שם משמואל, שבועות י״חShem MiShmuel, Shavuot 18
א׳שנת תרפ"ג
1
ב׳בש"ס שבת (פ"ז.) מאי דרש היום ומחר היום כמחר מה מחר לילו עמו וכו', ובתוס' אין זה דרשה גמורה אלא משמע דהיום ממש דאי לאו הכי אין זה מדעתו, ויש להבין א"כ למה לא מילא אחר דבר ה', ונראה לומר דתיבת היום יש בו שני פירושים, כי עיקר התיבה היא יום וההא ניתוסף לרמוז אי על יום דהאידנא או על יום הידוע כמו הא דהששי שהא ראשונה בא לרמז על הידוע, ומרע"ה דייק דהפירוש איננו יום דהאידנא דהיום כמחר וכו' אלא יום הידוע, והוא הוא שנזכר בפ' משפטים שהי' כריתת הברית ואמרו נעשה ונשמע וזרק את דם הברית כדעת רש"י שם שקודם מ"ת הי' זה בחמשי לחודש, וא"כ שפיר הוה מדעתו, וזהו והיו נכונים ליום השלישי מהתחלת הפרישה, ועוד י"ל דיום הנוסף הוא יום ד' שבפשיטות הי' משמע היום זה יום חמישי שלילו עמו והוא יום המיוחד כנ"ל ולמחרתו והי' לו להתחיל הפרישה רק מיום ה' ומרע"ה הוסיף גם יום שנצטוה בו הוא יום ד', ויתיישב מדוע לא שאל בה' ודו"ק:
2
ג׳בתוס' וקבע להם זמן תימה דהיא הנותנת דמשום שקבע להם זמן וידעו שבאותו יום ודאי תדבר שכינה עמהם הוצרכו לפרוש אבל הוא מספק למה יפרוש עיי"ש, ונראה דהנה מראש נאמר וגם בך יאמינו לעולם, משמע שכל התורה תהי' באמצעות משה, והם באשר נבואתם הוא לשעתו ע"כ פרישתם הוא רק צורך שעה וע"כ די להם פרישה לשעתו, אבל נבואת מרע"ה הי' לעולם, ע"כ גם פרישתו הי' נצרך שיהי' לעולם, וע"כ אפי' נבואה של שעה נמי צריכה לה פרישה לעולם, ודבר זה השכיל משה מדעתו, ובזה יש לפרש הא דהסכים על ידו שנא' ואתה פה עמוד עמדי, ולכאורה עדיין י"ל שרק לשעה שהי' רוצה לדבר עמו, ולהנ"ל י"ל דדייק מתיבת עמדי, לא אתי, משמע עמי בשוה לי, היינו שהקדישו לנביא נצחי, וזהו בשוה לי נצחית בלתי שינוי, וע"כ לא כהתה עינו ולא נס ליחה, ואמרו ז"ל משה לא מת אלא עלה ומשמש במרום:
3
ד׳בתוס' ומה פסח אין זה קו"ח גמור דאם מומר אסור בפסח שהוא קרבן מ"מ לא הי' לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה עכ"ל, ויש להבין שהרי מקרא מלא הוא ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך:
4
ה׳ונראה דהנה אמרו ז"ל שאמר משה מוטב שידונו כפנוי' ולא כא"א, ויש להבין שזה הי' שייך לומר בנתינת התורה בכללה, ולא בהלוחות, שאפילו בלעדם הם כא"א מעת קבלת התורה, ונראה לומר דמרע"ה השכיל מראש שישראל הם מוטעין כמו שהי' באמת כמ"ש הרמב"ן והכוזרי, ומ"מ להיות ראיין להלוחות שהם כריתת ברית ממשות בפועל שהם מעשה אלקים ממש ולהנתן לישראל הי' צריך להיות גם גופם דבוק בהשי"ת אפי' מבלעדי השכל, ואם הי' כה בלתי אפשר הי' לטעות בעגל, וע"כ הלוים שלא טעו בעגל נמנו מבן חודש אף שעדיין אין בהם בחי' השכל נקראו שומרי משמרת הקודש, וע"כ כאשר טעו בעגל שוב לא היו ראויים לקבלת הלוחות, וזהו מוטב שידונו כפנוי' בענין הלוחות, אבל מכללות התורה בלא"ה לא נדחו כי מוטעין היו ומפי השמועה למדו ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, וכל השקלא וטריא הי' בענין הלוחות, וזהו שלמד קו"ח מפסח, שמוטעין לענין הלוחות דומה למזידין בענין הפסח, ומעתה שוב אין לו ענין להא דלרשע אמר אלקים, ששם מדבר ממזידין לענין כללות התורה:
5
ו׳ומ"מ יש ליישב קושיית התוס' שגם מבלעדי הלוחות הי' בע"ת גמורים אחר שהבינו שבאו לכלל טעות, כי מאחר שכבר הי' להם התורה הבינו עד היכן הדברים מגיעים, דומה למה שבמדרש בראשית בפסוק ותפקחנה עיני שניהם בוא ואראה לך כמה טובות אבדת, שזה עיקר בעניני התשובה לידע עד היכן הדברים מגיעים, ותועלת זה בא ע"י התורה המאירה את העינים, וזה כוונת התוס' מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה, אבל בנ"ד שכבר היו דבקים בתורה אלא שהיו חסרים דיבוק גופני כנ"ל לא שייך זה:
6
ז׳בש"ס שבת שלישי למאי לכדתניא וישב משה וגו' וברש"י שם שלישי לדברים שהתחיל משה להמשיך לבם של ישראל, לא זכיתי להבין איך מוכח מהברייתא שעוד ביום הראשון דיבר משה עם ישראל להמשיך לבם, ועוד גוף הברייתא בלתי מובן שוישב ויגד הוא לפני השי"ת מה שאמרו ישראל, א"כ מהיכן מוכח שמשה אמר לישראל עונש ומתן שכר, ועוד קשה קושיית המהרש"א דיומא קמא לא אמר להו ולא מידי:
7
ח׳נתמלא כל העולם כולו בשמים, נראה לפרש עפמ"ש בספר בנ"י שכל החושים נתקלקלו באשר השתתפו בחטא אדה"ר חוץ מחוש הריח, והנה ידוע שהתיקון צריך להתחיל מאבר השלם ומתפשט ממנו חיות להמתקלקל, וע"כ במ"ת שבא לתקן הקילקול שלעבר וליתן חיים חדשים לעולם התחיל ע"י חוש הריח שלא נתקלקל וממנו נתפשט לכל, וזה מנין שלא הי' בהם סומין שנאמר וכל העם רואים וכו':
8
ט׳בש"ס שבת בתלתא אמר להם מצות הגבלה, יש להבין למה מצוה ראשונה שנצטוו ישראל היתה מצוות הגבלה, ומצד הסברא הי' ראוי להקדים מצות פרישה כענין וטהרו וקדשו טהרה ברישא, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר כדי שלא יהי' לאו"ה טענה שמה שלא רצו בתורה מפני שנאמר להם שכתיב בה מצוות שהם היפוך להם, אפשר אם הי' נאמר לישראל מצוות שהם היפוך ממהותם אולי נמי לא קבלוה, ע"כ נאמר להם תחילה מצות הגבלה שהיא היפוך ממדות ישראל שכל תשוקתם היא התקרבות לאביהם שבשמים, ונצטוו לעמוד מרחוק ודפח"ח, וי"ל עוד שענין אהבה ודביקות הוא ערב לנפש ומתוק האור בזה יש לומר עדיין כי טובת עצמם ורצונם הם דורשים, אבל לעמוד מרחוק היפוך הרצון לקרב, הוא עצם קבלת עול מלכות שמים בלי שום נגיעה טובת עצמם, בזה נבחן לבב ישראל שראויים הם לקבלת התורה לצורך גבוה:
9
י׳אנכי ה"א אשר הוצאתיך מאמ"צ מבית עבדים, ידוע קושיית הא"ע בשם ר"י הלוי למה לא נאמר אשר בראתי שמים וארץ, ונראה לפרש דהנה יש להבין דמאחר שהזכיר שם הוי' שהוא שם העצם ואין זולתו נקרא בשם זה כלל שוב למה הוצרך ליתן בו סימן אשר הוצאתיך וגו', ונראה עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם שיעבוד ישראל במצרים עד שהיו כעובר במעי בהמה, דהנה ישראל צריכין להיות קשה עורף נגד המסיתים והמפתים והמכריחים, והוא מעלת ישראל, או יהודי או צלב, אולם קשיית העורף אינו מדה טובה ונחשב בכתוב לחסרון, אלא שתלוי באופן קשיית העורף לטוב או להיפוך ח"ו, ובאמת טבע הישראל הוא זכות ורכות הלב, ע"כ הוצרכו ליגדל במצרים כעובר במעי בהמה ליקח מדה זאת מהם כי הי' בהם מדת קישוי עורף לרע כנראה מקישוי עורף של פרעה אותיות העורף, אבל ישראל הפכו מדה זאת לטוב עכ"ד:
10
י״אוהנה ישראל הם נצחיים, הוא נשבע להם שאינו מחליפם באומה אחרת והם נשבעו לו שאינם מחליפין אותו באלקי אחר, וכ"ז יתכן רק מחמת קישוי עורף שבהם לטובה, וזה שהזכיר כאן שם הוי' שמשמעו הי' הוה ויהי' בלתי שינוי לעומת מדתם בלתי שינוי נאות להם שם הוי' לאלקי, וזהו שאמר אנכי הוי' אלקיך, והוא מחמת שהוצאתיך מארמ"צ עם קשה עורף מבית עבדים היינו שהיית מובלע ביניהם כעובר במעי בהמה, וקנית מהם מדה זו, ע"כ מעתה יהי' מדה זו בכם לטובה עד שתהיו ראוים להיות הוי' אלקיך:
11
י״בולפי האמור זה שהזכיר אשר הוצאתיך מאמ"צ לא לסימן נאמר אלא לטעם, וממילא מיושב קושיית הא"ע בשם ר"י הלוי, שכל קושייתו אינו שייך אלא אם הזכיר זה לסימן או טעם חיוב קבלת האלקית, אבל מאחר שהזכיר זה לטעם היכולת שבכם וטעם זה אינו שייך מחמת בריאת שמים וארץ שוב אין כאן קושיא כלל:
12
י״גאיתא בדבריהם ז"ל שלא עמדה לאלימלך מו"כ זכות אבות בשעה שיצאו מא"י לחו"ל, ולכאורה יפלא הלוא זכות אבות עומד לישראל אפי' כשיש עליהם קושיא, ולמה לא עמדה להם בשעה שיצאו, ונראה דהנה מקדש ראשון הי' בזכות ג' אבות ע"כ חרב בעון ע"ז ג"ע שפ"ד, ומקדש שני עמד בזכות כנס"י וחרב בשביל פירוד לבבות ושנאת חנם כמבואר בספר הנצח, ויש להבין מאחר שלא הי' נמצא בהם בחרבן שני שלשה עבירות הנ"ל למה לא עמד להם זכות שלשת האבות. ונראה דהאבות הם אבות כלל האומה וזכותם עומד נמי רק לכלל האומה וחטא השנאת חנם פגם בכלל האומה ועושה אותם מופרדים ע"כ לא הועיל להם זכות אבות:
13
י״דוי"ל שזה הי' ענין חטא אלימלך מו"כ שיצאו מא"י לחו"ל, דהנה כל הארצות מתפרנסות מתמצית א"י, וכאשר רעב בא"י וגבירה לוקה שפחה לא כ"ש, בהכרח שהפרנסה מצד אחר לא מתמצית א"י, והם כאשר יצאו להתפרנס מבלתי תמצית א"י הי' פגם בא"י ומדת כנס"י שא"י מרכבה לה, ובזה נפרדו מכללות ישראל ע"כ לא עמדה להם זכות אבות כמו במקדש שני כנ"ל:
14