרה לאדון כל, והנה המלאך כל שלימתו היא עשייתו את שליחותו וע"כ מלה"ש מצפים שישראל יאמרו שירה שבזה יתעלו גם הם בעשיית השליחות:
30
ל״אאך בר"ה אעפ"י שהוא יו"ט ונשמת ישראל מתדבקים בשורשם איננו כמו יו"ט אחר, כי גנוחי גנח ילולי יליל אדרבה מחמת שבירת הלב עומדין מרחוק, וכמו שכ' בתקה"ז בפסוק והאדם ידע שידע מה דאתעביד מיני' כי אחר החטא הבין את כל חלקי הסותר, מה רב טוב אשר הי' צפון בשמירת מצותיו, ולהיפוך את גודל הקלקול והי' לבו נשבר לרסיסים, כן ישראל הם בר"ה רואים ומרגישים ספרי חיים לצדיקים וספרי מתים לרשעים ויודעים עד היכן הדברים מגיעים ובאיזה פנים יאמרו שירה, אלא שמחמת גודל שבירת הלב ודכאת הרוח אני את דכא כתיב. והיינו כמו לעתיד דכתיב נפלה ולא ולא תוסיף קום בתולת ישראל ופי' הזוה"ק שלא תוסיף קום מעצמה עד שהקב"ה יוחיד בידהא ויוקים לה ויתפייס בהדה, וכעין זה הוא בר"ה שמחמת גודל שבירת הלב הקב"ה מתמלא רחמים על ישראל ויחזיק בידם ויגביה אותם עד לשרשם, וזה מרחוק ה' נראה לי ובספר קול שמחה שזה סוד ר"ה, וזה שמאולו תחת לראשי היינו להגביה את ראשי שישראל משפילים את ראשם מחמת בושה כנ"ל, ולזה אין חלק במלה"ש אלא הקב"ה בעצמו הוא כבודי ומרים ראשי, וכמו שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה משפיל גאים עדי ארץ ומגביה שפלים עדי מרום כי הגאה אף שמשפילין אותו עדיין בגאותו ע"כ מוסיפין להשפילו וזה עדי ארץ אבל צדיקים ששפלים בעיני עצמם שכל כמה שמגביהין אותן הם בושים בעצמם עוד יותר ומוסיפין לכבוש פניהם בקרקע מגודל הבושה ע"כ מגביהין אותם הגבהה אחר הגבהה עד מרום, וזה שמאולו תחת לראשי בר"ה וימינו תחבקינו בסוכות הביאני המלך חדריו:
31
ל״בבפייט קול שופר כפוף כפוף לב אחד ציון שופר פשוט פשוט לב אחד, נראה דכפופים הוא במוח שהשכל יהי' כפוף להש"י ולא יביט על חכמתו ודעתו אלא יבטל דעתו לדעת התורה, ופשוטין הוא בלב לפשט עקמימיות שבלב, ובשניהם יחדיו הרי מתאחדין המוח והלב, הא למה זה דומה שאחד עומד למעלה ואחד למטה כשהתחתון עולה והעליון יורד פוגשים זה את זה, והנה המוח והלב הם שני מלכים שבאדם וכשהם מתאחדים מעוררים למעלה ג"כ מעין זה, והנה בזוה"ק ח"א (ר"ו:) כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו אמר רב יהודה רזא דמהימנותא הכא דהא כד רעותא אשתכח וקשורא אתעטר כחדא כדין תרין עלמין מתקשרין כחדא ואזדמנן כחדא דא לאתפתחא אוצרא ודא ללקטא ולמכנש בגוי' וכדין כי הנה המלכים נועדו תרין עלמין קדישין עלמא עלאה ועלמא תתאה עברו יחדיו רזא דמלה דכד מתחברן כחדא כדין עברו יחדיו בגין דכל חיובין דעלמא לא אתעברן לאתכפיא עד דמתחברן כחדא כדכתיב ועובר על פשע ועל דא עברו יחדיו עברו אינון חובין ואתכפרו בגין דהא כדין כל אנפין נהירין וכל חובין אתעברו, ע"כ, וכל זה רמוז בדברי הפייטן:
32