שם משמואל, שבת תשובה ז׳Shem MiShmuel, Shabbat Shuva 7
א׳שנת תרפ"א
1
ב׳בש"ס ר"ה (י"ז.) ב"ה אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד ר"א אומר כובשו שנא' ישוב ירחמינו יכבוש עוונותינו ריב"ח אומר נושא שנא' נושא עון ועובר על פשע, ופירש הר"ת כובש כלומר משקעו כדכתיב יכבוש עוונותינו ותשליך, נושא, כלומר נושא העוונות ומכריעין הזכיות שנא' נושא עון עכ"ל, ולפירוש זה אידי ואידי אכף עוונות קאי, אך רש"י פירש כובש את כף המאזנים של זכות ומכריעין את העוונות, יכבוש עוונותינו, יכרעו בו, נושא מגביה כף מאזנים של עון עכ"ל, וא"כ כובש מיירי מכף מאזנים של זכות ונושא מיירי מכף מאזנים של עון, וע"כ פירש הא דיכבוש עוונותינו יכרעו בו:
2
ג׳ונראה דרש"י נד מפירוש הר"ח דשניהם על כף העוונות קאים משום דס"ל דא"כ שניהם דבר אחד אמרו וכוונה אחת להם, דעושה את כף העוונות כמאן דליתא, ומאן דס"ל נושא נמי סופו להשלכת מצולות ים קאי מאחר שהזכיות מכריעין, ומ"מ בעניותינו י"ל דנושא איננו עושה אותו כמאן דליתא, אלא אדרבה נושאו ומגביהו, כאמרם ז"ל תשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות, וניתנים על כף הזכיות, וזהו מכריעין את הזכיות, היינו שמעתה כף הזכות מכריעה ולפי"ז י"ל דלא פליגי אהדדי ושניהם אמת, דתחילה כובשו ומשליכו במצולות ים, ואח"כ אחר שנסתלק משא העוונות מעל שכמם, מתעוררים ישראל באהבה כי כל עוד שהעוונות כמשא כבד יכבדו ממנו, וכאמרם ז"ל יומא (ל"ט.) עבירה מטמטמת לבו של אדם, קשה מאד להתעורר כ"כ בתשובה מאהבה, ומ"מ עכ"פ כובשו ומשליכו במצולות ים, ואח"כ כשמתעוררים בתשובה מאהבה מגביהים את העוונות ומוציאין אותם ממצולות ים, ונשאים עד למעלה לעשות מהם זכיות, אך רש"י לא נראה לו לפרש כן מחמת שזה קאי לעתיד, והרי היום לעשותם ולא למחר לעשותם, ולא ס"ל שאז תועיל התשובה מאהבה, והר"ת ס"ל דמועילה מאחר שזה מורה על מהות ישראל, שמה שלא עשו תשובה לא מהם היתה המניעה, אלא מפאת משא העוונות שהכביד אכפו עליהם, ואיגלאי מילתא למפרע שמהות ישראל להיות נקשרים באביהן שבשמים מאהבה, ורב חסד מטה כלפי חסד לחשוב כאלו למפרע עשו תשובה מאהבה:
3
ד׳ובעיקר הדבר דרב חסד מטה כלפי חסד, י"ל היות ידוע דממעשה המצוות נברא מלאך קדוש, ולהיפוך ח"ו ממעשה עבירה מלאך משחית, והנה מהות המלאך כמהות המעשה שמחמתו נברא, אם המעשה נעשה בחיות וחשק נמרץ ובהתלהבות, כמו כן נברא המלאך בחיות ורגש והתלהבות, ולהיפוך הוא להיפוך, בין הנעשה ממעשה המצוות, ובין הנעשה ממעשה העבירות, החיות שלהם תלוי' בחיות המעשה של האדם שמחמתם נבראו:
4
ה׳והנה כתיב למען ספות הרוה את הצמאה ופירש"י והתרגום שבשביל המזידים נצטרפו שגגות הראשונות למזידים, ונפרעין ממנו על כולם, אף שתחילה הי' מעביר על השגגות, וידוע שמדת הרחמים מרובה, וא"כ מכל שכן שמצוות שאדם עושה באחרונה, בחיות ורגש הנפש והתלהבות, גורמים שגם המצוות שעשה בראשונה בלתי חיות ורגש הנפש, יצטרפו לאותן שנעשו בחיות באחרונה ונחשב כאלו כולם נעשו בחיות וכו', וכן נמי י"ל בעבירות שנעשו תחילה ברגש רע ח"ו, אם אח"כ האדם נותן דעתו להיטיב, אף שעדיין אינו יכול לעשות תשובה שלימה, עד שאפי' לפעמים כח הרע גובר בו, ותוקפו בכח על כרחו שלא בטובתו עד שנכשל ח"ו, מ"מ מאחר שזה איננו בחיות ורגש אלא אוטם הלב ונפשו עליו תאבל, גורם שגם המעשים שבתחילה ניטל מהם כח החיות והרגש, והכל הולך אחר החיתום:
5
ו׳ומעתה יש לפרש הא דאמר כובש, היינו שהקב"ה ברב חסדו צופה ומביט שלב ישראל בעצם טוב, ורק העוונות גורמים שהעבירות יהיו בחיות ורגש, וכאשר יסתלקו מהם העוונות לדחותם למצולות ים יהיו נחשבים מעשים המוקדמים לפגרים מתים בלתי חיות, שהרי תהי' ניטלת החיות מהעבירות למפרע, ונשארו המלאכי משחית בלי חיות, ושוב הם ראויים למצולות ים, וזהו לפירוש הר"ת שכובש קאי על כף העוונות:
6
ז׳ולרש"י דעל כף הזכיות קאי, נמי יש לומר עפ"י דברי הרמב"ם פ"ג מה' תשובה הל"ב, ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעוונות אלא לפי גודלם, יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות וכו' ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות וכו' ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע האיך עורכין הזכיות כנגד העוונות עכ"ל, ונראה הכוונה ששיקול העוונות והזכיות הוא כמסת חיות ורגש הנפש שבהם, שתלוי בתעלומות הלב, וידוע שרק הקב"ה לבדו הוא היודע תעלומות, וע"כ א"א לשקול שיקול זה אלא הקב"ה בעצמו, וע"כ רב חסד היודע את לב בנ"י ותאוותן שהיא לאביהן שבשמים, ורק הכחות הרעים מאפילים ומחשיכין את העינים מראות ואוטמים את הלבבות, ואם יסתלקו מהם כחות הרעים אלו שוב יהי' לב ישראל בוער כלפיד אש שלהבתי', ע"כ מטה כלפי חסד, והעתיד גורם שיצטרפו גם אותם המעש"ט שהיו בלתי חיות, לאותם שהם בחיות באחרונה, ונחשב שכולם נעשו בחיות וחשק נמרץ ע"כ מכריעין הזכיות:
7
ח׳והנה מ"ד נושא שעל כף של עוונות קאי, שפרשנו לפירוש הר"ח לעשותו זכיות, ורש"י לא פירש כן משום דאלעתיד קאי, וס"ל דאז לא תועיל התשובה מאהבה, כי היום לעשותם ולא למחר לעשותם, מ"מ י"ל דכל זה הוא בדין העתיד, אבל בזמה"ז מודה להר"ח, וא"כ שוב שניהם מודים דתרווייהו איתנייהו, תחילה כובשין העוונות ומשליכין למצולות ים, ואח"כ בכח ישראל לעשות תשובה מאהבה, וחוזרין ומוציאין את אותן העוונות ממצולות ים, ונושאין אותם לעשותם זכיות:
8
ט׳ולפי האמור יש לפרש ענין שבת שובה, דהנה שבת היא אהבה ורצון, מתנה מן השמים אפי' להבלתי ראויים ומתוקנים לו, וע"כ אפי' ע"ה אימת שבת עליו, ובזה יש לפרש מושבות דכתב רחמנא בשבת שבת היא לכם בכל מושבותיכם, היינו בכל ענין שיהי' מושב ישראל אפי' ח"ו במצב מוזר מאד מ"מ מאירה מדת שבת לישראל בצד מה עכ"פ, וכמים פנים אל פנים אי אפשר שלא יהי' קול דודי דופק על מיתרי לב ישראל באהבה, וא"כ התשובה שבשבת זו בהכרח שהיא תשובה שלימה מאהבה, ואפי' מי שהכבישה של עוונות עדיין לא גרמה לו תשובה מאהבה, זוכה בשבת זו לתשובה מאהבה ועוונות נהפכו לזכיות:
9
י׳ויש לומר עוד עפ"י דברי הגור ארי' פ' תצא בטעם מלקות דכתיב ארבעים יכנו ואין מלקין אלא ל"ט כי ארבעים הוא כנגד ארבעים יום של יצירת הוולד, והיצירה ביום הארבעים שמקבל הוולד כח הנשמה, ואף שהנשמה אינה חוטאת, מ"מ בעודה מחוברת לגוף שנעשה טמא הרי היא כמוהו, א"כ הרי הוא מחויב ארבעים מלקות, אבל כשנלקה ל"ט מלקיות ושבה יצירת הגוף נקי', נמצא ממילא הנשמה שבה להיות טהורה עכ"ד:
10
י״אולפי האמור י"ל דאף שהנשמה בטבעה הייתה צריכה להיות תמיד בתשובה מאהבה, כי אהבה שכיחה בהדומים, והנשמה שהיא מעליונים מטבעה להשתוקק באהבה, מ"מ מחמת שהיא מחוברת להגוף כל המחובר לו הרי הוא כמוהו, אך בשבת שכל ישראל זוכין לנשמה יתירה שהיא אינה מחוברת להגוף, שהרי באה ומסתלקת מעצמה בלי הרגש הגוף, א"כ היא עומדת בטבעה להיות קשורה באהבה, ובאשר הגוף אז עוסק בתשובה גורמת להגוף תשובה מאהבה אף בלתי כיבוש עוונות שמקודם, ומעתה מובן רבותא דשבת תשובה מכל ימי התשובה:
11
י״בענין שבת תשובה, נראה לומר דשבת קודם יוהכ"פ היא כעין שאמרו במדרש אמור (פ' כ"ז) במילה בשמיני כדי שיראה פני מטרונא תחילה, והענין י"ל דהנה עוה"ז נברא בשבעה ימים ומילה שהיא בשמיני, מורה שזוכין בה להיות כל איש הנימול למעלה מעוה"ז עולם הטבע, וזהו שאמרו כת הראשונים רמז בפסוק מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת הוי' היינו שע"י מצוות מילה נעשה האדם עם שם הוי' ב"ה וב"ש, וזה שנאמר לאברהם במצוות מילה התהלך לפני והי' תמים, אף שגם מקודם הי' צדיק תמים, שהרי אפי' נח שלא הגיע למעלת אאע"ה כבמדרש, מ"מ כתיב בי' צדיק תמים ומכ"ש אברהם, אבל הפירוש כמ"ש תמים תהי' עם ה"א ופירש"י שתהי' עמו ולחלקו, וכבר פרשנו דלא כתיב את ה"א אלא עם ה"א, ולשון עם משמע בשוה לו כאמרם ז"ל עמך במאכל עמך במשתה, אבל את משמע טפל אליו כאמרם ז"ל את בשרו הטפל לבשרו, וזו מדריגה גבוהה מאד, יותר מצדיק תמים דמשמע תמים בצדקות, אבל תמים לבד משמע שהוא עם ה' ממש, וזה הוריש אאע"ה לבניו אחריו שע"י מצות מילה יהיו עם ה' ולחלקו [וכן נשי דכמאן דמהילה דמיא, ובטעמו של דבר י"ל כמ"ש הרמ"ז ח"ג (מ"ד.) כי הזכר והנקיבה הם מפרצוף אחד או חו"ג דזעיר או דנוקבא ולפי זה אפשר שזכות הזכר יועיל לזוגתו עכ"ל:
12
י״גאך לזכות לזה אף בעוה"ז בגוף העוסק בצרכי הגשמים לחרוש ולזרוע ולקצור או לעשות מסחר וקנין, ומ"מ להחשב עם ה' ולחלקו אי אפשר בלתי ממוצע כמשפט שני ענינים רחוקים שבלתי אפשר להם להתאחד אלא ע"י ממוצע, שיהי' בו מעט מזה ומעט מזה, וע"כ הוא מחברם, ויש לומר שממוצע זה הוא שבת שהיא מעין עוה"ב ומ"מ היא בעוה"ז תלוי' בהילוך השמש, והיינו דהנה שבעה ימי בראשית הם, וכל מלאכה שהוצרך לעשותה ביום השביעי הקדים ועשאה בששי, א"כ יום השבת הרי הוא נחשב כאילו הוא אחד מהימים שנברא בו העולם, ומ"מ לא נברא בו שום דבר אלא מנוחה ושאנן, א"כ במה שנחשב אחד הימים מימי היצירה הרי יש לו מעט מגשמיות עוה"ז, ובמה שלא נברא בו דבר אלא מנוחה והשקט, הרי יש לו מעט מרוחנית עוה"ב, וזהו יומא דנשמתא, ע"כ הוא ממוצע בין עוה"ז לבין עוה"ב, ובאמצעות השבת זוכה אדם הנימול להיות כנ"ל עם ה' ולחלקו, ולפי הדברים האלה יובן טעם דמילה דוחה שבת יען שבת היא רק אמצעית למילה, ומעתה יובנו דבריהם ז"ל עד שיראו פני מטרונא תחילה, כי זה השער לעלות בו למילה:
13
י״דויש לומר דכענין זה היא שבת קודם יוהכ"פ דביוהכ"פ נעשו ישראל כמלאכים, ואף שהם בעוה"ז נחשבים כאילו הם בעוה"ב, וחמשה עינוים הם להחשב כאלו אינם בזה העולם שנצרכים בו לענינים אלו, וכמו מילה שהיא ביום השמיני למעלה משבעת ימי הבריאה, כן יוהכ"פ יום העשירי של ימי תשובה והעשירי כולו קודש, וידוע ששלש ראשונות נחשבות כאחד, ע"כ הוא כמו מילה בשמיני, וצריכין לזה ממוצע והוא שבת כנ"ל במילה, וע"כ הוא בס"ד בת"כ שתהי' שבת נלמדת מיוהכ"פ לאסור באכילה ושתי', שגם זה יהי' בכלל מה ששבת יש בה קצת מענין יוהכ"פ, כדי שתהי' ראוי' להיות ממוצעה, אלא שנתמעט מהכתוב ודי באיסור מלאכה:
14
ט״וויש לומר שמה"ט מוסף יוהכ"פ הוא בזכות משה שהי' כולו קודש בלתי ענין מעוה"ז, וכמ"ש בכוזרי שהי' נתעלה מערך מדבר כמו שנתעלה מדבר מערך החי, ונחשב למין חמשי למעלה מדומם צומח חי ומדבר, וארבעים יום בהר לא אכל ולא שתה, ואמרו ז"ל במן לחם אבירים אכל איש זה משה, שכמו מהותו שהיתה למעלה מעניני עוה"ז, כך הי' מאכלו מן כמו שהוא מאכל מלאכים טרם שנתגשם, ומתאים לענין יוהכ"פ, ומעתה מובן שכמו במילה כדי שיראו פני מטרונא תחילה, וע"כ דוחה מילה את השבת, כן הוא יוהכ"פ שהשבת שלפני' נצרכת כדי שיראו פני מטרונא תחילה, וע"כ דוחה יוהכ"פ את מצות עונג שבת וקידוש על הכוס, אפי' להניחו לאחר יוהכ"פ:
15