שם משמואל, שמיני עצרת ושמחת תורה י״זShem MiShmuel, Shemini Atzeret and Simchat Torah 17

א׳שמ"ע

ב׳במשנה ריש תענית מאימתי מזכירין גבורות גשמים ר"א אומר מיו"ט הראשון של חג, ר' יהושע אומר מיו"ט האחרון של חג א"ל ר"י הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג למה הוא מזכיר, א"ל ר"א אף אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו, א"ל א"כ לעולם יהא מזכיר:

ג׳ויש להבין ניסוך המים כדי שיתברכו גשמי שנה כבש"ס ר"ה (ט"ז.), וכן ארבעה מינים שבאין לרצות על המים, יקשה נמי לר' יהושע הלוא אין הגשמים אלא סימן קללה בחג, ומ"ש דניחא לי' לר"י ובהזכרה קשיא לי', וגם לר"א יש להבין הלוא קושיית ר' יהושע היא חזקה א"כ לעולם יהא מזכיר, ובברייתא קאמר ר"א לפיכך אם בא להזכיר כל השנה כולה מזכיר, הלוא מ"מ יקשה מ"ש הכא דאיכא חיובא להזכיר ובכל השנה הוא רק רשות:

ד׳ונראה לפרש דהנה ההפרש בין הזכרה ובין השאלה, דשאלה שמבקשים ומתפללין על הגשמים, היא מעוררת השפעת וירידת הגשמים בפועל, וכענין מ"ש כי לא המטיר ה"א על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה, שפירש"י מ"ט לא המטיר לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וכו', אך ענין הזכרה הוא לעורר רצון השי"ת להוריד גשמים, וכענין שאמרו ז"ל בר"ה (ט"ז.) אמרו לפני מלכיות כדי שתמלכוני עליכם שאיתא בספה"ק הפירוש לעורר למעלה הרצון להמלוכה, והענין כמ"ש בזוה"ק כמלכא דאתוסף בי' חילא כד משבחין לי', וכן נמי י"ל שזהו ענין הזכרה של גשמים לעורר הרצון ולהוריד גשמים, וע"כ ס"ל לר"א דלולב וניסוך המים בחג והזכרה כולם ענין אחד הם שבאין לרצות על המים, היינו לעורר הרצון להוריד גשמים, וכשם שלולב וניסוך המים באין בחג לרצות על המים אף דגשמים סימן קללה בחג, משום דהרצון להוריד גשמים אין זה הורדת גשמים עדיין:

ה׳ויש להסביר הדברים עפ"י דברי ב"ר פ' י"ב ב"ש אומרים מחשבה בלילה ומעשה ביום, וב"ה אומרים מחשבה ומעשה ביום, ומ"מ שניהם מודים שנחלק זמן המחשבה מזמן המעשה, דאל"ה הי' לב"ה לומר שניהם כאחת ביום, משמע דגם ב"ה מודים דמחשבה בפ"ע ומעשה בפ"ע, וכבר הגדנו עפימ"ש בדבר ה' שמים נעשו דכביכול מבשרי אחזה אלוק', דדיבור הוא התגלות מחשבה הנעלמה שבלב, ובדבר ה' שהוא נגלה נברא העולם בנגלה, וכביכול במחשבתו ית"ש שהיא נעלמת נברא הנעלם של העולם שהוא פנימית העולם, וע"כ המחשבה לבריאת העולם מוקדמת לבריאת העולם בפועל שהיא בדבר ה', מורה על חלוקת פנימית העולם מחיצוניות העולם, שאחת מהם איננה עיקר אלא הכנה להשני':

ו׳וכדמיון זה י"ל בענין ריצוי על המים, שהוא אינו מעורר אלא המחשבה להורדת המים, ובזה נבראה פנימית הגשמים לבד, אבל הגשמים בפועל לזה צריכין לעורר בהתפילה ושאלה על הגשמים, ולפי"ז מובן תירוצו של ר"א לר"י, אף אני לא אמרתי אלא להזכיר, שזה אין לו ענין להורדת גשמים אלא לרצון ומחשבת הורדת גשמים, שבזה נבראה פנימית ענין הגשמים, וזה אינו סימן קללה בחג, כי הרצון להוריד הגשמים הוא בעונתן, וכמו מחי' מתים, ולפי"ז אין קשה לר"א קושיית ר' יהושע א"כ לעולם יהא מזכיר, כמו דלא תקשי על לולב וניסוך המים:

ז׳אך ר' יהושע ס"ל דאינה דומה לארבעה מינים וניסוך המים, שבהן אין אומר ואין דברים אלא מחשבה ורמז שבמעשה ההוא מרמזין על הכוונה, ומחשבה מעוררת למעלה נמי מחשבה להוריד הגשמים, אבל בהזכרה בדיבור מעורר נמי דיבור שבו נבראו הגשמים בפועל, ושוב הוי סימן קללה בחג:

ח׳וי"ל עוד דפלוגתת ר"א ור"י תלוי' בפלוגתת ב"ש וב"ה, כי ידוע דר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש, ור"י כב"ה, והיינו דכמו דב"ש סברי מחשבה בלילה ומעשה ביום, ומשום דס"ל דהמחשבה שממנה נבראה פנימית העולם צריכה נמי להיות בזמן שאין ראוי לבריאת עולם בפועל שאיננה אלא ביום, ע"כ ס"ל לר"א נמי דהזכרה שממנה נתעוררה ונתהותה פנימית הגשמים, צריכה להיות בזמן שאין ראוי לגשמים דהיינו בחג, שאז אין ראוי לגשמים שאינן אלא סימן קללה בחג, ור"י כב"ה שהמחשבה ומעשה ביום, ואף שראוי אז גם למעשה לא אכפת לי' אחר שהי' בזמן בפ"ע, כן נמי הזכרה ושאלה אינן זקוקין לזמנים מתחלפין, ואף שראוי למעשה הורדת גשמים בפועל אפשר להיות גם הזכרה, לעורר מחשבה שממנה נתעוררה ונתהותה פנימית הגשמים, וע"כ גם הזכרה איננה אלא ביו"ט האחרון שראוי גם לגשמים בפועל ודו"ק:

ט׳בפייט של תפלת גשם זכור טען מקלו ועבר ירדן מים, יחד לב וגל אבן מפי באר מים, כנאבק לו שר בלול מאש וממים, לכן הבטחתו היות עמו באש ובמים, ויש להבין מי הוא השר בלול מאש וממים, כי במדרש יש דעות אם הי' מיכאל או שר של עשו, והנה מיכאל הוא שר של מים, ובמדרש מיכאל הוא מים וגבריאל הוא אש ואין מכבין ולא מייבשין זא"ז ועליהן נאמר עושה שלום במרומיו וגם שר של עשו לא מצינו שיהי' בלול מאש וממים, ומצד הסברא בודאי כולו אש כי שרשו הוא ממדת הדין קו השמאל, ואף דבמדרש שיש מלאכים שחציים מים וחציים אש, אבל הנאבק עם יעקב איננו מהם, וגם הלשון יחד לב וגל אבן מפי באר מים יש להתבונן מה יחד לב הי' שם:

י׳ונראה לפרש דהנה בזוה"ק שאברהם הוא מיא ויצחק אשא אלא שבעקידה נכלל אשא במיא ומיא באשא, והנה עוד בזוה"ק דיעקב כלול הוה, ויש להתבונן הלוא גם אברהם ויצחק היו כלולים מיא באשא ואשא במיא ומה רבותא דיעקב:

י״אונראה דהתכללות אברהם ויצחק היתה שכל אחד הי' בידו לאחוז גם במדתו של השני, כמו שתמצא שאברהם מדתו חסד ומ"מ בעת העקידה אחז במדת הגבורה לשחוט את יצחק ומ"מ מדתו היתה גם להלן מדת חסד אלא שהי' בכחו להתלבש לפעמים במדת הגבורה וכן נמי יצחק הי' באופן זה כלול באברהם ומ"מ נשאר במדתו מדת הגבורה אבל יעקב היתה מדתו גבורה משתיהם, ע"כ כולל את שתיהם וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם שערי אורה בספירת התפארת שהיא כוללת חסד וגבורה ע"כ שבא ממדריגה שלמעלה מחסד וגבורה וכן הוא כולל למעלה מלמטה ע"כ שהוא למעלה מבחי' ההבדל שיש בין חכמה למלכות עכת"ד הצריך לענינינו:

י״בוהנה ידוע שיעקב מרכבה למדת תפארת ע"כ מה שהוא כלול חסד וגבורה פירושו נמי שהוא גבוה משתיהם, ואף שלכאורה בלתי מובן איך אפשר זה לבו"ד, ובב"ר סוף פרשה י' מלך בו"ד בשעה שהוא עושה אוסטאטיבא אינו נותן דוטיבא ובשעה שהוא נותן דונטיבא אינו עושה איסטאטיבא וכו' אבל ברורן של דברים הוא עפ"י דברי הזוה"ק שיעקב כולא שמא דקב"ה, ואף שגם אברהם ויצחק מעשיהם היו לשם שמים, מ"מ רבותא דיעקב שהי' בטל לרצון השי"ת בתכלית הביטול וכענין שמצינו בחיות הקודש אל אשר יהי' שמה הרוח ללכת ילכו, ואם הי' רצון השי"ת כה הי' כה, ואם אחרת הי' אחרת, אבל הוא ע"ה מצד עצמו לא השתמש בשום מדה, וזהו הפי' כולא לשמא דקב"ה ודו"ק היטב, ומעתה מובן רבותא דיעקב דכלול הוה: ולפי האמור יתבאר הא דנחשב זכות ליעקב טען מקלו ועבר ירדן מים, עפ"י דברי זוה"ק ח"ג (ר"ח:) מקל הוא דינא קשיא תקיפא, ובזוה"ק ח"א (קס"א.) מאן מקלות אינון דרגין דאינון בי דינא, והיינו שמאחר שהי' רצון השי"ת שילך חרנה לסבול גלות שהיא דינא קשיא תקיפא, הי' הוא בעצמו נמי רצונו בכך, וזה שרמז הפייטן שטען מקלו, כזה שטוען משאו על כתפו, ומובן עד כמה גדולה זכותו בזה:

י״גוהוסיף ואמר יחד לב וגל אבן מפי באר מים, ויש לפרש דהנה יעק"א כשהלך לבית לבן לקחת לו משם אשה, וידע היטב שצריך מירוק בבית לבן, כמו שהי' אח"כ כמ"ש הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, חורב הוא תקיפא דשמשא מירוק למדתו של יצחק שהי' פתוך בי', וקרח בלילה למדת אברהם שהי' פתוך בי', וכבזוה"ק שאברהם מיא ויצחק אשא, ואפשר לומר נמי להיפוך עפ"י דברי הזוה"ק דתוקפא דשמשא הוא מסטרא דדרום דרגא דאברהם, וקרח בלילה מסטרא דצפון דרגא דיצחק אגלידו מיא, ולפי הסדר תחילת מעשיו שמה הי' לו לעסוק בהשלמת נפשו וכמ"ש הרב בסידור בפי' דברי הש"ס מעקרא דעביד אינש אדעתא דנפשי' היינו השלמת נפשו ואח"כ הלימוד לשמה, היינו לשום תועלת ותיקון התורה, אך יעקב באשר הי' כולו לשמא דקב"ה לא נזכר לעשות להשלמת נפשו תחילה, אלא ראשית דרכו היתה לגול את האבן מעל פי הבאר שזה רמז לעתיד, כבמדרש דפרשין בי' שית שיטין עיי"ש, וישק את הצאן, וידוע שהבאר ההיא היתה בארה של מרים כבזוה"ק, והי' רמז לישראל לבתר לסלק את האבן זה יצה"ר ולהשקותם מבארה של מרים שהיא הכנה טובה לרזין דאורייתא, כידוע שהאריז"ל השקה את הרח"ו כוס מים מבארה של מרים כדי שיהי' ראוי לקבל את הסודות, והכל נמשך מפאת שיחד לבו להשי"ת ולא זכר מצרכי עצמו כלל, רק הי' כולו לשמא דקב"ה כנ"ל, וזהו יחד לב וגל אבן מפי באר מים:

י״דוהוסיף לומר כנאבק לו שר בלול מאש וממים, ויתבאר עפ"י דברי הש"ס חולין (צ"א.) חד אמר כת"ח נדמה לו וחד אמר כגוי נדמה לו, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שיצה"ר נמצא בשני אופנים, יש שהוא מטעה את האדם לאמר לטוב רע ולרע טוב ולהראות לו פנים לעשות מעבירה מצוה, זהו כת"ח נדמה לו שמראה לו פנים שזה מותר ועוד יותר שהיא מצוה, ויש שהוא תוקף בכח להסיתהו לעבירה אף שיודע שהיא עבירה, וזהו כגוי נדמה לו עכ"ד, ובודאי אלו ואלו דא"ח שהשתדל להכניס ביעקאע"ה שני סוגי יצה"ר אלו:

ט״וויש להוסיף ולומר דשני מיני יצה"ר אלו הם מקבילים למדתו של אברהם, ולמדתו של יצחק, יצה"ר של כת"ח נדמה לו מקביל למדתו של אאע"ה בקדושה שהי' ממשיך את כל באי עולם בחן שפתיו אל תחת כנפי השכינה, ולימדם דעת איזה דרך ישכון אור, ולעומתו בטומאה יצה"ר שכת"ח נדמה לו, ומדתו של יצחק מדת הגבורה והיראה בקדושה לכבוש עבד תחת רבו ושפחה תחת גבירתה, ולעומתה בטומאה יצה"ר דכגוי נדמה לו, ובאשר מדת יעקב גבוהה שכוללת שניהן כנ"ל, ע"כ נראית מעלתו שנאבק עם שני מיני יצה"ר אלו שבא עליו בכח מלאכי, ואעפי"כ לא הי' יכול לפגמו ח"ו, ומפני שהוא גבוה משניהם ע"כ דכא את כח המלאך זה תחת רגליו, דזה ויברך אותו שם וברש"י שגילה לו שם ישראל, ובזוה"ק נוטריקין ישראל שיר אל אל מימינא שיר משמאלא, להורות שהוא כלול וגבוה משניהם, והנה שני סוגי יצה"ר שמקבילים נגד מדת אברהם ומדת יצחק כנ"ל שהם בחי' אש ובחי' מים, וזהו שרמז כנאבק לו שר בלול מאש וממים, היינו שני סוגי יצה"ר:

ט״זוזהו שמסיים לכן הבטחתו היות עמו באש ובמים, שמחמת שהוא נצח שני סוגי יצה"ר אש ומים, זיכה לזרעו אחריו שיהי' בכחם לעמוד נגד שני סוגי יצה"ר אלה, ומזה נסתעף שגם בגשמיות יתקיים בישראל לעתיד הבטחה, שכתוב כי תעבור במים אתך אני ונהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך אכי"ר ב"ב:

י״זונראה לומר דזה ענין שמ"ע, שבזוה"ק (ח"ג ק"ד:) שהוא כלול כל האושפיזין ויעקב רישא דחדוותא, שמיום זה נוטלין כח לכל השנה לעמוד נגד שני מיני יצה"ר אלה, ואולי זהו הענין שכל ישראל עולין אז לתורה שהיא תפארת דרגא דיעקב להתקשר כל אחד בשורשו, כידוע ששים רבוא נשמות כנגדן הם ששים רבוא אותיות שבתורה, למען ישאר קשר זה לכל השנה:

י״חואפשר שזהו מה דאיתא במדרש קשה עלי פרידתכם, שלכאורה אינו מובן, שהרי כל הקושי של הפרידה הוא מצד האהבה שנתאהבו ישראל ונרצו לאבינו שבשמים בימים הקדושים, א"כ מהו העצה שיתעכבו עוד יום אחד, הלוא אז תגדל האהבה עוד יותר, ויהי' קושי הפרידה ביותר קשה, אך להנ"ל י"ל דכל ימי החג נתקשרו כל אחד לפי שורש נשמתו לבד, אף שבחג נעשו כל ישראל חברים, מ"מ אחר החג יעמוד כל אחד במצב שורש נשמתו לבד, וזהו קשה עלי פרידתכם, היינו זה מזה, ע"כ העצה עכבו עמי עוד יום אחד שהוא שמ"ע דרגא דיעקב שהוא כלול מחמת שגבוה מהכל כנ"ל, וישארו קשורים במדת יעקב כנ"ל.

י״טהענין שבפסח מברכין טל ובשמ"ע גשם, בפשיטות דזה זמן הנצרך לגשמים וזה לטל, אבל הרי לא במקרה נסדר סדר הזמנים, שבזמן זה יהי' צורך לגשמים ובזה לטל:

כ׳ונראה דהנה טל לא מיעצר לעולם ואיננו בא לפי מעשה התחתונים, וכמ"ש מיכה (ה' ו') והי' שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה' כרביבים עלי עשב אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם, וברש"י שם כטל מאת ה' שאין בא לעולם ע"י אדם, ומשמע דהאי אשר לא יקוה לאיש אטל קאי, והטעם לפי שאינו תלוי בזכות התחתונים, אבל גשם תלוי בזכות וחובה, כמפורש בק"ש ונתתי מטר ארצכם וגו' ועצר את השמים וגו', וע"כ כמו יצי"מ שכתוב ואת עירום וערי' שלא היתה להם זכות במה להגאל ומ"מ יצאו בחסד ה', כך נסדר לעולם אז זמן בקשת הטל שבחסד ה' ולא לפי זכות וחובה, אבל גשם שהוא לפי זכות וחובה הוא בזמן החג אחר ר"ה ויוהכ"פ שישראל יצאו זכאין, ע"כ נסדר שיהי' אז זמן בקשת הגשם התלוי בזכות וחובה:

כ״אולפי האמור יש לפרש דברי הש"ס תענית (ד'.) א"ר ברכי' אף כנס"י שאלה שלא כהוגן והקב"ה השיבה כהוגן שנא' ונדעה ונרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו ויבוא כגשם לנו אמר לה הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש אבל אני אהי' לך דבר המתבקש לעולם שנאמר אהי' כטל לישראל, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירש כי טל עולה נגד החמה, וכל התועלת ממנו היא שמעורר ליחות העצמיי, אבל גשם הוא מוסיף ליחות, ודוגמתו באדם שיש שנותנין מן השמים חיות ואיננה חיות של עצמו כלל, ויש שמעוררין את האדם שתתעורר בו חיות עצמית, וזהו עיקר המבוקש, כי בשביל זה באה הנשמה לזה העולם כדי שתהנה מפרי מעשיה העצמיים ולא מפאת חסד ומתנה לבד עכ"ד:

כ״בולפי דרכינו הנ"ל יש לומר דגשם התלוי בזכות וחובה, פעמים אינו מתבקש, דאם ח"ו בלתי זכאין עוד ח"ו מגרע גרע, וכענין שבתוכחות יתו ה' את מטר ארצך אבק ועפר וגו', אבל טל דאינו תלוי בזכות וחובה ונותנין אותו מן השמים דרך חסד לבד, זהו דבר המתבקש תדיר:

כ״גנראה היות דשלשה מועדים פסח שבועות סוכות הם בזכות ג' אבות כידוע במדרשים, אבל שמ"ע הוא כנגד כנס"י עצמה, והוא כדמיון בית ראשון ובית שני, דידוע דבית הראשון עמד בזכות שלשה אבות, ובית שני בזכות כנס"י, וכמ"ש מהר"ל שלכן מקדש ראשון חרב בשביל שלש עבירות ע"ז ג"ע שפ"ד שהן היפוך מהות ג' אבות, ומקדש שני נחרב בשביל שנאת חנם שהיא היפוך כנס"י, וכן המועדים נותנין לישראל כח ועוז, השלשה מועדים שלא יתמשכו אחר ג' עבירות אלו ואביזרייהו, ושמ"ע להתאחד כל ישראל, והיינו משום דלעולם כל נשמות ישראל הן אחת, אלא שהגופים מפרידים כמ"ש הרב בס' התניא בענין מצות ואהבת לרעך כמוך שהוא כלל גדול בתורה, באשר מצוה זו תלוי' באם האדם מחשיב אצלו הנשמה לעיקר ובנשמות הם אחד, ע"כ נקל לו לאהוב את רעהו כמותו, ובאם ח"ו מחשיב את הגוף לעיקר הרי הוא נפרד, וע"כ אחר ר"ה יוהכ"פ וסוכות שישראל נעשו מזוככים, הוא זמן חיבור כנס"י לעשותם כולם כאיש אחד, ומזה בא היו"ט של שמ"ע, ואפשר שזהו טעם המנהג שכולם עולים לתורה בשמח"ת, כי ששים רבוא נשמות ישראל מקבילים לששים רבוא אותיות שבתורה, וכל ישראל מתאחדים אז נעשו הם עצמם דוגמת ספר התורה: