שם משמואל, שבועות ט״וShem MiShmuel, Shavuot 15
א׳שנת תר"פ
1
ב׳ויסעו מרפידים וגו' ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר ומשה עלה אל האלקים ויקרא וגו', נראה כי שם רפידים מחמת שרפו ידיהם מן התורה וכבר פרשנו שהיו כמתייאשים מהגיע בעוד ימים מעטים למדריגה ראוי' לקבלת התורה, וע"כ משכו עליהם קליפת עמלק לייאשם ולקררם עוד יותר, וכאשר נצחו את עמלק [שהוא תוספת התייאשות והתקררות] עדיין נשאר אצלם רשימו מהיאוש דמעיקרא, וע"ז כתיב ויסעו מרפידים, היינו שנסעו מענין רפיון ידים שהי' עוד שורר בקרבם, וזהו נסיעתם מרפידים בתשובה, ועצתם היתה להיות בבתי' מדבר, וכענין מ"ש הר"ן דשויא א"ע כהפקר, וזה הי' תירוץ על הרגישם שאינם ראויים לקבלת התורה, שאעפ"י שאינם ראויים שאין בהם מצוות ומעש"ט כראוי, מ"מ זה עצמו דשוו א"ע כהפקר די הי' לחול עליהם רוח התעוררות ולעשותם כאיש אחד בלב אחד עומדים מוכנים ומזומנים לקבלת התורה, והתעוררותם זה הוסיף כח במשה להתעורר לעלות בעצמו ולא עצר כח להמתין עד שיקראהו, והתעוררות משה עורר למעלה שיקראהו באופן שהכל הי' על הסדר, התעוררת התחתון להעליון ישראל למשה ומשה להשי"ת, נמצא שהכל הי' תלוי בזכות התחתון, וע"כ קבלו כל אחד לפי מדריגתו כי הניתן ממעלה בלתי לפי התעוררת התחתונים ניתן בהשואה כמו שהי' בקי"ס ראתה שפחה על הים, וזה בלתי אפשר שיהי' לו קיום, אך מ"ת שהי' הכוונה נצחיות נדרש שיהי' התעוררות דלמטה:
2
ג׳השינוי בין סדרן של מוספין לשל סדרן של עבודת היום, שלמוספין הוא פרים אילים וכבשים, של עבוה"י כבשים פרים ואילים, נראה עפ"י פירש"י דפרים כנגד אברהם אילים כנגד יצחק כבשים כנגד יעקב, וטעם כבשים שמתייחס ליעקב כמו כבשים שאין להם אלא קול אחד כן יעקב איש תם, והיינו כי הוא הי' כולא לשמא דקוב"ה, ולעומת שהי' מבטל דעתו זכה לשלימת הדעת, וע"כ י"ט של עצרת זמן מ"ת מתייחס ליעקב וכך ישראל זכו בשביל נעשה ונשמע ביטול הדעת לדעת הקב"ה ע"כ כבשים ברישא:
3
ד׳ענין שלמי ציבור שלא היו אלא בעצרת ובמילואים, נראה דהנה קרבן ציבור איננו דומה לקרבן שותפין שהרי אין מנחה בשותפות ואיתא בציבור, אלא ציבור הוא כאלו הם איש אחד ממש קומה אחת שלימה, והנה נשמות ישראל כל נשמה ונשמה היא צורה בפ"ע, וע"כ לעתיד או בעולם הנשמות כל צדיק וצדיק יש לו מדור בפ"ע וכאמרם ז"ל אעפ"י שהכל נכנסין בשער אחד נותנין לכל אחד מדור לפי כבודו, וכן אין דעתן של בנ"א שוות, ובזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד לפי מה דמשער בלבי' מ"מ באשר הם כולם מאוצר אחד יתכן בהם התאחדות להיות נחשבים אחד, דומה לזה מצינו במלאכים כשהוא רוצה קורא את כולם כאחד כמ"ש לכולם בשם יקרא וכבמדרש ויקהל ק"ו לכנסת ישראל, אך הגופים מחולקים זה מזה, ואם אחד כואב אין חבירו מרגיש, ואין דומה לאיברים של אדם אחד, שאם אחד כואב השני מרגיש, א"כ כל התאחדות ישראל שנחשבין כאיש אחד הם רק בנפשות כאמרם ז"ל ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים והנה הקרבנות שהם אכילת מזבח וכהנים ובעלים מתייחס לקירוב גוף ונפש ושכל, אכילת מזבח להשכל, ואכילת כהנים לנפש שמשלחן גבוה קזכו, דומה להנפש שניזונית מאור הנשמה והשכל, ואכילת בעלים לגוף, וע"כ קרבנות שהם אכילת מזבח ואכילת כהנים שמתייחבים לנפש ושכל שייך בהו התאחדות ע"כ ישנם בציבור, אך שלמים שנקראים ע"ש שיש בהם שלום לבעלים שמתייחס לגוף אין בהם ענין לציבור שהרי בגוף הם נפרדים לגמרי, אך בעצרת שהקדימו נעשה לנשמע והיו כאיש אחד בלב אחד, והיינו שהתגבר בהם כח הנפש והשכל עד שאף עשיית הגוף מתייחס לנפש ולשכל ע"כ יתכן בהן נמי התאחדות הגוף שהי' אז כאלו מופשטים מחומר הגוף, וע"כ החני' שהיא בגוף נמי התאחדה בהם וכתיב ויחן, ע"כ אז הוא זמן הקרבת שלמים בציבור מ"מ נאכל רק לכהנים שהרי הי' התבטלות הגוף להנפש ושכל, ע"כ החכילה איננה נעשה ע"י הבעלים שהם הגוף אלא ע"י כהנים שהם בבחי' הנפש:
4
ה׳ויש לומר עוד עפ"י הזוה"ק ויקרא (י"א:) ואם זבח שלמים קרבנו ר"ש אומר כתיב עשרה עשרה הכף בשקל הקודש וכו' עשרה מאמרות במע"ב ועשרה מאמרות במ"ת וכו' עד ובג"כ קאים עלמא ואשתכח בי' שלמא וע"ד ואם זבח שלמים קרבנו לקימא עלמא בשלמא עכ"ד, ביאור הדברים דעשרה מאמרות למע"ב שהי' העולם מתגשם והולך הי' נראה כהורדת המעלה מרוחניות לגשם, אך בעשרה מאמרות של מ"ת נראה סוף המעשה במחשבה תחילה, וכבודו של הקב"ה עולה ביותר מן התחתונים וכמו שהשיב מרע"ה להמלאכים עד שהודו לדבריו, ובזה נשלם החסרון שהי' נראה בהבריאה, וזה"ש הזוה"ק ובג"כ קאים עלמא ואשתכח בי' שלמא, והנה מ"ת אף שכל אחד ואחד קיבל כפי מה שהוא, מ"מ הכל בא מחמת הכלל ושהיו כל ישראל כאיש אחד בלב אחד, וע"כ שלמים שהם שלימות הכל לא היו באין בציבור, אלא בעצרת זמן מ"ת שהי' מחמת הכלל ושלימת הבריאה:
5
ו׳במדרש תשא פתח של תשובה פתח הקב"ה אצכי ה"א בסיני למשה וכו' אלקיכם לא נאמר אלא לי אמרת וגו', נראה לפרש עפ"י דברי הזוה"ק דכשהם כאיש אחד קורא אותם בלשון יחיד ואם לאו בלשון רבים, והנה ישראל באמצעות משה שהי' מאחדם היו כולם כאיש אחד ובשעה שהי' מופרד מהם לקבל הלוחות נסתלק מהם כח משה המאחדם, וע"כ כשעשו אותו מעשה אלוהות הרבה איוו להם, וזה הי' טענת משה לי צווית כשהייתי בתוכם ומאחדם שהיו כולם כאיש אחד, אלקיכם לא נאמר שהי' במשמע אף כשהם חסרים כח המאחד שנקראים בלשון רבים:
6
ז׳תוס' שבת (פ"ז.) ד"ה ומה ישראל וא"ת מאי קאמר שפירש מדעתו דאורייתא הוא דקו"ח ניתן לדרוש וי"ל דלא הוי קו"ח גמור דשאני התם משום עשרת הדברות עכ"ל, ועדיין יש לשאול הלוא אין הפרש בקדושת התורה בין ותמנע היתה פלגש לפסוק שמע ישראל כמ"ש הרמב"ם:
7
ח׳ונראה לפרש דהנה בענין הפרישה הגיד כ"ק א"א אדומו"ר זצללה"ה משום דאפי' חסיד שבחסידים וכו' ע"כ הוא ענין עירוב טו"ר, ולמ"ת הי' נצרך שיהי' בלי עירוב כי תורה היא המבררת עכ"ד, ולפי"ז משה שדן הקו"ח נמי מהאי טעמא הוא שחשב א"ע נמי שאי אפשר בלי עירוב כוונה, וזה הי' מזיק לתורה שנדבר עמו, אך הנה ידוע שרמ"ח מ"ע כנגד רמ"ח איברים ושס"ה ל"ת כנגד שס"ה גידין, והנה יש איברים שנקובתן במשהו וצריכין להיות שלימים בלי נקב כ"ש, ויש שאין נקובתן מסלק מהם החיות, וכדוגמא זו י"ל במצוות הואיל ואתה מקישן תקישן מכל צד, שיש מצוות שמעט עירוב הכוונה הוא כמו אבר הנפסל בנקובת משהו, ויש שאיננו מסלק החיות ממנו, והנה עשרת הדברות שהם כללי דאורייתא כולה כברש"י שכל תרי"ג מצוות נכללין בהן, ע"כ בוודאי הם כמו איברים שכל החיות תלוי בהם ונקובתן במשהו, ע"כ לא הוי קו"ח גמור לשאר מצוות נידון פרישה:
8