שם משמואל, שמיני עצרת ושמחת תורה ט׳Shem MiShmuel, Shemini Atzeret and Simchat Torah 9
א׳שמח"ת
1
ב׳והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה, משמע דעיקר השמחה היא בסוכות דבו כתיב השמחה ושמ"ע מרבויא דקרא מפקא לי', וידועים דברי הש"ס זבחים (פ"ט.) דחטאת קודמת לאשם מפני שדמה ניתן על ארבע קרנות ועל היסוד, אף שאשם נמי טעון יסוד, מ"מ מאחר דבחטאת כתיב להדיא ובאשם נפקא לי' רבויא נחשב זה מעלה לחטאת לעומת האשם, וא"כ גם בנ"ד נחשב עיקר חיוב שמחה בסוכות נגד שמ"ע, וידועים עוד דברי רש"י פסחים (ע"א.) ותוס' ריש לולב וערבה (סוכה מ"ב.) דביום ליכא חיוב שמחה והדברים צריכין פירוש, היתכן שיו"ט שהוא לישראל בלחודייהו ואין לאומה"ע חלק בו, לא יהי' כ"כ חיוב שמחה כמו יו"ט של סוכות:
2
ג׳ונראה לומר דהנה כבר אמרנו הטעם שבשבת אין חיוב שמחה רק ביו"ט, דשמחה היא מכחות הלב, אבל המוח הוא בקרירות ובחשאי, ושבת היא יומא דנשמתא שהוא במוח, ע"כ אין בו חיוב שמחה אלא ביו"ט שיש בו רק תוספות רוח ולא נשמה כידוע, ומשכן הרוח הוא בלב ע"כ יש בו חיוב שמחה, וכעין זה יש לומר דסוכות הוא זמן קירוב באהבה כמ"ש הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, ואהבה היא כחות הלב, ע"כ יש בו תוספות שמחה, ושמ"ע הוא במעלה יותר כדמיון מוח על הלב, ע"כ אין בו כ"כ תוספות שמחה:
3
ד׳ויש לומר עוד דסוכות הוא נגד תורה שבכתב, ושמ"ע הוא כנגד תורה שבע"פ, ועיין רמב"ן, ע"כ השמחה של סוכות מפורשת בתורה שבכתב, אבל השמחה שבשמ"ע היא רק מתורה שבע"פ:
4
ה׳ולפי האמור יובן הטעם מה שאנו עושין שמחת תורה בשמ"ע, כי תורה שבכתב נכתבה גם להאומות על האבנים בהר גרזים והר עיבל, וע"כ גם עד עתה יש להם אחיזה בצד מה בתורה שבכתב, והיא מועתקת אצלם, אבל בתורה שבע"פ אין להם שום אחיזה, וידועין דברי הקרבן עדה שלכן נקראת מסכתא שהיא כעין מסך המבדיל בפני אומה"ע, וא"כ עיקר שמחת ישראל היא בתורה שבע"פ, שהיא רק לישראל בלחודייהו, ע"כ עושין השמחה ג"כ בזמן שהוא כנגד תורה שבע"פ שהיא לישראל בלחודייהו:
5
ו׳וממגד ארץ ומלואה ורצון שוכני סנה, פירש"י ותהא ארצו מבורכת מרצונו ונחת רוחו של הקב"ה הנגלה עלי תחלה בסנה, ויש לדקדק למה תאר בכאן את הקב"ה במה שנגלה בסנה, ונראה לפרש דהנה בשמות רבה פרשה ב' סי' ט' מה הסנה שפל מכל האילנות שבעולם כך היו ישראל שפלים וירודים למצרים, ונראה לפרש כפל הלשון שפלים וירודים, ששפלים הם במוסר וענינים רוחניים כי היו במ"ט שערי טומאה, ובשביל זה עצמו היו ירודים למצרים בגשמיות, ומ"מ נגלה הקב"ה וגאלם, כי הבחירה בישראל איננה אהבה התלוי' בדבר, שכשבטל דבר בטלה אהבה, אלא למעלה מן הטעם, וכמו שכתב מהר"ל שע"כ לא נאמר בתחילת סיפור ענין אאע"ה שהי' צדיק ועובד ה', דאי הכי הי' במשמע שהבחירה באברהם תלוי' בטעם צדקתו, וכשבטל הטעם מזרעו תבטל ח"ו הבחירה, ואינו כן אלא שהבחירה למעלה מן הטעם, וע"כ אפי' כשחטא ישראל הוא, וזה עצמו הורה במה שנגלה תחלה בסנה, שאפי' ח"ו הם בלי לחלוחית טובה נמי גאלם, וכמו שאמר למשרע"ה ראה ראיתי רואה אתה ראי' אחת היא מ"ת, ואני רואה שתי ראיות היינו גם מעשה העגל, ואעפי"כ וארד להצילו מיד מצרים, כי רוצה ה' בעמו ישראל ורצון הוא למעלה מהטעם, כי אין טעם לרצון:
6
ז׳והנה כבר אמרנו שנסיון יוסף הצדיק הי' כפול, שלא לבד טבע הגשמיות היתה משכתו לעבירה, אלא שזאת הרשעה הראתה לו פנים שלשם שמים נתכוונה והראתה לו שכך היא באיצטגנינות כמו שפירש"י שם שראתה באיצטגנינות שעתידה להוליד ממנה בן, אך יוסף הצדיק לא השגיח על שום חשבונות ואחת דבר בקדשו שדבר שהוא חטא ואסור לא יעשה, למעלה מכל הטעמים, וזהו וינס ויצא החוצה, וע"כ הגיעה זכותו שתהי' ארצו מבורכת נמי למעלה מכל טעם וחשבון, ואפי' ח"ו יהיו זרעו בלתי ראוים, ובודאי באמצעותו נמשך נמי ענין זה לכל ישראל, כי כל ישראל נקראו בשם יוסף, ומברכתו יתברכו גם הם, וזהו שאמר בכאן ורצון שוכני סנה, שרצון הוא למעלה מהטעם, שרצון זה הוא שנגלה תחלה בסנה להורות על עיקר זה שבחירת ישראל היא למעלה מהטעם מצד הרצון זה תהי' ארצו מבורכת כנ"ל:
7
ח׳את הגלעד עד דן פירש"י הראהו את בני דן עובדים ע"ז, ויש לתמוה למה הדאיב ה' את נפש הצדיק להראותו מראה כזה, והרי לשמחת לבבו הראהו ה' את הארץ, ולא להדאיב את נפשו:
8
ט׳ונראה דהנה ברש"י דהראהו את שמשון עומד מדן, והיינו דהראה לו שני מראות כאחד, בני דן עובדים ע"ז ואעפי"כ עומד מהם שופט אשר יעקב אע"ה כסבור עליו שהוא משיח, ובזה הראה לי שישראל אינם נעשים ח"ו אבודין לעולם, ואפי' ח"ו עובדים ע"ז עוד לא אבדה תקותם, כי השורש טוב וקיים לעולם ואם יכרת עוד יחליף, ומריח מים יפריח ויעש קציר כמו נטע, וזה הי' תנחומין גדולים על הסתלקותו מהעולם שחשש על ישראל מה תהא עליהם ובמראה זה נתקררה רוחו ונתישבה דעתו, והיתה לו לשמחת לבב ומשיב נפש:
9
