שם משמואל, שבת תשובה ב׳Shem MiShmuel, Shabbat Shuva 2
א׳שנת תרע"ג
1
ב׳כתיב ושב ה"א את שבותך, ובתרגום יונתן ית תיובתך, ואינו מובן, ונראה דהנה בתנחומא כתיב ישא ה' פניו אליך וגו' עושה תשובה נושא לו פנים, יכול לכל תלמוד לומר אליך ולא לאומ"ה עכו"ם, ותימא הרי ננוה תוכיח שהועילה תשובה לאומה"ע, וגם בדור המבול מצינו שנח הוכיחם שיעשו תשובה, והקב"ה צוה לו לעסוק בתיבה ק"כ שנה שיראו דורו ויעשו תשובה, ובעיקר דברי התנחומא יש לדקדק הרי תשובה קדמה לעולם ועל תנאי זה נברא העולם, וא"כ למה אינה מועלת לאומה"ע הלא כך היו התנאים:
2
ג׳ונראה דהנה תשובה היא תיקון על מה שעבר, ומובן שצריכה להיות שיעשה עתה לכה"פ כמו שהי' צריך לעשות קודם החטא, וא"כ תינח איש השב מחמת שיקול דעתו לבד שנתיישב בדעתו מעצמו שלא טוב עשה והוא מתחרט ושב להאמין באלקי אמן, בלב תמים, וזה יש לומר שעושה עתה כמו שהי' צריך לעשות קודם החטא להאמין באמונה שלימה וכו', אבל אחר שבאו עליו רח"ל יסורין ובעיניו רואה את קלקולו, ואינו עוד בגדר אמונה, שהרי הוא מעריך מצבו שהי' אז בהיותו שומר מצותיו נגד מצבו עתה שמצאו אותו רעות רבות וצרות, וכמ"ש הספורנו בפסוק וידעת היום והשבות אל לבבך, שהוא להתבונן בחלקי הסותר, א"כ איננו עוד בגדר אמונה, ואיננו עושה כל מה שהי' צריך לעשות מקודם, שהרי המצוה היתה להיות תמים עם ה' באמונת אומן בלתי ראי' בעיניו, ועתה הוא עושה רק בגדר ראי' ולא בגדר אמונה, וא"כ איך תגיע עד כסא הכבוד שהיא אמנה כנודע, אך ע"ז שוב שייך נשיאת פנים שהש"י נושא פנים לישראל, והיינו שאיש ישראל הבא לשוב אף שהוא בבחי' ראי' כנ"ל, הקב"ה מגביה את התשובה משפל מצבה ונושאה ומגביהה עד כה"כ ומחשבה כאלו היתה בבחי' אמונה לבד, והינו עפי"מ שפירש בספר קול שמחה מאמר הש"ס ברכות שאמר הקב"ה וכי לא אשא פנים לישראל שאני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקין על עצמן עד כזית עד כביצה, ופירש הוא זצ"ל, שישראל חביבה בעיניהם מתנת הש"י ואף שהיא קטנה עד כזית וכביצה, הם אינם משגיחים על מהות המתנה אלא חשיבותה היא לפי ערך הנותן, ולעומת זה הקב"ה אינו משגיח על מהות המעשים טובים שהם בלתי שלמים, אלא לפי ערך העושה שהוא בו"ד קרוץ מחומר עכת"ד:
3
ד׳ולפי דרכנו בענין התשובה נאמר נמי שהקב"ה מקבל תשובה כנ"ל מחמת שמסתכל בעושה התשובה ושפלותו, ושמעתה כיון שנוכח לדעת כי רע ומר עזבו את ה', אין לו עוד תשובה אחרת, הקב"ה נושא פנים ומגביה התשובה ההיא עד כה"כ ומקבלה:
4
ה׳ובזה יש לפרש הכתוב שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך, היינו שהנביא מבטיח לישראל שתשובתם תגיע עד כה"כ, כי כשלת בעונך, וא"כ אין בך כח עוד לעשות תשובה ע"י אמונה כנ"ל, שתגיע עד כה"כ לפי התנאים שהיו בבריאת העולם, והנה נשיאת התשובה כנ"ל היא לישראל לבד ומטעם שהם מדקדקין כנ"ל, אבל לאומה"ע אינו נושא פנים וע"כ אינו מקבל תשובתם, אלא כששב מחמת שנתישב בדעתו באמונה כנ"ל, וע"כ נינוה שעוד לא ראו שום אות ומופת ועונש אלא שהאמינו לדברי הנביא שאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, תשובה כזו מתקבלת אפי' מאומה"ע, וכן דור המבול אילו עשו תשובה ע"י תוכחת נח קודם שבא המבול, וע"כ מצינו במדרשים שאח"כ כשהתגבר עליהם המבול בקשו מנח שיקבלם בתשובה וענה להם שעתה איחרו המועד, ולכאורה אינו מובן הלוא כתיב תשב אנוש עד דכה, ולהנ"ל מובן שבאומה"ע אינה מועילה תשובה כזו אלא באם עשו מקודם שבא המבול, שעדיין היו בבחי' אמונה הי' מקבלם וכמו שהיו התנאים קודם בריאת העולם:
5
ו׳ולפי"ז יובנו דברי הת"י ששם נאמר והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך וגו' שתשובה זו היא בגדר הראי' כנ"ל ולא היתה בדין מכח התנאים שבבריאת עולם להתקבל, מ"מ הש"י שב את התשובה ומגביה אותה עד כסא הכבוד כנ"ל:
6
ז׳יש ליתן טעם למה נקראת שבת תשובה ומאי אולמא מכל ימי התשובה, ונראה דהנה לכאורה יש להבין איך יכול לתקן חטא שבמעשה ע"י תשובה שהיא בהרהור הלב ובוידוי פה, הלוא אין מחשבה ודיבור מוציאין מיד מעשה כבש"ס קידושין (נ"ט), ובשלמא תשובה מאהבה שזדונות נעשו כזכיות, יש לומר דזה איננו נחשב הוצאה מיד מעשה שהרי אינו מבטל את המעשה והמעשה נשאר לזכות, אבל תשובה מיראה שאינה נעשית כזכיות וצריך לביטול המעשה, איך יועיל במחשבה ודיבור, וגם יש להבין הענין דתשובה מיראה זדונות נעשות כשגגות, ממ"נ אי מועילה התשובה יחשב החטא כלא הי' כלל, ומהו ענין דנשאר כשגגות:
7
ח׳ונראה דהנה אמרו ז"ל עבירה גוררת עבירה, וא"כ לעולם חטאים שאח"כ חשובים כאנוסים או שוגגין, וע"כ דעיקר התשובה צריך להיות על חטא הראשון שממנו נסתעפו שאר החטאים, וכבר דברנו מזה, ולפי"ז כל חטא הרי לעולם קדמה מחשבת החטא, והרהורי עבירה קשים מעבירה, וממילא גוררין את מעשה העבירה, וא"כ לעולם בכל מעשה החטא הרי הוא כאניס ושוגג, וע"כ יובן דכשעושה תשובה על מחשבת עבירה הקדומה ונתקן החטא שבמחשבה שוב לא נשאר אלא כשוגג:
8
ט׳ולפי"ז מיושב מה דמחשבת התשובה מוציאה מיד מעשה עבירה, שבאמת אינה מוציאה אלא מיד מחשבת עבירה, והנה במדרש בראשית (פ"י ט') הקשה מהו ויכל אלקים ביום השביעי אתמהה, ופי' המ"כ וכי בשבת הי' עושה מלאכה והכתיב וישבות, ובאמת זהו אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך שכתבו ויכל ביום הששי ותירצו ז"ל מה הי' העולם חסר מנוחה באה שבת באה מנוחה, וא"כ המנוחה והשביתה נקראו מעשה:
9
י׳וכזה יובן הלשון דמצ"ע לשבות ביום השבת, שלכאורה מצ"ע הוא קום ועשה, והשביתה היא העדר העשי', אך באשר הנחלנו הש"י יום מנוחתו למנוחה, וכמו שנקרא בשביתת מעשה, בראשית מעשה, כן נמי נקרא בשביתת יום השבת מעשה, ויובנו הדברים עפי"מ דאיתא בש"ס קידושין שם שאני מחשבה דטומאה דכמעשה דמיא, וידיעת הפכים אחד כ"כ להבדיל בין קדושה לטומאה נקרא קדושת שבת מעשה, ועוד כמו שאמרו ז"ל בתמורה (ג':) לא תתני מימר דבדיבורו אתעביד מעשה וברש"י שעושה מחולין קדשים, כ"כ שבת שהיא קודש ואמרינן מקדש השבת וישראל נחשב מעשה:
10
י״אויש לומר עוד דשבת היא יומא דנשמתא, ע"כ גם המחשבה כמעשה, וא"כ התשובה בשבת אף שהיא מיראה מ"מ מאחר דכמעשה דמיא היא מוציאה גם ממעשה עבירה, ונעקר החטא מכל וכל ולא נשאר כשוגג חלקו:
11
י״בענין שבת תשובה דהנה בש"ס שבת (ע"ג:) הזורע והחורש, ובגמ' מכדי מכרב כרבי ברישא ליתני חורש והדר ליתני זורע. תנא בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי פירש"י בא"י קשה היא ואין יכול לכסות הזריעה בלא חרישה ואשמעינן דהא נמי חרישה היא, מבואר דיש שני מיני חרישות, חרישה כדי לקבל את הזריעה וחרישה לאחרי' מפני שהקרקע קשה, והוא רמז ללב ישראל היפוך האומות שקרובי תשובה הם, וע"כ בר"ה זה היום תחלת מעשיך שבאה הארה אלקית לעולם, צריכין לחרישה כאמרם ז"ל מה דרכו של חורש לרפויי ארעא, וזה גנוחי גנח ילולי יליל, אך צריכין לחרישה שני' והיא בעשי"ת כמ"ש בזוה"ק ויעקב ערק באינון יומין שוי גרמי' בתעניתא הוא שבירת הלב, וע"כ שבת דכתיב וביום השבת יפתח ואין צריכין לחרישה שני', וכמ"ש במד"ת ששמירת שבת מועילה יותר מאלף תעניות, כי הזוכה לעונג שבת נכנסת הארה האלקית בתוך תוך לבו, וזהו מענגי' לעולם כבוד ינחלו, וכבוד נקרא ההארה אלקית, טועמי' חיים זכו כמ"ש הרמב"ם שכר מצות ניכר מעונשן של עבירות, ומאחר שעונש חילול שבת הוא כרת, מובן שלהיפוך מוספת לו חיים:
12
י״גבש"ס יומא (פ"ו:) א"ר יוחנן גדולה תשובה שדוחה את ל"ת שבתורה שנאמר לאמור הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר הישוב אלי' עוד הלוא חנוף תחניף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאום ה'. וקשה הלוא מחזיר גרושתו אינו אסור אלא משנשאת ולא כשזנתה וכאן נאמר ואת זנית רעים רבים א"כ אין כאן ל"ת, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה תירץ עפ"י דברי הש"ס קידושין (כ'.) כיון שעבר אדם עבירה ושנה הותרה לו, הותרה לו ס"ד אלא נעשית לו כהיתר, ויש להבין א"כ נימא נעשית לו כהיתר ולמה איתא הותרה לו, וע"כ שרמז בכאן כי האדם מתולדתו נקשר בהש"י, ומשעבר עבירה נסתר מעט הקשר ומששנה בה הותר הקשר לגמרי, ולפי"ז מסתברא שאם מוסיף לעבור עבירה נקשר בהסט"א, וע"כ כשנאמר ואת זנת רעים רבים, שמשמע שלשה כמו שדרשו ז"ל ימים שנים רבים שלשה הרי נקשרו להסט"א, והנה טעמא דהמחזיר גרושתו אין איסור אלא ע"י נשואין מפני שע"י נשואין נעשית קשורה בו, ולא כן ע"י זנות, וע"כ כאן שנקשרו להסט"א כנ"ל, שפיר הוי ל"ת שבתורה עכת"ד:
13
י״דונראה דענין הקשר היא התשוקה, וכבר אמרתי ששתי התשוקות, היינו תשוקה להש"י ותשוקה לתאוות חיצונית, אינן יכולין לדור בלב אחד, והוא שרמזו ז"ל קסרי וירושלים אם יאמר לך אדם ישבו שתיהן אל תאמין, קסרי היא תאוות חיצונית, וירושלים היא תשוקה לקדושה, ובזוה"ק שעבירות הן כמו סירכות הריאה שאינן מניחין לעלות, וע"כ בהתגברות תשוקת הקדושה מתנתקין הסירכות הם תשוקות חיצוניות, עד שלא נשאר כלום, וזהו הדיחוי את ל"ת שבתורה, אך מאין תתחיל תשוקת הקדושה כל עוד שהוא קשור בהסט"א, ונראה דשבת מסוגלת לזה שהיא אהבה ורצון וכל איש ישראל מרגיש ברב או במעט נטי' להקדושה, ואפי' עם הארץ אימת שבת עליו, וזה ענין שבת תשובה, וביותר בזמן מנחה שהוא רעוא דרעווין, וכמים הפנים אל פנים מתעוררים אז אהבה ורצון בלב ישראל, ותשוקה זו מנתקת את הסירכות כנ"ל:
14
ט״ווכעין זה יש לפרש ענין פטירת משה שהיתה במנחת שבת, דהנה ברש"י בעצם היום היה, שהיו בני דורו אומרים אין אנו מניחים אותו למות, וכו' ואינו מובן איך אין מניחין למות ואין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח:
15
ט״זויש לומר דהנה פטירת משה לא היתה ח"ו כמיתת שאר בני אדם, אלא שהדביק נפשו באהבה עזה כ"כ עד כלות הנפש אל חיק אבי', והנה משרע"ה באהבתו ודביקתו בישראל הי' קשה לו להפרד מהם ולדבוק כ"כ באהבה, וכענין שאמרו ז"ל כתובות (ט':) כל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו שנאמר ואת ערובתם תקח דברים שמערבין ביני לבינה, ופירש כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק שבאשר הי' צריך שתהי' כל מחשבתו דבוקה בהמלחמה ע"כ הי' נצרך שלא תהי' שום דביקות ועירוב אפי' עם אשתו, רק יהי' מופשט מכל ענינים זולת המלחמה, וע"כ משרע"ה דביקתו ועירובו עם ישראל היו מעכבין את דביקתו בהש"י עד כלות הנפש, וע"כ אמרו ישראל אין אנו מניחין אותו היינו שידבקו אהבתם ורצונם בו, וכמים פנים אל פנים יהי' היא קשור עמהם בעבותות אהבה, וזה יעכב אצלו הדביקות עד כלות הנפש, ע"כ הזמין הש"י זמן פטירתו בשעת מנחת שבת ובהאי רעותא נסתלק משה כבזוה"ק, ומחמת גודל התשוקה להשי"ת ניתק הקשר שהי' לו עם ישראל וכענין ניתוק הסירכות כנ"ל:
16