שם משמואל, שבועות ט״זShem MiShmuel, Shavuot 16
א׳שנת תרפ"א
1
ב׳ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר, וברש"י מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה, ובמפרשים דביאתן למדבר סיני בתשובה דייק לה מדכתיב ויחן שם ישראל שפירושו כאיש אחד בלב אחד, וזה אי אפשר בלתי תשובה, ויש להבין א"כ למה כתיב ויסעו ויבואו ויחנו מאחר שגם מרפידים נסעו בתשובה:
2
ג׳ונראה דהנה בש"ס שבת יומא קמא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא, והגיד כ"ק אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שחולשא דאורחא בא מעמלק דכתיב אשר קרך בדרך עכ"ד, ואף שלכאורה נראה דרשה רחוקה פרשנו דבריו ז"ל דהנה כתיב וישכון כבוד ה' על הר סיני וגו' ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בנ"י, וזה הי' בר"ח, ולפי השערה היו צריכין ישראל להתרגש מאד ממראה זו שראו בעיניהם שיזכו למ"ת דבר שלא זכו לזה האבות הקדושים, ולגודל התרגשות והתפעלות לא הי' צריך החולשא דאורחא למצוא מקום אצלם כלל, ואפי' בעניני עולם הגשמי כאשר ימצא אדם אוצר גדול, ובידו לאסוף ולכנוס כל מה שיכול, בוודאי לא ייעף ולא יגע ולא יעצרהו החולשת ואונס שינה אלא יחליף כח בלי הפוגות, עאכו"כ ישראל בבואם לפני הר סיני וראו בעיניהם את מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר שלא היו צריכין להרגיש חולשא דאורחא כלל, אלא מחמת רשימו ממלחמת עמלק דכתיב בי' אשר קרך בדרך, ופירש"י מלשון צננך והפשירך בעיני האומות, וכבר פרשנו שזה הי' לעומת שקרר אותם מהתלהבתם בעבודת השי"ת, מזה עצמו בא שנתקררו בעיני האומות, א"כ שפיר מובן בפשיטות שכל מה שהרגישו חולשא דאורחא, כ"ז נסתעף ממלחמת עמלק:
3
ד׳והנה כבר הגדנו שבאם כל ישראל הם כאיש אחד בלב אחד נעשים מרכבה לכנסת ישראל אז אי אפשר לשום כח מכחות החיצונים לשלוט בהם והם בעצמם כחומת ברזל, ובסוד אני חומה, דמיון שעמלק לא הי' שולט אלא בפליטי הענן, שהענן לא הי' סובלם, אבל אלו שבתוך הענן שהענן הי' מאחד אותם לא הי' עמלק יכול לשלוט, והנה עיקר שליטת עמלק הי' מחמת חטא שרפו ידיהם מן התורה, והתשובה שהי' בנסיעתן מרפידים, הי' נמי מזה שמקודם רפו ידיהם מן התורה, שע"ז מורה לשון רפידים, ולא הרגישו שעדיין חסר להם ההתאחדות, אבל בבואם נגד ההר והרגישו בעצמם שעם כל המראה הגדול והנכבד הזה עדיין חולשא דאורחא עליהם, השכילו שזה בא מחמת שעדיין יש בהם רשימו ממלחמת עמלק ועשו תשובה גם על זה עד ששבו כאיש אחד בלב אחד, וע"כ רק אז כתיב ויחן, אבל מקמי הכי אף שעשו תשובה על מה שרפו ידיהם מן התורה מ"מ עדיין לא היו כאיש אחד בלב אחד ע"כ כתיב ויסעו ויחנו ויבואו עד שבאו נגד ההר ועשו תשובה גם ע"ז, ומ"מ שפיר הוקש נסיעתן מרפידים לביאתם לסיני בתשובה אלא בענינים מתחלפים זה על שרפו ידיהם מן התורה, וזה על העדר התאחדותם לסלק את הרשימו דעמלק מכל וכל:
4
ה׳ובמ"ש יתפרש ויתיישב קושיית המהרש"א למה לי טעמא דחולשא דאורחא תיפוק לי' דכל עליותיו בהשכמה, עכ"ד, ולהנ"ל י"ל דהנה הא דכל עליותיו בהשכמה הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה משום דאז שולט מדת חסד דאברהם עכ"ד, וי"ל דלולא חולשא דאורחא כנ"ל הי' לב ישראל בוער כאש להבה באהבה יתירה עד מאד, וכמים פא"פ וגו' הי' לעומתם מדת חסד של מעלה שהוא ענין אהבה יתירה שיש להקב"ה לישראל הופיע עליהם בהתגלות, ושוב לא הי' נזקק להשכמה כלל, ואף שעשו תשובה שנעשו כולם כאיש אחד בלב אחד, מ"מ שוב הוזקקו למדת חסד דאברהם שהוא ימינו הפשוטה לקבל שבים:
5
ו׳בש"ס שבת יום אחד הוסיף משה מדעתו, ויש להבין א"כ למה לא נצטוה כן מתחילה, ולכאורה הו"ל למשה למידק מדלא נצטוה כן ש"מ דלא כך הכוונה, ונראה דהנה בש"ס שם בתלתא אמר להו מצות הגבלה, וכבר דקדקנו למה הקדים להם מצות הגבלה למצות פרישה הרי במעשה פרישה קודמת זה שלשה ימים והגבלה היתה רק ביום מ"ת כברש"י לך רד דחוזרין ומזרזין בשעת מעשה, והרבה טעמים הגדנו בזה בעזהי"ת, ונראה עוד לומר דהנה ענין הגבלה הוא להיות יראת ה' על פניהם לבל יתקרבו יותר מהגבול הניתן להם וכמ"ש אח"כ כשאמר להם משה ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו וסמיך לי' ויעמוד העם מרחוק, היינו שהבינו שנתבקש מהם היראה, ע"כ עמדו עוד מרחוק, וי"ל שמטעם זה עצמו נצטוו במצות פרישה דמחמת קלות ראש הוא בא היפוך היראה, וכאמרם ז"ל מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיעה, ואף דגם בלעדי הציווי נמי הי' הפחד והאימה מאד כמ"ש ויהי קולות וברקים וגו' ויחרד כל העם אשר במחנה וכתיב וכל העם רואים את הקולות וגו' וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, וא"כ יש להבין כל עצמה של מצות הגבלה למה היתה באה, שגם בלא"ה נמי היו מתרחקים לאחוריהם שנים עשר מיל על כל דיבור ודיבור, ויש לומר דהיות ידוע דכל דבר הבא בלתי אתערותא דלתתא ואין בו תפיסת יד אדם לא נשאר ממנו כ"כ רשימו להבא, ומאחר שהכוונה שישאר ממנו לדורות כמ"ש ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ע"כ נצטוו שהם בעצמם ימשיכו עליהם את היראה בעומדם מרחוק, וכן שלתכלית זה יקבלו עליהם מצות פרישה כנ"ל ואז יתקיים מזה רשימו לדורות ביותר:
6
ז׳ולפי זה י"ל הטעם דהקדים להם מצות הגבלה כדי שישכילו שתכלית הכוונה קבלתם עליהם היראה, וכן אח"כ שיקבלו עליהם מצות פרישה ידעו הענין שנתבקש מהם שהוא היראה, וא"כ יהי' קבלתם עליהם היראה בתכלית, ואם לא הקדים להם מצות הגבלה הי' אפשר להם לחשוב טעם אחר במצות פרישה, ולא הי' קבלתם עליהם מצות פרישה נחשב אתערותא דלתתא לענין היראה:
7
ח׳והנה ידוע דברי הרמב"ן שא"צ לבשמים במוצאי יו"ט כמו במוצ"ש משום דרוח יתירה שישראל זוכין ביו"ט איננה נסתלקת מהם מוצאי יו"ט כמו שנסתלקת הנשמה יתירה במוצ"ש שמטעם זה מברכין על הבשמים עכ"ד, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד טעם שינוי יו"ט משבת, משום דשבת קבוע וקיימא ואין בו תפיסת יד אדם, ע"כ במוצ"ש מסתלקת גם נשמה היתירה שבאה מחמת קדושת השבת, אבל ביו"ט דבי דינא מקדשין לי' ויש בו תפיסת יד האדם ע"כ איננו נסתלק רוח יתירה הבא מחמתו במוצאי יו"ט עכ"ד, ויש להבין דביו"ט נמי מאחר שנצטוו ישראל לקדש חדשים, הרי איננו נחשב מעשה אדם וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דמצות שישראל עושין הרי הם שלוחים בדבר מאת קב"ה ושליח של אדם כמותו, כן נמי נחשבין עשיית המצוות כאלו השי"ת עשאם, וא"כ למה נחשב יו"ט דב"ד מקדשי לי' שיש בו תפיסת יד האדם, וי"ל משום דביד הב"ד לקדש או לעבר ואתם אפי' מזידים וכו' ע"כ שפיר חשוב תפיסת יד האדם:
8
ט׳ולפמ"ש יתגלה לפנינו הטעם דאתם אפי' מזידים שלכאורה הוא פלא גדול שלא נמצא דוגמתו בכל המצות, ולפי האמור הטעם נגלה כדי שיהי' נחשב תפיסת יד האדם, וישאר הרוח יתירה ולא יסתלק במוצאי יו"ט:
9
י׳ולפי האמור יש לפרש הא דהוסיף משה יום אחד מדעתו, דענין דעת הוא היודע כוונה נעלמה בלתי נגלית כמ"ש ויודע דעת עליון וכמו שפירש הרמב"ן שם והוסיף לקרוא עצמו יודע דעת עליון והאומר כך יודע אני דעת פלוני ירצה לומר שהוא מכיר ממנו מה בלבו הדברים שלא יגיד בפיו עכ"ל הצריך לענינינו, והנה משה מדעתו כוונה נעלמת השכיל וידע שיהיו קולות וברקים מפחידים מאד וא"צ לצוותם על הגבלה ופרישה שבלא"ה נמי יהי' היראה ופחד גדול מאד, ומעצמם יעמדו באימה וביראה ברתת ובזיעה, וכל הציווי של פרישה והגבלה הי' רק כדי שהם יקבלו זה עליהם למען יחשב תפיסת יד האדם כדי שישאר ממנו לדורות, ע"כ הי' דן ושפט בדעתו דאכתי לא יצאנו ידי תכלית הכוונה שמאחר שבא הציווי וקדשתם היום ומחר שוב אינו נחשב זה תפיסת ידם כלל, וכמו מעשה השליח שעשה שליחותו שנחשב מעשה משלח ולא מעשה שליח, ואינו דומה לקידוש ב"ד את החודש שהרי יש בידם לקדש או לעבר, ע"כ הבין שכך הוא הכוונה שהוא יוסיף יום אחד מדעתו, ובאשר שבידו להוסיף או לא להוסיף שוב נחשב המעשה שיש בו תפיסת יד ישראל כמו ביו"ט דבי דינא מקדשי לי', ומעתה מובן הטעם שלא נצטוה לזה מתחילה, ומשה לא דייק מזה שלא כך היתה הכוונה, דאם הי' נצטוה גם על זה שוב לא הי' מועיל להחשב תפיסת יד האדם שישאר ממנו רשימו לדורות:
10