שם משמואל, שמיני עצרת ושמחת תורה י״דShem MiShmuel, Shemini Atzeret and Simchat Torah 14
א׳שנת תרע"ח שמ"ע
1
ב׳בפייט מערבית מחיל אל חיל הולכים, נסעו מסוכה ולשמוח בשמיני נמלכים, הנה נמלכים הוא לשון עצה כמ"ש דניאל ד' להן מלכא מלכי ישפר עלך, ויש להבין מה עצה שייכת בזה:
2
ג׳ונראה לפרש דהנה כבר אמרנו דשמחה היא ענין גבוה כמ"ש עוז וחדוה במקומו, ושמחה של מצוה היא גירא בעיני דשטנא, ובזוה"ק דבין יצה"ט ובין יצה"ר אינם גדילין אלא משמחה, יצה"ט משמחה של מצוה, ויצה"ר משמחה של גסות הרוח ותאוות מטונפות, והנה ישראל כשיצאו מדין ר"ה ויוהכ"פ זכאין נתקיים בהו מ"ש ישעי' ט' ב' הרבית הגוי לו הגדלת השמחה, אך עדיין צריכין להיות נטמן בסוכה מפני כחות הרעים הרודפין אחריהם כדאיתא בספה"ק, וכבר דברנו בזה, וע"כ עדיין לא שייך לומר דשמחה זו היא גירא בעינא דשטנא, כי עדיין איננה בהתגלות אלא טמונה בסוכה, ואמא פרשא גדפאה עלייהו דישראל, וכענין דבזוה"ק בלק (ר"ב:) רחל הות תמן חמאת דעינא דההוא רשע משננא לאבאשא מה עבדת נפקת ופרישת גדפאה עלייהו וחפאת על ברהא עכ"ל, וכדמיון זה ישראל בסוכה, ואין שמחת ישראל מסמאת את עיני החיצונים, כי איננה נגלית להם כלל, אך כאשר נתחזקו ישראל ע"י מצוות שבחג סוכה ולולב וערבה ניסוך המים, אינם יראים עוד מכחות החיצונים, וא"צ עוד להגנה, ע"כ ישראל נטלו עצה שמעתה יותר טוב שתהי' שמחתם בהתגלות, והוא כעין אמרם ז"ל שבת (כ"ג:) פרסומא ניסא עדיף. דע"י פרסום הנס דוחקין רגלי החיצונים, וכעין נ"ח שמצוותה להניחה על פתח ביתו מבחוץ ברה"ר שהוא מקום שליטתם, כן נמי השמחה של מצוה שמסמאת את עיני החיצונים יותר טוב שתהי' בהתגלות וחוץ לסוכה דוקא:
3
ד׳ולפי האמור יש לפרש הא דבמדרשים שחג עצרת הי' ראוי להיות חמשים יום אחר החג כמו שבועות אחר הפסח אלא משום טורח הגשמים, והיינו דהנה הא דהמתין עם נתינת התורה עד חודש השלישי לצאתם ממצרים יש טעמים הרבה, ויש עוד לומר דהנה בזוה"ק ח"ב (קפ"ד.) ואנן אוף הכי אתפרשנא מישובא למדברא תקיפא ולעיינא תמן באורייתא בגין לאכפיא לההוא סטרא ותו דלא מתישבן מילי דאורייתא אלא תמן דלית נהרא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא דכד אתכפיא סטרא דא אסתלק קב"ה לעילא ואתייקר ביקרי' וכו' ואנן עד השתא יתיבנא תמן כל יומי שתא בגין לאכפיא במדברא לההוא סטרא עכ"ל, והנה בהא דמשה אמר לפרעה דרך שלשת ימים נלך במדבר הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דכוונתו היתה להשתלם בשלשה חלקי האדם בגוף ונפש ושכל, עכת"ד הצריך לענינינו:
4
ה׳ועל דרך זה י"ל דהיינו טעמא דהמתין שלשה חדשים מהיציאה עד מתן תורה, כדי שישתלמו ישראל בשלשה חלקי האדם בגוף ונפש ושכל, דמאחר דנתינת התורה היתה במדבר, ובודאי משום לאכפיא לההוא סטרא שמקום מושבותם במדבר השמם והחרב, וכמו הרוצה להתגבר על זולתו צריך שיהי' מזויין היטב, ומשומר שלא יהי' ביכולת זולתו להתנפל עליו, כן הבאים לאכפיא לההוא סטרא צריכין לראות שהם עצמם יהי' משומרים ע"י שיהיו מושלמים בכל חלקי האדם בגו"נ ושכל, שלא יהי' חשש מהתגברות ההוא סטרא:
5
ו׳ולפי האמור י"ל דכן נמי בשמיני חג העצרת, דהכוונה היא להתגלות ופרסום השמחה של מצוה לסמא עיני החיצונים, הי' בדין נמי להמתין עד החודש השלישי, כדי שיתחזקו ישראל בשלשת חלקי האדם בגוף ונפש ושכל, שאז תהי' העת יותר מוכשרת להתגרות בההוא סטרא ולסמא את עיניהם, וא"כ ענין אחד הוא עם חג השבועות בחודש השלישי לצאתם ממצרים, אך השי"ת חס על טורח ישראל שלא יצטערו לעלות בימות הגשמים הקדים להם הרבה מצוות כדי שישתלמו מהרה בתוך החג בג' חלקי האדם:
6
ז׳וי"ל עוד שמ"מ חודש השלישי שהי' צריך להיות אז חג העצרת בפרסום שמחה לסמא את עיני החיצונים כנ"ל, לא קפחו ממנו את ענין הנכבד הזה וניתן לנו תמורת זה ימי החנוכה שמצוותה על פתח ביתו מבחוץ כנ"ל:
7
ח׳במדרש קשה עלי פרידתכם עכבו עמי עוד יום אחד, ויש להבין מה יהי' אחר יום האחד, הלוא יתקשרו ישראל עוד יותר באביהן שבשמים ותהי' הפרידה עוד יותר קשה, וכבר דברנו בזה, ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:
8
ט׳ונראה דהנה בזוה"ק ח"ג (רנ"ט.) אם רעב שונאך האכילהו לחם אלין אינון קרבנין דחג ואם צמא השקהו מים אלין מים דרשימין הכא ביומי דחג וכו' אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו דא ס"מ באהבה דישראל למהוי לי' חולקא בהדייהו באינון מים דרשימין הכא בפרשתא עכ"ל, ויש להבין דלכאורה הסיפא סותר לרישא, דתחילה אמר ואם צמא השקהו מים אלין מים דרשימין הכא, משמע דהאומות וס"ם בראשם מקבלים שפעם ע"י ניסוך המים שישראל מנסכין, ובסיפא אמר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו דא ס"מ באהבה דישראל למיהוי לי' חולקא בהדייהו באינון מים דרשימין הכא בפרשתא, משמע שאין להם כלום מניסוך המים, והוא סתירה לכאורה מרישא לסיפא, ועיין מקדש מלך:
9
י׳ונראה דהנה בש"ס ריש קידושין דקידושי אשה דבכסף ילפינן קיחה קיחה משדה עפרון, כתיב הכא כי יקח איש אשה וכתיב התם נתתי כסף השדה קח ממני, וקיחה איקרי קנין דכתיב השדה אשר קנה אברהם א"נ שדות בכסף יקנו, ויש להבין למה כתיב בקרא הלשון כי יקח עד שתצטרך ללמד ביז"ש שפירושו קנין בכסף לכתוב להדיא כי יקנה איש אשה, וכמו שבאמת נקראת קנין כספו כברש"י ויקרא (כ"ב י"א), ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה שאף היא קנין כספו, ועוד קושיית התוס' ד"ה וכתיב דקיחה דשדה עפרון קיימא אכסף של השדה וקיחה דאשה לא קיימא אכסף של האשה אלא על האשה עצמה, ותירצו דאינו חושש אלא שמוצא לשון קיחה אע"ג דלא דמי, ולכאורה תירוצם בלתי מובן דסוף סוף אינו מוכח דקיחה איקרי קנין:
10
י״אונראה לפרש דהנה ידוע שכל דבר הבא מזה לזה הוא אמצעי ומחבר את שניהם, בין שבא במתנה או במכירה, אך יש הפרש בין מתנה למכירה בענין ההתחברות, שמכירה אינה עושה התחברות בין המוכר ללוקח אלא ברגע המכירה, ואח"כ זה הולך לו עם החפץ למזרח וזה עם המעות למערב, ואין להם דבר זה לזה, ואפי' ברגע המכירה החיבור הוא חלש, דיכול להיות שאין מכירין זא"ז כלל, וזה אינו נותן את עינו אלא בהחפץ וזה רק בהמעית, ועוד אמרו ז"ל ב"ב (נ"ד:) נכרי כיון דמטו זוזי לידי' אסתלק וישראל לא' קנה עד דמטא שטרא לידי', אך מתנה אי לאו דעביד לי' נייחא נפשא לא הוה יהיב לי', וגם אחר קבלת המתנה הוא מחזיק לו טובה, א"כ החיבור שבין הנותן והמקבל חשוב חיבור גמור באמצעת המתנה:
11
י״בוהנה קידושי אשה בכסף שנתבקש שיעשה החיבר בינו לבינה, שהרי אינו קינה כלום, ואינו זוכה בכל הדברים אלא מן הנשואין ולא מן האירוסין ואין כאן אלא חיבור שאגידה בי' ונאסרת אכ"ע, אין זה ענין כלל לכל הקנינים שקונין בכסף, שנכנס החפץ ליד הקונה תמורת הכסף, אבל קדושין אין כאן דבר שיזכה בו תמורת הכסף, ואינו אלא חיבור בעלמא, וע"כ הוצרך לימוד מיוחד בכסף מנלן, וקאמר הש"ס דיליף קיחה קיחה משדה עפרון, והיינו דהנה יש לדקדק טובא בפרשה שתחילה אמר עפרון שיתנה לו במתנה, והרי עפרון רע עין הי' שאמר הרבה ואפי' מעט לא עשה שנטל ממנו שקלים גדולים כברש"י שם, ובמדרש נבהל להון איש רע עין זה עפרון שהכניס עין רע בממונו של צדיק ולא ידע כי חסר יבואנו שחסרתו התורה ואו עפרן כתיב חסר ואו, וא"כ בתחילה מה קסבר, ואין לומר שהי' רק חנופה ושקר, דא"כ לא הי' נכתב זה בתורה תורת אמת:
12
י״גונראה דכוונת עפרון בתחילה היתה ליתנה במתנה לאברהם, אבל לא מחמת טובת ונדיבת לב, אלא לגרמי' כדי שיהי' לו חיבור לאברהם כחיבור הנותן להמקבל, ויהי' לו חלק עמו בברכת אברהם, ואם הי' נתרצה לעזוב דרכו הרע שהי' משוקע בגשמיות כשמו עפרון מלשון עפר שהוא יסוד התחתון והמגושם מכל הד' יסודות, ואם הי' נתרצה לסור מרע ולהתחבר באברהם הי' טוב, אך לא רצה לסור מרעתו מאומה אלא עם כל רעת מדותיו ומהותו וגשמיותיו יהי' מחובר באברהם למען יהי' לו תוספות ואומץ ברשעתו, ויקח את ברכת אברהם וקדושתו לחיצוניות, ואברהם הרגיש כוונתו ולא רצה לקבל ממנו במתנה, אף שמן הדין לא היתה מתנה כלל, כי לא זכה בה עפרון כלל, כי לית מלה מתגליא אלא למרה כבזוה"ק, ועוד שהי' מזרע חם הניתן לעבד, ומה שקנה עבד קנה רבו, ועוד שבחלקו של שם נפלה כמו שפירש"י בפ' לך בפסוק והכנעני אז יושב בארץ, וכאשר יסתלק ממנה עפרון אז ממילא תחזור הארץ לזרע שם, מ"מ אברהם לאו משום שונא מתנות לא נתרצה במתנה, אלא שמיאן שי חבר עמו עפרון בעודו בגשמיותיו, ומ"מ עפרון אף שקיבל את הכסף, מ"מ עדיין הי' מתחקה שיהי' לו חיבור עמו ואמר ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה הוא שפירש"י בין שני אוהבים כמונו מה היא חשובה לכלום, ועכ"ז הי' רע עין שהכניס עין רעה בממונו של צדיק ונטל ממנו שקלים גדולים, שהרי עם כל חפצו להתחבר באברהם לא נתרצה להניח מדותיו הרעות, וע"כ אף שהיתה מכירה, מ"מ איננה כמו מכירה דעלמא שהיא בלי חיבור אלא ברגע המכירה, ואף זה נמי נכרי כיון שהגיע המעות לידי אסתלק, כי עפרון לא הניח מתאוותיו להתחבר באברהם:
13
י״דוי"ל עוד כי אברהם שאמר נתתי כסף השדה קח ממני, היתה בו חכמה יתירה אחרי שהרגיש בעפרון כוונתו, התחכם לאמר לעפרון שהכסף נותן לו בלשון קיחה, כי לעולם הנותן מתחבר להמקבל ולא המקבל להנותן, וע"כ אם הי' החיבור ע"י השדה הי' עפרון מתחבר לאברהם, אבל אברהם הסב את הדבר שהחיבור יהי' באמצעות הכסף ובזה יהי' החיבור ממנו לעפרון, אבל לא באמצעות מערת המכפלה, למען לא יהי' חיבור לעפרון אליו ולא למערת המכפלה, והנ"מ בזה יתבאר בסמוך, אבל באשר עם קבלת הכסף הי' רע עין נהפך לו החיבור קצת ע"י הכסף לרועץ ומעט קדושה שהיתה מתגלגלת בעפרון שהיא נרמזת בוא"ו של עפרון [כמ"ש בספה"ק שכל אות משם הוי' ב"ה הבאה בהתיבה לניקוד היא מורה על קדושה, ובאם התיבה חסירה מורה שנחסרה הקדושה] נחסרה ממנו ונמשכה אחר אברהם שהי' מתחבר אליו ונכתב עפרן חסר:
14
ט״וקיצור הדברים שמשונה הי' ענין קנין מערת המכפלה מכל קנינים דעלמא, דכל קנינים דעלמא כה"ג הם מבלעדי חיבור בין המוכר ללוקח, אלא ברגע המכירה ואף גם זאת לא בנכרי, ושדה עפרון, הי' קנין עם חיבור:
15
ט״זומעתה יובן ענין הלימוד קדושי אשה משדה עפרון, שכמו ששם חיבור אברהם לעפרון ע"י הכסף ושע"י כן משך ממנו את קדושת אות וא"ו, ומ"מ נקרא קנין כמ"ש השדה אשר קנה אברהם, כן נמי קדושי אשה אף שאיננו קונה מאומה, אלא מ"מ הכסף עושה חיבור שהוא מתחבר אלי' ע"י הכסף ונעשית אגידא בי', אחר שנתרצית להיות נאסרת אכ"ע, וכמו בענין שדה עפרון, אלא באשר הי' רע עין ועם חפצו בחיבור אברהם לא סר מרעת מדותיו, נמשכה הקדושה שהיתה בו מאז ונדבקה באברהם, והוא נשאר ריק, אבל בקדושי אשה שהיא נתרצית להיות נאסרת אכ"ע ושויא א"ע אליו כהפקר כמ"ש הר"ן, נדרים (ל.) נשאר אצלה החיבור והאגידא להמקדש:
16
י״זומעתה מיושב מה שלא כתיב בתורה כי יקנה איש אשה, שא"כ הי' במשמע שהיא קונה דבר מה וזוכה בה, ואין הדבר כן אלא חיבור לבד שמתחבר אלי', וזהו כי יקח ולא כי תקח, שהרי הנותן מתחבר להמקבל ולא המקבל להנותן, ומיושב נמי קושיית התוס' דקיחה דשדה עפרון אכסף קיימא וקיחה דאשה אאשה קיימא, דאינו דייק משם אלא דחיבור אברהם לעפרון הי' באמצעות הכסף, וכ"כ כסף דהמקדש נותן לאשה, ויש להעמיס זה בתירוצו של התוס' דאינו חושש אלא שמוצא שם לשון לקיחה אע"ג דלא דמי:
17
י״חוממוצא הדברים נשמע במקבל ומשפיע שבאמצעות השפעה מתקרב ומתחבר המשפיע להמקבל, ואם המקבל אין ראוי לו החיבור עוד מגרע גרע, כי נמשך ממנו את מעט הקדושה שהי' בו מכבר ונשאר ריק ומנוער מכל, כדמיון עפרון שע"י שלא הי' ראוי לו החיבור באברהם, מחמת שלא נתרצה להניח את מהותו ומדותיו הרעות, נמשכה ממנו קדושת אות הוא"ו שהיתה בו מכבר:
18
י״טומעתה יתבארו דברי הזוה"ק הנ"ל, דבסוכות ישראל ממשיכים השפע בניסוך המים לכל העולם אף לאו"ה השונאים אותם, ומקיימים אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים, אך אם ס"ם יתן את כל הון ביתו באהבה דישראל למהוי לי' חולקא בהדייהו, היינו שיהי' חלק באהבה שבין ישראל להשי"ת ולהתחבר עמהם בהשי"ת, אז באשר אינני מניח את רשעתו, אלא שרוצה קרבת אלקים עם מהות רשעתו יחד, אז נהפך לו לרועץ ואז בוז יבוזו, והוא מלשון ביזה וכלשון הכתוב (תהלים ק"ט י"א) ויבוזו זרים יגיעו, והיינו שמעט טוב שיש בו יבוזו ממנו וישאר מנוער וריק, וכמו בעפרון כנ"ל, אלא באם עומד מרחוק בלתי חיבור, אז כל האומות וס"ם בראשם מקבלים השפעה, באמצעות ניסוך המים שישראל מנסכים:
19
כ׳ולפי האמור יובן הפרש השפעה שבין כל ימות החג, להשפעה שישראל בלחודייהו מקבלים בשמ"ע, דכל ימות החג באה ההשפעה בלתי חיבור השי"ת להנבראים, באשר הכוונה שאומה"ע יטלו מזו השפעה, ואם הי' בצירוף החיבור הי' מגרע גרע שהי' נמשך מהם כל חלקי הקדושה, ובאשר השי"ת חפץ ליתן השפעה גם לאומית הבלתי ראוים כי חפץ חסד הוא, וידוע שסוכות הוא זמן החסדים, ע"כ באה ההשפעה בלתי חיבור, וישראל מתדבקים בהשי"ת לא באמצעות ההשפעה, אלא ע"י מצוות החג סוכה לולב ערבה ניסוך המים, אבל בשמ"ע שההשפעה היא לישראל בלחודייהו, א"כ באה ההשפעה ע"י חיבור וישראל מתדבקים בהשי"ת באהבה באמצעות ההשפעה, ויש יתרון לישראל בדביקתם באמצעות ההשפעה מע"י מצות החג, דהדיבוק שע"י מצות החג כשיצא החג ואין עוד מצותו אתם, מסתלק מאתם החיבור, ולכל היותר הוא עד שלשים יום אחר החג, דעד אז נקרא אחר החג כבש"ס גיטין (ע"ז.), ובזוה"ק ח"ג (קנ"ב:) ברעיא מהימנא לגבי חג הפסח דכיון דכנ"י מתעטרא בעטרהא בניסן לא אתעדיאת כתרהא ועטרהא מינה תלתין יומין וכו' עיי"ש, ובוודאי כן הוא בכל חג, ומ"מ איננו נמשך יותר משלשים יום, אבל הדיבוק שע"י ההשפעה מתמיד כל השנה עם ההשפעה:
20
כ״אולפי האמור יתבארו דברי המדרש הנצבים פתח דברינו, קשה עלי פרידתכם עכבו עמי יום אחד, דמבלעדי שמ"ע הי' נפרד הדיבוק בהסתלקות החג ומצוותיו, ע"כ עכבו עמי עוד יום אחד, למען תנתן ההשפעה לישראל בלחודייהו, וזה יהי' עם חיבור שיתמיד כל ימות השנה ולא יהיו עוד נפרדים:
21
כ״בביום השמיני עצרת תהי' לכם, נראה שבא לומר לכם ולא לאחרים, כמ"ש לכם בהיתר אוכל נפש לכם ולא לאחרים בביצה (כ':) והיינו שההשפעה בשמ"ע היא לישראל בלחודייהו ואין לאחרים בה כלום:
22
כ״גוי"ל עפ"י דברי הזוה"ק ח"ג (רפ"ג.) בגוונא דא מצה בה מזמנין לשבעה יומין דפסח מזמנין לשבעה יומין דסוכות בז' מיני דאינון לולב ואתרוג וג' הדסים וב' בדי ערבה שבועות קראן לה באורייתא ר"ה יומא דדינא עכ"ל עיי"ש, הנה מבואר שמקבלין קדושת החג באמצעות מצוותיו, אך בשמ"ע אין בו שום מצוה מיוחדת מורה שמקבלין אור קדושת החג בלי אמצעי ובלי לבוש, כי מעשה המצוות הם לבושין להאור, ובאשר אין בו מצוה, הרי האור בא בלי לבוש, ובאשר בא בלי לבוש, שוב א"א שיהי' לאו"ה בו כלום כי הם רק לבוש, וכידוע פירוש הבעש"ט ז"ל בהא דלעתיד יוציא הקב"ה חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאים בה ורשעים נדונין בה, שבאשר השמש היא מלך הנבראים כשיוציאה מנרתיקה יתיצבו כל הנבראים בלי לבוש אלא בעצם כמו שהם, והצדיקים שתוכם ועצמם טוב, ואם יארע לפעמים פחיתות הוא רק בלבוש ואיננו נוגע בעצם, ע"כ מתרפאין בה, והרשעים שתוכם נחר אלא שבלבוש החיצוני יכול להיות נראה בהם מעט טוב וכשיתערטלו מהלבוש יתגלה בהתתייהו ודפח"ח, וזהו נמי עצרת תהי' לכם, שבאשר אור הקדושה בא בו בלי לבוש אין להם בו כלום:
23
כ״דובזה יש לפרש הכתוב והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון, והיינו דאך משמע העצם כמו שהוא כמו שדרשו ז"ל מאך את הזהב להעביר את החלודה, היינו שישאר הזהב בעצם כמו שהוא, וכן נמי הכא אך משמע שמחה בעצם בלי לבוש וזה איננו אלא ביו"ט האחרון:
24
כ״האך לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה, נראה דשמחה היא התגלות הנעלם, והנה בלילה הוא זמן העלם, ובמדרש בראשית ב"ש אומרים מחשבה בלילה ומעשה ביום, כי בריאת העולם היא לצאת אל הפועל לא היתה אלא ביום, ובלילה שהוא זמן ההעלם היתה בו רק מחשבה שהוא בהעלם, ואף שאין שייך לומר זה בקב"ה, מ"מ יש ענינים כאלו שאין אתנו יודע עד מה ואין לנו עסק בנסתרות, ובשאר לילות החג מחוייבים בשמחה לא מצד עצמם רק מצד טפל ליום שלפניו, ובשמיני אין שייך זה, שהרי רגל בפ"ע הוא, ומ"מ באשר שמ"ע איתא בזוה"ק ח"ג (רפ"ג.) א"ז שבעה יומין דסוכות וחג שמ"ע, משמע דשמ"ע הוא על גביהן כידוע מכל עניני אז שהאחד רוכב על שבעה כמ"ש מהר"ל, והנה סדר הזמנים שכתיב בהם ויהי ערב ויהי בוקר התחיל בז' ימי בראשית, ושמיני שרומז למעלה משבעת ימי הבנין שהוא קודם סדר הזמנים, ואין בו ערב אלא לילה כיום יאיר, וכמו שהי' ביצי"מ דהאי יובלא אפיק לישראל ממצרים, ובזוה"ק דהאי ליליא הוי נהיר לישראל כתקופת תמוז, ע"כ ליל שמיני יש בו התגלות הנעלם והיינו שמחה בפ"ע:
25
