שם משמואל, שבועות י״דShem MiShmuel, Shavuot 14
א׳שנת תרע"ט
1
ב׳בש"ס שבת ויתיצבו בתחתית ההר אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית וא"ל אם אתם מקבלין את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעה רבה לאורייתא, אמ"ר אעפי"כ הדר קבלוהו בימי אחשורוש וכו' ובתוס' הקשו הרי כבר הקדימו נעשה לנשמע כו':
2
ג׳ונראה דהנה במכילתא ויתיצבו נכפפו, מלמד שנתלש ממקומו וקרבו ועמדו תחת ההר ועליהם מפורש בקבלה יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך וכו', ויש להבין דבפשטות בסתר המדרגה שייך לומר כשאינם יודעים איך לפנות ולעשות וכענין על הים, השונא הי' רודף והים סוער וחיות רעות מצידיהם, אבל תחת ההר שהיו יודעין מה שלפניהם לעשות לקבל את התורה, זה עצמו שהיו מבקשים ומשתוקקים אלי' למה יקרא סתר המדרגה:
3
ד׳ונראה דהנה ישראל בעמדם על הר סיני היו ברום המעלה מאד שפסקה זוהמתן והיו כמלאכי עליון והקדימו נעשה לנשמע וע"ז אמר הקב"ה מי גילה לבני רז זה לשון שמה"ש משתמשים בו, הרי שהיו אז מרוממים בענינם כענין מלאכים, וא"כ מובן שנקל הי' לפניהם לעוף על כנפי מרומים להשליך מהם כל עניני עוה"ז וכסופין דהאי עלמא עבור דבר אחד מן התורה, וע"כ הקבלה בהיותם במצב כזה איננו מספיק לזמן קטנות המוחין ואנשים פשוטים עוסקים בטוב עוה"ז, והרה"ק הרבי ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא הגיד כי תכלית הכוונה למשוך את פשוטי העם אחר השי"ת ואנשי המעלה הם כמו כלים, שהם ימשיכו את פשוטי העם, ע"כ לא יתרוממו עליהם, ואמר הוא ז"ל עוד בפירוש הכתוב אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר, שהכוונה שאיננו מספיק צדיקים חובשי בהמ"ד, אלא אותם שהם בתוך העיר ומסבבים בחוצות לעשות מסחר וקנין הם יהיו צדיקים, אז ישא לכל המקום בעבורם עכ"ד, וכן בדין כי הנשמה היא מתרוממת בעולם העליון עוד טרם בואה לעוה"ז, וכל ביאתה לעוה"ז הוא להחכים ולהעלות את חלקים הנמוכים מהאדם, וכמו שיסד ר' יהודא הלוי זצללה"ה בפיוטו שקודם נעילה ברכו, ועד שלוחה, לחכם לבות בנ"א את שם ותיק, השולחך למחית בו"ד, וכמו בפרט כל איש ואיש כן בכלל שאנשי המעלה נגד פשוטי עם הם קצת דומה כערך נשמה נגד הגוף, ובזה פרשתי בפשיטות את דברי זוה"ק דמשיח עתיד לאהדרא צדיקיא בתיובתא, שבפשיטות הי' צ"ל לאהדרא רשיעיא ולא צדיקיא, אך נראה שנזקקין לתשובה עבור קוצר העלותם את פשוטי העם ולהמשיכם אחרי השי"ת כי זה תעודתם וע"ז יהיו צריכים לתשובה, [ואולי יש לפרש מאמרם נעשה ונשמע שהשכילו את התכלית להעלות את עולם העשי' שנדרש לזה מעשה מצוה להעיקר כידוע בספרי חכמי האמת] וע"כ ישראל שהיו אז במוחין דגדלות מאד במדריגת מלאכים לא הספיק קבלתם אז עליהם במאמר נעשה ונשמע לזמן היות האדם במוחין דקטנות שאין לבו מתלהט כ"כ אחר התורה והעבודה כמובן:
4
ה׳וי"ל שמה"ט כפה עליהם ההר כגיגית, היינו שניטלו מהם המדריגות ומוחין דגדלות עד שנשארו כפופין במדריגה למטה ותחת ההר, באופן שההר הי' כמו מסך מבדיל בינם לבין הכבוד, למען שהקבלה אז תספיק לנצח אפי' לזמן היותם בתכלית השפלות, שזה הי' תכלית הכוונה כנ"ל, כמו שהיתה הקבלה בהיותם במצב שפל:
5
ו׳ובזה יתפרשו בטוב דברי המכילתא שעלי' אז כתיב יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, היינו שהי' בהסתר ממדריגתם הגבוה ומרומם, ובהיותם באופן זה הראיני את מראיך, השמיעיני את קולך, היינו הקבלה שהיו מקבלים עליהם שאפי' יהי' באופן זה יהיו נמשכים אחר השי"ת, ומעתה מתורץ קושיית התוס':
6
ז׳ולפי דרכינו יש לפרש נמי הא דאמר ראב"י מכאן מודעה רבה לאורייתא אף דתלוהו וזבין זביני' זבינא דאגב שמשיג הממון גמר ומקנה, מכ"ש כל היעודים הטובים שיעד להם, ובפשיטות י"ל שיעודים הטובים כבר זכו בהם באומרם נעשה ונשמע, ולא חידש להם בכפי' זו יעודים טובים, ושוב הוה כתלוהו ויהיב, אבל לפי דרכינו יש עוד לפרש דמ"מ מאחר שניטלו אז מהם המוחין דגדלות, הי' אז חסר להם חיות ושמחה, ועוד מאחר שהי' ע"י כפי' א"א שיהי' כ"כ בחיות ושמחה כידוע בטבע שההכרח ממעט האהבה והשתוקקות, וחסרון זה הי' נרגש, ע"כ קורא אותו מודעה, ונתקן אח"כ בימי אחשורוש כפירש"י שקבלוהו אז מאהבת הנס:
7
ח׳וקול שופר חזק מאד, יש להתבונן בענין קול השופר כל עצמו למה הי' בא ומה תועלת הי' בא ממנו, דבפשיטות שהי' כדי להחריד את העם כענין שכתוב אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, אבל לא הי' חסר שם דברים המחרידים עוד יותר, ברקים ולפידים וחרדת ההר ועשנו, ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני כל ישראל א"כ מה תועלת הי' בקול השופר:
8
ט׳ונראה דהנה בש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, ומובן שמכ"ש ישראל אף שפסקה זוהמתן לא היו ראוין לשמוע הדברות מפי הקב"ה, ואף שלעתיד כתיב כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, וברש"י עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חבתן לעין כל שהם יושבים לפניו ולומדים תורה מפיו ומחיצתן לפנים ממה"ש והם ישאלו להם מה פעל אל וזהו שנא' והי' עיניך רואות את מוריך, ע"כ, ומשמע שישראל ראויין לכך שהרי לא יהי' פעם אחת אלא ענין תמידי, הטעם שאז יהי' התגלות עולם המצפון בלי כיסוי וישראל במצפון הרי הם בנים לה' כבן הנמשך ממוח האב, ע"כ יהיו ראויין לענין אלקי, אבל בסיני אף שפסקה זוהמתן מ"מ עדיין הי' חיצוניות הגוף מכסה להמצפון שבהם, וע"כ אפי' משה לא הי' ראוי ללמוד תורה מפי הגבורה, ומ"מ הרי זכו למה שזכו כמ"ש פנים בפנים דיבר ה' עמכם:
9
י׳ונראה שלענין זה הי' קול השופר, והיינו דהנה ברמב"ם פ"ג מה' תשובה ה"ד אעפ"י שתקיעת שופר בר"ה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, ומפי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמעתי בדרוש ליל זכור ברית בבהכ"נ שדקדק שלרמז זה מי סני שהכורז יכריז בפה מלא ויזהיר על התשובה ויעורר את העם יותר מרמז בעלמא, ותירץ כי דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, וקול שופר זה היוצא מהבל הלב בכחו לכנוס ללב יותר עמוק עכ"ד, ויש להוסיף בה דברים עפ"י דברי הזוה"ק ומבואר בחכמי האמת ששופר הוא בינה למעלה משבעת ימי הבנין שנברא העולם בז' ימי בראשית, וידוע דכל סדר הבריאה הי' צמצום כח הרוחנית והפנימית עד שהיו שמים וארץ מתגשמים והולכים ומכסים על הפנימית, ע"כ יש בשופר זה כח נעלם לעורר נקודה הפנימית שבלב יותר מע"י כורז המכריז, שזה מקורו מלמעלה ממכסה החיצונית, וזה מקורו מסדר הבריאה שהחיצוניות מכסה על הפנימית, וכ"ז נרמז בדברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה:
10
י״אהיוצא מדברינו שיש בשופר כח נעלם לעורר הפנימית, וממילא כח החיצוני נדחה, וזהו שבזוה"ק ריש פ' ויקהל שהי' מנהגם להוציא את המת ב"מ בקול שופר, והטעם יש לפרש כנ"ל שמסלק כחות חיצונים המתלוים עם הוצאת המת כידוע:
11
י״בולפי האמור י"ל שזה עצמו הי' הטעם של שופר במ"ת כדי לעורר ביותר את נקודת הפנימית שבתוך מורשי לבבם עד שיחשב לשעתן עכ"פ גילוי מצפון הלב שראוי לקבל האלקית מעין שיהי' לעתיד כנ"ל, וע"כ ע"י השופר נעשין לשעתן עכ"פ מוכשרים לקבל הדברות פנים בפנים:
12
י״גויוצא משה את העם לקראת האלקים, ובמדרש שהלילה קצרה והיו ישנים, והדברים אינן מובנים כפשוטן שישראל אז בגודל תשוקתם להתורה בכלות הנפש איך עצרו כח להשתקע בשינה:
13
י״דונראה שביודעם גודל מעלת התורה השכילו שצריכין להיות כברי' חדשה כמ"ש אני היום ילדתיך, ע"כ היתה עצתם שע"י השינה שהיא סילוק החיות ולא נשאר אלא קיסטא דחיותא, בהתעוררם יהי' אצלם חידוש החיות וכברי' חדשה שנולדה לצורך התורה לבד וכענין שאנו מברכים המחזיר נשמות לפגרים מתים, ומזה נשאר לדורות בחג הזה חידוש חיים וכבמדרש כיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם, ויש לפרש שמהאי טעמא הוא מחמת חידוש החיים כאלו היום נולד ע"כ אין מחשבין הראשונות:
14
ט״ווי"ל שזהו ענין שתי הלחם שנקראין מנחה חדשה כפמ"ש הזוה"ק כי שתי הלחם רומזין לתורה, ומצד קבלת עול תורה שהוא ע"י התבטלות מציאות מה שהי' וחידוש החיים ע"כ הוא מנחה חדשה, ובאמת ענין חידוש החיים הוא יסוד שהכל תלוי בו, וכבר דברנו מזה הרבה פעמים, ע"כ הלכתא דהלחם עיקר, ואבד לחם אבדו כבשים:
15
ט״זבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאה ב"ק ואמרה מי גילה לבני רז זה שמה"ש משתמשים בו, נראה לפרש דהנה בהא דאתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, פרשנו שענין ממלכת כהנים שפירש"י שרים אין הכוונה על זולתינו שמעולם לא התאוו ישראל להיות מושלים על האומות כמ"ש הרמב"ם שלהי הלכות מלכים, אלא הפירוש הוא שיהי' כל איש מושל ברוחו כענין שכתוב ומושל ברוחו מלוכד עיר, והיינו שיהי' לבו ברשותו אל כל אשר יחפוץ יטנו, וגוי קדוש היינו שיהיו נבדלים מכל עניני החומרית שלא יתאוו להם כלל, והוא עוד יותר מיעוד של ממלכת כהנים שפירושו מושל שזה מדת טהרה כמ"ש וטהר ידים יוסף אומץ שמכריח את מעשיו לטובה כמ"ש הראב"ד בהקדמתו לס' בעהנ"פ וזה מביא שחלק הרע כפוף לטוב, וגוי קדוש הוא מדת קדושה שלא לבד שכפוף אלא שנתהפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, ולעומת שני היעודים אלו השיבו ישראל נעשה ונשמע, נעשה הוא שלימות הגוף שיהי' מעצמו נמשך לרצון ה' ולא יהי' נזקק שהשכל יכריחו והוא מדת קדושה, ונשמע הוא קבלת דברים היינו שהגוף יהי' נשמע להשכל וכפוף תחתיו והוא מדת טהרה:
16
י״זוהנה סדר היעודים ברישא טהרה והדר קדושה כאמרם ז"ל טהרה מביא לידי קדושה כי כך הוא הסדר באדם שתחילה בימי עלומיו עודנה החומר מושך לטבעו וצריך שהשכל יכריחו ויטנו לטובה, ולטהרה וברבות ימי העבודה ויתרגל בטובה ישתנה טבעו לטובה עד שלא יתאוה כלל לדברים החומרים ויהי' קדוש, אך ישראל שהקדימו נעשה לנשמע שהוא קדימת קדושה לטהרה כנ"ל לכאורה נראה שלא כסדר, ועוד אחר שיזכי למדת קדושה ולא יתאוו כלל לדבר שאינו ראוי, שוב לא שייך ענין טהרה שהוא ענין להכריח טבעו, אך י"ל עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי המדרש קדושים העליונים שאין יצה"ר מצוי בהם די בקדושה אחת אבל התחתונים שיצה"ר מצוי בהם הלואי בשתי קדושות יעמדו, ופירש שהעליונים שלא שייך בהם פחיתות ופסולת לא שייך בהם קדושה שיהי' נבדלים מפחיתות אלא כל אזהרתם הוא שלא יתקרבו למעלה ולפנים ממחיצתם, וזה קדושה אחת, אבל התחתונים שיצה"ר מצוי בהם צריכין שתי קדושות קדושה אחת שלא יתקרבו לפנים ממחיצתם אלא במה שהרשית התבונן אין לך עסק בנסתרות, ובכלל זה להיות בטל לדעת התורה ולהיות תמים עם ה' אף שלפי מראית שכלו נראה להוסיף או לגרוע, וקדושה השני' שיהיו נבדלים מפחיתות החומר:
17
י״חוהנה מלאכים שמקדימים עשי' לשמיעה, שלדרכינו הפירוש קדושה וטהרה, קדושה הפי' שיבטל את כל מהותו וביטול במציאות להשליחות, כמו שרואין שהמלאכים שאמרו כי משחיתים אנחנו נחשב להם לחטא, וטהרה שייך אצלם שאף לאחר הביטול והמשכה לרצון השי"ת בביטול המציאות מכל מקום יכריחו ויכפפו את רצונם ולא יתקרבו לפנים ממחיצתם, ואצלם יצדק הקדושה קודם הטהרה שכל כמה שתגדל הקדושה תגדל התשוקה ביותר לגשת לפנים ממחיצתם מ"מ ישימו מעצור לתשוקתם ויכריחו א"ע לעמוד מרחוק:
18
י״טובסגנון זה י"ל כוונת ישראל שהקדימו נעשה לנשמע קדושה לטהרה שאף שיהפכו חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא ומובן שאז תגדל אצלם התשוקה ביתר שאת בכלות הנפש וכענין נדב ואביהוא בקרבתם לפני ה' וימותו כמו שפירש הרב אוה"ח זצללה"ה, אז ישתמשו במדת הטהרה לשום מעצור לתשוקתם כנ"ל במלאכים, וזהו שאמר השי"ת מי גילה לבני רז זה לשון שמה"ש משתמשין בו:
19
כ׳וממוצא הדברים שכוונת ונשמע שהוא מדת הטהרה והכרחת הטבע איננו נצרך להם לעניני החומר שבזה א"צ לכפי' אחר מדת הקדושה, אלא לשום מעצור לתשוקתם לאלקית שלא יתקרבו לפנים ממחיצתם:
20
כ״אובזה יתיישב לנו מה שהקשינו זה כמה, שבשני לחודש אמרו נעשה לבד, ובד' בחודש הוסיפו ונשמע, הלוא נעשה הוא במדרגה גדולה יותר ואיך ירדו ממדריגתם הלוא מעלין בקודש ואין מורידין, ועוד למה לא אמרו תיכף גם ונשמע כמו אח"כ, ולפי דרכינו יובן בטוב, שבשני לחודש שעדיין לא נצטוו על מניעת קירוב יותר ממדריגתם וכל ענין הטהרה הי' לכפוף את החומר להשכל, ואז לא הי' צריכין לזה אחר שקבלו עליהם מדת קדושה, אבל בד' בחודש שכבר שמעו ממצות הגבלה שהם מוזהרין שלא יתקרבו לפנים ממחיצתם, שוב נצרכו נמי למדת הטהרה:
21
כ״בולפי דרכינו יתיישב לנו עוד קושיא עצומה שהקשה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי הש"ס שבת בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מה"ש לכאו"א מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ישראל ירדו ק"כ מלאכי חבלה ופרקום, והקשה דבמדרש שאמר הקב"ה לישראל שתי כוסות מזגתם לפני בסיני נעשה ונשמע עשיתם את העגל שברתם נעשה שמרו נשמע, א"כ מפורש שאבדו רק את נעשה לא את נשמע, א"כ למה ניטל מהם הכתר שכנגד נשמע עכ"ד, ולפי דרכינו י"ל, דהנה יש לדקדק בדברי הש"ס בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע משמע דבשביל הקדמה קשרו להם וכו' ולכאורה אינו מובן דאפי' בלאו הקדמה אלא היו אומרים ושמענו ועשינו נמי מאחר ששתי קבלות היו הי' מגיע להם שני כתרים, אך לפי דרכינו י"ל דבשביל הקדמה מוכח דהפירוש של ונשמע הוא שלא יתקרבו לפנים ממחיצתם מחמת גודל התשוקה לאלקית בכלות הנפש, והוא מעלה יתירה שיהיו באופן זה שיצטרכו לאזהרה בזה, ע"כ מגיע להם גם בשביל ונשמע כתר מזיו השכינה כברש"י, אבל בלתי הקדמה הי' הפירוש כפשוטו טהרה מכחות החומריות, אולי לא הי' מגיע בשביל זה כתר, כי זה מדה הנוהגת לדורות בכל מקום ובכל זמן:
22
כ״גומעתה מיושב קושיית כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הנ"ל דאחר שאבדו נעשה שוב נשאר דיבור נשמע כפשוטו כפיית כחות החומריות, וזהו שמרו נשמע היינו ענין נשמע שנשאר אצלם אחר אבידת נעשה, אבל ענין נשמע שהי' קודם אבידת נעשה שבשביל זה הי' מגיע להם הכתר על נשמע אינו שייך אחר אבידת נעשה, ע"כ ניטל מהם גם הכתר שבשביל נשמע:
23
כ״דבמשנה מנין לפולטת וכו' ובתוס' ואעפ"י שבאותה שעה עדיין לא ניתנה תורה מ"מ מסתמא הקפידה תורה על דבר שעתיד להיות טומאה אחר מ"ת וכו' מכאן אמרו זבין ומצורעין ובועלי נדות מותרין לקרות בתורה וכו' ובעלי קריין אסורין, ויש להבין התינח אם הי' דאורייתא, אבל הרי מבואר בסוף פרק מרובה דדאורייתא לתרומה וקדשים ואתא עזרא ותיקן אף לד"ת ועי' בתוס' שם, ואיך שייך לומר דמסתמא הקפידה תורה על דבר שעתיד עזרא לתקן:
24
כ״הונראה עפ"מ שהגדנו דאף לריב"ב דאין ד"ת מקבלין טומאה מי לא מודה שד"ת מובלעין בדמי של איש הטהור מטומאה הבאה ע"י קלות ראש יותר מבאיש שאיננו טהור, אלא דס"ל שמוטב הלימוד במעט תועלת מלישב בטל לגמרי, אלא דחכמים ס"ל שפוגם בהתורה וכענין הבא אל המקדש או אוכל קדשים בטומאת הגוף, ע"כ מוטב שיתבטל לגמרי מלימודו מלפגום את התורה וריב"ב ס"ל אין דברי תורה מקבלין טומאה ואין התורה נפגמת כלל ע"כ מוטב שילמוד שמעט תועלת מלישב בטל, וכ"ז בלימוד התורה בעלמא שיש בה עכשיו ולאחר זמן ואין הלימוד של עכשיו מונע מלימודו אחר שיטבול, אבל בנתינת התורה שלא הי' אלא בפעם אחת, ואם היו בלתי מטוהרים לא היתה הקבלה כ"כ בשלימות והי' מעוות שלא יכול לתקן גם ריב"ב מודה שמה"ט המתין להם עד שיטהרו, ולפי"ז י"ל דכלהו ס"ל ההיקש מה להלן באימה וכו' אלא ההיקש מורה רק על התועלת שיש בטהרה אבל לא לאיסור, אלא חכמים ס"ל דמ"מ מה"ט תיקן עזרא משום פגם התורה וריב"ב לית לי' הכי כנ"ל משום דאין ד"ת מקבלין טומאה ומינה למ"ת כולם מודים כנ"ל דמאחר שהוקש ויש תועלת בהטהרה, א"כ שוב אין נ"מ בין לחכמים בין לריב"ב דבר זה עתיד להיות טמא אחר מ"ת מהקישא, ושפיר כתבו התוס' מסתמא הקפידה התורה על דבר שעתיד להיות טומאה אחר מ"ת אף שאחר מ"ת אינו מונע בדיעבד דאורייתא אלא לחכמים משום תקנת עזרא מ"מ למ"ת הי' עיכוב מטעם הנ"ל:
25
כ״ובש"ס שבת כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה קושרים לו שני כתרים, ויש להבין בשלמא השני כתרים לכל אחד מישראל משמע מדברי רש"י ותוס' שהיא הארה מזיו השכינה שממנה קירון עור הפנים, והוא תוספת מעלה להאדם, אבל דיבור שיצא מפי הקב"ה הרי הוא עצמו הארה אלקית, ומה צורך לו עוד לכתר:
26
כ״זונראה עפ"מ שהגדנו כבר דהשני כתרים שניתנו לכל אחד מישראל כנגד נעשה ונשמע בשבילם נעשו ישראל חירות ממלאך המות וחירות משעבוד מלכיות, דענין מיתה הוא שגוף האדם משכא דחויא יתבלע ויתרקב בעפר כדי שיקום לתחי' נקי ומזוכך בלי פסולת, והם בשביל מאמרם נעשה שהוא התמשכות הגוף מעצמו לרצון השי"ת אף מבלעדי הארות השכל זכו שנעשה גופם מזוכך עד שא"צ להזדככות שע"י מיתה וקבורה, ובשביל מאמרם נשמע שהוא השלמת השכל, והשכל איננו משתעבד כי כל שעבוד הוא מצד החומר כמ"ש שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור, וכן כתיב תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה וגו' ועבדת את אויביך, והעדר השמחה נסתעף מחמת העדר השכל שהשכל מביא שמחה, ע"כ כל ענין שיעבוד מלכות נסתעף מהחומרית שנשתאב בישראל, וע"כ הם במאמרם נעשה שזכו להשלמת השכל ע"כ אינן נזקקין לשיעבוד מלכיות:
27
כ״חומעין דוגמא זו י"ל בהשני כתרים שלכל דיבור, ויובן עפ"י דברי הקנה כשראה ברשע אחד שעשה מעשים מכוערים עדיין לא התרגש ולא נתפעל, אלא כשהרשע בא אח"כ לעשות מצות להניח תפילין אז נתן עליו בקולו רשע מה לך לטמא את מצות ה' עכ"ד, וממוצא הדברים שהמצות שבפועל נפגמים ע"י רשעת העושה אותם, וי"ל שכל זה הוא במצות מעשיות, אבל תורה אינה נפגמת מחמת קלקול הלומדה, וכענין אמרם ז"ל אין ד"ת מקבלין טומאה, וכמו שהגיד הרה"ק הרבי ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא שכל דברים המקודשים נשפלו עם חורבן בהמ"ק חוץ מתורה שלא נשפל מעלתה עם חורבן בהמ"ק עכ"ד, וכן נראה מהתפשטות חיבור המשנה ושני התלמודים מאז ועד עתה התפשטות חידושי תורה בישראל:
28
כ״טוזה החילוק שבין תורה למצות דמצות העשויין ע"י אדם רשע טורפין אותן החיצונים והם שבויין בידם עד שיחזור בתשובה וכמ"ש הרמב"ם בענין בע"ת אמש עשה מצות וטורפין לו בפניו, ומשעשה תשובה נעשה מודבק בשכינה צועק ונענה, ולשון טורפין לו בפניו הפירוש שחוטפין ממנו בפניו מלשון טרף טורף יוסף, משא"כ תורה שאינה נטרפת ונתפגמת כלל, וזהו שגרסת הרמב"ם לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה ולא גרס מצות, כי במצות שלא לשמה אפשר שיאחזו בהם החיצונים ולא יבוא מתוך שלא לשמה לעשות לשמה, אבל תורה מחמת שאינה נפגמת, ע"כ יש בכחה להביאו לעסוק לשמה:
29
ל׳והנה ענין כתר הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמורה על כתר מלכות שהמלך מושל ומשפיע בעם, והם אינם מושלים ומשפיעים בו, וע"כ י"ל שזהו ענין הכתרים שעל הדברות, היינו שהתורה תפעול ותשפיע בהנבראים והם לא יפעלו בה:
30
ל״אוי"ל שזה הענין שני כתרים כמו הענין הכתרים שלכל אחד מישראל אחד השמירה מבית ואחד השמירה מבחוץ, דהיינו שמירה ממיתה ושמורה משעבד מלכיות, בדוגמא זו י"ל בתורה השמירה מן הלומדה שרשעתו לא יפגום אותה, ושמירה מן החוץ היינו מאויר ארץ עמים ואדמה טמאה שאין התורה נשפלת מחמת זה וככחה אז כחה עתה:
31
ל״בולפי האמור יובן הכתוב בשם האריז"ל כי עיקר תשובה הוא עסק התורה, כי באשר התורה איננה אפשר שתתפגם ע"כ בכחה לרפאות את שבר החטאים כמו בגשמיות שמן אבר הבריא מתחיל להתפשט הרפואה על יתר האברים החולים, וזה לימוד וחיזוק לאדם אף שאין בו מתום, מ"מ רושם התורה שנמצאה בהכרח בכל אדם ושלא נתפגמה היא תתפשט בכולו להפיח בו חיים חדשים ולרפא את הנשברת:
32
ל״גבזוה"ק דעצרת הוא ביטול יצה"ר, נראה לפרש דהנה קדשים אינן נאכלין אלא תוך המחיצות, והטעם מבואר כדי שיהיו שמורים מכחות חיצונים וירושלים הרים סביב לה, אך בשילה קדשים קלים נאכלים בכל הרואה, ובגמ' הטעם עין [של יוסף הצדיק] שלא רצתה ליזון ממה שאינו שלה תבוא ותאכל בחלקה בכל הרואה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש דכמו שהוא לא התקרב למה שאינו ראוי לו, כך לעומתו כחות החיצונים אינן יכולין להתקרב אל קדושתו, ע"כ בכל מקום שרואין משם את שילה בהכרח מסתלקין עכ"ד, ויש להבין לפי"ז הלשון עין שלא רצתה, כאלו הדבר תלוי דווקא בעין, והרי בלא"ה אלא בפשיטות שלא רצה להתקרב למה שאינו ראוי אף הם מוכרחים להסתלק ממקום שהופיע הוד קדושתו:
33
ל״דונראה דהנה ידוע שהאדם יש בו שלימת השכל שבמוח ושלימת המדות שבלב ואינו נקרא איש שלם עד שיהי' מיושר בשתיהן, ואשרי האיש מיושר בשתיהן אז בהכרח כחות החיצונים בדילין ממנו, כי אז שורה עליו קדושה אלקית, ומחמת הופעת האלקית כלהו ערקין ומסתלקין, אך באם איננו מיושר אף באחד מהם, אז אי אפשר שישרה עליו הופעת אלקית כי אין הוי' שורה באתר הפגום, וממילא יש מקום לאחיזת כחות החיצונים, והנה נסיון יוסף הצדיק הי' בשתיהן, בענין תאוה הנטוע בלב, ועוד זאת שראתה באצטגנינות שעתידה להוליד ממנו בן, ובודאי גם יוסף ראה כמותה או שהראתה לו, ולפי הטבע גם השכל הי' נוטה לשמוע אלי', ומ"מ הוא בצדקתו השליך מנגד הן תאוות לבו והן הוראת שכלו וביטל את הכל בתמימות צדקתו, ע"כ זכה לשלימת השכל ושלימת הלב, וזהו שהוסיפו ז"ל לומר עין שלא רצה ליזון, שבכל מקום עין הוא כינוי לשכל כעין שכתוב אם מעיני העדה, והיינו שנוסף על התגברות על התאוה הנטועה בלב, עוד זאת התגבר גם בבחי' השכל, וע"כ זכה שהופיע עליו אור אלקי עד שכחות החיצונים בהכרח ערקין מהוד יפעתו ואפילו משילה שהיא בחלקו:
34
ל״הוהנה ידוע דיצה"ר בשורשו הוא טוב, ובזוה"ק שנצרך לחדוותא דשמעתתא, אך בהשתלשלות בעניני עוה"ז נעשה רע ומתלבש בכחות החיצונים, ומרומז בדבריהם ז"ל ש"ס ע"ז (ה':) א"ר יוחנן משום רבי בנאה מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור אשריהם ישראל בזמן שעוסקין בתורה ובגמ"ח יצרם מסור בידם, וברש"י משלחי רגל משלחים ומשליכים רגלי יצה"ר הבא על האדם מעליהם עכ"ל, ומדקאמר רגלי יצה"ר דהיינו השתלשלות ופחיתות, מכלל שיצה"ר בשורשו הוא טוב ואיננו נצרך לשלחו ולסלקו מעליהם:
35
ל״ווהנה יש להבין למה צריכי תרווייהו תורה וגמ"ח, ונראה שזהו מעין מה שהגדנו לעיל ביוסף הצדיק שלכך אוכלין בשילה קדשים קלים בכל הרואה מפני שנסיונו הי' בכפלים בבחי' המוח ובבחי' הלב, ע"כ זכה שכחות החיצונים אין להם שום אחיזה משום צד ואדרבה ערקין מפני הוד יפעת קדושתו, כן נמי הענין שיהי' יצרם מסור בידם היינו שחלקי הרע של יצה"ר יסתלקו ממנו ולא ישאר רק שורשו שהוא טוב ויהי' מסור בידם להשתמש בו לטוב כגון חדוותא דשמעתתא, נצרך שיהיו נמי מושלמים בכפלים בבחי' המוח ובבחי' הלב, וזה זוכים ע"י שעוסקים בתורה ובגמ"ח ע"י תורה זוכין להתיישרות בחי' המוח והשכל, וע"י גמ"ח זוכין להתיישרות בחי' הלב:
36
ל״זוהנה כתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכבר פרשנו שני היעודים אלו ממלכת כהנים שפירש"י שרים היינו כל איש יהי' שר לעצמו ומושל ברוחו מלוכד עיר, והוא התיישרות השכל למשול על תאוות לבו, וגוי קדוש הוא שיהי' הלב מעצמו מיושר ולא יתאוה כלל למה שאינו ראוי כמו שלא יתאוה אדם לאכול דבר מטונף ומאוס או גחלים בוערות, וע"ז ענו ישראל נעשה ונשמע, נעשה מקביל לבחי' התיישרות הלב, ונשמע מקביל להתיישרות השכל, ונראה שלעומת שתי אלה באו מצות הגבלה ומצות פרישה, הגבלה שלא יתקרבו לפנים ממחיצתם, וזה נוגע בשכל, ופרישה שהי' נאסר להם דבר זה לעולם הוא נוגע לתאוות הלב, והיינו שהקבלה של נעשה ונשמע יהי' להם כלים מצוות מעשיות ובזה יהי' להם קיום, וכענין דברי הרמב"ן בס' האמונה והבטחון בפסוק אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ שאם בא באדם אהבה והתעוררות יניחם בחפץ של מצוה ואז יהי' להם קיום:
37
ל״חולפי האמור מובן שמאחר שזכו להתיישרות השכל והתיישרות הלב נעשה יצרם מסור בידם וכנ"ל, והוא ביטול היצה"ר, ונראה שמזה נשאר לדורות, והוא ענין שתי הלחם הבאין חמץ שרומז בכל מקום ליצה"ר ע"כ נתרחק מן המקדש, אבל בעצרת שיש בו ביטול היצה"ר וכנ"ל שיצרם מסור בידם, ע"כ באין חמץ ומניפין אותן, רומז להגביה לשורשו שהוא טוב כנ"ל:
38
ל״טוהנה הלכתא דלחם עיקר ואבד לחם אבדו כבשים אף דכבשים מתירין דידהו נינהו ובכל מקום המתיר חשוב יותר כמו קומץ המנחה, מכל מקום בשתי הלחם שעיקר הכוונה לרמז שיהי' יצרם מסור בידם הלחם עיקר:
39
מ׳במדרש משל לשתי כוסות שמזגתם לפני בסיני אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכשעשו את העגל אמר הקב"ה אבדתם נעשה שמרו נשמע, משמע שעד חטא העגל עמדו ישראל במדריגתם הקודם שהקדימו נעשה לנשמע, וקשה שהרי תיכף אחר הדברות ויש אומרים אחר שתי דברות הראשונות קרבו אל משה ואמרו דבר אתה עמנו ונשמעה ולא הקדימו העשי', ובפ' ואתחנן קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה"א ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה"א אליך ושמענו ועשינו, הרי הקדימו שמיעה לעשי':
40
מ״אונראה דהנה במכילתא שנגלה הקב"ה על בני עשו וא"ל מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתיב בה א"ל לא תרצח אמרו זהו ירושה שהורישנו אבינו שנא' על חרבך תחי' נגלה על בני עמון וכו' אמרו לו כולנו מניאוף והאיך נקבלה, נגלה על בני ישמעאל וכו' וכשבא אצל ישראל "מימינו את דת למו" פתחו כולם פיהם ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה, ויש להבין מה שיאטי הכא הא דמימינו אש דת למו ומה הי' חסר בלעדו בפשיטות וכשבא אצל ישראל פתחו כולם ואמרו וכו':
41
מ״בונראה דהנה או"ה ששאלו מה כתיב בה ושמיאנו לקבל את התורה בשמעם מה שכתוב בה הוא מחמת שהם הפכים למצות אלו כמו שאמרו זהו ירושה לנו מאבינו וכולנו מניאוף וכו', אבל ישראל לא שאלו כלל לידע אולי יש מצות היפוך מטבעם שהשכילו שכל הטבע הוא מהשי"ת ואם יאמר ה' דבר שהוא היפוך טבעם בהכרח ישתנה טבעם שיהי' מסוגל להמצוות כענין שכתוב בדבר ה' שמים נעשו, וגדולה מזה איתא בליקוטי תורה מהאריז"ל דפוס ווילנא (ד':) שמאחר שנאמר הציווי לאדה"ר ומעץ הדטו"ר לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו וגו' מיד כשיצאו הדברים מפיו ית"ש הי' מוכרח שיאכל ויחטא כמאמרם ז"ל נורא עלילה על בנ"א עכ"ל, ומעתה כ"ש כשיצוה לעשות דבר שהוא היפוך טבעם ישתנה טבעם עד שיהי' מותאים להציווי, ובזה מובנים דברי המדרש כשאמר הקב"ה אנכי ה"א היו למדין ולא היו משכחים, לא יהי' לך וגו' נעקר יצה"ר מלבם, כי דבר ה' הי' פועל על טבעם, ודבר ה' יקום לעולם, וכבר דברנו בזה:
42
מ״גונראה שענין זה הוא רק בדברות ששמעו מפי הקב"ה בעצמו בלי אמצעי, אבל דברות ששמעו ע"י אמצעי אין בו כח זה מעצמו אלא שצריכין לעבודה להיישיר הלבבות לזה אז יצלח עליהם ענין זה אבל לא בא מאליו, וע"כ כלב שאמר עלה נעלה וירשנו אותה וגו' פירש"י אפי' בשמים והוא אומר עשו סולמות ועלו שם נצליח בכל דבריו, הנה אמר לשון נצליח בכל דבריו, אבל לא שיהי' כך מאליו, וכן בפ' נצבים לא בשמים הוא פירש"י אלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחרי' ללמדה עכ"ל, אף כי איך יכולין לעלות השמים, אבל הפירוש, אם כך הי' המצוה, היתה המצוה נותנת לנו כח לעשות כן, אבל מ"מ היו צריכין לעלות אחרי' אבל לא היינו ממילא בהשמים, וכ"ז הוא במאמר ע"י ממוצע דהיינו מרע"ה, אבל מה ששמענו מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו נעשה הדבר מעצמו כמו שמים וארץ הנעשים ע"י דברו ית"ש:
43
מ״דומעתה יובנו דברי המכילתא במה שהביא בכאן הכתוב מימינו אש דת למו היינו כי טבע האש לרפות את הקשה ופעמים להקשות הרפוי כמ"ש הרמב"ם פ"ט מה' שבת, וזהו שנמשל הדת לאש היינו שמשנה את הטבע, וזהו מימינו אש דת, היינו הדברות שיצאו מפי הקב"ה ובמדרש שיצאו מימינו של הקב"ה זהו דת אש וישראל השכילו זה כנ"ל, וזהו שדקדקו ישראל ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה, ופירשו המפרשים שרמזו כל אשר דיבר ה' בכבודו ובעצמו בלי אמצעי נעשה, וע"כ במדרש כשחזרו ואמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה התחילו לומדין ומשכחים וחזר יצה"ר למקומו אמרו מה משה בו"ד עובר כך תורתו עובר, והיינו כנ"ל שכיון שמחלו על מתנה טובה זו לשמוע מפי הקב"ה בעצמו ושבו להיות מקבלים הדברות ע"י אמצעי נפסק מהם הענין הנכבד הנ"ל, ומ"מ אין לחשוב שישראל אבדו מדריגת נעשה שהמניעה איננה מצדם אלא שמעתה אינם שומעין מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו, ועדיין אמונתם אתם שכל מה שיצוה השי"ת בכבודו ובעצמו אפי' לעלות לשמים כך יהי' ממילא, ולא נאבדה מהם מדריגה זו עד מעשה העגל שבטלו נעשה בפועל ולא היו נמשכין אחר דבר ה' בלי הוראת השכל כמו שהגדנו כמה פעמים בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה:
44
מ״הוממילא מיושב שמה שאמרו למשה דבר אתה עמנו וגו' ושמענו ועשינו, שאין זה ביטול הקדמת נעשה לנשמע ממה ששמעו מפי השי"ת בלי אמצעית משה, שזה שמעתה ישמעו באמצעות משה איננו בכלל הקדמת נעשה לנשמע:
45
מ״ומי שלא חג ביום חג השבועות חוגג כל שבעה ויש לו תשלומין כל ששת ימים שאחר חג השבועות, ואף שאז מותר במלאכה ובכל מקום ראי' וחגיגה הוא בזמן איסור מלאכה, הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דיש שני סוגי דביקות של ישראל באביהן שבשמים, יש ממטה למעלה ויש ממעלה למטה, ממטה למעלה הוא זמן עליות העולמות וכ"כ הנשמות עולים ומתדבקים, וזה אינו אלא בזמן איסור מלאכה שלא יהי' טרוד במלאכה אלא מופנה לעלות ולהתדבק למעלה, ממעלה למטה היינו שהקב"ה יורד ומתדבק בעמו ישראל כענין שכתוב וירד ה' על הר סיני, והארה מזה נשאר בכל יו"ט של עצרת, ואפי' אין ישראל כ"כ זכאים בא הדיבוק מצד השי"ת וכמו אז במעמד הר סיני שבש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, וזהו שני מיני קרבנות מוסף של יו"ט כמו שאר ימים טובים הוא בא מחמת הדיבוק שממטה למעלה, ושתי הלחם וקרבנותיו שבזוה"ק ששתי הלחם הוא נהמא דאורייתא הוא בא מחמת הדיבוק שממעלה למטה ושני שעירי חטאות שעיר חטאת לכל מין כדי להעביר הסט"א לבל תפסוק הדיבוק הן ממטה למעלה והן ממעלה למטה, וע"כ הגם שהדיבוק שממטה למעלה אי אפשר בזמן המותר בעשיית מלאכה כי אדם צריך להיות מופנה כנ"ל, אבל בעצרת שיש בו דיבוק גם ממעלה למטה, לדיבוק זה איננו נזקק איסור מלאכה, וע"כ נשאר לתשלומין אף בזמן היתר מלאכה עכ"ד ז"ל:
46
מ״זולא זכיתי להבין דא"כ צ"ל שמשונה ראי' וחגיגה שבתשלומי עצרת מתשלומי פסח וסוכות, שזה בא מחמת דבוק מסוג אחר, וזה אינו במשמע בפשטא דקרא שהרי הקישן הכתוב וכוללן בלשון אחד שלוש פעמים בשנה, ובודאי שתשלומין כמו העיקר:
47
מ״חוכשאני לעצמי נראה להוסיף בה דברים שדיבוק הבא ממעלה למטה מענין נתינת התורה, כשם שמתן תורה לא נשתנה כמ"ש קול גדול ולא יסף, ומברכין תמיד נותן התורה בלשון הוה, כן הדיבוק יש בו כח הקיום, וע"כ אף שבשאר ימים טובים כשכלה זמן האיסור מלאכה מסתלק עמו נמי הדיבוק ולא נשאר רק רושם ממנו, יו"ט של עצרת אינו כן שדיבוק שממעלה למטה שלא פסק מחזיק גם בדיבוק שממטה למעלה שלא יפסק עם היתר המלאכה, והוא כענין שברמב"ן סוף פ' עקב בפסוק ולדבקה בו שיהי' דבריו עם בנ"א בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה' ונאמר ביהושע כי בה' אלקיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה כי בהיותם במדבר וענן ה' עליהם וניזונין מן המן שיורד מן השמים וכו' הנה מחשבתם ומעשיהם לפני ה' תמיד ולכן יזהירם יהושע שגם עתה בארץ בהסתלק מהם המעשים הנפלאים ההם תהי' מחשבתם תמיד לדבקה בשם הנכבד עכ"ל, ובדוגמא זו י"ל בימי תשלומי עצרת שמחמת דיבוק שממעלה למטה ישארו דבקים בה' הנכבד אף ממטה למעלה ולא יזיק להם היתר המלאכה כענין שאמר יהושע לישראל שישארו דבקים בה' עם היותם חורשין וזורעין ועוסקים במלאכה, וע"כ יתכן להיות תשלומי ראי' וחגיגה בעצרת אף בעת שמותר במלאכה, וזה לימוד גדול איך יוצאים מיו"ט של עצרת ובאיזה אופן שבין להיתר המלאכה וטרדת הפרנסה:
48