שם משמואל, שמיני עצרת ושמחת תורה י״חShem MiShmuel, Shemini Atzeret and Simchat Torah 18
א׳שמח"ת
1
ב׳במדרש וזאת הברכה ומהיכן למדו מאבות העולם למה שלא הי' אחד מתחיל אלא ממקום שפסק חבירו כיצד אברהם בירך את יצחק מנין שנא' ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק וכו' כענין שנא' ויתן לך האלקים עמד יצחק לברך את יעקב אמר ממקום שפסק אבא משם אני מתחיל אבא הפסיק ביתן אף אני מתחיל ביתן שנא' ויתן לך האלקים, ובמה חתם יצחק בקריאה שנא' ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו, עמד יעקב לברך את השבטים אמר איני פותח אלא בקריאה ויקרא יעקב אל בניו ובמה חתם בזאת שנא' וזאת אשר דבר להם אביהם עמד משה לברך את ישראל אמר איני פותח אלא בזאת מנין ממה שקרינו בענין וזאת הברכה:
2
ג׳ויש להבין מה נ"מ באיזה לשון התחיל, וכבר דברנו בזה, ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש, ונראה לפרש דהנה ידוע מדתו של אברהם היא חסד, וכפי מדתו כך היתה ברכתו למשוך ברכה לאפי' בלתי מוכנים אלי', וזהו ענין לשון ויתן שהיא לשון מתנה שאין מגיע להמקבל מתנה מאומה מהנותן, אלא בטובו ובחסדו של הנותן:
3
ד׳אך מדתו של יצחק היא מדת הדין, ומצד מדתו לא הי' לו למשוך ברכה אלא להזוכין עפ"י הדין, אלא שלקח לו לעזר את מדתו של אברהם, וזהו ממקום שפסק אבא משם אני מתחיל, היינו מחסד לאברהם, ומ"מ שיתף בה מדתו במה שאמר ויתן לך האלקים שפירש"י בדין, אם ראוי לך יתן לך, וכבר פרשנו שלא אמר אם יגיע לך שאז הי' במשמע עפ"י מדת הדין לבד, אלא אמר אם ראוי לך, היינו שיהי' עכ"פ ראוי לקבל את הברכה שלא תלך לחיצוניות ח"ו, ולא יהי' ח"ו כמ"ש עושר שמור לבעליו לרעתו, היינו שחלק הרע יתחזק בו ח"ו, אבל אם לא תהי' לרעתו, א"כ הוא ראוי עכ"פ להברכה אעפ"י שאין מגיע לו בדין יתן לו במדת החסד, וא"כ זהו השתתפות מדת הדין עם מדת החסד, ומ"מ סיים ברכתו בלשון קריאה, וכבר הגדנו בזה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהפרש שבין ויקרא הנאמר במשה לבין ויקר הנאמר בבלעם, דלשון ויקרא הוא שיתקרב אל הקורא אותו, והיינו שהדיבור הי' מגביה אותו ממצבו למצב היותר עליון ויותר גבוה, אבל בבלעם כתיב ויקר, היינו שהדיבור בא אליו למקום שהוא, וע"כ בלעם נשאר ברעתו אחר הדיבור כמו קודם הדיבור, ולא נתעלה ולא הוגבה כלל עכ"ד:
4
ה׳ויוצא לנו מדבריו שלשון ויקרא היא שיתקרב הלום אל הקורא ויתעלה ויגבה במעלה, וזה הענין שפסק יצחק בברכתו בלשון ויקרא, מאחר שהברכה היא במדת החסד אף שאינו זוכה בדין, נשאר עדיין חשש שגם צד הרע שעדיין דבוק בו ג"כ יתברך, ע"כ אמר בלשון ויקרא, היינו שיהי' מוגבה בעת קבלת הברכה עכ"פ ומרומם מחלק הרע שבו, וע"כ יתברכו רק חלקי הטוב ולא חלקי הרע:
5
ו׳וכן יעק"א כשבא לברך את בניו התחיל בלשון ויקרא מטעם זה, ממקום שפסק אביו משם התחיל, אך יעק"א הוסיף בברכתו לסיים בלשון וזאת, ויתבאר עפ"י דברי הרב המגיד הקדוש הרבי ר' בער זצללה"ה במלת זאת כי אות הז' רומזת לז' ימי בראשית שזה הנהגת הטבע, ואותיות א"ת רומזין להנהגת התורה שהיא מא' עד ת', וצירוף ז' עם א"ת רומז להתעלות הנהגת הטבע ולהצטרף עם הנהגת התורה שהיא למעלה מהטבע:
6
ז׳ובזה יש לפרש ברכת יעקב אע"ה אחר שהתחיל בלשון ויקרא שהגביה והעלה אותם למדריגה גבוהה כדי לקבל את הברכות סיים בלשון וזאת, היינו שהברכות שהן למעלה מהטבע יבואו גם בתוך הנהגת הטבע, כצירוף לשון זאת, וע"כ אפי' כשישראל יהיו ח"ו בשפל המצב שקועים בתוך הטבע ישיגו נמי הברכות, ובאופן זה התחיל מרע"ה הברכות בלשון וזאת, שאפי' ח"ו עד ארץ יגיע מצבם תופיע עליהם ברכתו, וזה שרמז הפייטן, אשרי העם שלו ככה, מאלקיו וגואלו ישא ברכה, מתברך בארץ ובשמים נערכה, וזאת הברכה:
7
ח׳ונראה עוד לומר דשלשה זמנים אלו ר"ה, יוהכ"פ, סוכות, מקבילין לשלש לשונות שבברכה הנ"ל, מתנה, קריאה, וזאת, ר"ה הוא זמן בריאת העולם כמו שאנו אומרים זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, וכמ"ש עולם חסד יבנה, שעדיין לא הי' מי שיעורר את הרצון לבריאה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שענין שופר של ר"ה הוא התעוררות הבאה מהשמים תחילה וכמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים, והיינו דבספרי איני יודע מי התוקע, כשנאמר וה' אלקים בשופר יתקע הוי אומר שהשי"ת הוא התוקע, א"כ הוא מקביל ללשון מתנה שאיננה באה אלא מצד הנותן לבד כנ"ל:
8
ט׳יוהכ"פ כתיב לפני ה' תטהרו, וכבר פרשנו שאז מגביהין את נשמות ישראל עד שורשם ומזה באה הטהרה, וכענין אמרם ז"ל מים שנטמאו משיקין אותם והם טהורים, כן נמי ביוהכ"פ ישראל נדבקין במקור הטהרה זה השי"ת, ובשביל זה הם מיטהרין, כאמרם ז"ל יומא (פ"ה:) אשריכם ישראל מי מטהר אתכם אביכם שבשמים, וזהו כענין קריאה שיתקרב הלום אל הקורא:
9
י׳סוכות הוא הארת קדושה עליונה עולם עליון על עולם התחתון כידוע מגימטריא סוכה צירוף שני השמות הו' אד', וכן לולב להשפיע שפע ברכות מדעת עליון לנוה אפריון למכון בית אלקינו והדברים עתיקין, וע"כ אחר שישבו ישראל שבעת ימים בסוכה תחות צילא דמהימנותא ונוטלין את הלולב זוכין בשמ"ע לבחי' וזאת, וע"כ קורין פרשת וזאת הברכה:
10
י״אבמדרש שעצרת הי' צריך להיות חמשים ייום אחר חג הסוכות כמו שבועות אחר פסח אלא מפני שהימים ימי חורף הקדימו לעשותו תיכף אחר חג הסוכות, וכן הוא בפייט חקר לאספו עם שבעה מפני טורח יולדת השבעה, ובאמת שגם שבועות נקרא בלשון חכמים עצרת:
11
י״בונראה לפרש דהנה ידוע בחי' אמת ובחי' אמונה, אמונה היא כשאינו יודע ורואה בעיניו אלא שמאמין, ובחי' אמת היא כשרואין ומבינים ויודעין שכך הוא באין שום ספק, והנה בפסח אוכלין מצה מיכלא דמהימנותא, והיינו שאז ישראל בבחי' אמונה בלתי שלימות המוחין, וכמו שהי' בעת יצי"מ שכתוב בהם ואת עירום וערי', אלא היו בבחי' אמונה כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, עד שספרו חושבנא לדכיותא וזכו לבחי' דעת, ועוד הקדימו נעשה לנשמע ובטלו את דעתם לדעת המקום, ובשביל כל אלה זכו לבחי' אמת ותורת אמת, והיו רואין את הנשמע ושומעים את הנראה, עד שידעו ידיעה שלימה, וזהו תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, פסח מתייחס לחסד לאברהם ושבועות מתייחס לאמת ליעקב:
12
י״גובדוגמא זו הוא בסוכות, שביוהכ"פ כאילו נבראו ישראל ברי' חדשה, ובמדרש שעליהם נאמר ועם נברא יהלל י"ק בסוכות, ובסוכות נכנסין המוחין אחת לאחת למצוא חשבון כידוע בכוונת עד שנתגדלו בבחי' דעת, אבל בסוכות עדיין הם בבחי' אמונה, וע"כ סוכה נקראת צילא דמהימנותא כמו מצה דנקראת מיכלא דמהימנותא, וע"כ עדיין צריכין לסוכה להגנה, וכשזוכין ליו"ט האחרון אז ישראל מלאים דעת שלימה, וא"צ שוב לצילא דמהימנותא אלא זוכין לבחי' אמת, כמו בשבועות שזוכין לבחי' אמת וא"צ למיכלא דמהימנותא, כן זוכין בשמ"ע לבחי' אמת וזהו שבזוה"ק שיעקב רישא לחדוותא, וזהו ששמ"ע הוא כעין יו"ט של שבועות, ועושין שמחת התורה:
13
י״דומ"מ נראה דשמ"ע יש בו יתרון נגד שבועות, דבזוה"ק בענין שבועות ת"ח כל ב"נ דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות, דהוא למזכי לדכיותא דא לא איקרי טהור ולאו מכללא דטהור הוא ולאו איהו כדאי למיהוי לי' חולקא באורייתא עכ"ל, ועוד אמרו ז"ל במדרש ויקרא פ' כ"ח אימתי הם נקראין תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, אך בשמ"ע לא רצינו זה, ומשמע דכל ישראל זוכין בו, דבמעשה בודאי כל ישראל ישבו בסוכות ונטלו לולב, אבל בחג השבועות שצריכין להיות נקראים עושין רצונו של מקום, וצריכין חושבנא למזכי לדכיותא, דא בודאי לא סגי לי' בספירה לחודא אלא אחר כוונת הלב הן הן הדברים:
14
ט״ווהטעם י"ל היות ידוע דשמ"ע רומז לעתיד שאז כל ישראל יש להם תיקון, וכבר הזכרתי בשם הרמ"ע מפאנו שבזמן ההוא לא יתאביד אפי' ניצוץ אחד מישראל ופירש מאמר הש"ס כפשוטו בניחותא גיהנם כלה והם אינן כלים, אלא יהי' להם תיקון, וע"כ שמ"ע שרומז לזמן ההוא כנודע, הוא מופיע על כל ישראל יהי' מי שיהי' אם אך רוצה להיות תוך כנסת ישראל, וי"ל דהיינו טעמא דהמנהג דכל ישראל עולין לתורה אז:
15
ט״זברש"י לפני מותו דאם לא עכשיו אימתי, משמע דבלא"ה הי' ממתין עוד, והטעם י"ל עפ"י דברי המדרש תולדות ויתן לך האלקים יתן לך הברכות ויתן לך כבישיהון ופירשו המפרשים כלי לקבל הברכות, ונראה שהברכות חלין כפי מסת הכלי לקבל הברכות, וע"כ ישראל שהיו מתעלין והולכין כל ימי מרע"ה, הי' רוצה להמתין עוד כדי שישתלמו עוד יותר, ויהיו יותר מוכנים לקבל את הברכות ויחולו עליהם ביותר:
16
י״זכ"ק אדמו"ר זצללה"ה הכהן הגדול מאלכסנדר אמר בטעם המנהג שאין הכהנים נושאין את כפיהם בשמח"ת משום דהי' נראה גרעון בברכת משה שעם ברכותיו צריכין עוד לברכת כהנים עכ"ד, ויש להבין הלוא ברכות מרע"ה לעולם דבוקין בישראל, וא"כ לעולם נמי איך הכהנים נושאין את כפיהם, ונראה מזה, שבשמח"ת כשקורין את הפרשה הוא כאילו מרע"ה עומד ומברך את ישראל, וכבר דברנו בזה:
17