שם משמואל, שבועות י״זShem MiShmuel, Shavuot 17
א׳שנת תרפ"ב
1
ב׳ענין נעשה ונשמע והקדמת נעשה לנשמע, הנה אמרו ז"ל לא כירושלים של עוה"ז ירושלים של עוה"ב ירושלים של עוה"ז כל הרוצה לעלות לה עולה, ירושלים של עוה"ב אין עולין אלא הראוי לה, ביאור הדברים שירושלים הוא כנסת ישראל, ויש כנס"י דלתתא וכנס"י דלעילא, כנס"י דלתתא הוא התאחדות ישראל מצד הכלל, וכלל ישראל לעולם נרצים לפני השי"ת, וע"כ כל מי שיש לו תשוקה לעלות הרי בזה עצמו יש לו חיבור לכלל ישראל שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וזוכה ועולה ומתאחד בכלל ישראל, אבל כנס"י דלעילא צריכין להיות נרצים גם מצד הפרט, כל חד וחד כמה דמשער בלבי', וע"כ כל צדיק וצדיק יש לו מדור בפ"ע, וע"כ אין עולין אלא הראוי לה, ובאמת שאין דרך להיות נרצה מצד הפרט אלא אחר היות נרצה מצד הכלל, וע"כ אין זוכין לירושלים של עוה"ב אלא כפי מסת שזוכין לירושלים של עוה"ז, ויש לומר עוד בלשון אחר שזה בבחינת הלב וזה בבחי' המוח, והדברים אחדים שבבחינת הלב כל ישראל מתאחדין שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, אבל בבחי' המוח אין דעתם של בנ"א שוות, וכל חד וחד כמה דמשער בלבי', ונראה שזה ענין חג הפסח וחג השבועות, חג הפסח זוכין ישראל לריצוי מצד הכלל שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וכמו אז ביצי"מ כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלילותיך לכתך אחרי במדבר וגו', וזה בחי' הלב רעותא דליבא, ריצוי מצד הכלל, וע"ז מורה מצוות הפסח ראשו על כרעיו, וחג השבועות כל אחד ואחד זוכה בפרטות כל חד כמה דמשער בלבי' כאמרם ז"ל אתה מחיצה לעצמך וכו' ואמרו ז"ל זקנים כפי כחם נערים לפי כחם, וזהו בחי' המוח כל חד כמה דמשער בלבי':
2
ג׳ויש לומר דזהו נעשה ונשמע, נעשה הוא בכללות ברעותא חדא כי עשי' היא שוה בכולם, וגורמת ריצוי מצד הכלל, שמיעה היא בפרטות כל חד וחד כמה דמשער בלבי', ורמזו ז"ל אעפ"י שזה שמע וזה שמע זה כוון וזה לא כוון לבו, וגורם ריצוי מצד הפרט:
3
ד׳ולפי זה יובן ענין קדימת נעשה לנשמע, שבראשונה צריך אדם להיות נרצה מצד הכלל בבחי' רעותא דליבא, ואח"כ זוכין לריצוי מצד הפרט בבחי' המוח והשכל, וכענין שתחילה זוכין ועולין לירושלים של עוה"ז, ומחמתו זוכין ועולים לירושלים של עוה"ב:
4
ה׳והקרבתם עולה לריח ניחוח לה', בזוה"ק ח"ג (רנ"ח:) והכא לא כתיב אשה אלא והקרבתם עולה עיי"ש באריכות, וי"ל נמי בפשיטות עפ"י מאמר הכוזרי בפסוק את קרבני לחמי לאשי, שבמה שאמר לאשי מיישר כל קשה, היינו שהשראת השכינה ע"י הקרבן הוא ע"י אמצעים רבים כעין אחיזת הנשמה רוחנית בגוף הגשמי ואש האוכל הקרבנות הוא אמצעי לענין פנימי דק ממנו ופנימי לפנימי עד השראת השכינה, וא"כ הוא לחם לאשי ולא לחם שכינה, ויש לומר דבחג השבועות דכתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם בלי אמצעי זוכין לדורות לדיבוק אלקי בלי אמצעות המלאכים, וע"כ נתקבל קרבנם נמי בלי אמצעות המלאכים הנקראים אישים, וע"כ לא כתיב בהו אשה:
5
ו׳בפייט דלא ניתנה התורה לאברהם אבינו משום שאמר במה אדע, ויש להבין האם בישראל לא נמצא אח"כ חטאים גדולים מזה, שרבים נתקשו מה חטא הי' במאמר מה אדע שביקש אות קיום, ונראה דהנה ישראל במצרים היו כעובר במעי בהמה והיו נחשבים כגוף אחד ולא הי' אפשר שישראל יקבלו אז הארה אלקית שלא יהי' מזה אחיזה לפרעה ומצרים כמו שאי אפשר שעובר יקבל דבר מה בלי אמצעות האם, וע"כ בשביל מה אדע שנגזר הגלות, זה עצמו גרם שלא תנתן התורה שלא יהי' אחיזה להחיצונים:
6
ז׳בש"ס שבת משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה בתחילה יראה ולבסוף שקטה והיינו דריב"ל דאמר תנאי התנה הקב"ה עם מע"ב וכו' ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו, ויש לדקדק מאחר שהתנאי עם מע"ב, משמע עם כל מה שנברא בששת ימי המעשה והשמים בכלל א"כ למה ארץ בלבד יראה ולא השמים:
7
ח׳ונראה עפ"י מה שדקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הלוא תוהו ובוהו נמי בכלל הנבראים, ונבראו ג"כ מכח שהביט בתורה א"כ גם הם הי' להם להיות נעדר במניעת קבלת התורה והי' לו לומר שיחזור אותם לאפס ואין, והגיד שענין שיחזיר אותם לתוהו ובוהו, כי התורה היא המבררת, ותוהו ובוהו הוא שהי' הכל בתערובת, וזהו שנברא הכל ביום ראשון אלא שהי' בתערובת, ונתברר כל אחד ביומו, ובמניעת קבלת התורה שהיא המבררת חוזר הכל לתערובת עכ"ד:
8
ט׳ויש לומר עוד כי ארץ הוא לשון רצון כאמרם ז"ל שרצתה לעשות רצון קונה, וע"כ טבעה להיות מביא הרצון באדם, ותורה היא מביאה הרצון לדברים הנרצים, ומבלעדי התורה הארץ מביאה הרצון לחומרית, ומתגשם והולך חומר בלי צורה, וזהו הלשון תוהו ובוהו כמו שפירש הרמב"ן במקומו, וע"כ גם בפועל היתה חזרה לתוהו ובוהו, כי הרוחניות והגשמית בחד מתקלא סלקא, וגם זה הי' לטובה שלא יתגשם עד לאין מרפא, ומובן שאיננו נצרך שתחזיר לאפס ואין אלא שתפשיט צורה ותלבש צורה אחרת מזוכך מהראשונה, וע"כ תחזיר רק לתוהו ובוהו:
9
י׳ומעתה מובן שזה שייך רק להארץ שבלתי התורה היתה מביאה הרצון לחומרית, משא"כ בהשמים שאין לה ענין עם תוהו ובוהו אף מבלעדי קבלת התורה היו נשארים על עמדם עד תלבש הארץ צורה אחרת:
10
י״אולפי האמור י"ל דזה ענין שבשבת ניתנה תורה, דהנה במדרש בראשית שבשבת נעקר תוהו ובוהו מן העולם, שבפשיטות אינו מובן שתוהו ובוהו לא הי' אלא ביום ראשון, אך להנ"ל יובן, דהנה אמרו ז"ל שאמר לשמים וארץ די שאלמלא כן היו מתפשטין והולכין, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהיו מתגשמים והולכים, ומ"מ נשארו עומדים לפי מהותם, ובאשר אז לא היתה תורה בעולם היתה הארץ מושכת לרצון גשמי והי' מתגשם והולך חומר בלי צורה עד ששבה לתוהו ובוהו, אלא שבא שבת ונתעלה עכ"פ פנימית הבריאה לשורשה, וזהו שנעקר תוהו ובוהו מן העולם, וכן הי' מתנהג והולך כל זמן כ"ו דורות שהקב"ה זן את העולם בחסדו, אבל אחר שהגיע זמן קבלת התורה שמתנהג העולם לפי מעשה התחתונים, ושבת נמי אינו מועיל כ"כ אלא לפי הזדככות אדם בששת ימי המעשה כאמרם ז"ל מי שטרת בע"ש יאכל בשבת, ושבת הוא מעין עוה"ב, ע"כ כמו עוה"ב שזוכין בו לפי מעשה הזדככות בעוה"ז, כן נמי שבת לפי מעשה שבששת ימי המעשה, א"כ היו שניהם באים כאחד שמעתה גם שבת אינו מועיל בלתי התורה, וע"י התורה נעקר תוהו ובוהו מן העולם, ע"כ הי' זה בשבת להשלים מה שעד הנה הי' מחמת שבת לבדו נעקר תוהו ובוהו יהי' עכשיו ע"י התורה ושבת יחד:
11
י״בלא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדותה בנו לאמר וגו' והשי"ת השיבו שחוזרין ומזרזין בשעת מעשה, ונראה טעמו של משה בזה עפ"י מאמרם ז"ל בשעה שאמר אנכי היו למדין ולא משכחין כיון שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה חזרו להיות למדין ומשכחין, הטעם כי דבר ה' יקום לעולם, וע"כ כשהיו מקבלים בלי אמצעי הי' נשאר הדיבור קבוע בהם לעולם, אך כשמחלו על מתנה טובה זו חזר להיות בהם דיבוק אלקי רק ע"י אמצעי, וע"כ היו מקבלים שינוי ולומדים ושוכחין, וע"כ משה שפיר קאמר לא יוכל העם לעלות, שחשב שכך יהי' לעולם לומדין ולא משכחין ויהי' לעולם הדיבור מאיר לנגד עיניהם כשעה ראשונה, וע"כ לא יוכלו לעלות, ולא צריכין זירוז שנית בשעת מעשה, כי הזירוז עוד עומד לנגד עיניהם ולא יהי' שום תוספת בזירוז חדש בשעת מעשה, אבל השי"ת היודע עתידות שיאמרו כנ"ל, ובמדרש שתיכף אחר השני דיברות אמרו, ואפי' אם אמירתם בפועל הי' אחר כל הדברות, מ"מ בלבם הי' זה תיכף בהתחלה שהפחד הי' גדול מאד וחששו פן ימותו, א"כ שוב יש חשש התקררות הציווי וצריכין זירוז בשעת מעשה, והטעם לא הי' יכול לומר לו בפירוש שא"כ היו מוכרחין למחול על המתנה, וכעין שכתב האריז"ל במאמר ה' לאדה"ר כי ביום אכלך ממנו וכמו שהגדנו במק"א:
12