שם משמואל, שבועות י״גShem MiShmuel, Shavuot 13
א׳לשלש סעודות
1
ב׳זכור את יום השבת לקדשו, ובש"ס שבת דכ"ע בשבת ניתנה תורה כתיב התם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וכתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו מה להלן בעיצומו של יום [פירש"י בעצומו של יום היציאה נאמר להם זה] אף כאן בעצומו של יום, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הקשה מה ענין זה לזה ששם נאמר להם ביום היציאה שיזכרו את יום זה של היציאה, אבל כאן אין הציווי לזכור את יום השבת של מ"ת אלא לזכור את כל שבת ושבת לקדשו, זכר לשבת בראשית עכ"ד:
2
ג׳ונראה לפרש עפימ"ש הטור דשלשה תפילות בשבת ערבית ושחרית ומנחה הם נגד שלשה שבתות, שבת בראשית, ושבת של מ"ת, ושבת של עתיד, ערבית אתה קדשת וכו' תכלית שמים וארץ וכו' הוא נגד שבת בראשית, שחרית ישמח משה במתנת חלקו וכו' בעמדו על הר סיני הוא נגד שבת של מ"ת, ומנחה אתה אחד וכו' ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, זהו נגד שבת של עתיד שאז יתקיים זה עכ"ד:
3
ד׳ונראה להוסיף ולומר דהנה בשבת כתיב זכור ושמור, שמור הוא מדת לילה וזכור הוא מדת יום כבזוה"ק, והנה שמור הוא שמירה ממלאכה, וע"כ מתייחס ביותר למעלי שבתא שאז ישראל שומרים א"ע לבל ימשיכו את המלאכות ליגע בשבת ופורשין מבעוד יום ממלאכה ומטרדת פרנסה, וזכור הוא ענין התגברות השכל ובהירת המוחין [וידועין דברי חכמי האמת שגימטריא זכור הוא גימטריא שני השמות הוי' אהי' במילוי יודין ע"ב קס"א, ויוד הוא בחכמה] וי"ל דשמור ממלאכה הוא נגד שבת בראשית שבו שבת ה' מכל מלאכתו, וזכור שהוא התגברות השכל והחכמה הוא נגד שבת של מ"ת שאז השיגו ישראל מעלת השכלי, ובמנחתא דשבתא שהוא זמן קרוב להיתר מלאכה וצריכין שמירה לבל ימהרו לעשות מלאכה בזמן האיסור, וידוע עוד שאז הוא זמן תכלית עליית השבת והוא זמן התגברות השכל, ע"כ יש בו שני הענינים יחד זכור ושמור, השמירה ממלאכה והתגברות השכל, ואז הוא סעודתא דיעקב שלימא כלול בתרין, וע"כ הוא זמן רעוא דרעוין כמשפט כל הרכבה שיוצא מזה כח שלישי חדש מה שאין בשניהם, והוא נגד שבת של עתיד שאז יתקיים הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד:
4
ה׳וממוצא הדברים שזכור הוא נגד שבת של מ"ת, ע"כ שפיר קאמר הש"ס מה להלן בעצומו של יום, והדברים בהירים:
5
ו׳רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, ובס' תפארת פרק ה' הקשה שלכאורה אדרבה הי' לו למעט כדי שלא יהי' צריך לשמור הרבה מצוות, ועוד שם שיקשה דא"כ יצא שכרם בהפסדם שאם לא יקיים רוב התורה יקרא רשע עיי"ש, וכשאני לעצמי נראה דלק"מ דהנה אמרו ז"ל שכר מצוה מצוה, ופירשו המפרשים שהמצוה עצמה היא היא השכר לעוה"ב ומשלו יתנו לו, נמצא בשביל שהרבה להם תורה ומצוות, יש להם ריבוי שכר, ואם הי' מיעוט מצוות בהכרח הי' השכר נמי מעט:
6
ז׳ובביאור יותר י"ל שכל מצוה ומצוה גורם חלק לעוה"ב ובריבוי המצוות יהי' לו ריבוי חלקים, וז"ש כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, כי בלתי אפשר שלא עשה בכל ימיו מצוה אחת, אבל להיות נוחל כל עוה"ב ולא חלק לבד זהו ע"י שמירת כל המצוות כל ימי חייו:
7
ח׳ומה שהקשה שיצא שכרו בהפסדו נמי ל"ק דידוע מאמרם ז"ל מוטב דלדייני' ולבוא לעלמא דאתי, כי קורת רוח של עוה"ב שקול אלף פעמים יותר ושוה לסבול עבורו כל עונשי גיהנם ר"ל, וכל העונשים המה רק ענין כיבוס שיהי' ראוי לעוה"ב, והא למה זה דומה לרופא העושה ניתוח לחולה או משקהו סמים מרים לרפאותו בדוגמא זו הם כל העונשים, זולת אותם שאין להם חלק לעוה"ב, ומעתה ריבוי מצוות הוא זכות:
8
ט׳בש"ס שבת שיבר את הלוחות מאי דריש אמר ומה פסח וכו' התורה כולה כאן וישראל מומרין עאכו"כ, ובתוס' אין זה ק"ו גמור דאם מומר אסור בפסח שהוא קרבן, מ"מ לא הי' לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה עכ"ל, ויש להבין מ"ט של משה בזה, בשלמא באינך תרתי דהוסיף יום אחד מדעתו ופירש מן האשה מאחר שגוף הדברים הי' נראה לו שכך צריך להיות ע"כ עשה כך אף בלי דרשה גמורה, אבל שבירת הלוחות לא יתכן שיעשה כן בלתי טעם וקו"ח גמור, וחכז"ל אמרו, הובא ברש"י תשא משל לשושבינין שקרע את הכתובה מוטב שידונו כפנוי' ולא כאשת איש, וגם זה צריך להבין, דאשת איש אף בלי כתובה היא אשת איש גמורה וחייבין עלי' שאין הכתובה עושה האישות כלל, וכן בהנמשל ישראל מעת מ"ת נתחייבו במצוות אף טרם השיגו את הלוחות:
9
י׳ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים, שמשמע מהכתוב שתחילה לא נצטוה אלא על עהדטו"ר ולא על עה"ח, אך אחר שאכל מן העהדטו"ר כתיב פן ישלח ידו ולקח גם מעה"ח, והטעם כי ענין עה"ח שמביא טבע באוכליו שיהי' בלתי משתנה, וכענין שכתוב יאכל וחי לעולם, וע"כ קודם אכילת עהדטו"ר אם הי' אוכל מעה"ח הי' נשאר קיים בבחי' ישר כמו שנברא, אך אחר שחטא נשתאב בו בחי' הרע אם הי' אוכל מעה"ח הי' נשאר לעולם בבחי' זו מעורב טו"ר ע"כ נאסר דווקא אז לאכול מעה"ח ולא מקמי הכי ודפח"ח:
10
י״אוהנה התורה נקראת עה"ח, והלוחות שהי' מעשה שמים מאבן, מורה שמביא על נוחליו טבע הקיום בלי שינוי כמו אבן שהוא קשה ואינו משתנה ואינו מתרקב לעולם, וזהו חרות על הלוחות חירות משיעבוד מלכיות וחירות ממה"מ, וממילא נמי אם כשעשו את העגל ונתפשט הזוהמא ומסאבותא בעלמא, אם היו משיגין את הלוחות היו נשארין כך לעולם מעורב עם הזוהמא שלא תתפרד לעולם, וכמקרה שקרה לאדה"ר בחטאו וכטעם שנאסר לו העה"ח, כך קרה לישראל שלא ניתנו להם הלוחות:
11
י״במעתה יובן הא דמוטב שידונו כפנוי' ולא כא"א, דא"א שנתקלקלה אין לה עוד תקנה ואינו מועיל לה תשובה להתירה לבעלה, כי האישות הוא קנין עולם ואינו תלוי בזמן כאמרם ז"ל היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלי גט, וע"כ כשנתקלקל האישות אי אפשר עוד להתתקן, אבל פנוי' שנתקלקלה אפשר לה להתתקן:
12
י״גולפי האמור יש לפרש הקו"ח מפסח, דהנה מומר שאסור בפסח אף דאעפ"י שחטא ישראל הוא, מ"מ ענין פסח הוא הקישור של ישראל באביהון שבשמים והיא אכילה ראשונה של מצוה שאכלו ישראל, וכבר הגדנו במק"א שסעודת מצוה היא פועלת הקיום להמצוה כעין שפירש"י להבדיל בבעלי לה"ר שאוכלין הלעטה בבית המקבל דבריהם, והוא לאות הקיום, כן להבדיל הי' אכילת הפסח מצרים לאות הקיום שנכנסו תחת כנפי השכינה בלי שישתנה לעולם, ואעפ"י שחטא ישראל הוא, וממילא זה שהוא מומר ונשתאבו בו כחות רעות, אם הי' אוכל מפסח הי' מביא קיום גם לכחות הרעות שעמו ח"ו, זהו הטעם שערל ובן נכר אסורים בפסח:
13
י״דולפי"ז מובן הקו"ח של מרע"ה מה אם פסח שהיא קישור ישראל בהשי"ת ע"י מצוה אחת ומחמת שהוא מביא קיום אמרה תורה וכל בן נכר לא יאכל בו כדי שלא יהי' קיום לצד הרע, התורה כולה כאן והיא קישור ישראל בהשי"ת בכל תרי"ג אברים וגידין וישראל מומרים עאכו"כ:
14
ט״וומעתה לא קשה שוב קושיית התוס' שלא הי' לו למנוע מליתן להם התורה להחזירן בתשובה, דאדרבה ע"י הלוחות היו נעשין בלתי משתנין ולא הי' אפשר להם עוד להחזיר בתשובה, ואינו דומה לוחות האבן לכללות התורה:
15