שם משמואל, שמיניShem MiShmuel, Shmini

א׳שנת תרע"א

ב׳במד"ר רב אהבה בר כהנא פתח חכמות נשים בנתה ביתה חצבה עמודי' שבעה שלחה נערותי' תקרא רב ירמי' בר אלעי פתר קריא בברייתו של עולם חצבה עמודי' שבעה אלו ז' ימי בראשית וכו' ר"א ב"כ פתר קריא באוה"מ וכו' חצבה עמודי' שבעה אלו ז' ימי המלואים וכו' שלחה נערותי' תקרא זה משה הה"ד ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו וגו':

ג׳נראה דהנה יש להבין הלא בכל מקום השמיני נכבד מהשבעה כידוע דכל שבעה הוא בטבע ושמיני הוא למעלה מהטבע, וכאן נראה לכאורה להיפוך שכל ז' ימי המלואים ישבו פתח אוה"מ ונתקיים בהם הביאני המלך חדריו ולא הסיחו דעתם מדביקות השי"ת, והשלמים שהקריבו היו קדשי קדשים ונאכלין רק בחצר אוה"מ, וביום השמיני לא היו צריכין לישב תמיד פתח אוה"מ, והשלמים היו רק קדשים קלים ונאכלין במקום טהור כמו לעולם:

ד׳אך יובן עפ"י דברי זוה"ק דהואיל שמצה יותר טוב לנפש מדוע אין אנו אוכלין תמיד רק מצה, ותירץ עפ"י משל לחולה שקם מחליו שתחילתו הוא צריך שמירה רבה במאכליו שלא יזיק לו, ואח"כ כשנתחזק כחו א"צ שמירה ויכול לאכול מה שרוצה, וזה י"ל ג"כ במלואים שבתחילת ענינם היו צריכין שמירה מאד כי כל שבעה הוא בטבע, ועולם הטבע הוא בגשמיות ואדמו"ר זצללה"ה הכהן הגדול מאלכסנדר אמר כי לשון טבע הוא מלשון טובע בנהר, שאדם צריך שמירה שלא יטבע בגשמיות, והגשמיות הוא היפוך מדתם שנא' ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים, ע"כ היו צריכים שמירה יתירה, וזה שביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו, היינו שמשה משכם והגביהם למדריגתם כי זה הוא הלשון קרא שקראהו שיביא אצלו הלום כמו שכתבנו מזה בפ' ויקרא, וידוע מדריגת משה שהי' תמיד מוכן לנבואה בלי שום הכנה ולא הי' בבחי' רצוא ושוב רק הי' דבוק וקשור תמיד בדרגין קדישין דילי', ולזה כשהגיע יום השמיני אחרי שנקשר אהרן בשבעה ימים והגיע יום השמיני שהוא על הטבע הגביהו למעלה על הטבע למען ישאר תמיד בקדושתו בלי שינוי עד שאין הטבע יכולה עוד להורידו מקדושתו, וכמו שבכל ימות השנה א"צ למצה כנ"ל, וע"כ איתא בש"ס כ"ג שסרח מלקין אוחו ומחזירין אותו לגדולתו שנא' אני ה' כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו:

ה׳והנה מעין זה הוא בשבת בראשית שכוונת הבריאה היתה שתהי' שבת אחר שבעת ימי בראשית, היינו שמלאכת יום השביעי נכפלה ונעשה בששי, וע"כ כשהגיע יום השבת כבר נגמרה מלאכת כל שבעה ימים, והיתה הכוונה שאח"כ יבוא יום השבת ותתקדש כל הבריאה עד שלא יהי' עוד אפשר להתקלקל, וע"כ אמרו ז"ל שאם המתין אדה"ר עד יום השבת הי' נגמר כל התיקון, והטעם כנ"ל שהי' בא והאיר אור גדול למעלה מהטבע על כל שבעת ימי בראשית, וכענין הנ"ל יום השמיני שאחר ז' ימי המלואים, וז"ש חצבה עמודי' שבעה והבנין הוא למעלה על העמודים וכה היתה הכוונה בעת בריאת עולם, אך אדה"ר נקרא פתי חסר לב שהניח דעתו של הקב"ה והלך אחר דעתו של נחש אבל בשמיני למלואים שהיו שבעת ימי המלואים ז' עמודים והשמיני על גביהן ואהרן ובניו שמרו משמרתם הי' תיקון בצד מה לחטא אדה"ר בזה:

ו׳וכפר בעדך ובעד העם, ובקרבנות העם הי' כפרה רק להעם לבדם, ולא לאהרן, וכבר עמדו בזה הכלי יקר ואוה"ח, ונראה דהנה קרבן הוא כשמו שמקרב הנשמה ומקשרה בשורשה, ומזה באה הכפרה ששואב חיים ממקור החיים או כמו מים שנטמאו שנטהרו בהשקה, ולפי"ז באשר שישראל היו דבוקים באהרן ואהרן בקרבנו קשר את נשמתו בשורשה ונדבקה במקור החיים ממילא כל ישראל שהיו דבקים בו נתקשרו במקור החיים באמצעות אהרן, אבל בקרבן העם ששורש נשמתם נמוך משורש נשמתו לא הי' ביכולת קרבן זה לקשר את אהרן בשורשו והבן:

ז׳וירא כל העם וירונו וגו' יש להבין מהו חידוש דברים שהי' בירידת האש עד שנתפעלו כ"כ וירונו וגו' הלא עמוד ענן ועמוד האש היו עומדים על מחנה ישראל כל ימי היותם במדבר, ובמדרש שאמרו אומ"ה אלוהית הם אלו שאין משתמשין אלא באש, ומה הוא הרבותא והחידוש בירידת האש, וי"ל שהם חשבו עצמם מרוחקים ונזופים מחמת חטא העגל, וכל עננים שהי' עליהם הי' רק בזכות משה, וכן בענן על המשכן לא הי' חידוש בעיניהם שהמשכן הי' הקמתו ע"י משה, אבל בקרבנות שע"י מרע"ה לא ירד האש רק ע"י עבודת אהרן, ואהרן הי' עליו קצף מחמת חטא העגל, וע"כ שכבר נרצה עוונם, וזה הי' ההתפעלות להדבק בהש"י באהבה אחרי ראותם חיבתם לפניו יתברך:

ח׳ויקחו שני בני אהרן וגו' אש זרה אשר לא צוה אותם, ויש להתבונן איך קדושי עליון אלו שאמר עליהם משה לאהרן עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך איך טעו בזה:

ט׳ונראה עפ"י מה שכתב הרב בכוונת המקוה דשמחה היא כוללת הפכים, והראי' שאדם בעת שמחתו הוא יכול לסבול אפי' שונאו ומתנגדו, ונראה דכן תהי' גאולה העתידה בב"א, ואף שלא זכו, עכ"פ בעתה תהי' הגאולה, והיינו שאז ישמח ה' במעשיו, ומחמת שמחה הגדולה יתקרבו כולם אפי' אלו שהיו ח"ו בתכלית הריחוק, ואחר שיתקרבו ויטעמו מתיקות ההתקרבות ישליכו איש אלילי כספו וזהבו וישובו בתשובה שלימה עד שיהיו נרצים מצד עצמם:

י׳וי"ל שזה היתה כוונת נדב ואביהוא עפ"י מאמרם ז"ל שאותו יום הי' שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ, וחשבו הם שהגיע זמן תיקון הכללי כמו לעתיד שהכל יתקבל ויתוקן ולא יהי' עוד שום זרות, וע"כ אז לא יהי' נצרך לאש קודש דווקא, אך הלא אחז"ל שלא הי' שמחה שלימה מחמת שמתו נדב ואביהוא, וא"כ הם שלא שיערו מראש שימותו הבינו שיהי' שמחה בשלימות, אבל באמת לא הי' השמחה בשלימות שבשמים עבר ועתיד והוה הכל צפוי מראש, אבל הם לא הי' ביכולתם לידע זה ושפטו רק משמחת הקמת המשכן שהבינו שמזה צריך להיות שמחה למעלה כיום שנבראו בו שמים וארץ, ע"כ טעו והקריבו אש זרה:

י״אבמדרש חטא בני אהרן שהורו הלכה בפני רבם, וי"ל דהנה בכתבי האריז"ל שהם היו תרי פלגי גופא מקלקול קין, וכבר אמרנו במק"א שענין קין הוא מלשון קנין כאומרה קניתי איש את ה', והוא הי' קנין ויש בעיני עצמו, ע"כ יצא לצד כפירה ושניות, אבל חלק הטוב שבו הי' להיות תקיף בעבודת ה' כענין ויגבה לבו בדרכי ה' ולא ישוב מפני כל, וע"כ הם שחשבו לתקן חטא קין אחזו במדה זו ויגבה לבם להקטיר קטורת לפי השערתם שמעשה זו נרצה בעיני ה' ולא המתינו על הוראת משה והכל הוא מפאת גודל חיזוק הנפש, אך החטיאו המטרה ולא עלתה להם התיקון כהוגן, ומ"מ מחשבה טובה אינה נאבדת, וידוע בספר הזוה"ק שבפינחס נתעברו בו תרין נשמתין אלין, וזשאה"כ זכור נא מי הוא נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו, כי ענין פנחס הי' כגון זה שהוגבה לבו בדרכי השי"ת ולא שאל עצה ממרע"ה כי הבא למלוך אין מורין לו כן, וזה הי' תיקון שלהם והבן:

י״בבמדרש א"ר יודן בר' שמעון כל בהמות ולויתן הם קיניגון של צדיקים לעת"ל וכל מי שלא ראה קניגון של או"ה בעוה"ז זוכה לראותה לעוה"ב כיצד הם נשחטין בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקרעו ולויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו, יש לפרש דלויתן הוא אהבה ודביקות מלשון ילוה אישי אלי, ושור הוא יראה ועול מלכות שמים שנא' פני השור משמאל וכשור לעול, ולעתיד יהיו שניהם יחד כאמרם ז"ל אטייל עמכם בג"ע יכול לא תהיו מזדעזעים ממני כו', ולכאורה הוא שני הפכים, אך אז יאיר אור גדול למעלה מכל ההפכים, וזה הוא הקניגון וכל מי שאינו נמשך אחר אהבת חיצוניות ורצון של עוה"ז ונקרא שלא ראה קניגון של או"ה בעוה"ז זוכה לראותה שאז יהי' התכללות כל המדות יחד וכל ישראל אף שכל אחד יש לו מדה מיוחדת לפי ערך שורש נשמתו, מ"מ יהיו כולם לגוי אחד בארץ מחמת אור הגדול שלמעלה מכל הפכים, כענין שכבר זכו לזה בצד מה בעת מ"ת שהיו כולם כאיש אחד בלב אחד, וזה שנקרא הזמן שבועות, ולכאורה הלוא הוא יום חמשים אחר שבעה שבועות, אך הענין משום שהכל נמשך מפאת התכללות ישראל יחד, וע"י כן אז האיר עליהם אור גדול כנ"ל, וזה בשבועותיכם מחמת שבועות שלכם, וכאשר ישים האדם אל לבו איך שזה יתד שהכל תלוי בו, נקל יהי' לו לכוף את יצרו להתאחד עם זולתו, כי לעומת ההתאחדות והתכללות זוכין להארת זמן מ"ת וזוכין לעתיד לקניגון של צדיקים, וכעין זה שבת אחר ששת ימי המעשה, שששת ימי המעשה הם נגד שש מדות שבכל יום מאיר מדה אחת, יום א' חסד כו', ובשבת נעשה מכולם כלל אחד ומאיר אור גדול שהוא כולל את כולם והולך ואור עד סעודה שלישית שהיא רעוא דרעוין שכלל כל הרצונות למעלה מהמדות והוא כעין קניגון כנ"ל:

י״גשנת תרע"ב

י״דבמד"ר אמר ר' שמואל בר נחמן כל שבעת ימי הסנה הי' הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים כו' ובשביעי אמר לו שלח נא ביד תשלח, אמר לו הקב"ה וכו' חייך שאני צוררה לך בכנפיך וכו' ר' לוי אמר כל שבעת ימי אדר הי' משה מבקש תפלה ותחנונים שיכנם לא"י ובשביעי אמר לו כי לא תעבור את הירדן הזה, ר' חלבו אמר כל ז' ימי המלואים הי' משמש בכהונה גדולה וכסבור שלו היא בשביעי אמר לו לא שלך היא אלא של אהרן אחיך היא הה"ד ויהי ביום השמיני:

ט״ונראה דהיה כתבו המפרשים שלח נא ביד תשלח היינו שכל מי שתשלח יהי' מי שיהי' הוא יותר ראוי ממני, כי הי' עניו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה, ויש להבין דא"כ למה נענש עלי' שאין לך מדה טובה מענוה וכל מה שעשתה החכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה. ונראה דמ"מ החטא הי' דבהדי כבשי דרחמנא למה לך דהי' לו להשיב אמריו לעצמו הלוא הש"י לפניו נגלו כל תעלומות לב ויודע יותר ממני שאינני כדאי, ואם רוצה לשלחני בודאי כך ראוי להיוח, אבל הוא ע"ה לא כן חשב, אלא מחמת שישראל בלתי ראויין כ"כ ע"כ שלח עבורם הפחות והשפל שבאנשים, כעין שאמרו ז"ל ב"ק (נ"ב.) כד רגיז רע"א על ענא עביד לנגדא סמותא, ובאשר נחן נפשו על ישראל סירב על השליחות, למען יהי' לישראל תועלת כשיהי' להם גואל טוב ממנו, ובמדרש שתחילה אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אני הוא שאמרתי אנכי אעלך גם עלה, הרי שהי' מהדר לטובת ישראל, ולכה"פ גואל טוב ממנו, ומ"מ לפי גודל מעלת משה גם זה נחשב לחטא, כללו של דבר שהי' זכות מצד אחד, ענותנותו הגדולה ומסירת נפשו לתועלת ישראל וחטא מצד אחד דבהדי כבשי דרחמנא למה לך:

ט״זוהנה בש"ס סוטה בהא דביקש משה לכנוס לארץ ישראל וכי לאכול מפרי' הוא צריך אלא לקיים מצות התלויות בארץ, והרח"ו כחב דהא שהי' מהדר לקיים את מצות התלויות בארץ משום דידע שפיר שאין רמ"ח אברי הנפש מתוקנים אלא ברמ"ח מצ"ע, ע"כ למען השלים את האברים שלו שהן לעומת מצות אלה הי' מהדר עליהן. הנה איתא במדרשים ובספה"ק דאם הי' משרע"ה נכנס לארץ הי' בלתי אפשר להיות גולין ממנה ובהמ"ק לחרוב, ואם היו ישראל חוטאין הי' ח"ו כלי' בשונאיהם של ישראל, שלא הי' יכול לשפוך חמתו על העצים והאבנים, וא"כ אף שהי' נצמח טובה גם לישראל בכניסתן לארץ, אבל תקנתן היתה קלקלתן ח"ו, וכן נמי מה שהי' חפץ משה בכהונה גדולה בודאי לא ללבוש את הבגדים או לכבוד המדומה הי' צריך, אלא דמבואר בכתבי האר"י שכל נפש צריך להתגלגל בכהן לוי וישראל כדי לקיים כל המצות שנוהגין רק בכהן או בלוי, וע"כ י"ל דהיינו טעמא של מרע"ה שחפץ להשלים המצות שנוהגין בכ"ג שלא יצטרך לבוא לגלגול וישלים כל המצות בעודנו בזה העולם כי הי' גם לוי והי' נשלם בכל קומתו, והנה מדתו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, והשפיל עצמו ממדריגתו הגדולה שהי' מרכבה לשכינה ועסק בדברים פשוטים, לעשות שלום בין איש לאשתו, ולהכשיר את ישראל לאביהן שבשמים, ובזוה"ק שאהרן הוא שושבינא דמטרנותא היינו להגביה את כנסת ישראל מלמטה למעלה, ולפי"ז יש לומר שלתועלת ישראל טוב יותר הכהונה לאהרן שהוא יכול להשפיל עצמו ביותר להגביה את ישראל:

י״זויש לומר עוד דהנה שבת גדול מיו"ט דשבת אסור בו מלאכת אוכל נפש וחייבין כרת על חילולו, ויו"ט מקבל משבת דשבת נקרא קודש ויו"ט הוא רק מקרא קודש כבזוה"ק, והנה בשביל זה עצמו שקדושת יו"ט פחותה מקדושת שבת, ורק מקבל משבת, יש לו מעלה שקדושתו מתעצמת ביותר בלב האדם שהרי האדם יש לו שייכות ביותר לקדושת יו"ט מלקדושת שבת, ומה"ט יש לומר דהנשמה יתירה של יו"ט אינה הולכת מהאדם אחר יו"ט כמו בשבת, כמ"ש הרמב"ן בספר האמונה והבטחון ואין מברכין על הבשמים במוצאי יו"ט, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד הטעם כי שבת קבוע וקיימא ואין בו תפיסת יד אדם, אבל יו"ט דיש בו תפיסת יד האדם דבי דינא מקדשין לי' ע"כ מתקיים יותר עכ"ד, ולפי דרכנו יש לומר דבאשר שבת מרומם יותר ממהות האדם ע"כ אין להאדם צירוף כ"כ עמו שיתקיים בו משא"כ יו"ט שהוא רק מקרא קודש ע"כ מתקיים ביותר בישראל שהם אנשי קודש ועיין בזוה"ק (צ"ד.), אבל שבת הוא קודש מלה בגרמי', וכמו שהגיד כ"ק אדומו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר במה שיסד האר"י ז"ל רשימין וסתימין בגו כל עלמין ברם עתיק יומין הלא בטיש בטישין, שבגו כל עלמין השבת הוא סתים ואין בהם אלא רשימא בעלמא ממנו שאינם יכולין לסבלו מחמת רוממתו, אלא ע"י שעתיק יומין בטיש בו שירד עכ"פ רשימו ממנו למטה, ושמחה נוהגת ביו"ט ולא בשבת ששמחה היא התפעלות הנפש והיא בחי' לב, ושבת הוא בחי' מוח שאין בו התפעלות וכבר דברנו מזה, וע"כ ביו"ט יש קרבנות מרובים משבת שהקרבנות הם לקרב את ישראל לאביהן שבשמים, ויו"ט באשר איננו כ"כ גבוה הוא מסוגל לזה ביותר, כי שבת מפני שהוא כ"כ גבוה לאו כל אדם זוכה בו כ"כ, והוא קבוע וקיימא, ויו"ט ב"ד מקדשין לי', ויש לומר דמשה הוא בחי' שבת, וכן אנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, ואהרן הוא בחי' יו"ט המקבל משבת, וע"כ לתועלת ישראל להגביה אותם ממטה למעלה כנ"ל שזהו בחי' כהונה גדולה הי' אהרן יותר מוכשר, שלרגלי גדולת ומעלת משה לא הי' יכול להשפיל עצמו כ"כ כעין שבת שאינו יכול להתעצם כ"כ בלב האדם:

י״חוזה שאמר לו הקב"ה חייך שאני צוררה לך בכנפיך, היינו שאני מתנהג עמך לפי שיטתך שחששת ביותר לתועלת ישראל, כן אני עושה בענין הכנסתך לארץ ישראל ובענין כהונה גדולה, והנה הוא לו לעונש מצד אחד, והפקת רצונו בצד אחד, ממש מדה במדה:

י״טויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', בת"כ, אמר להם משה לישראל אותו יצה"ר העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם מפני מה כי אני ה' אלקיכם הוא אלקי אלקים ואדוני האדונים עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', ופירש זקיני אדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק כי כתיב ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה', היינו שקרבו והעמידו את עצמם לקבל המדריגות, ואמר להם משה מדריגות אתם חפצים עשו אתם את שלכם אותו יצה"ר העבירו מלבכם וכו', עשיתם כן אז ממילא וירא אליכם כבוד ה' עכדה"ק, ביאור הדברים דבודאי ישראל שהי' לבם נשבר בקרבם מחמת חטא העגל ועשו תשובה גדולה מאד בודאי העבירו את יצה"ר מלבם, אלא דידוע דכל מה שאדם עומד במעלה גבוה, כן צריך לנקות עצמו ביותר, ויש דברים הרבה שאינם נחשבים כלל לחטא לרוב בני אדם אלא לאנשי מעלה לעומת מעלתם גם זה נחשב לחטא וכן כתיב וסביביו נשערה מאד, ואמרו ז"ל מלמד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, וידוע מה שכתבו הספרים בטעם היא"צ שבאשר אז הנשמה הולכת למקום גבוה אז נתעוררו דברים שבמקום הראשון לא הי' נחשב לחטא ובמקום גבוה זה גם זה נחשב לחטא וצריך מירוק, ולפעמים פוסקים עליו גהינם אף שכבר זה מנוקה מכמה שנים ויושב ברום המעלה, ומספרים על הרס"ק מראפשיץ זצללה"ה שהלך ר"ה לתשליך ופגע בהרבי מלובלין זצללה"ה בחזירתו מתשליך, ושאל לו הרבי אנה אתה הולך והשיב שהולך להגביה מה שהשליך הרבי, ולא לבד בדרך צחות אמר כן אלא שכן הוא באמת:

כ׳ולפי"ז ישראל אף שכבר היו נקיים בלתי שום פסולת, מ"מ כשהעמידו עצמם לקבל מדריגות אמר להם אותו יצה"ר העבירו מלבכם, היינו האומנם שיצה"ר שלכם מכבר עקרתם אותו, אבל אותי יצה"ר, שעתה מחדש נחשב ליצה"ר, שעד כה לא הי' נחשב ליצה"ר כלל, והכוונה על זה עצמו שהעמידו עצמם לקבל מדריגות, א"כ הרי אתם עובדים את עצמיכם לקבל פרס ולעומת מדריגות גדולות כאלו שאתם חפצים, גם זה נחשב ליצה"ר, אלא שתהיו ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום שיהי' כל מגמתיכם לצורך גבוה ולא לצורך עצמיכם, וזה שהוסיף תיבת ביראה אחת כי יראה הוא העומד מרחוק היפוך אהבה שהוא תשוקת האדם להתדבק בו ית"ש, וזה שאמר כשם שהוא יחידי כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, וזה יחוד המעשה שלא יתכוין בו אלא צורך גבוה לבד, אבל כשכוונתכם להשיג מדריגות אין העבודה מיוחדת לשם ית"ש, אלא גם לצורך עצמיכם, אלא אתם עשו את שלכם, ואז המדריגות יבואו ממילא, וכענין שאמרו ז"ל אל תאמרו אקרא וכו' שאהי' בן עוה"ב אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבוא, ואומנם אין זה עבור פשוטי העם כמונו והלואי שיהי' כל מגמתינו תמיד להשיג מדריגות ולא לכסיפין דהאי עלמא, אך יש בדברים האלה לימוד לכל איש באשר יש זמנים מיוחדים לכל נפש שבא בו התעוררות כמ"ש ביום השבת יפתח וביום החודש יפתח, ואז צריכין תשובה ביותר על דברים שבשאר זמנים אינם נחשבים כ"כ לחטא, ובזה יש לפרש כפל הלשון והתקדשתם והייתם קדושים, שאחר שתקדשו תצטרכו עוד להתקדש גם מזה שלא נצרכתם מקודם:

כ״אבת"כ הובא ברמב"ן אתם יש בידיכם לשעבר שנאמר וישחטו שעיר עזים במכירתו של יוסף וכו', להבין מה שייכות לחטא מכירת יוסף כאן בשמיני למלואים, וי"ל דהנה אוהל מועד מלשון התועדות, שכל ישראל נתועדין למקום אחד ונאסרו הבמות, וכמו בחיצוניות כן בפנימיות, וכשישראל הם לגוי אחד בארץ הם מתדבקים בהש"י כדכתיב ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו', והוא התועדות ישראל וקב"ה, והנה יוסף הצדיק יסוד עולם הוא המאסף את כל כחות ישראל ומקשר אותם באביהם שבשמים ומדתו נקרא כל, כי כל בשמים ובארץ, ובתרגום דאחיד בשמיח וארעא, ובמכירת יוסף פגמו ישראל במדה זו, שהוא ענין אוהל מועד, ועמד זה להם לשטן על דרכם, ע"כ הוצרכו לכפרה ע"ז החטא טרם שירדה שכינה לאוהל מועד, ובזה יובן ענין עשרה הרוגי מלכות שהיו על חטא מכירת יוסף שנתאחר עד סוף בית שני, שכל זמן שבהמ"ק קיים והיו ישראל מתאחדים כנ"ל לא הי' חטא הזה עושה כ"כ רושם, אבל בסוף בית שני שנתרבה השיאת חנם וחלק לבם נתעורר החטא ההוא כענין שנאה תעורר מדנים שבמדרש ריש פ' צו, ואולי יש לומר גם להיפוך שבאשר הי' בהמ"ק עומד להחרב ולא הי' להם דבר המאחד נתעורר אותו החטא והביא שנאת חנם בלבם, ובודאי שניהם אמת, שזה הביא את זה וזה את זה:

כ״בוימציאו בני אהרן את הדם אליו, הנה כל העבודות היו באהרן בעצמו, ובודאי הטעם עפ"י מה שכתב הרמב"ן שקרבנם שוה ליוה"כ, וכמו ביוה"כ שכל עבודות אינם כשרים אלא בכה"ג, כן הי' במלואים, ולפי"ז יש להבין מה נשתנה ההולכה שכשר בבני אהרן, ונראה דאף דדינם ככהנים הדיוטים שהרי אם עבדו אוננין היו מחללים הקרבן כדלקמן, מ"מ הי' להם דין כ"ג במקצת כדכתיב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו והי' אסור להם להטמא לקרובים כמ"ש הרמב"ן, ויש לומר דבחיצוניות הי' דינם ככ"ג, וע"כ כל אלה שהוא בחיצוניות נאסרו, אבל ההקרבה שהיא פנימית ענין הקרבן בזה לא הי' דינם ככ"ג, וע"כ הולכה שהוא עבודה שאפשר לבטלה כבש"ס סוף פ"ק דזבחים שוחט בצד המזבח וזורק, הנה שאין זה מעיקר פנימית הקרבן, ובזה שוב דינם הי' ככ"ג:

כ״גותצא אש מלפני ה' ותאכל את העולה וגו' וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם, וכבר התעוררנו בזה מדוע התפעלו כ"כ מהאש הלוא לא דבר חדש הוא להם כי עמוד אש הי' אתם תמיד, ולכאורה זה יותר פלא מירידת האש, ובמדרש שהיו אומה"ע אומרים עליהם אלוהית הם אלו שכל תשמישם באש, וכבר אמרנו טעם בזה, ויש עוד ליתן טעם דהנה כתיב אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו, וזה הי' ענין עמוד אש שהי' הולך לפניהם במדבר שהי' שורף את הקוצין ואת הברקנין כבמדרש, ובפנימית הנה המדבר הוא מקום נחש שרף ועקרב משכן הסט"א כבזוה"ק פ' תצוה, והי' האש מלהטת כדכתיב להבה תלהט רשעים, כי אש הוא מדת הדין כנודע והוא שמאל דוחה, עתה ראו חדשות שירד אש של מעלה וקיבל את קרבנם שזה דיבוק עצמי, כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל השפעות הבאות מלמעלה העיקר הוא מה שע"י השפעה מתדבקין באביהן שבשמים, כי השפעה הוא אמצעי בין נותן להמקבל עכ"ד, ואף אנו נאמר שכמו בהשפעה מלמעלה למטה שהדיבוק הוא רק דרך אגב שהרי צורך ההשפעה הוא להחיות התחתונים ואין להם חיים זולתם, ק"ו הקרבנות שהם השפעה מלמטה למעלה כבמדרש רעיתי כביכול מפרנסני, שהקב"ה אינו צריך להשפעה זו כדכתיב אם ארעב לא אומר לך כי לי כל חייתו יער, א"כ כל עצמה של השפעה זו היא הדיבוק שבאמצעית הקרבן מתדבקין באביהם שבשמים כמו נותן להמקבל, מזה נתפעלו מאד, ולא עוד אלא שירד אש ואכל את קרבנם, שאש הוא מדת הדין שמאל דוחה, ואצלם נעשה האש ימין מקרבת כמו שאמרו ז"ל שהצדיקים מהפכים מדת הדין למדת רחמים, מזה נתעורר אצלם התפעלות אהבה מאד, מזה יש לימוד לכל אדם להתעורר באהבה בזמנים המקודשים וביום ש"ק שהקב"ה רצה בנו, והפנימית כל העולמות שבים למקורם, ודי למבין:

כ״דבילקוט וידום אהרן מה הי' לו לומר וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ופי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דשמיני רומז לימות המשיח, וכינור של ימות המשיח של שמונה נימין ולעתיד כתיב ומל ה' את לבבך וגו' ומילת הגוף רומז לזה וע"כ מילה בשמיני, והנה אמרו ז"ל בחטא נדב ואביהו שהורו הלכה בפני רבם, ונראה דלעתיד לא יהי' שייך זה האיסור שהרי כתיב ולא ילמדו איש את רעהו לאמור דעו נא את ה' וגו', וזה שהי' יכול אהרן לומר הלוא כתיב וביום השמיני ימול דהוא רומז לעתיד, וא"כ כאן דהוא שמיני למלואים נמי רומז לעתיד וא"כ אין עליהם עון במה שהורו הלכה בפני רבים, ודפח"ח, ולפי דרכו זה יש לי להוסיף דברים ולתרץ גם לכל הדיעות בחטאם, דהנה מפורש בכתוב ויקריבו אש זרה, וצ"ל דחכמים ירדו לסוף הדבר מאין בא להם טעות כזה, וכל אחד לפי דרכו מצא חטא שהביא לטעות כזה, והנה אש זרה מבואר בזוה"ק ובספרים שרומז לסט"א שהי' לה התקרבות ואחיזה בקדושה ע"י מעשה זה והיינו שבשביל שהיו צריכים ליחד סטרא דקדושה ולא נתיחד באשר הי' דבר אשר לא צוה ה' ע"כ שרה במקומו דבר שהוא בהיפוך וכטעם טומאת מת בזוה"ק, והכניסו טומאה למקדש, אך זה שייך דווקא לאנשים גדולים כמותם שהי' להם ליחד כנ"ל, ואם אנשים פשוטים היו עושים ככה אפשר לא היו נענשים כלל אפי' אביאה רקנית שאעפ"י שנתנה התורה מסיני לא נענשו עלי' עד שנשנית באוהל מועד. ואז עדיין לא נשנית כמובן, אלא לפי מעלתם וגדלתן הי' חטא ונענשו עלי':

כ״הוהנה בטעם מילה בשמיני וערלות תוך זמנה לאו ערלות הוא, וקטן תוך שמונה מותר לסוכו בשמן של תרומה, איתא בספרים הקדושים כי ביום השמיני נשפע על התינוק קדושה יתירה שאינה יכולה לסבול את הערלה או כדי שלא יהי' להערלה יניקה מהקדושה ההוא, ע"כ באה מצות מילה, אבל קודם לכן שאין הקדושה גדולה אין הערלה מזקת, והוא ממש כענין הנ"ל, שלנדב ואביהו לרגלי גודל קדושתם הי' חטא, אך לעומת זה הי' התנצלות לנדב ואביהו שבאשר הי' ביום השמיני שרומז לעתיד כנ"ל, והי' שמחה לפני המקום כיום שנברא בו שמים וארץ, ובמדרש כלות משה שנכלו המזיקין מן העולם חשבו שהגיע לתיקון הכללי שלעתיד כמ"ש ואת רוח הטומאה יעבור מן הארץ, ואין מציאות לסט"א בעולם, וכנראה כן היתה כוונתם וחשבו לעשות גמר להתיקון, וקרבו מה שראוי לקרב, והשאר חשבו שכבר נדחה ונכלה מן העולם, וא"כ מזה עצמו שבאת לחייבם כעין ערלה בשמיני, בזה עצמו יש ללמד עליהם זכות, כנ"ל:

כ״וובזה יובן תיקונם בפנחס כבזוה"ק, והיינו דזמרי נמי ח"ו לומר עליו שכוונתו היתה לטמאות עצמו, אלא חשב שכבר נמתקה כענין רחב שהיתה לילית הקליפה וגיירה ונסבה יהושע, וכבר כתבנו במק"א שזה הי' ענין כישוף אחיזת עינים שחשב שחזרה לקדושה, וזה שאמר בת יתרו מי התיר לך, שאינו מובן שצפורה היתה צדיקת ובמדרש שטהרה את הבית כציפור, ומה דמיון לטמאה זו, ובע"כ לומר שחשב שגם היא חזרה להקדושה, אבל באשר לא כן הי', הי' ענינה כמכניס טומאה למקדש כנ"ל באש זרה, ופנחס הבין זה וקנא לה' והרגם ולא הי' לו טעות בה, ע"כ הי' תיקון לחטא נדו"א:

כ״זבמדרש מלכות הרביעית ר' יוחנן אמר שקולה כשלשתן ור"ל אמר יתירה משלשתן וע"כ שלשתן נרמזו בפסוק אחד, ודניאל ראה אותן בלילה אחת, והרביעית בפסוק אחד בפ"ע ודניאל ראה אותה בלילה אחרת בפ"ע, ואמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, דכמו בקדושה מדת אמת מבריח מן הקצה אל הקצה, כן להיפוך מדת השקר מבריח בקליפה מן הקצה אל הקצה, ועשו הוא שקר כבמדרש הא שוא שבראתי בעולמי, ופושט טלפיו, ומראה שהוא טהור, וטומאתו בפנים, ע"כ הוא מבריח את כל שלשתן או עוד יתירה משלשתן ודפח"ח, ובזה יש לומר דבזמירות שבת מזכיר הד' מלכיות, כל מלכות בחרוז מיוחד, ומלכות הרביעית בשלושה חרוזים, לרמז שהיא לבדה כשלשתן, ושייך זה לשבת כי שבת היא נחלת יעקב וכתיב תתן אמת ליעקב, והוא היפוך מלכות הרביעית שענינה שקר, וכמו ששקר מבריח מן הקצה אל הקצה והוא מחזיק כח כל המלכיות ממילא שבת שהוא אמת הוא מבטל את כל המלכיות, וע"כ אלמלי שמרו ישראל שבת אחת לא שלטו בה אומה ולשון:

כ״חויאמר משה אל אלעזר ואיתמר בניו הנותרים, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה לשון הנותרים עפ"י דברי הש"ס מגילה לשאר עמו שמשים עצמו כשיריים, והיינו שהם היו בעיני עצמם כנותרים. עכ"ד. ונראה דבשביל זה נשתיירו שהרי הי' זה היפוך חטא נדו"א שהורו הלכה בפני רבם או שנתחייבו עוד מסיני ויחזו את האלקים ולכל הדיעות הי' ענינם היפוך הכנעה, וע"כ הם שהיו נכנעים נצולו, ובזה יש לומר הטעם דבשביל שהושוו בדמימה זכו שנתיחדו בהדיבור בפרשה מאכלות אסורות, דהנה הדמימה נצמח ג"כ מפאת גודל ההכנעה שנכנע יכול יותר לקבל גזירת המקום מאהבה כמובן:

כ״טוהנה מאכלות אסורות כתבו ז"ל הטעם מפני שהנאכל ישוב לגוף האוכל, ובאשר מאכלות האסורות נשפעים משלש קליפות הטמאות א"כ נעשה חלק מהגוף נשפע מהטומאה ושוב אינו ראוי שישרה עליו נשמה קדושה, והרח"ו מוסיף שלעומת שהי' שורה בו נשמה קדושה שורה עליו כח טומאה כעין טומאת מת, ולדברי כולם הוא קילקול הגוף:

ל׳והנה האדם הוא מורכב מגוף ונפש ושניהם צריכין זיכוך, זיכוך הנפש הוא ע"י שכל התורה, והגוף ע"י הכנעה וביטול והמשכה לרצון הש"י, וע"כ הם שהי' בהם מדת הכנעה ונשלם גם גופם, להם ראוי ומתאים פרשת מאכלות אסורות:

ל״אענין עומר ושתי הלחם, עומר הוא שעורין מאכל בהמה ובמה שמקריבין זה להש"י, מכניעים את נפש הבהמיית להש"י, וזה הוא פתח להספירה וזיכוך נפש הבהמיית ממדות רעות, וכמ"ש במאמר הקדום שזיכוך הגוף שהוא נפש הבהמיית הוא רק ע"י הכנעה, ולפי זיכוך נפש הבהמית בא אח"כ זמן הקרבת שתי הלחם שהם חטים, וחמץ רומז להתנשאות שהם כח נפש השכלית וכמ"ש ספר הישר לר"ת שעניי התנשאות שבאדם באה מצד מעלת נפשו שהוא מן העליונים ע"כ מהותה להתנשא ולהשתרר, וכשמקריבין זה להש"י, מבטלין עי"ז גבהות הנפש להש"י, ולוקחין זה לתורה, אך כ"ז הוא אחר כניעת נפש הבהמית אבל בעוד נפש הבהמית בתוקפה אין זמן לבטל גבהות הנפש, אדרבה לפעמים היא צריכה כדי להתקומם נגד תאות נפש הבהמית, לחשוב גדלות נפשו שאין ראוי לפניו תאות המטונפות, ויבוא מזה להגביה לבו בדרכי הש"י ע"כ את הכל יפה בעתו זה בפסח, ולספור שבעה שבועות וזה בשבועות:

ל״בר"ח אייר

ל״גהנה חודש זה נקרא חודש זיו, נראה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר כי ניסן הוא מצד הכלל ולזה מורה טלה שאין להם אלא קול אחד, ואייר הוא מצד הפרט, וזה שמזלו שור וכמו שרמזו ז"ל בשופר של פרה כיון דקיימי גילדי גילדי, עכ"ד. ולי יש להוסיף בה דברים דהנה בחודש ניסן הי' התגלות אלקית עד שכל כחות החומריים נכנעו להקדושה כדכתיב וידעו מצרים כי אני ה', וזה שאנו אומרים בהגדה עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם, שמחמת התגלות אלקית נכנעו כל כחות החיצונים, וע"ז מורה טלה הכנעה כאמרם ז"ל מה טלה ראשו של זה בצד זנבו של זה, וע"כ הי' האור אלקי מאיר לכולם בשוה כי האור לא הי' כפי התעוררות התחתונים, והמסך המבדיל נתבטל א"כ הי' לכולם בשוה. והנה הוא בכלל, אבל אייר שלא הי' בו התגלות אלקית, וכחות החומריים לא נתבטלו מעצמם והם חוצצים ומבדילין בפני אור האלקי ואינו מאיר ללבות בנ"י אלא לפי ערך הזיכוך של כל אחד ואחד שסילק ממנו הפחיתות וכח ההסתר, וא"כ הרי הוא לכל פרט ופרט רק לפי ערכו, וזהו שמזלו שור כמ"ש ידע שור קונהו ומורה שהכל הוא לפי ערך הכרתו, וכתיב נודע בשערים בעלה ובזוה"ק כל חד וחד לפי מה דמשער בלבי', וע"כ יובן שנקרא זיו היינו שאין בו אלא זיו של האור המתגלה בניסן, והזיו אינו יכול להאיר דרך מחיצה עכורה אלא דרך זכוכית שלכן אין יד כולם שוה בו, וע"כ בחודש זה באו אילימה ושם שתים עשרה עינות מים כנגד י"ב שבטים ואין מים אלא תורה, היינו שכל שבט ושבט יש לו מעין מיוחד בתורה לפי ערכו:

ל״דובזה יש לפרש לשון ספר יצירה בניסן כתיב המליך אות ה' בשיחה, שאות ה' מורה על כנס"י והוא מצד הכלל כנ"ל, ובאייר כתיב המליך אות ואו בהרהור, כי ואו הוא אות המשכה כנודע, והוא אות אמת כמ"ש בזוה"ק, ובהרהור היינו כל חד וחד לפי מה דמשער בלבי':

ל״השמיני ופרה שנת תרע"ג

ל״וכתיב ויקריבו לפני ה' אש זרה וגו', וידוע בספרים הקדושים מהו אש זרה, ובזוה"ק (ל"ז:) ויקריבו לפני ה' אש זרה וגו' ודאי מלה אחרא אתקשרו בקשירא דא ושרו לכ"י לבר, ויש לתמוה על אנשים גדולים כמותם שאמר משה עליהם עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך יהי' להם טעות כזה, ולא הרגישו מהו קדושה ומהו חיצוניות, ונראה לפרש בהקדם ענין פרה אדומה, שאין טהרה לטומאת מת בלעדה, ומה שטעמה נעלם ולא נתגלה אלא למשה כאמרם ז"ל לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה, ובמדרש פ' חקת נראה שגם למשיח ואולי עוד לכל דורו יתגלה טעם פרה, ממקרא זה והי' ביום ההוא לא יהי' אור יקרות וקפאון עיי"ש ובגרסת הרד"ל:

ל״זונראה דהנה טעם הזוה"ק בטומאת מת ידוע שהוא מחמת שבכל דבר שנתרוקן ממנו קדושה מתאוין כחות הטומאה לדבוק בו, ע"כ מתדבקין כחות הטומאה בגוף מת שנתרוקן ממנו נשמה הקדושה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שלכן טומאה בוקעת ועולה עד לרקיע אף שזה ענין גבוה כאמרם ז"ל רשות היחיד עולה עד לרקיע, ורה"ר אינה תופסת אלא עד עשרה, ורה"י הוא בקדושה ורה"ר הוא בחיצוניות, מ"מ טומאה זו שהיא לעומת הקדושה שהי' שורה בגוף זה כמו שרה"י שהיא קדושה עולה עד לרקיע כן הוא טומאת מת, והאר"י ז"ל הוסיף לומר שלא תאמר שאחר שנסתלקה הנשמה באין כחות הטומאה אלא שזה עצמה הוא ענין המיתה שע"י שניתן רשות לכחות הטומאה לדבוק בו, אין נשמה הקדושה יכולה לסבול ובורחת, וממילא יובן שטהרה מטומאה זו היינו שתברח הטומאה מחמת גודל הקדושה צריך לקדושה נעלה מכחות הנשמה, שהרי הנשמה בורחת מפני טומאה כזו, וע"כ שצריך קדושה גדולה מזה להבריח את הטומאה, והנה כתב ונשמת ש' תבינם הרי שהנשמה היא מבינה, וע"כ כתיב ימותו ולא בחכמה, היינו שכל מקום שמאיר בחי' חכמה אין כאן בחי' מיתה, שדי לטומאה שניתן לה כח ורשות להבריח נשמה שהיא מבינה ולא מחכמה שלמעלה המינה כנ"ל שהטומאה היא לעומת הקדושה שהי' מקודם בגוף זה, ובכן בהכרח לומר שפרה אדומה שידוע בזוה"ק שהיא מבינה בהצטרף לה מים החיים נשפע בה כח החכמה מקור מים חיים, וכתיב תורת חכם מקור חיים, וגם חכם גמטריא חיים, וכן כתיב אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני הרי ששורשה בחכמה, והנה באדם נפש רוח ונשמה חי' יחידה, וביאר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שנפש רוח ונשמה מלובשים בתוך הגוף וחי' יחידה הם מקיפים מלמעלה, וע"כ כחות הטומאה להבריח נשמה הקדושה מהגוף הם רק לעומת הנשמה ולא לעומת חי' יחידה הגבוהים ממנה, והנה ידוע שבחי' חי' שורשה בחכמה, וע"כ אדרבה היא מברחת את כחות הטומאה כנ"ל שזה ענין פרה אדומה בהצטרף לה מים חיים כנ"ל, וידוע שמשה זכה לבחי' חי' ומשיח ליחידה, וע"כ נגלה טעם פרה למשה ולא לזולתו עד לימי המשיח דכתיב והי' ביום ההוא לא יהי' אור יקרות וקפאון שדרשו ז"ל שאז יהי' טעם פרה מגולה, והיינו משום שמשיח יזכה ליחידה:

ל״חולפי האמור יש לפרש ענין נדב ואביהו דהנה איתא בספרים שבחי' יחידה א"א להשיג אלא במסירת הנפש, וכבר היו קדושים שהשיגו בחי' יחידה אך נתפרדה נפשם מעל גויתם והרבותא במשיח שישאר בחיים בזה העולם ויש לומר עוד שבשביל בחי' יחידה שתהי' בזה העולם, מזה עצמו יצמח שרוח הטומאה תעביר מן הארץ כי רוח הטומאה מוצאו משניות כנודע, ובהופיע בחי' יחידה בעוה"ז יופיע לעומתה אחדות ה' בזה העולם וידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו' ויתבטלו כל השניות, וק"ו מפרה אדומה שמטהרת טמאים שמברחת את רוח הטומאה כבמדרש מזין עליו והיא בורחת, ונתגלה טעמה למשה שהי' בו בחי' חי' כנ"ל, מה גם למשיח שיהי' לו בחי' יחידה, שאז תטהר כל העולם, וע"כ נדב ואביהוא שהיו חכמים גדולים רצו למסור עצמם להשיג בחי' יחידה וחשבו שישארו בחיים, וכעין שהי' ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, וממילא יתבער רוח הטומאה ולא יהי' שום זרות בעולם, אך החטיאו המטרה שאז נמי היו ראוין לעונש אלא שהמתין להם עד כאן, ולא הי' בכחם להשיג בחי' יחידה ולהשאר בזה העולם, ונשאר עדיין זרות, ונסתעף שנדבק אש זרה במקום שאין ראוי:

ל״טשנת תרע"ד

מ׳ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן וגו', ובש"ס מגילה היום היתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנברא בו שמים וארץ כתיב הכא ויהי ביום השמיני וכתיב התם ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, ויש להבין דהרי ויהי טובא איכא באורייתא ומה חזית דדמיא להאי טפי מלאינך, ובעיקר הדבר יש להבין לשמחה מה זו עושה ביום הראשון שעדיין הי' הכל משמש בערבוביא ויותר הי' צודק השמחה ביום הששי שכתיב וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד וביום הראשון לא נאמר כי טוב אלא על האור לבד:

מ״אונראה דהנה במדרש רב אהבה ב"ר כהנא פתח חכמות בנתה ביתה טבחה טבחה שלחה נערותי' מי פתי ר' ירמי' בר אלעאי פתר קרא בברייתו של עולם וכו' חצבה עמודי' שבעה אלו שבעה ימי בראשית שנאמר כי ששת ימים וגו' ויברך אלקים את יום השביעי וכו' שלחה נערותי' תקרא זה אדם וחוה וכו' מי פתי יסור הנה הן הניחו דעתו של הקב"ה והלכו אחר דעתו של נחש ר' יונה בשם ר' אבא בר ירמי' פתר קרא בגוג לעתיד לבוא חצבה עמודי' שבעה אלו ז' שנים של גוג וכו' בר קפרא פתר קרא בתורה וכו' אחר כל השבח הזה מי פתי יסור הנה הן הניחו דעתו של הקב"ה ואמרו לעגל וכו', ר' אבא בר כהנא פתר קריא באוהל מועד וכו' חצבה עמודי' שבעה אלו שבעת ימי המלואים וכו' שלחה נערותי' תקרא זה משה הה"ד ויהי ביום השמיני, ויש לדקדק במה שאמר שלחה נערותי' תקרא זה אדם וחוה שאדם וחוה הם נערות הקוראות א"כ מי ומי הנקראים, גם הדרשות לכאורה אינן שוות דמעיקרא כשדורשין על ברייתו של עולם היתה הקריאה ביום הששי קודם החטא כמו שמסיק מי פתי שהניחו דעתו של הקב"ה והלכו אחר דעתו של נחש, וכשדורש באוהל מועד היתה הקריאה ביום השמיני:

מ״בונראה דהנה כוונת הבריאה היתה שמין האנושי ימשיכו את כל הנבראים אחר רצון הש"י, כי אז לא הי' העולם כ"כ מגושם ואפי' בהמות וחיות הי' בהם הבנה להשתחות לפני אדון כל כבמדרש שבאו כולם להשתחוות לפני אדה"ר והוא אומר להם אני ואתם בואו ונשתחוה נברכה ונכרעה לפני ה' עושנו, והיתה בחינת דעת והכרה גם בבהמות וחיות, והראי' מלעתיד שיחזור העולם כמו שהי' קודם חטאו של אדה"ר כמ"ש הרמב"ן, וכתיב לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, והיינו שכ"כ תתפשט ותרבה הדעת בכל הארץ שאפי' החיות ידעו וירגישו את רצון ה' שלא לרעות ולא להשחית:

מ״גוהנה ברש"י בראשית שכל המלאכה שהיתה ראוי' לעשותה ביום השביעי הקדים לעשותה בששי, כי בששי הי' בראשונה בריאת הבהמות וחיות וכתיב וירא אלקים כי טוב כמו שנאמר בכל יום ויום, הרי שבבריאת בהמות וחיות נגמר מלאכת היום ואח"כ כתיב האמירה נעשה אדם, ובריאת האדם היתה ראוי' להיות ביום השבת אלא שהקדים ובראו בששי כדי שיהא יום השביעי יום נייח, ולפי"ז בבריאת האדם נגמר מלאכת כל שבעת ימי בראשית, והיתה הכוונה שאחר גמר בריאת שבעת ימי בראשית אז ימשיכו אדם וחוה את כל הנבראים לקראת האלקים, ולעומתם יתקדש היום ויתעלה כל העולם עם כל הנבראים ותופיע קדושת שבת בכל הנבראים וזה יהי' קיום וחותם הבריאה, אך נתקלקל הענין בחטאו של אדה"ר אדם ביקר בל ילין ונתגשם העולם וכל הנבראים עוד אינם בבחי' דעת והכרה עד עת קץ שימלא הארץ דעה כנ"ל ואז תתקיים כל הכונה ועצת ה' היא תקום וישמח ה' במעשיו:

מ״דולפי האמור יש לומר דכן היתה הכוונה שיתתקן הכל במ"ת אך נתקלקל מחמת חטא העגל ולא הי' עדיין תיקון הכללי, וזהו דרשת בר קפרא דפתר קריא בתורה:

מ״האך אחר שנתרצה ה' לישראל וצוה להם על המשכן היתה הכוונה לחזור על תיקון הכללי, ובמקום אדה"ר שנתרחק נתקרב אהרן, והכוונה שאהרן בקרבנותיו ועבודתו יתקן המעוות ויחבר שמים וארץ ויתברר ויתלבן העולם קו לקו עד שיהי' תיקון הכללי בתכלית התיקון כמ"ש בבעל הטורים שלעתיד לבוא יהיו כל ישראל כהנים כמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו', והם ימשיכו את כל העולם כולו לחסות בצל הקב"ה ויחזור העולם לכמו שהי' ויסולק את מעבה ועכירת הגשם עד מלאה הארץ דעה, ומקודם לזה תתקיים דרשת ר' יונה שפתר קריא בגוג וכל דברי חכמים קיימים, כי הכתוב כולל הכל מה שהי' ראוי ומה שיהי' שהכל הוא בסגנון אחד, שאחר השלמת השבעה שהוא לעומת עולם הטבע שהוא כדמיון העמודים שהם יסוד הבית אח"כ יופיע אור שהוא למעלה מהטבע לסלק את גשמית הטבע לזככו ולרוממו שיהי' נמשך אחר רצון הש"י שיתקיים ישמח ה' במעשיו, ואם לא נתקיים בפעם הראשון עוד יבוא יום, וזה שאמר הכתוב ישמח ה' במעשיו שמח לא נאמר אלא ישמח שעתיד לשמוח כבמדרש:

מ״וקיצור הדברים שכל הקילקול שע"י חטא אדה"ר התחיל להתתקן ע"י אהרן וככה ימשך עד שיהיה לעתיד גמר התיקון, וכאשר נדקדק נראה שחטא אדה"ר הי' במחשבה דיבור ומעשה, במחשבה ומעשה איתא בתיקוני הזוהר שאדה"ר חאב במחשבה לעילא ובמעשה לתתא, וגם מצינו לו חטא בדיבור שאמר אכלתי ואוכל עוד, ובזה יובן שאהרן הקריב חטאת ועולה, שחטאת מכפר על המעשה והעולה על המחשבה, שתמהו המפרשים שהחטאת הי' לו להביא על מעשה העגל שהי' פגם במעשה, אבל עולה למה, שהכוונה היתה טובה שבשבילה זכה להיות כ"ג כבמדרש, ולפי דרכנו יובן כי גם חטא העגל נמשך מחטא הקדום, היינו שחטא הקדום גרם לו לאהרן שיזדמן לפניו מעשה מכשול כזה, כי לולא חטא הקדום מאדה"ר לא הי' ראוי שיזדמן לפניו מכשול כזה וכתיב ורגלי חסידיו ישמור, וע"כ הכפרה היתה באה על השורש ובאשר אז הי' גם חטא המחשבה ע"כ הוצרך גם לעולה, ובמה שחטא הקדום הי' גם בדיבור הי' התיקון עתה בדיבור ברכת כהנים, ואפשר עוד לומר דבש"ס יומא שגם מקרא הפרשה מעכב, אולי הי' גם זה באהרן כמו שמצינו ביוה"כ שהכ"ג הי' הקורא, וברמב"ן שהקרבנות היו מקבילים לקרבן של יוה"כ, א"כ גם זה הי' לכפרת חטא הדיבור:

מ״זולפי דרכנו זה יש לפרש ג"כ השמחה שהיתה ביום הראשון של מעשה בראשית, ושני לו השמחה ביום השמיני למלואים, דהנה הקב"ה צופה ומביט עד סוף כל הדורות וראה מראש את חטא אדה"ר והקילקול עד שסוף כל דבר לעת קץ יתתקן הכל וסוף המעשה הי' במחשבה תחילה, וכמו למשל אדם הבונה בית שיודע מראש שטרם יבוא לתכליתו יהיו הכותלים והרצפה מלוכלכים בסיד ובחרסית כדרך הבנינים, ואילו לא הי' מצוייר לפניו תכליתו וגמרו ונקיותו אלא לכלוכו בעודנו באמצע הבנין, בודאי לא הי' בונה אותו אלא שסוף המעשה גמרו ונקיותו מצוייר לפניו מראש, ושעתיד לקבל תענוג ממנו, כן הדבר בתחילת הבריאה הי' הכל גלוי וידוע לפניו כל הקלקולים והלכלוך חטאים עונות ופשעים וכמה וכמה דורות מכעיסין ובאין, ולולא שהעמיד הש"י לנגד עיניו את תכלית הכל ושעתיד לשמוח במעשיו לא הי' בורא אותו, אלא שהעמיד הש"י כמו חי נצב לפניו ית"ש את כל העתיד והשמחה שעתיד לשמוח במעשיו, וזה הי' תיכף בתחילת הבריאה, ע"כ מתיחס השמחה ליום הראשון כיום שנברא בו שמים וארץ הוא חומר היולי הראשון כמ"ש הרמב"ן אז הי' כל השמחה העתידה לנגד עיניו ית"ש באשר זהו התחלת הבריאה, ויוצדק בו השמחה יותר מאחר גמר מעשה בראשית שאז ג"כ לא הי' התכלית עד עת קץ והשמחה יותר יוצדק בהתחלה שצייר לפניו שמחה העתידה והעתיד וההוה הוא בהש"י בבחינה אחת א"כ אז הי' השמחה שלימה, וכן נמי בשמיני למלואים שנתקרב אהרן לעומת שנתרחק אדה"ר שממנו התחיל התיקון שלא תפסוק ולא תתבטל עד עת קץ כאמרם ז"ל מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו, ואף שהרבה הרבה זמנים יהיו בנתים חרבנות וגרושין וצרות מחול ירביון, מ"מ העמיד הש"י לנגד עיניו את הסוף ותכלית הכל ושמחה העתידה לבנות על יסוד זה, שנתקרב אחר שנתרחק והוא ממש דוגמת השמחה כיום שנברא שמים וארץ אף שלא הי' בשלימות וכנ"ל אלא מחמת שצייר לפניו העתיד, כן נמי הי' בשמיני למלואים דוגמא לו:

מ״חויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת. פירש"י להודיע שמכפר לו הקב"ה על מעשה העגל שעשה, ואינו מובן למה האריך ולא פירש בפשיטות לכפר על מעשה העגל ומהו הלשון להודיע שמכפר, ונראה דהנה בויקרא רבה פרשה כ"ז שור או כשב או עז וכי שור נולד והלוא עגל נולד אלא משום עשו להם עגל מסכה לפיכך קראו הכתוב שור ולא עגל, ועוד שם במדרש לעיל מיני' תמן תנינן כל השופרות כשירין חוץ משל פרה וכו' אלא מפני שהוא קרן של עגל על שום ולא יהי' עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון, וא"כ יש להבין למה נצטוה אהרן להקריב עגל, ונראה דהא דאמרינן ולא יהי' עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון הוא רק בעוד העון עדיין יש בו ממש, אבל העון שנמחל לגמרי עד שלא נשאר רושם חטא לא שייך זה, אדרבה איננו מזכיר עון אלא מזכיר זכות כי תשובה מאהבה זדונות נעשים כזכיות, וע"כ לא מצינו זה בחטא שנמחל אלא בחטא העגל שלא נמחל לגמרי, דכתיב וביום פקדי ופקדתי וגו', אך הא גופא צריך להבין הרי ישראל עשו תשובה גדולה מאד וקבלו עליהם ברצון נפשם להנתן למרמס למ"ה ולהיות דייש למלכיות, למה באמת לא נמחל לגמרי ומשרע"ה למה לא פעל ועשה תיקון לזה, ויש לומר דהנה בזוה"ק דישראל לא אצטריכו עגל לחטאת כמו אהרן משום דכל אינון דחבו בי' קבילו עונשא בין במלולא בין בעובדא בין בפולחנא, ואפי' אינון דלא עבדו מדי אלא דסליקו לי' ברעותא דלבייהו למפלח לי' אתענשו כמה דכתיב וישק את בני ישראל אלא כל אינון דסליקו ליה ברעותא דלא למפלח לי' אלא דסליקו גוונא דרעותא מיני' וכו', ופי' באור החמה ואפי' שלא הרהרו עבודתו אלא שעלה במחשבתם שיש בו ממשות, והנה ידוע שמקום שמשם בא התיקון צריך להיות במדריגה גבוה ממקום שנפגם ע"י החטא, וע"כ חטא פגם המוח הוא קשה יותר להתתקן, מה גם אלו דסליקו גוונא דרעותא מיני' שהוא פגם הרצון שהוא עוד יותר נעלה מהשכל כי הרצון הוא בגלגולת המקיף על המוח, ע"כ התיקון קשה מאד, וידוע שמשרע"ה זכה לבחי' חי' שהיא בחכמה ומשיח יזכה לבחי' יחידה שהיא בכתר, ע"כ גם משרע"ה לא הי' יכול לתקן חטא הזה לגמרי וביום פקדי וגו' עד משיח שיזכה לבחי' יחידה הוא יעשה תכלית התיקין, והנה כ"ז הי' בישראל שהי' החטא ברעותא, אבל אהרן שהמחשבה הי' טובה וזכה בשבילה להיות כ"ג אלא שהמעשה הי' לא טובה שהטעו אותו מכשפי ערב רב כבזוה"ק ועשה תשובה מאהבה כדאיתא בתדב"א, ע"כ נהפך בודאי לזכות, ואין כאן עון כלל, ולא שייך שלא יהי' למזכיר עון ע"כ שפיר הקריב עגל לחטאת, וזהו שפירש"י להודיע שמכפר לו וכו' שבזה שנצטוה להקריב עגל בזה מודיע שנתכפר לו לגמרי ולא נשאר שום רושם חטא כלל, אבל בישראל אם היו צריכין לחטאת על מעשה העגל לא הי' שייך שחטאתם יהי' עגל, אלא שלא היו צריכין אלא עולה ולא חטאת, ועולה איננה מזכרת עון אלא ריצוי בעלמא ואינה ענין להני דלכפרה קאתי דאית בהו משום מזכיר עון, ודו"ק:

מ״טויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' וברש"י לקמן פסוק כ"ג אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שע"י קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו, ויש להבין שאיך אפשר שיהי' באמת אהרן כדאי וחשוב ממשרע"ה והרי הכתוב מעיד ולא קם נביא עוד בישראל כמשה והכתיב נמי והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה, וגם אהרן הי' ע"פ האדמה וא"כ הרי הי' משה ענו יותר ממנו, ואף בהא שפירש"י שמות ואו כ"ו יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן לומר לך ששקולין כאחד, היינו בענין השליחות כמ"ש המפרשים ועיין כלי יקר, אבל במהותו הרי משה הי' רבו של אהרן ובמדרש שמות פ' ג' י"ז ואתה תהי' לו לאלהים אעפ"י שהוא אחיך הגדול ממך יהי' מוראך עליו מכאן אמרו מורא רבך כמורא שמים אמר לו כשם שמוראי עליך כך מוראך עליו [וכשאני לעצמי הייתי אומר דהא דשקולים הם הי' קודם יציאת מצרים ומ"ת, אבל אח"כ נתעלה משרע"ה וכפירוש הזוה"ק בפסוק ומשה עלה אל אלקים עיי"ש, ועוד אמרו ז"ל משרע"ה מחציו ולמעלה אלקים מחציו ולמטה איש, ולפי"ז הי' אפשר לומר דהא דשמות רבה פ"ג על אח"כ קאי] ומ"מ יהי' איך שיהי' אי אפשר לומר שאהרן כדאי וחשוב ממשה בעת הקמת המשכן:

נ׳ונראה דהנה אמרו ז"ל גדול מה שנאמר במשה ממה שנאמר באברהם שאברהם אמר ואנכי עפר ואפר [היינו שעדיין יש לו מציאות גרוע בצד מה] אבל משה אמר ואנחנו מה [היינו שאין לו מציאות של כלוה], והנה השוה לו בזה גם אהרן ששניהם לא הי' להם בעיני עצמם מציאות של כלום, וא"כ יש להבין מה שאמר הכתוב והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה שאמרנו לעיל שמוכרח שהי' ענו יותר מאהרן, ואיך אפשר להיות יותר מאין, כי ואנחנו מה פירושו שאין להם מציאות כלל והם בעיני עצמם כאפס ואין, ומה אפשר להיות יותר נעדר ויותר שולל מאפס ואין כידוע בהגיון שבדבר של מציאות יש לומר יותר ופחות אבל בשלילות אין שייך יתר ופחות כי אם תאמר שהשני פחות מראשון א"כ הי' לראשון בהכרח צד מציאות ולא שלילה:

נ״אונראה לפרש עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שיש שני מיני הכנעות, יש הכנעה מחמת שיודע ומרגיש שפלות עצמו, ויש הכנעה שאף שיודע מעלתו מ"מ לעומת שיודע ומשיג גדלות אלקית הוא בעיניו כאפס ואין אפי' הי' מעלתו אלפים פעמים ככה, אין למציאותו נגד מציאת ה' ראוי להקרא מציאות כלל וממין זה האחרון הי' ר' יוסף שאמר לא תתני ענוה דאיכא אנא, דאף שיודע מעלותיו ושהוא ענו מ"מ לא הי' תופס מקום בעיניו להקרא שיש לו מציאות בצד מה, עכת"ד, ויש לומר ששני מיני הכנעות האלו היו במשה ואהרן, משה איננו שייך לומר שלא ידע מעלתו שהרי ידע שפיר שמעולם לא זכה שום אדם למה שזכה, והוא בעצמו כתב בתורה את מעלותיו והאיש משה ענו מאד, ולא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אבל מ"מ באשר השיג מגדלות אלקית יותר מזולתו, הי' יודע שאין מציאותו ראוי להקרא מציאות יותר ממה שיודע זולתו והי' בעיניו כאפס ואין עד התכלית ולא מצא לעצמו שיהי' לו אפי' מציאות גרוע נגד מציאות הש"י, וע"כ איתא באבות דר"נ והאיש משה ענו מאד יכול אף ממלאכי השרת ת"ל מכל האדם אשר ע"פ האדמה ולא ממלאכי השרת, אף שמלאכי השרת הם קדושים וטהורים ואין בהם פחיתות ושפלות ולא שייך לומר בהם שהם ענוים מחמת השגת שפלות עצמם, וע"כ שהם ענוים מפאת השגות גדולות אלקית, וש"מ שמסוג זה הי' משרע"ה, אלא שמלאכי השרת משיגים יותר, ותדע שהרי הם מסרו למשרע"ה במרום מסודות אשר הוא לא ידעום כבמדרש וזוה"ק, ע"כ הם ענוים עוד יותר, ובסוג זה בודאי לא הגיע אליו אהרן שהרי משה השיג יותר:

נ״באך אהרן מדה אחרת היתה בו שהי' רואה בשפלות עצמו והי' בעיניו שפל עד התכלית מה גם אחר מעשה העגל שהי' חטא ההוא קבוע במחשבתו כענין שנאמר וחטאתי נגדי תמיד והי' נדמה לו המזבח בצורת העגל מה"ט כמ"ש הרמב"ן, וענין זה לא הי' במשרע"ה, הצד השוה שבהם שהיו שניהם בעיני עצמם כאפס ואין כמו שאמרו ואנחנו מה, זה מפני תוספות השגתו באלקית וזה מפני הרגשת שפלותו, וכל אחד בענינו גדול מחבירו, וע"כ בהא דוהאיש משה ענו מאד ששם מיירי מהענוה מחמת השגת גדלות אלקית שנאמר מכל האדם שממעט מלאכי השרת כנ"ל שהם יותר ענוים שבהם אינו שייך שפלות עצמם ע"כ כתיב מכל אדם אשר ע"פ האדמה ואהרן בכלל שבענין זה לא השוה לו אהרן:

נ״גוהנה במדרש נשא ויהי ביום. כלות משה ויהי ווי הי' מי אמר ווי מלאכי השרת אמרו ווי אמרו עכשיו הקב"ה מניח אותנו וכו', ובמגלה עמוקות פרשה זו שבשלושה מקומות קטרגו המלאכים סימן א'מ'ת' אדם משכן תורה, היינו בבריאת אדם קטרגו, ובמשכן היינו השראת השכינה למטה, ובנתינת התורה למטה, אך התחתונים נצחו, והטעם כמ"ש מהר"ל כי התחתונים הם עלולים ביותר, והיינו מחמת שיודעים בשפלות עצמם, ומקרא מלא הוא ואת דכא ושפל ובגמ' אני את דכא, ע"כ לגבי ענין השראת השכינה למטה שנצמח מפאת דכאות ושבירת הלב הי' באמת אהרן כדאי וחשוב ביותר ממשרע"ה, ואתיא הא כמ"ש האר"י ז"ל בלקוטי התורה למה אתה בוש לכך נבחרת לכך דייקא משום שאתה בוש, ולפי דרכנו יובנו הדברים היטב שמשום שאתה בוש והמזבח נדמה לך בדמות עגל ונשבר לבך בקרבך משום זה אתה נבחר שלהוריד השכינה למטה נתבקש איש כזה דווקא, ויש עוד מקום לומר שמה שנזדמן לאהרן שיטעהו המכשפים ויבוא חטא על ידו אף שרגלי חסידיו ישמור הכל הי' מטעם זה כדי שיהי' שבור לב עד התכלית, ואותה מדה נתבקשה להשראת השכינה, ולולא זה לא הי' אפשר שיהי' כ"כ שפל בעיניו ושבור לב כ"כ כי הי' קדוש ה' לא חטא מעודו כמ"ש הרמב"ן, ע"כ מה' היתה זאת להניחהו למקרי המכשפים למען יטעה וכנ"ל:

נ״דולפי האמור מענין שני מיני הכנעות יש לומר שהיינו ג"כ שני מיני הכנעות, הכנעה של ערב שבת, והכנעה של שבת, שבכתבי האר"י שכל העליות צריכין להיות בחי' ביטול והכ עה מקודם, ובע"ש נצרך להכנעה ע"י שירגיש בשפלות עצמו וזה ענין בר בי רב דיתבו בתעניתא במעלי שבתא, והיינו כמו שהגיד אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור דכל שאיננו חזק בעצמו לקיים כל תרי"ג מצות הוא בכלל ארור אשר לא יקים כמ"ש הרמב"ן ושבת הוא ברוך ואין ארור מדבק בברוך, עכת"ד, והעצה היעוצה לזה היא הכנעה ושפלות ובית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו, בזה מסלק ממנו את כחות הרעות וכל מחשבות טרדה דל"ט מלאכות ומשליך הכל ממנו להיות כאלו כל מלאכתך עשוי' ובזה בא לעומתו לקדושת שבת, אך בשבת עצמו אין ענין להתמרמרות הנפש, וכבר אמרנו שזהו שאנו אומרים צווחין אף עקתין בטלין ושביתין היינו הצווחין ועקתין שאדם על עצמו, אך מ"מ א"א לעליות שבת בלתי ביטול והכנעה כנ"ל, ולזה העצה הכנעה מחמת השגת גדלות הש"י שבשבת נפתחים עיני כל איש ישראל לראות ולהשיג מה שלא ידע, ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, וכל שמוגבה יותר נעשה נכנע יותר, וזהו ברם אנפין חדתין היינו פתחים חדשים להעשות נכנע וכנ"ל:

נ״הולפי האמור יש ליישב קושית הרמב"ן על רש"י שפי' אך למעט שבת ממלאכת המשכן, והרמב"ן הקשה דהמיעוט לעולם הוא בדבר שנאמר בו אך וא"כ צ"ל מיעוט בשבת ולא מיעוט במלאכת המשכן, ולהנ"ל יש לומר דמלאכת המשכן שהיא להשרות השכינה למטה נתבקשה מחמת שפלות עצמו, וענין זה איננו בשבת א"כ הוה מיעוט בשבת והוא ממש כפרש"י אהרן אחי כדאי וחשוב ממני וכו', אף שמשה גדול מאהרן וכ"כ שבת ממלאכת המשכן מ"מ בענין זה זה גדול מזה:

נ״וויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', בת"כ אמר להם משה לישראל אותו יצה"ר העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם מפני מה כי אני ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', וכ"ק זקני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד כי ישראל העמידו עצמן הכן לקבל המדרגות, ואמר להם משה מדריגות אתם רוצים, אתם עשו מה שעליכם אותו יצה"ר העבירו מלבכם וכו' עשיתם כן אז וירא אליכם כבוד ה' עכ"ד, ונראה לבאר דהנה משה ביקש הראני נא את כבודך והשיב לו הש"י כי לא יראני האדם וחי, ובמדרש וחי אפי' חיות הקודש, ויש לומר מפני שהש"י הוא אחד יחיד ומיוחד, וכל הנבראים הם מורכבים, ואפי' מלאך איתא בשערי אורה שהיא מורכב ממהותו וממה שלמעלה ממנו והוא נפש אליו, והמורכב אינו יכול לסבול את הפשוט וניתק הרכבתו ואי אפשר שישאר בחיים, ונהירנא שכך איתא בספה"ק, והנה מה שכתוב כי היום ה' נראה אליכם וכן וירא אליכם כבוד ה' לא תקשה, כי זה קאי על אש של מעלה רבוצה כארי אוכל קרבנין נראה לעיני בשר, אף שבפנימית הי' מלובש בו כבוד ה', מ"מ שוב הי' מורכב מפנימית וחיצונית, והי' יכול אדם המורכב לסבלו, ומ"מ יש לומר היות ידוע שמעת חטא עץ הדטו"ר כל הנבראים התחתונים שבהם תערובות טו"ר עד עת קץ שרוח הטומאה יעביר מן הארץ, וכמו שתאמר שאין המורכב יכול לסבול את הפשוט, כמו כן תאמר שאין המורכב מטוב ורע יכול לסבול את מה שאין בו שום שמץ תערובת טו"ר, וע"כ אש של מעלה שיצאה מלפני ה' שלמעלה מכל שום שמץ תערובות רע, לא הי' בכוחם של מורכבים מטוב ורע לסבלו, הגם שהיתה מתמדת כל ימי בית ראשון נראית לצדיקים ולבלתי צדיקים אינו דומה לתחילת יציאתו מלפני ה' כי אח"כ כשאכל קרבנין והפך את כל חלקי הקרבן שהי' מתערובת טו"ר לכולו טוב א"כ ישנו בו גם חלקי התערובות אלא שנתהפך, ומ"מ שוב יכולין המורכבים מטו"ר לסבלו, אך כשיצא מלפני ה' טרם אכל קרבנין שעדיין אין בו שום דבר מחלקי התערובות לא היו יכולין המורכבים לסבלו, לזה אמר משרע"ה תקנה אותו יצה"ר העבירו מלבכם וכו' שבאמצעות יחוד המעשה ידחה חלקי הרע לשעתו עכ"פ אז וירא אליכם כבוד ה':

נ״זולפי האמור יש לפרש מחשבת נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה אשר לא צוה אותם, דהנה ידוע בזוה"ק שאש זרה הוא כחות חיצונים מסט"א, והדבר יפלא שח"ו לומר על צדיקים אלו שהביאו טומאה למקדש, אך הענין הוא היות כי על חפץ מצוה חל שם שמים והם כוונו לעשות מצוה ושיחול עליו שם שמים ובאמת שלא הי' מצוה ולא חל עליו שם שמים, ע"כ חל עליו כח חיצוני לעומת שהוכן להיות חל עליו שם שמים וכטעם זוה"ק בטומאת מת מפני שהי' כלי ונרתק לקדושה ונתרוקן מהקדושה חל עליו דבר ההיפוך, ולאו דווקא דבר שהי' בו כבר השראת קדושה אלא דבר שהי' מוכן לקדושה נמי, והיינו טעמא דטומאת קרי שאיתא בכוזרי שהוא מעין טומאת מת, ובזה יש לפרש נמי טעמא דלאו דלא תוסיפו על הדבר שהפשטנים אמרו משום שמא יבוא לגרוע, ולפי האמור ניחא בפשיטות, והנה נדב ואביהוא לרגלי היותם גדולים כמשה ואהרן אין לומר עליהם שיטעו בזה, אך יש לומר שהיות ידוע, וכן הוא באלשיך, שטבע האדם להחזיק את זולתו כמו שהוא בעצמו, הצדיק מחזיק את זולתו לצדיק, וכן להיפוך, וכבר פרשנו את הכתוב אמר נבל בלבו אין אלקים השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב אין גם אחד, שהכל הוא מאמר הנבל שכבר פסו אמונים מבני אדם והכל השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב אין גם אחד, ובזה יחליק בעיניו לעשות כל רע, אבל ח"ו יש ויש צדיקים וחסידים עושי מלאכת ה' באמונה ורבים אשר אתנו מאשר אתם אלא שאין מכריזין על עצמן, וכבמדרש למה נמשלו ישראל לאגוז מה אגוז נראה כולו עץ פוצעו אתה מוצא בו מגורות מגורות של אוכלין כך ישראל וכו', וע"כ נדב ואביהוא הצדיקים הם בודאי נתבררו ונתבטל מהם שום שמץ תערובת רע, והי' כולו טוב, ממילא חשבו שגם כל ישראל כמותם, ובאשר אמר להם משה שזה מעכב על השראת כבוד ה' בודאי ביערו את כל שמץ רע מקרבם, והראי' שהרי זכו כולם לראות את כבוד ה', וע"כ חשבו היות ידוע שכל העולם תלוי בישראל והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, כאשר הם ביערו מקרבם את כל חלקי הרע כן נתבערו כל חלקי הרע מכל העולם כולו ונתקיים את רוח הטומאה אעביר מן הארץ ואין עוד במציאות שום דבר חיצוני, ושוב אין כאן בית מיחוש להקריב מה מחמת גודל אהבתם אף שלא צוה אותם, ולא המתינו לשאול את משרע"ה כמו שעשו הנשיאים, אך באמת לא כן הי' שעדיין לא נעדרו החיצונים אלא אתכפיא לשעתו בלבד, ולשון העבירו יצה"ר וכו' משמע נמי לשעתו כלשון שאמרו ז"ל מעבירין את המת מלפני הכלה, אבל אין העברתו מן העולם מעכב על המראה, וע"כ במקום שחשבו שיהי' חל שם שמים חל אש זרה:

נ״חומהא דת"כ לימוד לכל איש נלבב ליום השבת שאז הוא זמן השראת כבוד ה' בלבות בני ישראל, וכמו שאנו אומרים בזמירות של ג' סעודות קריבו לי חזו חילא וכו', ונוכל להמליץ בו כי היום ה' נראה אליכם, אך אי אפשר כשהאדם בלתי מתברר מתערובת טו"ר, ולעומת הבירור זוכין למראה הנכבדת, ואף שמי הוא שיאמר זכיתי לבי מ"מ צריכין עכ"פ להעביר את יצה"ר לשעתו עכ"פ להפשיט את עצמו ממשכא דחויא ולקבוע את כל רעיוניו בסדר קדושה והבדלה מטנופי דהאי עלמא ושבת יעשה כולו תורה, ואף שאין זה כ"כ דבר נקל מ"מ שבת עצמו יכולה היא שתרחם ומסייעהו, כי בשבת אין משתמשין באילן ובזוה"ק שהוא עץ הדטו"ר, וכן כתיב מזמור שיר ליום השבת כי טוב וכו' ע"כ אז נקל לבוא לבחי' זו לשעתו עכ"פ ואז זוכין למראה כבוד ה':

נ״טותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, בעל מגלה עמוקות הקשה שמאחר שנעשה בהם דין הו"ל לומר מלפני אלקים שהוא מדת הדין ולא הוי' שהוא רחמים, פירוש הדברים אף שמצינו שם הוי' בעשיית דין ברשעים היינו משום שהרשעים מהפכים מדת רחמים לרוגז אבל צדיקים הללו שמתו מיתת נשיקה כמ"ש המפרשים לא יתכן זה, ונראה לתרץ דהנה בפ' אחרי בקרבתם לפני ה' וימותו, היינו שמחמת קרבתם שהתדבקו באהבת הש"י עד כלות הנפש אף שאין אדם שליט ברוחו לכלוא את הרוח מ"מ לעומת התדבקם כ"כ באהבה עוררו למעלה נמי אהבה רבה לעומתם ונטלו נפשותיהם בנשיקה, ומעתה מובן שבלתי אפשר הי' להזכיר כאן שם אלקים שם הדין, שאלמלי כן הי' שמאל דוחה ולא הי' אפשר להם להתדבק כ"כ עד כלות הנפש, וכל מיתתם היתה רק מחמת שם הוי' ב"ה והדברים ברורים למבין:

ס׳ברש"י לפי שהשוו כולם בדמימה וקבלו עליהם גזירת המקום באהבה, נראה לפרש דהנה בחטא נדב ואביהוא איפלגי תנאי זה בכה וזה בכה ובודאי כל דברי חכמים קיימים, שהרי לכאורה קשה למה נדו מהמפורש בכתוב ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, אך יש לומר דהנה בש"ס עירובין ויומא דר' אליעזר אמר לא מתי בני אהרן אלא שהורו הלכה בפני משה רבם שדרשו ונתנו בני אהרן אש על המזבח אעפ"י שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט ופירש"י יומא שכדין עשו, אבל זיל לאידך גיסא למ"ד על הקרבה מתו הלוא שפיר דרשו שכן הוא ההלכה באמת ומה חטאו, ויש לומר עפ"י דברי הש"ס יומא (מ"ה:) מה להלן בסמוך לו אף כאן בסמוך לו והי' הו"א שאש מחתה יקח ממזבח הפנימי ע"כ הוצרך לימוד מפורש שלא יהא אלא ממזבח החיצון, ומ"מ סברא דבסמוך לו לא נדחיא לגמרי שהרי על מזבח החיצון גופי' יש בסמוך לו דהיינו כנגד הפתח ואף דאידחי מזבח הפנימי מ"מ הסמיכה שמזבח החיצון לא מדחיא, וכן הוא באמת שצריך שיהי' כנגד הפתח שהוא סמוך ביותר ומייתא לה שם מקרא, ובזה מיושב לי קושית התוס' שם למה לי קרא דבדעבד מהאי גיסא ומהאי גיסא כשר תיפוק לי' דלא שינה עליו הכתוב לעכב, ולהנ"ל יש לומר דאחר דילפינן בבנין אב דצריך בסמוך לו והי' הסברא שיקח ממזבח הפנימי אלא שמפורש בכתוב דמזבח החיצון ומ"מ סברא דבסמיך לו עדיין קאי וא"כ מצד הבנין אב הי' צריך ליקח מכנגד הפתח, והכתוב שינה עליו ליקח מכנגד הפתח הרי שינה עליו לעכב, ומעתה מובן לנ"ד דאין ראי' מונתנו אש שאעפ"י שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט דשם דמיירי במזבח החיצון הוה אש הדיוט סמוך לו אבל קטורת שנקרב בפנים הוה מזבח החיצון סמוך לו, וכן הוא בתוס' עירובין דלר' אליעזר צריך לומר שעל מזבח החיצון הקריבו, ממילא לאינך מ"ד טעו בזה שהשוו פנים לחוץ, מטעמא דבסמוך לו או מטעם אחר ומ"מ טעותם הי' במשא ומתן ובפסק של הלכה, אך הא גופא יקשה מאין בא לקדושים האלו שיטעו במשא ומתן ובפסק הלכה וכמ"ש הרמב"ן בפרשת שופטים כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול, אך לזה שוב יש לומר כטעמי דתנאי מר אמר הכי ומר אמר הכי שבשביל חטא זה נסתעף שטעו בדבר הלכה בודאי כל דברי חכמים קיימים שדברים הרבה היו סיבה להם שיבואו לכלל טעות בהלכה, אבל זולת זה לא יתכן שיבואו לכלל טעות כי האיברים גופייהו נמשכים לכל מה שהוא רצון הש"י, וכמו שהגיד כ"ק זקני זצללה"ה מקאצק שלכן כתיב באברהם וישלח את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו, כי האיברים של אאע"ה היו מעצמם נמשכין למצוה ולא הצריך לשלוח אותם, אבל בעקידה שבאמת לא היתה הכוונה לשוחטו שוב לא היו האברים נמשכים והוצרך לשליחת יד כן הי' בקדושים הללו, ובזה יש לפרש טעם דכל השוגגין צריכין כפרה אף דעני זה מה קעביד, שהרי אפי' בדבר שהי' זהיר טובא לא הי' אפשר לו לידע נמי חייב, אך להנ"ל יש לומר שאלמלי הי' זהיר וזריז בכל מצות ה' לא הי' בא מכשול כזה לידו והי' פרוש מדבר זה מעצמו אף בלי הוראת השכל שהאיברים שבו לא היו נמשכין כלל לדבר זה:

ס״אונראה דהא דקיבלו עליהם גזירת המקים באהבה, היינו שהיו נמשכים אחר רצון הש"י, אף שכמו זר נחשב הדבר בעיניהם מ"מ קבלו באהבה כאלו הי' דבר נעשה לרצונם, וזהו הפירוש באהבה, והוא תיקון על חטא נדב ואביהוא שהם באו לכלל טעות באשר שכלם הרא' להם כך ולא היו נמשכים מעצמם בלי הוראת השכל, שאלמלי הי' כן לא באו לכלל טעות, אבל הם השוו בדמימה וקבלו עליהם גזירת המקום באהבה ונמשכו לרצון הש"י אף בלעדי הוראת השכל:

ס״בולפי האמור יובן מה ששכרם הי' פרשת מאכלות אסורות שאף שמאכל ומשתה של אדם אינם נכנסין בשכל האדם אלא כמ"ש הכוזרי שמהמאכל ומשתה נתהוה איד הדם, ונפש הצומחת נתלה באיד הדם והחיונית נתלה בצומחת והשכליות בהחיונית, וע"כ הם שנתקדשו בקדושת הגוף שהי' נמשך לרצון הש"י אף מבלעדי השכל נאות להם פרשת מאכלות אסורות שיהיו גם הגופים קדושים:

ס״גיש להבין סמיכת פרשת מאכלות אסורות לפרשיות של מעלה, והרמב"ן עמד בזה, ואענה אף אני חלקי בזה בעזהי"ת, הנה חטא הראשון שבעולם הי' בענין אכילה הוא אכילת עץ הדטו"ר, וממנו נסתעף כל עון וכל חטאת כל נגע וכל פגע, ע"כ כשהוציא ה' את ישראל ממצרים הי' ראשית התקרבם תחת כנפי השכינה באכילת מצוה פסח מצה ומרור, ובאכילת מצוה זו יהי' תיקון על אכילת עבירה של אדה"ר, ובזה יש ליתן טעם על מה שנצטוו לאכול קדשי שעה של מלואים באנינות ומשרע"ה הי' חושב שגם בקדשי דורות הותרו, ואהרן השיב לו אם שמעת בקדשי שעה שמא אין לך להקל בקדשי דורות, ויש להבין דבכל מקום הנוהג לדורות חמור ואם נדחה אנינות באותו יום מפני קדשי שעה ק"ו מפני קדשי דורות, וליכא למימר דמחמת דקילי אין מזיק בהם אנינות, ליתא שהרי ק"ו ממעשר דקיל יותר ומ"מ אסור לאונן, וע"כ לומר דחומר המצוה דוחה האנינות, א"כ שפיר יש ק"ו קדשי דורות מקדשי שעה, אך יש לומר דכמו ישראל דנכנסו תחת כנפי השכינה ע"י אכילת מצוה פסח מצה ומרור כנ"ל, כן נמי הכהנים נתחנכו ע"י אכילת מצוה מה גם שהם הוצרכו לתקן חטא אדה"ר כמו שהגדנו במאמרים הקודמים וזה שנצטוה משה באנינות יאכלוהו כי כמו שאכילת האיסור של אדה"ר הביא אנינות לעולם, ע"כ אכילת מצוה זו דוחה, את האנינות והיינו כדאיתא בש"ס פסחים חמשה דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה פסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שעיקרו אינו בא אלא לאכילה, כן נמי הי' הענין שקרבנות המלואים הנאכלין עיקרם אינו בא אלא לאכילה מטעם הנ"ל, ע"כ נאכלין נמי באנינות וכעין פסח בטומאה, והנה ישראל נתקרבו באכילת פסח שהוא קדשים קלים, אבל אהרן דכתיב בו ויבדל את אהרן להקדישו קודש קדשים, נמי נצרך להתקרבתו אכילת קדשי קדשים, ולא הספיק אכילת קדשים קלים לבד, ובזה יש לפרש מה דהקדים הכתוב אכילת המנחה באנינות ולכאורה זבחים קודמים למנחות וכשם שהם קודמים בהקרבתם כך הם קודמים באכילתם כבש"ס זבחים, אך הוא הדבר שחזה התנופה וכו' הוא קדשים קלים, ע"כ הקדים הכתוב עיקר הנצרך שהיא המנחה שהיא קדשי קדשים, ומעתה מובן שזהו רק בקדשי שעה שעיקרם אינו בא אלא לאכילה אבל קדשי דורות שעיקר כפרה בדם אין ענין לזה, וזה הי' סברת אהרן והודה לו משרע"ה:

ס״דולפי האמור יש ליתן טעם מה שנסמך למשא ומתן של הלכה זו פרשת מאכלות אסורות, דידיעת הפכים אחד, דכמו שהנכנס לקדושה היא ע"י מאכל של מצוה כ"כ ח"ו להיפוך כאמרם ז"ל הובא ברש"י סוף פ' קדושים אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחביריו:

ס״הויש לומר ג"כ שברוב שנים קוראים פרשה זו בשבת ראשון אחר הפסח, ובודאי לא במקרה היא אלא בכוונה, מטעם הנ"ל אחרי אכילת מצוה שבחג הפסח מיכלא דאסוותא מיכלא דמהימנותא שישראל מתחדשין ומחליפין כח לכנוס תחת כנפי השכינה להיות לעם לה', באה אח"כ האזהרה לפרוש ממאכלות אסורות כנ"ל:

ס״וומכאן יש לימוד לכל אדם הבא לטהר שראשית דרכו ישגיח על אכילתו שיהי' בקדושה ובטהרה, ובשביל זה בא לטהרת מחשבה, וכל עבודתו ותורתו יהי' באופן אחר לגמרי, ובזוה"ק כל עמל אדם לפיהו, בשביל שלא שמר את פיו ממאכלות אסורות, ומובן ממילא להיפוך שהמתקדש במאכלו נסתלק ממנו כל עמל, וברש"י תהלים ותורתך בתוך מעי שמאכלי הוא עפ"י התורה שנשמר ממאכלות אסורות, א"כ המתקדש במאכלו נעשים גם המעים שהוא שפלות הגוף נמי קודש, ודי בזה:

ס״זשנת תרע"ה

ס״חבמדרש אמ"ר שמואל בר נחמן כל ז' ימי הסנה הי' הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים וכו' ובשביעי אמר לו שלח נא ביד תשלח, אמר לו הקב"ה משה אתה אומר שלח נא ביד תשלח חייך שאני צוררה לך בכנפיך, אימתי פרע לו ר' לוי אמר כל ז' ימי אדר הי' משה מבקש תפלה ותחנונים שיכנם לארץ ישראל בשביעי אמר לו כי לא תעבור את הירדן הזה, ר' חלבו אמר כל ז' ימי המלואים הי' משמש בכהונה גדולה וקסבור שלו הוא בשביעי אמר לו לא שלך היא אלא של אהרן אחיך הוא הה"ד ויהי ביום השמיני:

ס״טויש להבין למה בתחילת השליחות הי' מסרב ואמר שלח נא ביד תשלח ובמדרש שמות פ' ג' סי' כ"א ורבנן אמרי סבור אתה שהי' מעכב משה לילך אינו כן אלא כמכבד לאהרן וכו', עתה כשהגיע לשמש בכהונה גדולה נהפך הדבר וקסבור שלו היא ולמה לא כיבד גם עתה לאהרן, ועוד איך סבר ששלו היא הלוא כבר נבחר אהרן ונמשח ונתרבה כל שבעה:

ע׳ונראה דהנה בעיקר סירובו של משה יש להבין הלוא במדרש שם פרשה ב' סי' י"ג בפסוק ויאמר הנני, הנני לכהונה הנני למלכות, ולמה לכהונה ולמלכות הי' מוכן ולשליחות סירב, וכמו שהי' מכבד לאהרן דבר השליחות כבמדרש הנ"ל הי' לו לכבדהו ג"כ בדבר כהונה ומלכות, ועוד שבמדרש פרשה ג' סי' וא"ו בפסוק ויאמר משה אל האלקים הנה אנכי בא א"ר שמעון לודייא בשם ר' סימון בשם ר"ל אמר משה עתיד אני להעשות סירסור בינך וביניהם כשתתן להם את התורה ותאמר להם אנכי ה' אלקיך וכו', א"כ הרי כבר ראה מראש מה שיהי' בסוף שהוא יוריד את התורה לישראל ולא סירב ובהשליחות סירב:

ע״אונראה דהנה בזוה"ק שמשה הי' במלולא ואהרן בעובדא, ונראה שמשה ואהרן היו כמו נשמה וגוף, מלולא מתיחס אל הנשמה כמ"ש ויהי האדם לנפש תי' ומתרגם לרוח ממללא, ועובדא מתיחס אל הגוף, ויש להסביר הדברים עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שיש שני מיני ענוה והכנעה, יש שמבין בשפל מצבו מאין בא מטפה סרוחה והוא חומר גס ועכור ברי' שפלה וקטנה עומדת בדעת מעוטה וקלה מעותד לכל פגע ונגע בעודו ולאן הוא הולך במותו למקום עפר רימה ותולעה, ע"כ הוא שפל בעיני עצמו ונכנע, ויש ענוה והכנעה שאעפ"י שיודע ומכיר את מעלתו, מ"מ לגודל השגתו באלקית אין מציאותו נחשב מציאות אפי' אם הי' לו מעלות רמות ונשגבות אלף פעמים ככה עכת"ד, וכבר אמרנו שאף שמשה ואהרן שניהם היו ענוים ונכנעים ביותר כאמרם ז"ל שאברהם אמר ואנכי עפר ואפר, שמ"מ הי' לו שום מציאות גרוע בעיני עצמו כמו עפר ואפר, והם אמרו ואנחנו מה שלא הי' להם בעיני עצמם אפי' מציאות גרוע, מ"מ חלוקים היו בענותנותם, אהרן הי' לו שפלות ממין הראשון, ומשה ממין השני הנ"ל, ונסתייענו מהכתוב והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה, אף שגם אהרן נכלל במאמר ואנחנו מה ובשלילה היינו שלא הי' להם אפי' מציאות גרוע אין שייך פחות ויתר, אלא ודאי דשם מדבר מהענוה ממין השני שמחמת השגה באלקית, ובזה הי' משה גדול מאהרן, ותדע שמדבר ממין ענוה זו שהרי דרשו ז"ל יכול אפי' ממלאכי השרת ת"ל מכל האדם אשר ע"פ האדמה ולא ממלאכי השרת, שאצלם לא שייך מין ענוה הראשונה, וע"כ מדבר ממין ענוה שע"י השגה שבזה יש לומר שמלאכי השרת הם יותר ענוים מפני שמשיגים יותר, אפי' ממשה בעודו בגוף, שהרי קבל כמה דברים מהם:

ע״בוהנה כאשר נדקדק בענין שני מיני הכנעות וענוה אלה נמצא שמין הכנעה וענוה הראשונה הוא מפאת הגוף שמתבונן בשפלותו, ומין השני הוא הכנעה וענוה מחמת השכל, והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש הא דאמרינן מגביה שפלים עד מרום, שמטבע השפל בעיני עצמו כשמגביהין אותו מתבייש ונעשה שפל עוד יותר [וזה מדת ישראל כמ"ש כי אתם המעט מכל העמים שפירשו בו שאתם ממעטין עצמיכם נתתי גדולה לנבוכדנצר וכו' אבל אברהם אמר ואנכי עפר ואפר] ושוב מגביהין אותו יותר ושוב נעשה שפל יותר וחוזר חלילה, ע"כ מגביה שפלים עד מרום, ודפח"ח, והנה בודאי באותו ענין שהוא נכנע נתרומם וכמו שאמר הלל השפלתי הוא הגבהתי, וע"כ משה שענותנותו מתיחס להשכל נתרומם ונתעלה שכלו עד מרום, ואהרן שענותנותו מתיחסת לגוף כנ"ל נתרוממה ונתעלתה ונגבהה בחינת גופו להיות גם גופו קודש קדשים, ולפי האמור מובנים דברי הזוה"ק שמשה במלילא המתיחס להשכל ואהרן בעובדא שמתיחס לגוף, ויש לומר עוד דמה"ט זכה אהרן לזרעו אחריו להתקדש בקדושתו כמו שמברכין אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, שהבנים מתיחסים להגוף ולא להשכל כידוע וכבר דברנו מזה:

ע״גוהנה לפי האמור מובן אשר דברים שמתיחסים לשכל צריכין להיות ע"י משה, והמתיחסים לעובדא ע"י אהרן, ולפי"ז יש לומר דהא שאמרנו לעיל בשם המדרש שמשה סירב בשליחות משום שהי' מכבד את אהרן זה שייך רק בדבר שהי' אהרן נמי ראוי לזה, אבל בדבר שאין אהרן ראוי לה אין שייך בכאן כיבוד, ולפי"ז ניחא מה שמשה אמר תיכף עתיד אני להעשות סירסור בינך ובינם כשתתן להם את התורה ולא מיאן בזה ולא סירב לכבד בזה את אהרן, דבענין להוריד את התורה ממעלה למטה שמתיחס לשכל מובן שנצרך לזה דווקא איש שמעלתו מעלת השכל, אבל אהרן שמעלתו מעלת הגוף בעובדא אין לו ענין להורדת התורה ממעלה למטה, וע"כ לא הי' שייך לכבד בזה את אהרן:

ע״דומעתה יש ליישב נמי הא דאמר הנני לכהונה הנני למלכות דהנה כהונה יש בה שני ענינים, יש שהוא בעובדא עבודת הקרבנות וכמו שפירש"י דלשון כהן פועל עובד הוא, אך יש בו נמי המשכת השפע מלמעלה למטה וזה מתיחס ביותר לשכל, ויש לומר שביותר מתיחס זה לכהן גדול, שתיבת גדול הוא התפשטות ממעלה למטה, וכידוע שמדת החסד נקראת גדולה, ואאע"ה נקרא גדול האדם הגדול בענקים, וע"כ ענין כהונה גדולה מתיחס לשכל, וכהן הדיוט לעובדא, ע"כ יש לפרש דהא שמשה אמר הנני לכהונה היינו כהונה גדולה וכענין שמנינו שיעקב אבינו ע"ה הי' כ"ג כבמדרש שאמר הקב"ה למיכאל עשית לכ"ג שלי בע"מ, וידוע שיעקב מלבר ומשה מלגאו, ע"כ הי' כהונה גדולה יותר ראוי לו מלאהרן ושוב לא שייך בזה כיבוד כנ"ל, וכן הא דאמר הנני למלכות, נמי יש לומר דענין מלוכה הוא להרים דת האמת והתפשטות גבול הקדושה, וכן נמי משפט ששייך למלך ושלמה המע"ה ביקש חכמה לעשות משפט באמרו מי יכול לשפוט את עמך הכבד הזה, ומתיחס ביותר לכח שכלי, ע"כ אמר הנני למלכות ולא כיבד בזה את אהרן, אך בענין השליחות להוציא את ישראל ממצרים שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה, והי' נצרך להגביהם ממטה למעלה זה הי' יכול גם אהרן, ובאמת כך היתה מדתו של אהרן להרים את הנכשלים משפל מצבם, מה גם לעשות אותות לעיני ישראל ילעיני פרעה שזהו בעובדא בודאי הי' אהרן נאות לזה, ע"כ סירב וכיבד בזה את אהרן:

ע״הומ"מ הי' עליו חרון אף כי בהדי כבשי דרחמנא למה לו, והי' לו להשיב אל לבו שבאשר כך הוא רצון ה' שהוא יהי' הגואל ולא אהרן בודאי כך טוב וכך יפה, והוא בכלל מדת בטחון שביאר בחובת הלבבות שאין הפירוש שיבטח שישתנה הדבר לטוב אלא שיבטח בה' שבודאי הכל הוא לטוב לו, ואם יהי' טוב שישתנה הדבר בודאי ישתנה, ובאם לא ישתנה בודאי כך טוב ויפה, ובודאי כך הוא בענין הנוגע לכלל ישראל שבאם רצון הש"י שהוא יהי' הגואל ולא אהרן בודאי כך צריך להיות:

ע״ווהנה במדרש בפסוק כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם ומה מי שבוטח בע"ז נעשה כיוצא בו הבוטח בהש"י אינו דין שיעשה כיוצא בו, ואיך יתכן לומר כן, אבל הפי' שכמו שהקב"ה כולל הכל והכל שוה לפניו העוה"ז והעוה"ב כחשכה כאורה כי הכל נמצא מאמיתת המצאו, כ"כ הבוטח בה' נתעלה ונתרומם וכולל כל הבחינות וכל המדות, וע"כ אם הי' משה קיבל השליחות בלי שום חשבונות אלא הי' בוטח בה' שכך ראוי להיות אף שלפי חשבונו הי' צריך לכבד את אהרן, הי' נעשה מרומם וכולל הכל הן בעובדא הן במלולא הן מעלת השכל הן מעלת הגוף, וע"כ הי' ראוי להיות גם כהן הדיוט וכה"ג ולוי ומלך וגואל ומוריד את התורה, אך באשר מיאן וסירב אבד מעלה זאת, וניטלה ממנו הכהונה שהיא בעובדא כנ"ל, ונשאר לו רק מעלתו במלולא, וע"כ גם בענין הגאולה צירף לו את אהרן שיהי' לו כגוף לנשמה, ולדעת האומרים שמשה כל ימיו שימש בכהונה גדולה, היינו משום שכהונה גדולה מתיחסת לשכל כנ"ל, ומ"מ הנ"מ בזרעו אחריו שמצד מעלת השכלי אין מוריש לבניו כנ"ל, אבל אם הי' זוכה למעלה הכוללת והי' לו מעלת הגוף כמו מעלת השכל היו בניו יורשים הכהונה ממנו:

ע״זוהנה יש לומר שלעומת שמשה אבד בסירובו מעלת הכוללת כנ"ל, זכה אהרן ע"י מעשה העגל גם להיות כ"ג כבמדרש פרשת צו פרשה יוד סי' ג' משל לבן מלכים וכו' אמר לו פדגוגו אל תייגע עצמך תן לי ואני חותך א"ל יודע אני להיכן היתה כוונתך מוטב שיתלה הסרחון בך ולא בבני חייך מן פלטין דידי לית את זייע וכו' אמר לו הקב"ה לאהרן אהבת צדק אהבת לצדק את בני ושנאת מלחייבן ע"כ משחך אלקים אלקיך א"ל חייך מכל שבטו של לוי לא נבחר לכהונה גדולה אלא אתה:

ע״חולפי האמור יתפרשו בטוב דברי המדרש הנצבים פתח דברנו, שע"י שסירב בשליחות אמר לו הקב"ה חייך שאני צוררה לך בכנפיך, דכמו שעוף מתרומם לעוף למעלה ע"י הכנפים וכשצרור לו דבר בכנפיו מונעתו מלעוף ולהתרומם, כן משרע"ה שלולא שסירב הי' מתעלה ומתרומם מעל כל הפכים כנ"ל, אבל בשביל הסירוב הכנפים צרור בהם דבר המונע, אימתי פרע לו ר' לוי אמר כל ז' ימי אדר הי' משה מבקש תפלה ותחנונים שיכנס לארץ ישראל ובשביעי אמר לו כי לא תעבור את הירדן הזה, דהנה בזוה"ק דמעלת משה הי' גבוה מא"י וע"כ לא נכנס, אך זה יתכן באם היתה מעלתו מוגבלת, אבל אם מתעלה ומתרומם מכל הפכים לא הי' זה נחות דרגא למשה, וכמו שאין נחות דרגא להש"י להשגיח בשפלים כי הוא נעלה ומרומם הן מהעליונים והן מתחתונים ומאיר הכל בשוה, כן כמוהו כל אשר בוטח בו ית"ש כנ"ל, וזה שהי' משה מתחין שבעה ימים כדי לבוא למדריגה הכוללת כנ"ל, דאל"ה אחר שנודע לו שזה גרעון אליו למה הי' עוד מבקש, אלא הפי' שרצה לבוא לבחי' הכוללת ושוב לא הי' גרעון אליו, אבל לא השיג עוד מעלה זו ומטעם שבסירובו אז פגם בזה כנ"ל:

ע״טור' חלבו אמר כל שבעת ימי המלואים על דרך הנ"ל כדי לזכות לבחינה הכוללת ואז הי' במעלה גדולה יותר ואף שאהרן זכה לכהונה גדולה ג"כ מפני שזכה בו מחמת העגל כנ"ל נוסף על מעלת כהן הדיוט שהי' לו מאז מ"מ לא הי' מחמת מעלה הכוללת בשלימות כ"כ, ותדע דבאם הי' זכה למעלה הכוללת לגמרי הי' יכול להיות גם לוי כמו משרע"ה לאידך מ"ד. ובודאי היתה מעלת כהונתו של משה גבוה יותר ויותר, ושוב לא שייך לכבד את אהרן כי במה שאהרן אינו יכול אינו שייך כיבוד, וגם לא רצה ליטול מאהרן את כהונתו שנתרבה ונמשח שבעה [ויש לומר דהא דצריך שתים ריבוי ומשיחה, ריבוי כנגד מעלת הגוף שהוא בעובדא ומשיחה נגד מעלת כהונה גדולה, ואף אלעזר ואיתמר הי' קצת דינם ככהנים גדולים כמ"ש הרמב"ן פרשה זו] אלא שיהי' עוד מעלה בישראל גבוהה מאלה, והיינו מעלת הכולל, ואך לא הגיע לזה מחמת הסירוב כנ"ל ולאינך מ"ד לא זכה לבניו וכנ"ל:

פ׳ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לתטאת ובת"כ שבא לכפר על חטא מכירת יוסף שנאמר וישחטו שעיר עזים, ויש להבין מה ענין מכירת יוסף לכאן, ונראה דהנה אמרו ז"ל יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל, נראה הפירוש דהנה חטא העגל הי' מחמת שהשטן הטעה אותם, ויש להבין מאין נטל הרשות לשלוט בישראל להטעותם אחר שישראל היו נרצים מאד להש"י מחמת קבלת התורה, ונראה דהנה במדרש כיון שבאו ישראל לסיני ונעשו כאיש אחד אמר הקב"ה הרי הגיע השעה ליתן תורה לבני, ויש להתבונן למה נתלה נתינת התורה בהתאחדות ישראל, ויש לומר דהנה מחמת חטא אדה"ר נתערב טו"ר וניתנה שליטה לכחות חיצונים שבכל מעשה ויבוא גם השטן בתוכם, והעצה לזה הוא האתחדות ישראל כשישראל מתאחדים זה בזה הם כמחיצה של בני אדם שאינם מניחין לכנוס זר לבין השדרות, ואך כאשר יש פירוד ביניהם נכנסין דרך הביקוע, ובזה יש לפרש לשון הכתוב אני חומה וגו' כידוע לשון אני הוא כנס"י שהיא מצד עצמה היא חומה, ועפ"י הדברים האלה יש לפרש הא דכלי המיוחד למשקין דשיעורו להתבטל מתורת כלי ע"י שניקב בכינוס משקה, ומעולם לא הבנתי למה לא שיעורו במוציא משקה שמאחר שמוציא משקה הרי אינו ראוי להשתמש בו למשקין שהרי יטפטפו המשקין ממנו, אך יש לומר דרמז יש בדבר, דכלי רומז לכנסת ישראל כנישו דכל נהורין, כמו כלי שמכיל מה שבתוכו, ואם ניקב כמוציא משקה מ"מ אין הנשאר מתקלקל ועדיין הוא ראוי לשמור את הנשאר, אך כשניקב ככינוס משקה זה רומז שכחות תיצונים נכנסים דרך הביקוע והנקב, שוב מתקלקל אף הנשאר בכלי וע"כ אין עליו תורת כלי עוד:

פ״אוהנה י"ב שבטים שהם נגד י"ב גבולי אלכסון הם שמירה לכנסת ישראל לבל יבוא בה ערל וטמא שהוא כחות חיצונים מחמת עירוב טו"ר, אך בחטא מכירת יוסף נעשה פירוד בין הדבקים ונכנסו דרך הביקוע והתחיל הגלות, וע"כ כל עוד שלא נתחברו להיות כאיש אחד לא הגיע העת ליתן התורה שצריכה שמירה מפני העירוב טו"ר, וכבמדרש משל למטרונה שהיתה מהלכת והזיין לפני' ולאחרי', הרי שצריכה לשמירה, ואין לך שמירה מעולה אלא התאחדות ישראל כנ"ל, וע"כ כשנעשו כאיש אחד בלב אחד נגמר השמירה אמר הקב"ה הרי הגיע העת ליתן את התורה:

פ״בוהנה כבר אמרנו במק"א דלהיות כאיש אחד בלב אחד אי אפשר אלא כשכולם מתכוונים לתכלית אחד דהיינו צורך גבוה, דאם מתכוונים כל אחד לטובת עצמו אפי' להשיג קרבת אלקים א"א שיהיו כולם כאיש אחד בלב אחד, שכל אחד חושש לנפשו יותר, וחטא מכירת יוסף מושך לפירוד לגמרי, אבל במ"ת היתה כוונת כולם צורך גבוה כמ"ש במק"א, אך כאשר אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות, הרי חזרו לחשוש על נפשם, דהעושה הכל צורך גבוה לא שייך לחוש פן נמות, דאם כה יהי' רצון הש"י שימות הרי בזה יעשה צורך גבוה וצריך שגם רצונם יסכים לזה ובהכרח שנפלו ממדריגתם וחששו לטובת עצמם, ושוב התגבר חטא מכירת יוסף ונעשה פירוד לגמרי, וככלי שניקב בכונם משקה ונסתלקה השמירה ע"כ דחק השטן ונכנס דרך הביקוע, עד שחזר ונתערב טו"ר ומחמת זה הי' לו כח להטעותם כנ"ל:

פ״גוממוצא הדברים שכל חטא העגל נמשך מחטא מכירת יוסף ומפירוד לבבות, וזהו שאמרו ז"ל אלהות הרבה אוו להם מורה שהי' פירוד ביניהם וסילוק האחדות:

פ״דוהנה משרע"ה אמר לאהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה ויאמר אהרן אל יחר אף אדוני וגו' ויאמרו לי עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו וגו' ואמרו להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, ופירש"י ולא ידעתי שיצא העגל הזה, ואינו מובן התנצלות אהרן דמ"מ למה אמר להם למי זהב, ואם לא היתה כוונתו לעשות העגל למה לו הזהב, אך להנ"ל יש לומר דאהרן ירד לסוף הענין ושורש החטא ומצא שהכל נצמח מפאת הפירוד כנ"ל, וכמו רופא מומחה הבא לרפאות, מרפא תחילה שורש ומקור מוצא המחלה ואז המחלה מאלי' בטלה והלכה לה, כן היתה עצת אהרן לאגד ולאחד את כל ישראל, וע"כ לפועל דמיוני רצה לקבץ מהם זהב, היינו שיתנו כל אחד ואחד נדבתו ומכולם יעשה ע"י התכה גוש אחד, וזה יהי' לפועל דמיוני לאחד ולאגד את כל ישראל, ואז ממילא יסתלקו מהם כחות החיצונים והטעותם וישובו ישראל כאיש אחד לה', ובודאי היתה זה עצה טובה ראוי' לממציאה, אך איתא בזוה"ק ששגג במה שלקח אותו מיד המכשפים ואם הי' מצוה להם להניח על הארץ והוא לקח הזהב מן הארץ לא היו מועילים כלום בכשפיהם, ושוב הי' נעשה מחשבתו לטובה הנ"ל, אבל שגג בזה, ומעתה מובן התנצלות אהרן וכבר דברנו מזה:

פ״הולפי האמור יובן מאמרם ז"ל יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל, שעצת אהרן נתקיימה בנדבת המשכן שנעשה מכל הנדבות משכן אחד, ולא היו הנדבות מיוחדות שיהי' נקרא שם המתנדב על דבר אחד אלא נתערב הכל, וזה הי' לפועל דמיוני להתאחדות ישראל, וכבר אמרנו שלכן נקרא אוהל מועד מלשון התועדות והתאחדות ישראל זה בזה, ושוב מתועדים ומתאחדים עליונים בתחתונים כמ"ש ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, כשישראל מתאספין ומתאחדין אז הקב"ה נקרא מלך ישראל, ואז האוהל מועד הוא היכל מלך:

פ״וולפי האמור יש ליתן טעם הא דאין משכן דוחה שבת, דשבת הוא רזא דאחד וכמו שאנו אומרים צרורא דלעילא דבי' חיי כולא, אין צורך לבנין המשכן להתאחדות כנ"ל:

פ״זולפי האמור יובן למה הוצרכו אז לכפרה על חטא מכירת יוסף שזה יתד שהכל תלוי בו כנ"ל, ואפשר נמי דחטא נדב ואביהוא נמשך מזה, שחשבו שאחר הכפרה על חטא מכירת יוסף שוב כל ישראל כחומה בצורה ואין עוד לחוש שיבקיעו כחות החיצונים למחנה ישראל, ושוב אין לירא מאש זרה שידוע שהכוונה לכחות חיצונים:

פ״חהן היום הקריבו, ברש"י מהו אומר אלא אמר לו משה שמא זרקתם דמה אוננין שהאונן שעבד חילל אמר לו אהרן וכי הם הקריבו שהם הדיוטות אני הקרבתי שאני כ"ג ומקריב אונן, עכ"ל, ויש להבין הלוא כתיב וימציאו בני אהרן אליו את הדם שפירש"י לשון הושטה, שהוא עבודת הולכה אחת מארבע עבודות שהפסולין לעבודה פוסלין בהם, וא"כ מסתמא גם שעיר הזה כך הי' סדר הקרבתו, ואם בא לומר שהולכת דם שעיר זה לא הי' על ידיהם הי' לו לומר בלשון אחר, ולא בלשון פשיטות, וגם מאמר משה לא הי' לפרט שמא זרקתם את דמה אוננין אלא שמא הקרבתם את דמה אוננין שהי' כולל גם הולכה שעשו כן בקרבנות הקודמים:

פ״טואפשר לומר דהנה כתב הרמב"ן בפסוק ראשיכם אל תפרעו שהי' דינם בימי המלואים כדין משוח מלחמה לדורות שהוא אינו פורע ואינו פורם ולא מטמא לקרובים ככ"ג אבל אינו מקריב אונן, עכ"ל, והנה בש"ס זבחים (י"ג.) ר"ש מכשיר בהילוך שהי' ר"ש אומר אי אפשר שלא בשחיטה ושלא בקבלה ושלא בזריקה אבל אפשר שלא בהילוך שוחט בצד המזבת וזורק, והנה ידועין דברי תרומת הדשן סי' נ"ו דכל היכי דאיפלגי בדבר הלכה לאו למימר דמר סבר שחבירו טועה לגמרי שאין שום סברא לומר כמוהו אלא שגם הוא מודה שיש צדדים לומר כן אלא שאינן מספיקים לפסוק הדין כך בשביל צדדים אלו עכת"ד הצריך לעניננו, וא"כ יש לומר נמי בהא דר"ש מכשיר בהילוך ורבנן פליגי עלי' לאו למימרא דרבנן ס"ל שאין שום צד סברא וטעם להכשיר בהילוך אלא שאין צד סברא וטעם זה מספיק לפסוק הלכתא כך, וע"כ יש לומר בנ"ד דבלא"ה נמי דינם ככ"ג במקצת אלא לגבי הקרבה דינם ככהן הדיוט, יש לומר דווקא בעבודה שא"א לבטלה, אבל בעבודה שאפשר לבטלה שוב דינם בה ככ"ג, כמו אכילה דאין מעכבת הכפרה דדינם ככ"ג, כן נמי יש לומר בעבודה שאפשר לבטלה דנמי חשובה אינה מעכבת הכפרה שהרי אפשר בלעדה:

צ׳והטעם דלא חשיבי ככ"ג אלא בהא דאין מעכב הכפרה יש לומר, דהנה בש"ס יומא (ד':) דר' יוחנן ור"ל תרוייהו ס"ל מלואים כל הכתוב בהם מעכב בהם ושם (ה'.) דלדידהו ריבוי שבעה ומשיחת שבעה מעכב בהן, וא"כ בני אהרן דלא הי' להם רק משיחת שבעה ככ"ג ולא ריבוי שבעה שהרי שמשו בארבעה בגדים א"כ אי אפשר שיהי' דינם ככ"ג לגמרי דלא עדיפי מאהרן גופי' אם לא הי' לו ריבוי שבעה הי' מעכב בו, וע"כ אין דינם ככ"ג רק בדבר שאינו מעכב כפרה דמ"מ אי אפשר שלא יהי' דינם כלל ככ"ג שהרי עכ"פ נמשחו בשמן המשחה כמ"ש הרמב"ן וכמפורש בכתוב כי שמן משחת ה' עליכם:

צ״אדברו אל בני ישראל לאמר זאת החי' אשר תאכלו, ברש"י את כולם השוה להיות שלוחים בדיבור זה לפי שהשוו בדמימה וקבלו עליהם גזירת המקום מאהבה, נראה לפרש ענין זה לזה, דהנה בזוה"ק מצה הוא מיכלא דמהימנותא, והיינו שמביאה אמונה בלב ישראל, וכמו במצרים אחר אכילת המצה הלכו אחר ה' במדבר בארץ לא זרועה, אף שלפי השקפת שכל האנושי היו מעותדים למות ברעב, לא התחכמו לחשוב מחשבות אלא האמינו בה' ויצאו, כן לדורות אכילת המצה מביאה אמונה בלב האדם, ונראה שלעומתה מאכלות אסורות מטמטמים את לבו של אדם ומסירין ממנו את האמונה, וזה שברוב שנים קורין פרשה זו אחר הפסח לסמוך ענין לו שהוא להיפוך מאכילת מצה, וע"כ במדרש דורש גמל שפן ארנבת חזיר לרמז על ארבע מלכיות שהם מתנגדין למלכות שמים, היינו לנתק את אמונת מלכות שמים מלב ישראל, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שארבעה מינים אלו מוצאן משורש ד' מלכיות, עכת"ד, והמצה כמו שאז היתה מורה על חירות ממצרים שהי' כח רע כולל כל הד' מלכיות, כן לדורות מורה על חירות מכחות ד' מלכיות אלו ומביאה את האמונה בלב האדם, ומא"ס להיפוך מסירין את האמונה ומחזיקין כח הארבע מלכיות בלב האדם לטמטם את הלב שלא תאיר בו האמונה:

צ״בוהנה ענין הדמימה שקבלו עליהם גזירת המקום מאהבה נמשך מפאת גודל האמונה בה' כך יפה וכך צריך להיות ואי אפשר באופן אחר, ולהסיר כל חשבונות רבים שמחשבין בני האדם, וע"כ מפאת שהשוו בדמימה שמורה על חיזוק האמונה נאמר על ידם פרשה זו לסלק את המתנגד לה:

צ״גשמיני ופרה שנת תרע"ו

צ״דענין פרה אדומה שמטהרת טומאת מת, דהנה יש להבין בטומאת מת שהיא טומאת מגע ולא יצאה עליו מגופו ומ"מ היא חמורה שבטומאות, דהנה האדם נברא ישר להיות טבעו בעצם נמשך אחר רצון הש"י, ולא הי' צריך לקבל לימוד מזולתו אפילו ממלאכי השרת, והי' מלך על כל הנבראים וידוע דמהות המלך להשפיע ולא לקבל כבש"ס נדרים לאו מלכא אנא דקא מתהנית מנאי ולא מתהני מינך, והניח דעתו של הקב"ה והלך אחר דעתו של נחש ונפל ממדריגת עצמותו וקיבל מהנחש ונתפתה לעצתו ונשתנה ממהות עצם עומד בפני עצמו למהות מקבל מזולתו, וע"כ הי' ענשו נמי שיהי' שליטה לכחות חיצונים לדבוק בו והוא מקבל מהם תכונות רעות, ומזה בא עונש המיתה כמ"ש האריז"ל שהנשמה אינה יכולה לסבול את כחות הרעות שניתן להם הרשות לדבוק בו והיא מסתלקת, וזה עצמו הוא ענין טומאת מת שהאדם מקבל הטומאה אחרי שהאדם שב ממהות עצם עומד בפני עצמו למהות מקבל:

צ״האך במתן תורה דכתיב ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, ולא המתינו לעצת הזקנים כמ"ש המפרשים שם, שבו למעלת האדם להיות עצם עומד בפני עצמו ולא לקבל מזולתו כמו שלא היו צריכין לקבל עצת הזקנים, כמו אדה"ר קודם החטא שמעצמו הי' נמשך אחר רצון הש"י, וע"כ אז נעשו חירות ממלאך המות, שנסתלק מהם ענין המיתה ואין רשות לדבר זר לדבוק בהם, ומצד הסברא אז לא היו בני קבלת טומאה כלל [אפי' ממת נכרי], אך כאשר נתפתו לעצת הערב רב לדבר העגל והי' חטאם דומה לחטא אדה"ר כמבואר במדרשים חזרו שנית מבחי' עצם עומד בפני עצמו למהות מקבל מזולתו, וחזר להם ענין המיתה וקבלת הטומאה, עד עת קץ שישראל ישובו למעלתם, ויהי' כל אחד מעצמו נמשך לרצון הש"י וכמ"ש ולא ילמדו איש את רעהו לאמור דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, וכאמרם ז"ל בויחי רבה אין ישראל צריכין לתורתו של מלך המשיח, וע"כ יבלע המות לנצח ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ:

צ״וובודאי שזה יהי' בישראל באמצעות מלך המשיח שהוא יישר את ישראל שיהיו במעלה זו להיות כל איש קומה שלימה בפני עצמו בלתי שיצטרך לקבל סיוע מזולתו, וכמו בסיני שהגיעו ישראל למעלה זו שלא הצטרכו לעצת הזקנים שהי' באמצעות משה, שהרי אף אחר שקנו מעלה זו כשהי' משה מרומם מהם לקבל הלוחות נסתלקה מהם המעלה וחזרו וקבלו פיתוי הערב רב, ובהכרח לומר שכל מה שהגיעו וזכו למעלה זו הי' רק באמצעות משרע"ה, אלא שבימות המשיח תשאר בהם מעלה זו שיזכו אלי' באמצעות מלך המשיח קנין עדי עד שלא ישתנו לעולם:

צ״זובזה ניחא מה שנראה לכאורה סתירה לדברינו שיזכו ישראל אז למעלה זו מהא דאמרו ז"ל בפסוק ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים במשפחה, אחד מעיר מזכה לכל העיר ואחד ממשפחה מזכה לכל המשפחה, משמע שיקבלו השלמה מאחד שבעיר ומהשנים שבמשפחה, אך לפי דברינו אלו יש לומר שתחילת הזכות לצאת מן הגלות בודאי אז עדיין לא יהיו ישראל במעלה ההוא, אך בבואם לארץ תחת מלכות מלך המשיח יושירם מלך המשיח במעלה זו, וכן יש לפרש דברי רש"י פ' נצבים בפסוק ושב ה' אלקיך את שבותך שפירש"י שגדול יום קיבוץ גליות ובקושי כאלו כביכול צריך להיות אוחז בידו ממש איש איש ממקומו, שהגיד כ"ק זקני אדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שהיינו שיבחן לבב כל איש ואיש בפרטות ולא מצד הכלל עכ"ד, אין הפירוש שיצטרך להיות כל איש ואיש מישראל נרצה בפרטות בעודם בגלות שזה אי אפשר וח"ו לומר כן כשתהי' הגאולה בעתה, שהרי אפי' אם יהיו ישראל בלתי ראוים כלל יהיו נגאלים עכ"פ, ואפי' כשתהי' בבחי' אחישנה, ע"י תשובה שפרשה ההיא מדברת מזה, מ"מ שיהיו שלמים כל אחד בפני עצמו בלתי צורך לסיוע מזולתו קשה לצייר שיהי' זה בעודם בגלות אלא שיבחן לבב כל איש מה שיהי' ממנו אחר הגאולה והיישרת מלך המשיח:

צ״חונראה שמעין זה הוא ענין שמור וזכור בשבת, שידוע ששמור הוא בלב והוא בכנסת ישראל, היינו שישראל משליכין מעליהן טורח המלאכה וטרדת הפרנסה וכאלו כל מלאכתם עשוי' ובאים לחסות תחת כנפי השכינה לקבל עליהם קדושת שבת כי כלל ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, והשבת פורש כנפיו וישאם על אברתו, והוא מעין קיבוץ גליות, אך זהו הריצוי מצד הכלל, וכעין שכתוב ולקחתי אתכם אחד מעיר וגו' אחד מעיר מזכה לכל העיר, וכן הוא בשבת שהכלל מסייע לכל אחד שיהי' ביכולתו להשליך ממנו כנ"ל, אך השבת עצמו מיישר את ישראל שיהיו נרצין גם בפרטות כל איש ואיש בפני עצמו, וזהו זכור שהוא במוח, וידוע שאין דעתן של בני אדם שוות, ואולי מטעם זה הוא המבואר בספה"ק שהמיתה בשבת איננו באותו אופן כבחול ע"י מלאך המית וכחות רעות, וכמו שבשלימית המעלה שהיו ישראל בעת מ"ת ולעתיד שיבולע המ ת לגמרי כן בשבת שהוא קצת מעין זה עושה עכ"פ שינוי באיכות המיתה:

צ״טוהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בהא שלא נתגלה טעם פרה אלא למשרע"ה, כי יש ששים רבוא אותיות לתורה נגד ששים רבוא שרשי נשמות ישראל, ויש נשמות גבוהות נגד מצות פרה אדומה והוא מעלת משרע"ה ע"כ אליו נתגלה טעם פרה, עכת"ד, ויש לבאר הדברים כי בפשיטות אינו מובן שהרי פרשת פרה יש בה יותר מאלף ב' מאות וחמשים אותיות והם מכלל הששים רבוא אותיות התורה, ואם תחשוב את כל האותיות שבפרשת פרה למשה לבדו יחסר אותיות הנשארים מששים רבוא [הגם שבלא"ה אין חשבון הששים רבוא אותיות לדידן מכוונים, ואין אנו בקיאים למנות החסרות ויתרות], אך ברורן של דברים דהנה ששים רבוא שרשי נשמות ישראל שכל אחד ואחד יש לו כנגדו אות אחת בהתורה משם שורש חיותו, והנה משרע"ה שקול ככל ישראל ועליו אמרו ז"ל אשה אחת היתה במצרים וילדה ששים רבוא בכרס אחד, ובודאי כמו שכל ששים רבוא מישראל יש להם חיות מכל ששים רבוא אותיות התורה, כן הוא לבדו ששקול כששים רבוא יש לו חיות מכל ששים רבוא אותיות, וכן במשמע שהרי נאמר לו ואעשה אותך לגוי גדול, שכל ישראל יצאו מחלציו, ומוכרח לומר שכל חיות ישראל נכלל בו, והנה ידוע שיש מצות ששקולים ככל התורה, וכמו שבת דהוא כללא דאורייתא, וכמו שיסד הפייטן בזמירות זכרו תורת משה במצות שבת גרוסה, וע"כ מתיחסת מצות שבת ששקולה ככל התורה למשה ששקול ככל ישראל, כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, והיינו ששורש מצות שבת ושורש נשמת משה אחד הוא:

ק׳ויש לומר שכן הוא פרשת פרה אדומה שבפסיקתא פ' פרה סי' ו' בפסוק כסף צרוף מזוקק שבעתים, ואף הפרשה זו מזוקקת שבעתים יש בה ארבעים ותשע טהרות וכו' ולמה כך אלא כשש שהתורה נדרשת בארבעים ותשע פנים ואף זו יש בה ארבעים ותשע פנים שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה, עכ"ל, וע"כ נראה נמי ששורש פרשה זו ושורש נשמת משה אחד הוא, וע"כ אמרו ז"ל מ"ט שערי בינה נמסרו למשה והוא מקביל לארבעים ותשע פנים שבפרה, וכמו שמשה שקול כנגד ששים רבוא כן פרשת פרה שקולה ככל התורה, וזהו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שיש נשמות גבוהות כנגד פרה אדומה והיא מעלת משרע"ה וע"כ אליו נתגלה טעם פרה:

100

ק״אוהנה ידוע שכלל ישראל הם כמו אדם אחד שכל אבר ואבר שבו יש בו בהעלם כח של כל האברים כמו שהוכיחו מהא דאין סומא מוליד סומא, כן היא כלל ישראל שיש בכל פרט ופרט כח הכלל, ולעומתם החיות שלהם מהאותיות התורה נמי כלולים בהעלם, ואורייתא כולא חד שמא דקב"ה הוא, אך פרשיות שהם שקולים ככל התורה, הם כלולים לא בנעלם לבד אלא גם בהתגלות כמו שמשה שקול ככל ישראל גם בהתגלות שהרי לא הי' נמצא דוגמתו תיכף מתולדה וכשנולד נתמלא הבית כולו אורה, ובכוזרי שהוא לא הי' נכלל במין מדבר אלא הי' סוג למעלה ממין מדבר והוא בהתגלות:

101

ק״בומעתה מובן שכמו משרע"ה הי' עצם בפני עצמו שקול ככל ישראל ולא הי' נצרך לקבל מעלה מזולתו, שהרי אף את ישראל בסיני היישירם למעלה זו כנ"ל, כן פרשיות ומצות התורה שהם לעומתו שקולים ככל התורה הם נותנים כח לאדם ומעלין אותו להיות עצם בפני עצמו והיינו שמעוררין החיות שבו שהוא מחמת אות פרטי שבתורה שבהעלם הוא כלול מהכל להיות כן בהתגלות כמו בהעלם:

102

ק״גויש לומר עוד דגם צורת ומהות מצות פרה אדומה מורה על ענין זה, דהנה כל מיני בע"ח וצמחים הם מורכבים מיסודות ארמ"ע וכאשר נשרפו ונעשו אפר כל חלקי אר"מ כלו בעשן כלו ולא נשאר אלא יסוד עפר הפשוט, והנה כל המורכבים מקבלין כל חלקי ההרכבה מזה ומזה, וכשנעשה אפר לא נשאר אלא עצם פשוט עומד בפ"ע, וכן המים הם פשוטין, וע"כ אפר הפרה ועץ ארז ואזוב ושני תולעת שהוא הפשוט והעצם מבע"ח וצמחים בצירוף מים החיים שמורה על התורה שהיא עצם פשוט הוא ענין אחד עם כח החיות שבו שהוא עצם פשוט עומד בפ"ע:

103

ק״דולפי"ז יובן מה שפרה אדומה מטהרת טמא מת שקיבל מזולתו שכל עצמה של טומאה זו באה מחמת סילוק מעלה זו, ובהופיע באדם מעלה זו שהוא בין בחומר בין ברוח בהכרח הטומאה פורחת ממנו, ואף שבשבת נמי יש מעלה זו ואינה מטהרת ט"מ, הטעם מפני ששבת הוא יומא דנשמתא ואינה בעשי' אלא בשכל ורק ברוחניות שבה יש בה מעלה זו, ע"כ אין שבת גורם כ"כ שינוי בגוף להפריח הטומאה ממנו שהוא בגוף אבל פרה אדומה שהיא בעשי' וכש"ס ריש יומא לעשות זו מעשה פרה ע"כ מצוה זו מוספת מעלה זו גם בגוף ודו"ק היטב:

104

ק״הואותה נתן לכם לשאת עון העדה לכפר עליהם לפני ה', וברש"י מכאן למדנו ששעיר ר"ח הי' שהוא מכפר עון מקדש וקדשיו שחטאת שמיני וחטאת נחשון לא לכפרה באו עכ"ל, ויש להבין דמפורש בת"כ הובא ברמב"ן וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן אלא אמר להם אתם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף יש בידכם בתחילה וישחטו שעיר עזים [במכירת יוסף] ויש בידכם בסוף עשו להם עגל מסכה יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים יבוא עגל ויכפר על מעשה עגל עכ"ל הרי דגם חטאת שמיני בא לכפרה:

105

ק״וונראה עפי"מ שהגדנו כבר דשייכות חטא מכירת יוסף הכא משום דכשישראל באגודה אחת כאיש אחד בלב אחד הם כמחיצה של בני אדם וכחומה בצורה לעומת כחות הרעות המתאמצים להבקיע אל מחנה ישראל להממם ולאבדם ח"ו, הן ברוחניות והן בגשמיות, וע"כ לולא חטא מכירת יוסף שעדיין לא טהרנו ממנו עד תיקון הכללי היו כל ישראל תמיד כאיש אחד חברים ולא הי' באפשר לבוא גם השטן בתוכם להטעותם ולהראות להם דמות משה מוטל במטה לומר מת משה, ולהביאם לידי טעות העגל, באופן שכל חטא העגל נסתעף מחטא מכירת יוסף, והמשכן שהי' לכפרה על מעשה העגל כאמרם ז"ל יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל, היינו שהמשכן הי' מאחד כל כלל ישראל באשר הי' בא מנדבת כולם, והי' פועל דמיוני לכל רצוניות בני ישראל לעשותם אגודה אחת לעשות רצון אבינו שבשמים, וזהו שהי' המשכן לכפרה על חטא העגל שיצא לפועל מחמת העדר התאחדות ישראל, אך חטא מכירת יוסף שעדיין לא טהרנו ממנו הי' עומד לשטן עלי דרכם ולא הי' מניח אותם להתאגד ולהתאחד, ולענין זה הי' מתבקש השעיר עזים כענין שבזוה"ק ח"ב (ל"ג.) ת"ח בשעתא דעאקו כד אתיהב חולקא חדא להאי סטר לאתעסקא בי' אפריש לבתר מכלא כגוונא דא שעיר בר"ח שעיר ביומא דכפורי בגין דאתעסקו בי' ושביק להו לישראל במלכיהון, כן הכא נמי ע"י השעיר אתפרש האי סטרא שבשביל חטא מכירת יוסף לא הי' מניח אותם להתאחד:

106

ק״זוהנה בש"ס ר"ה (י"ז.) ב"ה אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד, היכי עביד ר' אליעזר אומר כובשו שנא' ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו, ר' יוסי בר חנינא אומר נושא שנא' נושא עון ועובר על פשע, וברש"י כובשו, כובש כף מאזנים של זכות ומכריעין את העונות: יכבוש עונותינו יכרעו בו: נושא מגביה כף מאזנים של עון, אך בפי' הר"ח וכן ברש"י ערכין (ח':) כובשו הקב"ה כובש ומסתיר עונות תחת מחילת כסא הכבוד כדי שיכרעו הזכיות, ובפשיטות כך מורה לשון הכתוב יכבוש עונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם, שהעונות יורדין למטה, ונראה לפרש הענין שבין כובש לנושא, שכובש הוא שאין העונות נמחקין לגמרי עד שיעדרו מציאתם אלא שמציאתם נדחה למצולות ים, וכפירש"י ערכין שמסתיר העונות תחת מחילת כסא הכבוד, ויש לומר שיורדין דרך שם עד שנשלכים במצולות ים כלישנא דקרא, אך מ"ד נושא היינו שנמחלין לגמרי ופושטין צורת העונות ולא עוד אלא שהעונות עצמן יהיו עולין וגורמים עוד רצון ורחמים על האדם כמו שממלאין רחמנות על אדם שטובע בנהר שהוא מתפרפר בין המות והחיים, וזה נקרא נושא שהם נושאין למעלה לגרום עוד תועלת, וכמו למשל בן מלך שהי' שבוי בין הליסטים והיו משעבדין בו בחוזק, ואח"כ כשנגאל מהם נעשה נאהב לאביו עוד יותר ומצניעין את הקולר ואת בגדי כלאו למשמרת בחצר המלך להוציאם להראותם ביום טובה, וכבמדרש שכן הי' מ"ש ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר להזכיר במה ששעבדו המצרים את ישראל, וכענין זה יהיו העונות נשמרים למעלה ליום טובה להזכיר במה שתקף היצה"ר על בני אדם להמרידן על המקום, וא"כ נמצא שהעונות הם מנושאין ופושטין צורה ולובשין צורה אחרת טובה, ובזה יש לפרש הכתוב אם רחץ ה' את צואת בנות ציון, מצואת לא כתיב אלא צואת, ובודאי או"א דא"ח דעבירות שנעשין ע"י שהי' היצה"ר תוקף עליהן ולא הי' ביכולתם לדחותו ונפלו ברשת זו ע"כ שלא בטובתם. הם יהיו בבחי' נושא אבל עבירות שהוא הי' מעורר יצה"ר על עצמו די שיהי' בבחי' כובש, וכמו שהגיד המגיד מקאזעניץ זצללה"ה בהא שאנו מתפללין והסר שטן מלפנינו ומאחרינו, מלפנינו הפירוש שאנחנו רודפין אחר היצה"ר, ומאחרינו שיצה"ר רודף אחרינו:

107

ק״חויש לומר דכה"ג הוא כפרה שאצל חטא, יש שהוא סילוק החטא לגמרי כמ"ש ונרצה לו לכפר עליו ואמרו ז"ל עולה דורן הוא ריצה פרקליט נכנס דורן אחריו, ולשון נרצה לו מורה שגורם רצון עליו ממעלה וזהו כענין נושא כנ"ל, ויש שאיננו סילוק החטא לגמרי אלא עכ"פ הוא סתימה בפני החטא שלא יזיק כמ"ש במשרע"ה כשעלה להר בארבעים השניים שאמר ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם שפירש"י אשים כופר וקנוח וסתימה לנגד חטאתכם להבדיל ביניכם ובין החטא, עכ"ל, ובאמת ששם לא הי' סילוק החטא לגמרי שהרי כתיב וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם שפירש"י עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד ותמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר עונות וכו', הרי שלא הי' סילוק החטא לגמרי אלא בבחי' כובש, וכעין זה יש לומר הי' השעיר עזים לכפר על חטא מכירת יוסף, אף שעדיין לא טהרנו ממנו, והיינו הך דשנאת חנם שהי' בבית שני ועדיין מרקד בינינו, ועשרה הרוגי מלכות שהיו בחטא מכירת יוסף אחר חרבן בית שני, וכל עצמו של השעיר הי' בא רק כדי שסט"א יתפרש מתמן:

108

ק״טולפי האמור יובן למה לא נתחייבו ישראל להביא חטאת לכפרה על מעשה העגל, דחטאת היא מכפרת כפרה גמורה, ושם לא הי' כפרה גמורה, אלא אהרן שכוונתו היתה לטובה כבמדרש יודע אני כוונתך הטובה ע"כ לא אשליט על קרבניהם של בני אלא אתה, והחטא שלו הי' רק כעין חילול השם שהרואה לא הי' יודע טוב כוונתו, הוא הביא עגל לחטאת על חטא שלו בענין העגל באשר הי' לו לכפרה גמורה:

109

ק״יומעתה מיושב הא דדייק דשעיר של ר"ח הי' הנשרף, שהרי כתיב ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם לפני ה', דלהלשון לכפר עליהם לפני ה' משמע כפרה גמורה, וזה לא הי' בשעיר שמיני שבא על חטא מכירת יוסף אף שבא לכפר מ"מ לא הי' כפרה גמורה וכנ"ל:

110

קי״אויש לומר עוד בפשיטות דבת"כ מסיים בה זה שעיר של ר"ח שנאמר ושעיר אחד לכפר עליכם, והנה בר"ח כתיב ושעיר עזים אחד לחטאת לה' ובודאי למקרא זה כוון הת"כ שהרי מקרא שהביא לא כתיב כלל בר"ח, ובש"ס שבועות מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה' ללמדך שמכפר על שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף שאין מכיר בהחטא אלא הקב"ה בלבד, והנה כאן כתיב לכפר עליהם לפני ה', נמי מדרש הבא לכפר על חטא שאין מכיר בו אלא ה', וזה אינו בחטאת שמיני הבא לכפר על חטא מכירת יוסף:

111

קי״בשנת תרע"ז

112

קי״גויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת, וברש"י להודיע שמכפר לו הקב"ה ע"י עגל זה על מעשה עגל שעשה, ויש להתבונן למה בכל שבעת ימי המלואים הי' פר לחטאת כמ"ש בפ' תצוה בצוואת המילואים שכתיב וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי לקח פר אחד בן בקר וגו' ופירש"י לכפר על מעשה העגל שהוא פר, וביום השמיני נשתנה מפר לעגל, ונראה דהנה יש לדקדק דלא מצינו הקרבת חטאת הבאה מחמת חטא אלא פעם אחת לכל חטא אבל לא להיות מקריב וחוזר ומקריב על חטא אחד, ולכאורה יש לומר דשאני הכא מכל חטאות שבתורה דבכל חטאות נתכפר בהקרבן לגמרי ולא שייך להיות חוזר ומקריב, אבל חטא העגל שהוא שמור לדורות כמ"ש וביום פקדי ופקדתי וגו' ואינו מתכפר לגמרי, ע"כ הוא מכפר וחוזר ומכפר, אך כבר הגדנו שחטא העגל שהוא שמור לדורות הוא רק חטא ישראל שהחטא הי' בשכל ובמוח וברצון ושע"כ לא הועילה התשובה שהיא בלב כמ"ש ולבבו יבין, ואפי' משרע"ה שזכה לבחי' חי' שהוא בחכמה לא הועיל כי התיקון צריך להיות ממקום גבוה מהחטא, וזה שמור למשיח שיזכה לבחי' יחידה אז יתכפר לגמרי, אבל חטא אהרן שהי' רק במעשה שהרי כוונתו היתה טובה כבמדרש שאמר הקב"ה יודע אני טוב כוונתך, ע"כ נתכפר כפרה גמורה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, למה הי' צריך להיות מקריב וחוזר ומקריב חטאת אחר חטאת:

113

קי״דונראה דהנה שבעת ימי המלואים הם בדוגמת שבעת ימי בראשית, ובמדרש חכמות בנתה ביתה חצבה עמודי' שבעה דורש על שבעת ימי בראשית ודורש נמי על שבעת ימי המלואים משמע שיש צד השוה בשניהם, והיינו דאחר שנתקלקל העולם בחטאו של אדה"ר ונתערב טו"ר ונשתאב ארס של נחש בכל הבריאה, ושמים וארץ שקודם החטא היו רוחניים בערך שמים וארץ דהאידנא שנתגשמו, ובמתן תורה לולא חטא העגל הי' נעשה תיקון כללי לכל הבריאה והי' חוזר הכל כמו קודם חטא אדה"ר, וע"כ הי' חירות ממלאך המות שלא הי' נצרך לעכל הזוהמא, וחטא העגל מנע את תיקון הכללי ונשארו שמים וארץ וכל הבריאה כולה בגשמית ובעירוב ארם של נחש, והנה בכל יום מימי בראשית נבראה בו בריאה פרטית שייכת דווקא לאותו יום ולא היתה ראוי' לבראות ביום אחר, ובמדרש יש טעמים לבריאת כל יום, וידוע עוד בדברי חכמי האמת שבכל יום ויום שימשה מדה אחת ואין יום דומה לחבירו, וע"כ הפגם שנשתאב בכל הבריאה ג"כ אין לחשבו לפגם אחד אלא כל יום ויום לפגם מיוחד, שבריאה של כל יום ויום נפגם בפ"ע:

114

קי״הוהנה ידוע שכללות המשכן הוא לעומת כלל העולם ובמדרש חושב כל מאמר ומאמר שבראשית מה שלעומתו במשכן, ובצרור המור דלעומת שנתרחק אדה"ר ושני בניו, נתקרב אהרן ושני בניו, והיינו דמאז התחיל תיקון הכללי של העולם והגמר יהי' לעתיד, וע"כ שבעת ימי המלואים הם דוגמת שבעת ימי בראשית כבמדרש הנ"ל חצבה עמודי' שבעה, וע"כ כל יום ויום מימי המלואים הוא תיקין לעומת יום אחד מימי בראשית, ובזוה"ק (ל"ז.) דייק בהא דכתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם, בשבעת ימים מבעי לי' וכו', וכן נמי בבריאת שמים וארץ כתיב כי האי לישנא כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, בששת מבעי לי', ותירוץ אחד לשניהם דמיירי מימים העליונים עיין בזוה"ק:

115

קי״וולפי האמור דכל יום ויום מימי המלואים הוא תיקון לאותו יום שלעומתו מימי בראשית, יובן אשר נדרש לכל יום חטאת מיוחד, שהרי בכל יום נעשה פגם מיוחד, ולולא חטא העגל הי' נעשה מתוקן, א"כ נצרך חטאת לכפר על חטא העגל בכל יום ויום מימי המלואים בפ"ע, ואין חטאת אחד עולה לכולם כמו שאין עולה חטאת אחד על דם וחלב אלא על כל אחד חטאת בפ"ע, ובזה מיושב הא דהקריב חטאת וחוזר ומקריב למחר על חטא העגל ולא סגי לי' בחטאת אחת:

116

קי״זועדיין פש גבן לדקדק מאחר דבכל שבעת ימי המלואים שהם דוגמת שבעת ימי בראשית נתכפר ונתתקן כל הקלקול שמצד אהרן בכל שבעת ימי בראשית, והתיקון ההוא הי' לגמרי שלא נשאר עוד פגם כמו שהגדנו לעיל שרק חטא ישראל שמור לדורות מחמת שהי' החטא בשכל אבל חטאו של אהרן שהי' רק במעשה ולא בכוונה נתתקן לגמרי, א"כ חטאת שמיני של אהרן למה היא באה, והרי ברש"י הנ"ל שגם זה הוא להודיע שמכפר לו הקב"ה על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה, ולמה הוצרך לכך שלא מצינו מתכפר בחטאת וחוזר ומביא חטאת:

117

קי״חאך יש לומר עפ"מ שהגדנו כמה פעמים דכמו בעולם העליון בכל שנה ושנה ביום שמת בו ונפטר מן העולם יש להנפטר עלי' ממקום שיושב שם למקום נעלה יותר, וע"כ יש מעשים ופגמים דקים מאד אשר לפי אותו העולם ומקום שהי' יושב שם לא היו נחשבים לפגם וחטא, מ"מ לפי מסת עולם החדש שזוכה בו גם זה נחשב לחטא וצריך מירוק ותיקון גם לזה, וזהו ענין האמירת קדיש על או"א שנפטרו לעולמם אפי' מכמה שנים, כן נמי יש לומר באהרן דביום השמיני נתעלה עלי' גדולה מאד כי שבעת ימי המלואים היו רומזין לעולם הטבע כמספר יצירת שבעת ימי בראשית, ויום השמיני רומז לעולם שלמעלה ורוכב על השבעה, והוא שינוי כמעולם לעולם, ע"כ אף צחצוחי פגם שעד כה לא קחשיב, כשהגיע יום השמיני צריך להתתקן:

118

קי״טולפי האמור יש ליתן טעם דאשתני חטאת שמיני מפר לעגל, דהנה במדרש פרשה כ"ז שור או כשב או עז, וכי שור נולד והלוא עגל נולד אלא משום עשו להם עגל מסכה לפיכך קראו הכתוב שור ולא עגל עכ"ל, וכן הוא בפייט יום ב' פסח, והוא ע"ש מקרא יחזקאל כ"ט שהביא המדרש לעיל מיני' ולא יהי' עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון, ויש לומר דמה"ט נמי כל שבעת ימי המלואים היתה חטאתו פר ולא עגל על שום ולא יהי' לבית ישראל למבטח מזכיר עון, ובש"ס ר"ה (כ"ו.) מפני מה אין נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה משום דאין קטיגור נעשה סניגור, ולא האיכא דם פר, הואיל ואשתני אישתני, וברש"י להיות דם ואין מראית הפר ניכר, ומצד הסברא יש לומר דכמו דהיכא דאישתני דבר הנקרב לא אמרינן בי' אין קטיגור נעשה סניגור, וה"ה נמי דלית בי' עוד ולא יהי' לבית ישראל למבטח מזכיר עון, כן נמי היכי דאשתני מקריב נמי לית בי' עוד מזכיר עון, דהאי כגברא אחרינא הוא, וע"כ בשמיני למלואים דכל עצמו דנצרך עוד לחטאת אחר שכבר נתכפר בשבעת ימי המלואים, הוא משום דכעולם אחר דמי, מה"ט גופי' לית בי' נמי משום מזכיר עון, דזה שנתעלה כמעולם לעולם כגברא אחרינא הוא, וע"כ חטאת שמיני יכול להיות עגל ולא נצרך להחליפו בפר:

119

ק״כולפי האמור יש לומר דמכאן נסתעף טעות נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה אשר לא צוה אותם, וידוע דאש זרה הוא כחות חיצונים, וכבר תמהו כל המפרשים היתכן שאנשים שנאמר עליהם שהם גדולים ממשה ואהרן לא ידעו להבחין בין קדושה לחיצונית, ולפי דרכנו הנ"ל יש לומר, דהנה כל דבר מצוה וקדושה צריך שמירה מכחות חיצונים אחר חטא אדה"ר שנתערב בכל דבר טו"ר וארס של נחש, אבל המצוה עצמה היא שומרת את עצמה, והיינו עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהא שמצות מעשי ידי אדם פועלים בעולמות העליונים כ"כ למעלה למעלה, מפני שהאדם העושה את המצוה הוא שליח השי"ת וכח המשלח בהשליח ונחשב כאלו המשלח שהוא השי"ת הוא הוא העושה וכביכול כאלו הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא העושה את המצוה עכ"ד, ויש לומר דמפני טעם זה תשמישי מצוה בשעת מצותן נוהגים בהם קדושה, ושוב ממילא כל כחות החיצונים ערקין לנוקבא דתהומא רבה מפני פחד ה' ומהדר גאונו, וזהו שאמרנו שהמצוה שומרת את עצמה:

120

קכ״אולפי האמור יובן מעשה דבספר הקנה כשראה רשע עובר על מצות ה' לא התפעל ולא התרגש כ"כ, אלא כשראהו מניח ציצית ותפילין לא יכול להתאפק ונתן עליו בקולו רשע למה אתה מטמא את מצות ה' ע"כ, והיינו כי מחמת גודל רשעתו נתבטלה השליחות כמ"ש ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך, א"כ אין כאן שמירה, ושוב הי' לכחות החיצונים אתיזה בהמצות, וזהו שברמב"ם הלכות תשובה אמש הי' עושה מצות וטורפין לו בפניו, היינו שהסט"א חוטפין להם את המצות, והם טרף לשני הסט"א, אלא שאם עשה אח"כ תשובה הוא מוציא את בלעם מתוך פיהם, וכענין דכתיב באיוב כ"ט י"ז, ואשברה מתלעות עול ומשניו אשליך טרף:

121

קכ״בומכאן תוכחת מגולה לאיש הבא לגשת לעשות מצוה או תורה או תפלה, לקבל עליו מקודם עול מלכות שמים שלימה ולעשות תשובה על העבר ולקבל עליו להבא, למען תהי' השליחות במקומה ותהי' שמורה כנ"ל, האומנם כי בעוד שנסתלקה השליחות קשה מאד לעשות תשובה ולקבל עליו עומ"ש שלימה, כי גם התשובה וקבלת עומ"ש כמה כמה שעולה על לבו הוא לטרף כנ"ל, שעושין מצות וטורפין בפניו, וגם זה בכלל, אלא שבאם דחק ונכנס ומקיים אחזתיו ולא ארפנו, הוא מוציא משיניהם כנ"ל, מ"מ חסר הענין מצוה גוררת מצוה, כן נמי מה שהרהר בלבו לבד לעשות תשובה איננה כ"כ גוררת לעשות תשובה שלימה:

122

קכ״גולפי"ז יובן מה ששבת היא זמן מעותד לתשובה ביותר, כי בשבת בלא"ה כלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבה ואין בכחם לחטוף ולטרוף את מחשבתו זה, ע"כ ההרהור לבד לעשות תשובה גורר לתשובה שלימה, אך צריך להיות איש משכיל שלא יסתפק עצמו בהתעוררות והרהור לבד, וידע וישכיל שזה הכנה לבד ואם לא יתאמץ להוציא את מחשבתו לפועל לעומת שבא כן ילך, ודי בזה אזהרה למבין:

123

קכ״דוהנה נדב ואביהוא שלא הי' מצוה עליהם הקרבת הקטרת ולא היו שלוחי השי"ת בזה, א"כ הי' חסר להם השמירה, ע"כ נדבק האש זרה שהוא כחות החיצונים כנ"ל, אך נדב ואביהוא יש לומר שטעותם הי' בדבר הלכה, דהנה הרמב"ן שקרבן אהרן שוה לקרבנו ביום הכפורים, ועגל לחטאת שבכאן כמו פרו של אהרן ביוה"כ, והנה בש"ס יומא (נ':) דבעי ר' אלעזר לדברי האומר פר יוה"כ קרבן יחיד עושה תמורה או אין עושה תמורה, ומסיק שם דהכי קא מבעיא אחיו הכהנים בקביעותא מתכפרו או דילמא בקופיא מתכפרו, ובעי למפשט דעושה תמורה, ורב ששת דחי, ונשאר בספיקא אי בקביעותא מתכפרו או בקופיא, והנה בכאן כתיב ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם, וכל המפרשים [לבד הרמב"ן] פירשו דקרבן אהרן כיפר גם על העם, והוא ממש כענין פרו ביוה"כ, אלא ששם היו הכהנים לבד מתכפרין בו, ובכאן כל ישראל נתכפרו בו, וממילא גם כאן שייך האיבעיא דהתם אי כל ישראל בקביעותא מתכפרין בו אי בקופיא לבד, ויש לומר דנדב ואביהוא תפסו בפשיטות דבקביעותא מתכפרין וכדיחוי דרב ששת התם:

124

קכ״הולפי מה שהגדנו לעיל דטעם שחטאת המלואים הי' פר ולא עגל ע"ש ולא יהי' לבית ישראל למבטח מזכיר עון, אלא ביום השמיני לגודל עליית אהרן לא שייך מזכיר עון, וע"כ שוב יותר טוב שיהי' עגל כדמיון החטא, וממילא נדב ואביהוא שחשבו דישראל בקביעותא מתכפרי בי', מוכרח שהם נמי נתעלו כמו עליית אהרן דאל"ה שוב הי' להם למזכיר עון ח"ו, והנה יום השמיני רומז לעולם החירות כידוע, וכנור של משיח של שמונה נימין, וכאשר חשבו שכל ישראל הם באותה המעלה בודאי נתקיים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ואין כאן עוד זרות בעולם, ושוב אין צריך שמירה, וע"כ היו יכולין להקטיר קטרת אף בלי ציווי ושליחות, אך זה הי' הטעות שכל ישראל באמת עדיין לא עלו למעלה זאת ועדיין יש זרות במציאות וצריכין שמירה, והא דישראל נתכפרו בחטאתו של אהרן בקופיא נתכפרו, ויש לומר עוד דאפי' רב ששת דדחי התם ומצי סבר דבקביעותא מתכפרו, זה שייך שם, אבל בכאן מאחר שבאמת לא עלו למעלה זו ויש חשש הזכרת עון גם רב ששת מודה דבקופיא מתכפרו, דבהא לא פליג שיש מין כפרה דמקופיא אלא דחה הראי' שאינו מוכרח לומר מקופיא, אבל בכאן מודה:

125

קכ״וקח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה, ובמגלה עמוקות הקשה לאחר שאהרן חסידא לא חטא בהרהור למה הקריב עולה עכ"ל, ובפשיטות הי' נראה לכאורה לומר דעולה הבאה עם החטאת לאו לכפרה על הרהור באת, אלא כמו שאמרו ז"ל בש"ס זבחים ריצה פרקליט נכנס דורן אחריו, אך כבר אמרנו במק"א שגם עולה הבאה עם החטאת נמי באה על הרהור הלב שלולא הי' לו מחשבה קדומה או לכל הפחות שלא הי' מעשה העבירה נבזה בעיניו נמאס, לא הי' מזדמן לפניו מכשול חטא והי' מתקיים בו רגלי חסידיו ישמור, וזהו ענין הדורן, כי הירצה ה' באלפי אילים ושמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים, וזה שמתקן את המחשבה הוא הוא הדורן להשי"ת, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה, כי זה לא יתכן באהרן קדוש ה' שלא חטא מעודו כמ"ש הרמב"ן ז"ל שאין בנפשו חטא זולת מעשה העגל:

126

קכ״זונראה כי בחשבון הארבעים יום שאמר להם משה לסוף ארבעים יום אני בא, והם היו סבורין כי יום הראשון שעלה נמי נחשב בתוך המ' יום, ובאמת לא הי' נחשב כי אין לילו עמו, יש לומר שגם אהרן טעה בהאי חושבנא, והראי' מדברי רש"י תשא ל"ב ה' וירא אהרן ראה ואמר אם הם בונים אותו המזבח זה מביא צרור וזה מביא אבן ונמצאת מלאכתן עשוי' בבת אחת מתוך שאני בונה אותו אני מתעצל במלאכתו ובין כך וכך משה בא עכ"ל, ואם לא הי' לו טעות בחשבון הימים והי' יודע שלא יבוא עד למחר למה לא התעצל עד למחר אחר חצות, והרי נראה שנגמר המזבח באותו יום שהרי כתיב וישכימו ממחרת ויעלו עולות, מכלל שהמזבח כבר נגמר, ומוכרח לומר שגם הוא טעה בהאי חושבנא ובכל רגע ורגע הי' מצפה לביאתו של משה עד מכיש אחרון, ובאשר הי' כבר נטה היום לערוב קרא ואמר חג לה' מחר, וכברש"י בלבו הי' לשמים בטוח הי' שיבוא משה ויעבדו את המקום, כי באותו יום לא הי' שהות לקרוא חג, ועוד אם הי' יודע החשבון למה לא הי' מבאר להם החשבון שכוונת משה היתה שיבוא ליום המחרת, ולא הי' להם פתחון פה כ"כ לעמוד כנגדו עד שהי' מתיירא שלא יעשו לו כמו שעשו לחור, אלא ודאי שגם הוא טעה בהאי חושבנא ולא הי' לו במה לדחותם אלא בדברי תוכחה כמו שעשה חור, והוא שגגת תלמוד שעולה זדון, ע"כ הוצרך עולה לכפר על שגגת מחשבה זו, שהיא היתה הגורמת לכל הצרה הזאת, דאלמלא טעה והי' מבאר להם הכוונה שארבעים יום צריכין להיות לילו עמו לא הי' נעשה מה שנעשה, כי לא יתכן שלא הי' רבים וכן שלמים מישראל שומעים לו להמתין עד למחר לברר דבריו:

127

קכ״חשנת תרע"ח

128

קכ״טויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל וברש"י להשמיעם שעפ"י הדיבור אהרן נכנס ומשמש בכהונה גדולה ולא יאמרו מאליו נכנס, והדבר תימה איך הי' אפשר להרהר בזה שאיננו עפ"י הדיבור, הלוא עוד בפרשה הקודמת כתיב ואת כל העדה הקהל וגו' ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות, פירש"י דברים שתראו שאני עושה לפניכם צוני הקב"ה לעשות ואל תאמרו לכבוד אחי אני עושה, ועוד שבכאן לא נאמר כלל שכהונת אהרן הוא עפ"י הדיבור, ועי' במזרחי וגו"א שנדחקו הרבה בזה:

129

ק״לוכשאני לעצמי הי' נראה שח"ו לומר שישראל יהרהרו לומר כפשוטו שכהונת אהרן איננה עפ"י הדיבור ובודאי כבר שמעו מהפרשיות הקודמות שנזכרה כהונת אהרן ובניו, וכן מה שנאמר ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, וחלילה לומר שהי' עוד ספק בדבר, אך י"ל שהי' מקום ספק אם הוא זכה לזה בזכותו או בזכות ואמצעות משה, וכענין שמצינו בפ' פינחס ולפני אלעזר הכהן יעמוד, פירש"י הרי שאלתך ששאלת שאין הכבוד הזה זז מבית אביך שאף יהושע יהא צריך לאלעזר, ומדקאמר הרי שאלתך ששאלת משמע ששאלת משה גרמה זה, וכעין זה י"ל שהי' מקום הרהור על כהונת אהרן שאפשר הוא ע"י בקשת משה, וזה נקרא שמאליו נכנס שאף שהי' ברשות השי"ת, מ"מ איננו בא בעצם וראשון מפאת ציווי הש "ת:

130

קל״אאך כאן נתברר הספק, מאחר שבקרבנותיו של משה לא ירדה האש ובקרבנות אהרן ירדה האש שהוא להראות שעבודת אהרן רצוי' יותר מעבודת משה, א"כ מוכח שכהונתו איננה בזכות ואמצעות משה, וכענין מלכים ב' ב' ט' שאליהו אמר אל אלישע שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך ויאמר אלישע ויהי' נא פי שנים ברוחך אלי ויאמר הקשית לשאול אם תראה אותי לוקח מאתך יהי לך כן ואם אין לא יהי', פירש"י הקשית לשאול אי אפשר לתת לך יותר ממה שיש לי בידי וכו', וכעין זה י"ל כאן שא"א שתהי' כהונת אהרן באמצעות משה, שהרי עבודת אהרן רצוו' יותר, וזה עצמו שפירש"י לקמן פסוק כ"ג זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שע"י קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו:

131

קל״בויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', וכבר דקדקו הא"ע והרמב"ן מהו תעשו הלא בפסוקים הקודמים כבר סדר להם את מעשה הקרבנות וסיים כי היום ה' נראה אליכם, ומה הוסיף עוד לבקש מהם עשי' שעי"כ וירא אליהם כבוד ה', אך בת"כ מפרש אמר להם משה לישראל אותו יצה"ר העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם מפני מה כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', ופירש כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק כי לעיל מיני' כתיב ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה', היינו שעמדו לקבל מדריגות, אמר להם מרע"ה מדריגות אתם חפצים, אתם עשו את שלכם אותו יצה"ר העבירו מלבכם וכו' עשיתם כן אז ממילא וירא אליכם כבוד ה' עכ"ד, והדברים צריכים פירוש למה לא הוטב בעיני ה' מה שחפצו מדריגות, ובזוה"ק ח"א (ס"ט:) בפסוק בשוא גליו אתה תשבחם מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל [נ"א ולא יהבא לי' רשותא] שבחא איהו דילי' וכלא משבחן לי', וכבר דברנו בזה:

132

קל״גונראה עוד לומר דהנה חטא העגל בודאי לא הי' במקרה, ואף שהבחירה חפשית מ"מ בודאי נצמח מזה תועלת, אלא שבאם עמדו בנסיונם הי' תועלת זה עצמו בא באופן אחר, וכענין כל יצירת האדם דכתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, והיינו שיהי' קלוסו של הקב"ה עולה מהתחתונים, אך אם ח"ו חוטאים, איננה נגרע כוונת היצירה להתקיים, וזה שאמרו ז"ל כשם שקלוסו של הקב"ה עולה מן ג"ע כך עולה מגיהנם, ומ"מ כוונה העליונה מוכרחת להתקיים, באופן זה או באופן אחר וכמ"ש רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, היינו שסוף כל סוף עצת ה' מוכרחת להתקיים אף שהבחירה חפשית, וזהו עיקר גדול ונכבד:

133

קל״דוהנה כבר דקדקנו למה הביא ה' את ישראל בנסיון חטא העגל, ולא עוד אלא שניתן רשות להשטן להטעותם להראות דמות משה מוטל במטה, מה חטאו ישראל ומה פשעו להביא עליהם כזאת, ומה גם שגלוי וידוע לפניו ית"ש שלא יעמדו בנסיונם, וכבר דברנו בזה, וי"ל עוד דהנה מאז היתה כוונת בריאת העולם שיהי' השראת השכינה בתחתונים, וכאשר נתקלקל העולם בחטא אדה"ר נבחרו ישראל והוציאם ממצרים לשכני בתוכם כמ"ש שמות כ"ט מ"ו אשר הוצאתי אותם מאמ"צ לשכני בתוכם פרש"י על מנת לשכון אני בתוכם, ובא"ע כי לא הוצאתי אותם מארמ"צ רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם, וברמב"ן שמשמע מזה ששכינה בתחתונים הוא צורך גבוה עיי"ש, ובס' גבורות ה' למהר"ל פרק ס"ו ויש לשאול הנה השמים כסאו והארץ הדום רגלו למה צריך בתחתונים שהם עפר רימה ותולעה, ותירץ שהשי"ת מצטרף לנמצאים במה שהם עלולים כי הוא ית"ש שהוא עלת הכל רצונו בעלול וכאשר יש עלה יש כאן עלול נמצא כי התקשרות הסבה הראשונה בנמצאים מצד שהוא יתברך עלה להם והנמצאים הם עלולים ממנו וכו', א"כ אין עליך לומר שמיוחדים בזה העליונים כי אם התחתונים כי במה שנקראים עליונים הם פועלים בתחתונים והם כמו עלה נחשבים ואין עיקר עצמם שהם עלולים אבל התחתונים במה שהם תחתונים הם עלולים בעצמם, ולפיכך החיבור שיש לסיבה הראשונה שהוא עלה באמת הוא בתחתונים במה שהם עלולים באמת עכ"ל, ועיין עוד בפרק ס"ז במאמר ר"י כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, שבשביל שהוא יתב' נבדל מכל הנמצאים ואין לו יחוס אל אחר בשביל כך פונה אל דברים שפלים וקטנים ביותר, ולהפירוש שבפרק שלפני זה הוא עוד יותר ברור כי מה שהוא פונה אל השפלים שהם עלולים לגמרי מורה כי הוא יתברך עלה לגמרי עכ"ל, ועוד שם ואם אתה שואל למה נבחרו ישראל בפרט להיות שכינתו עם ישראל ותירץ לפי דרכו ז"ל:

134

קל״הובפשיטות י"ל מחמת שישראל הם ממעטין עצמם ושפלים בעיני עצמם ע"כ הם עיקר עלולים, והרי אמרת שהש"י מתדבק דווקא אל השפלים, ותדע שהרי הניח הקב"ה את כל ההרים ולא השרה את שכינתו אלא על הר סיני, וכמ"ש כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש וגו' וכתיב בתרי' ואת דכא ושפל רוח וגו', וא"כ האומות שטבעם להתגאות כאמרם ז"ל נתת גדולה לנ"נ אמר אעלה על במתי עב וגו', ע"כ מתחילה לא נבחרו לענין זה אלא ישראל ולתכלית זה ניתן להם התורה והמצוה:

135

קל״וקיצור הדברים שכל עצמה של השראת השכינה בתחתונים הוא משום שהתחתונים הם שפלים וביותר ישראל הם ממעטין את עצמם והם מדוכאים ושפלים בעיני עצמם בלתי מתגאים וכמ"ש אני את דכא: והנה ישראל בעת הזאת אחר מ"ת שהשיגו מה שהמלאכים התאוו ונעלמה מהם, והיו רואין א"ע במעלה יתירה מכל העולם חירות ממה"מ חירות משעבוד מלכיות, אי אפשר שהיו אז כ"כ שפלים ומדוכאים בעצמם יותר מכל העולם, ובספר הישר לר"ת שהנפש מפאת מעלתה שהיא מהעליונים היא נמשכת להתנשאות ולהתגאות, ומובן שאז שהיו נפשות ישראל ברום המעלה בלתי אפשר הי' להיות מדוכאים כ"כ בעיני עצמם, ע"כ היתה עצת ה' להביאם בנסיון חטא העגל, והיינו שהשטן הראה להם דמות משה מוטל במטה לומר מת משה והנם נשארים גלמוד במדבר הגדול והנורא, וחשבו שבלתי משה בודאי לא יהי' יכולת בידם לנצח את מלכי כנען, והנם מעותדים להיות לברות לשני נחש שרף ועקרב כחות הרעות השולטים במדבר, והנה אם היו עומדים בנסיונם לאמר לנפשם יהי' ממנו מה שיהי' ואפי' ח"ו להיות אבודים במדבר, ואפי' ע"מ כן אין לנו לזוז מציווי ה' לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב [שפירש"י אפי' לשמים כמו כרובים של ארון אם עשאן של כסף או יתר על שנים, או בבתי כנסיות, שכעין זה הי' העגל כמ"ש בספה"ק] וא"כ היו מדוכאים בעיני עצמם ושפלים שהיו רואין א"ע אבודים ח"ו, ומחמת זה עצמו היו זוכין להשראת השכינה כנ"ל, אך לא עמדו בנסיונם, ומ"מ עצת ה' היא תקום אלא הדיכוי והשפלות באה באופן אחר היינו מפאת תשובתם הגדולה שהיו מקבלים על עצמם להיות משועבדים למלכיות ודייש למה"מ, ועי"ז נעשו מוכשרים להשראת השכינה:

136

קל״זולפי האמור מובן את אשר הביא ה' את ישראל בנסיון הגדול הזה, ואף שגלוי וידוע לפניו יתב' שלא יעמדו בנסיונם, מ"מ הי' לתועלת עצום כדי שייעָשו מדוכאים ושפלים בעיני עצמם להיותם מוכשרים להשראת השכינה לקיים אני את דכא:

137

קל״חומעתה יובנו אמרי קודש כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שאמר להם משה מדריגות אתם חפיצים, כי הנה כתיב ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה', ולא כתיב לפני פתח אוה"מ אלא לפני ה' שלשון זה לא מצינו אלא בנביאים אליהו ואלישע ה' אשר עמדתי לפניו, ובזוה"ק דקאי על הנשמות קודם ירידתם לעוה"ז, ובודאי ישראל אז נמי הכינו עצמם להתפשטות הגשמיות לדבוק נפשם באהבה, וכעין נדב ואביהוא כדאיתא באוה"ח ריש פ' אחרי, וכמובן הוא הגבהת הנפש ברום המעלות היפוך דיכוי ושפלות, וא"כ שוב הי' זה מעכב בהשראת השכינה, וכמו ישראל קודם חטא העגל כנ"ל, היפוך מדתו של אהרן שהי' בוש לקרוב וא"ל משה לכך נבחרת ופי' האר"י ז"ל לכך דייקא משום שאתה בוש עכ"ד, ולפי דרכינו הדברים בהירים כי למען תהי' שכינה שורה במעשה ידיו נתבקש שיהי' שפל ונדכא בעיני עצמו וכנ"ל, וע"כ בשביל שאתה בוש לקרוב מחמת שפלותך בעיני עצמך בשביל זה נבחרת, אך ישראל שכתיב בהם ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' הוא היפוך מדתו של אהרן, וע"כ זה מעכב את כל הענין, וזהו שא"ל משה מדריגות אתם חפיצים, אתמהה, שבמה שאתם חפצים מדריגות לדבק הנפש באהבה זהו מעכב בהשראת השכינה, אלא "אותו יצה"ר העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת" כי יראה הוא העומד מרחוק מאויים ומתיירא, שזה יתכן עם הדיכוי ושפלות, ואיננה כמי אהבה ודביקות שהיא הגבהת הנפש היפוך הדיכוי והשפלות "ובעצה אחת לשרת לפני המקום" היינו לעשות הכל לצורך גבוה, ולא מפאת לשבוע נפשכם המשתוקקת, וזהו בכלל יחוד המעשה לה', וזהו "כשם שהוא יחיד כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו" וזהו שאמר "כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים" שהי' לכאורה הדין נותן שיהי' השראת השכינה למעלה בגבול המלאכים שהם נקראים אלהים ואדונים אלא כל עצמו של השראת השכינה אצליכם, הוא מחמת היותכם מדוכאים ושפלים ע"כ "עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה'":

138

קל״טויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עלי' קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, ובזוה"ק שאש זרה רומז לסט"א, ויש להבין קדושי עליון אלו שאמר עליהם מרע"ה שהם גדולים ממנו ומאהרן, איך יתכן שיטעו בכמו אלה, וכבר דברנו בזה בכמה אנפי ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:

139

ק״מונראה דהנה בשאלת בן החכם מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם, והתשובה עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' וסיום הפרשה ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כיום הזה, הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהשאלה היא באשר המצוות הם חיים לעושיהם ומי הוא אשר לא יבחר בחיים, ואינו נצרך אלא הודעה שזהו דרכי החיים, א"כ למה באו המצוות בלשון ציווי, ולא סגי לי' בלשון הודעה, וזהו אשר צוה ה"א אתכם ולא אשר הודע ה"א אתכם, ובאה התשובה כי מעשה בו"ד אין בהם קיום, כי כמו שהוא עובר כך מעשיו עוברים, ע"כ באו המצוות בלשון ציווי כאלו אנחנו שלוחים מהשי"ת לעשותם ומעשה השליח מתייחס למשלח ומש"ה נחשב כאלו השי"ת בכבודו ובעצמו עשאום וכל מעשה האלקים יהי' לעולם ויש לו קיום, וזה שמסיים לטוב לנו כל הימים שיהי' לקיום עכת"ד:

140

קמ״אולי נראה עוד לומר בלשון אחר, דהנה בתנדב"א פ"ו ובויק"ר פ"ב ברוך המקום שספר עצמו עם הצדיקים הראשונים אדם העלה שור ע"ג המזבח נח קיים מ"ש בתורה ויבן נח מזבח לה' אברהם קיים את התורה כולה וחשב עוד יצחק יעקב יהודה ויוסף עד שלא ניתנה תורה להם והם עשו אותה מאליהם לפיכך אהבם הקב"ה אהבה גמורה והשוה את שמם לשמו הגדול עליהם הוא אומר אשרי תמימי דרך וגו' ואמר הצור תמים פעלו ואמר האל תמים דרכו, נראה לפרש דהנה מ"ש שאברהם קיים את התורה כולה שבודאי אין הפירוש במעשה המצוות כמו שהם עתה שזה אי אפשר ברוב מצוות התורה כמובן, מה גם שרובם תלוי ביצ"מ, אלא הפירוש אור המצוות כענין שבזוה"ק שיעקב קיים במקלות אשר פצל סוד התפילין, וממנו תקיש אל השאר, ועל דרך זה הי' אפשר להם לקיים כל התורה, אך בכלים ולבושים שונים מאשר הם אחר נתינת התורה, אבל כשניתנה תורה א"א עוד לקיים מצוות אלא בכלים ולבושים עפ"י דרכי התורה, ואם יבוא אחד ויחשוב בסודות התפילין ויפצל מקלות להיות כלים ולבושים לאור ההוא לא עשה ולא כלום ויחשב כקרקפתא דלא מנח תפילין, ולא עוד אלא שיעבור על בל תוסיף ובל תגרע וכמ"ש הרמב"ן בפ' ואתחנן:

141

קמ״בוהטעם י"ל דהנה על גוף המצוות חל עליהם שם שמים, ומש"ה בשעת מצוותן נוהגין בהם קדושה, ובודאי זהו רק כשנצטוינו על מעשה ההוא והמצוות הם שליחי השי"ת כבמדרש תנחומא דהמצוות עצמן הם שלוחים מהשי"ת ובאשר כח המשלח בהשליח ע"כ חל שם שמים עליהם, ואין שום כח חיצוני יכול לדבוק בהם וכענין שכתוב לא יגורך רע ופירשו ז"ל לא יגור במגורך רע, אבל באם האדם בעצמו יעשה להאורות ההם כלים ולבושים לפי רוח בינתו מאחר שאינם שלוחי השי"ת ואין שורה עליהם שם שמים, שוב יכול לדבוק בהם כחות חיצונים, וכעין טומאת המת שבמקום הנשמה חל כח הטומאה, כן באם האדם עושה הכלים מדעתו במקום שהי' צריך לחול על המצוה שם שמים שהוא ענין חיות דקדושה, שורה כח שהוא היפוך החיות וכמו טומאת מת, אך גדול כח האבות וצדיקים ראשונים שבהכלים ולבושים שהם עשאו לאורות המצוות לא הי' לכחות החיצונים שום שליטה, וע"כ כאשר השכילו מדעתם את האורות הי' ביכולתם להכין להם כלים כפי רוח בינתם:

142

קמ״גוהנה המלאכים נקראים עושי דברו וכמ"ש עושי דברו לשמוע בקול דברו ופרשו ז"ל דקאי על המלאכים, ומ"מ לא מצינו בהו הלשון אלא עושי דברו, שדברות הוא התגלות הכוונה מה שבלב, אבל גדולים המה צדיקי ישראל יותר ממה"ש שנקראים עושי רצונו, וכמו שאנו אומרים בחתימת ברכת ההלל יהללוך וגו' צדיקים עושי רצונך, היינו שעושים מעצמם מה שהוא ברצון השי"ת אפי' לא דיבר בפירוש, וכמ"ש בחזקי' והטוב בעיניך עשיתי אעפ"י שלא נאמר בפירוש, וזהו ענין צדיקים הראשונים שהיו תמימי דרך, וכענין שבמדרש בפסוק אחת היא יונתי תמתי כמו תאומתי מלשון תאומים מה תאומים אם חש אחד מהם בראשו חבירו מרגיש אף הקב"ה כתיב בי' עמו אנכי בצרה עכ"ד, וכמו כן אף אנו נאמר להיפוך שצדיקי ישראל גדול כחם להרגיש מה שהוא ברצונו ית"ש, וע"כ הרגישו רצונו של הקב"ה במצוותיו וקיימו אותם עד שלא נתנו, ואם לא הי' אפשר בכלים ולבושים כמו שהם עכשיו קיימום בכלים ולבושים אחרים כפי רוח בינתם ומחמת גודל קדושת צדיקים הראשונים לא הי' לכחות החיצונים שום שליטה כנ"ל, אך אחר שניתנה תורה אף שיש בישראל צדיקים עושי רצונו של מקום ומרגישים מהו רצונו של מקום, מ"מ א"א לעשות בכלים ולבושים מרוח בינתם שלא יאחזו בהם החיצונים כענין טומאת מת כנ"ל:

143

קמ״דומעתה תתבאר שאלת בן החכם והתשובה, דהנה המפרשים דקדקו הלוא גם החכם אמר אשר צוה ה' אלקינו אתכם ומה בינו לבין בן הרשע שאמר מה העבודה הזאת לכם שנאמר לו לכם ולא לו והיא כפר בעיקר, ולמה לא נאמר ג"כ אתכם ולא אותנו, אך לפי דרכינו הנ"ל י"ל דשאלת החכם הי' אתכם שאתם צדיקים עושי רצונו של מקום, היינו שאתם מרגישין מהו רצון המקום למה צוה ה' אלקינו אתכם, ולמה לא סגי כמו צדיקים הראשונים תמימי דרך שקיימו את המצוות מעצמם בלבושים וכלים שונים כל אחד לפי רוח בינתו, ומעתה מיושב תיבת אתכם, שלא הי' אפשר לו לומר, אותנו, שאיננו נוטל השם לעצמו שגם הוא מהתמימי דרך שמרגישין רצונו של מקום, אלא אתכם דייקא שאתם צדיקים עושי רצונו של מקום:

144

קמ״הוע"ז באה התשובה עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאינו ה"א משם ביד חזקה ובזרוע נטוי', והיינו עפ"מ שכבר הגדנו דכל עצמו שהי' ביד פרעה לעכב יצי"מ עד שהוצרך לעשות בו אותות ומופתים, משום שיצאו קודם הזמן ארבע מאות שנה, בעוד שהיו כמו עובר טרם שנשלם גידולו, והי' כמו רועה המושיט ידו למעי בהמה ותולש העיבור ממעי' שצריך לתלוש בכח גדול, והיינו כי אלו היו כל הד' מאות שנה במצרים היו כל כחות הרעות נכלים ממילא, והי' נעשו כל מצרים ופרעה כאפס ואין, ולא היו יכולין לדבר מאומה, אך באשר לא יכלו להתמהמה הי' מוכרח להוציאם בעוד כחות הרעות שולטים, והוצרכו ליד חזקה וזרוע נטוי', ולפי"ז התשובה מבוארת ששאלתך הוא יתכן רק באם לא הי' מציאות כחות הרעות בעולם, וכמו לעת"ל שמה"ט איכא דס"ל מצוות בטילות לעת"ל, והפירוש שיהיו כולם כמו צדיקים הראשונים תמימי דרך שכל אחד יקיים בלבושים וכלים כפי רוח בינתם, אבל בזמה"ז שעוד יש מציאות לכחות הרעות ושע"כ נצרכו ליצי"מ יד חזקה וזרוע נטוי', א"א בלתי ציווי וכנ"ל:

145

קמ״וובזה יש לפרש סיום התשובה ויצוינו ה' לעשות את כל החקים האלה וגו' לחיותינו כיום הזה, היינו שמחמת הציווי יש חיות בהמצוות והוא שם שמים שחל על המצוות שמחמת חיות זה שוב אין יכולת כחות החיצונים לאחוז בהם ובנו, ויהי' פירוש לחיותינו קאי גם על המצוות שניתן חיות אלקי בנו ובהמצוות, ובזה הם שמורים מכחות חיצונים כאמרם ז"ל תינוק בן יומי חי א"צ לשמרו מן העכברים:

146

קמ״זוכסגנון זה י"ל בענין נדב ואביהוא דהנה אמרו ז"ל שהורו הלכה בפני רבם, ומשמע שכוונו את ההלכה מעצמם דאיל"ה לא שייך לומר שהורו הלכה שאין כאן הלכה כלל, א"ו שכוונו את הלכה והם היו מהצדיקים שעושי רצונו תמימי דרך כצדיקים הראשונים, אבל מ"מ בזמה"ז שיש חשש שלא יאחזו החיצונים אסור לעשות רק ע"י ציווי כנ"ל:

147

קמ״חוהנה בזוה"ק (ל"ז:) בההוא יומא אתעבר ההוא חובא מן עלמא ואשתכחו כהני וישראל מתדכאן מיני' ההוא יומא אתעברו כל אינון מקטרגין דלעילא והוו אזלין ושאטן בסחרנייהו דישראל ולא אשתכחו בההוא עדנא וכו' עכ"ל, ומדקאמר דהוו אזלין ושאטן בסחרנייהו דישראל משמע שנסתלקו מגווייהו ולא הי' מציאות הרע בתוך מחנה ישראל, ונראה שהי' כמו אדה"ר קודם החטא שאיתא בספה"ק שמציאות הרע והנחש הי' מחוץ למחיצת ג"ע ואדה"ר לא ידע כלל שיש מציאות הרע בעולם, כן נמי הי' בנו"א שמאחר שנסתלק הרע מתוך המחנה ישראל חשבו שכבר כלו כל כחות הרעות מכל העולם, וכעין שבמדרש בפרשה ויהי ביום כלות משה שכלו מזיקין מן העולם, וחשבו הם שכלו כל כחות החיצונים, ולא ידעו שעכ"פ יש מציאות הרע בסחרנייהו היינו סביב למחנה, וע"כ חשבו כמו לעת"ל להך מ"ד מצוות בטילות לעת"ל מפני שיכלו כל כחות החיצונים ושוב יהי' כמו צדיקים הראשונים שעשאו כלים ולבושים להמצוות כפי רוח בינתם, ומאחר שהיו מן הצדיקים עושי רצונו של מקום כנ"ל הרגישו וכוונו את הלכה ועשאו כלים ולבושים כפי רוח בינתם, אך באשר באמת עדיין לא כלו כחות החיצונים מן העולם ואזלין ושטאן בסחרנייהו דישראל, ע"כ כמקרה שקרה לאדה"ר שע"י החטא חזרו החיצונים תוך מחיצת הג"ע ונשתאבו בקרבו, כן נמי מחמת חטא שהורו הלכה בפני רבם חדרו לתוך המחנה ושוב נשתאבו למעשה הקטורת, וכענין טומאת מת שמאחר שהי' בלתי ציווי הי' חסר החיות, וזהו האש זרה כבזוה"ק שהוא כחות החיצונים:

148

קמ״טולפי האמור יתפרש לנו סמיכות הפרשיות שנסמכה פרשת מאכלות אסורות לכאן, דהנה במדרש שארבעה מינים הטמאים שבפרשה שיש בהם סימן אחד של טהרה, גמל שפן ארנבת חזיר, רומזים לארבע מלכיות בבל פו"מ יון אדום, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שסימן אחד של טהרה שיש בהם, מורה שיש להם שורש בקדושה, אבל בהשתלשל למטה נעשו טמאים גמורים וכן הוא הד' מלכיות שיש להם שורש בקדושה אלא שבהשתלשלות נעשים רעים, ושורשם של הד' מינים הנ"ל הם שורש אחד עם הד' מלכיות והאוכל מבשרם נעשה מושפע מכחות הטומאה של הארבע מלכיות עכ"ד, והנה במדרש שלעתיד יטהר חזיר, ובודאי כל הארבע מינים שלכולם יש סימן אחד של טהרה, והטעם בודאי שלעתיד שיעביר רוח הטומאה ועתיד לשחוט את "סם" והיינו שיתחלק אותיותיו שתי אותיות הראשונים יהי' ליקידת אשי', ושתי אותיותיו האחרונים יתבררו להקדושה, וע"כ נמי אותם שיש בהם סימן אחד של טהרה יתחלקו חלק הטמא שבהם יתבער, וחלקי הטהרה שבהם יתבררו ויתלבנו, וע"כ ישובו להיות טהורים ראויין למאכל ישראל:

149

ק״נוהנה משמע בזוה"ק שאלמלי חטא נו"א הי' אז גמר התיקון והי' אז נתקיים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ולפי דרכינו הנ"ל הי' טעותם שחשבו שנתבער רוח הטומאה ואיננו עוד במציאות, ובאמת הי' רק נדחו ממחנה ישראל ועדיין הי' במציאות סחרנייהו דישראל מחוץ למחנה, ורק באם לא הי' חטא נו"א הי' מתבערים לגמרי, וא"כ לפי מה שחשבו הם היו צריכים להיות הד' מינים טהורים, ע"ז באה סמיכות הפרשה לומר שאיננו כמו שחשבו הם אלא שהמינים הללו עדיין טמאים עד עת קץ כנ"ל:

150

קנ״אועם זה יובן דבריהם ז"ל שאת כולם השוה להיות שלוחים בדיבור פרשה זו לבנ"י לפי שהשוו בדמימה וקבלו עליהם גזירת המקום מאהבה, כי ענין הדמימה וקבלת גזירת המקום מאהבה נצמח מפאת שהשכילו היטב מה הי' טעותם של נו"א ומה שגרמו בחטאם, ע"כ שייך להם ענין הפרשה הנצמחת מפאת החטא:

151

קנ״בזאת החי' אשר תאכלו ברש"י לשון חיים לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים וכו', ויש להבין מ"ש בסוף הפרשה בין החי' נאכלת ובין החי' אשר לא תאכל, ואם איתא לא הי' להכתוב להזכיר לשון חי' בהנך דלא תאכל, ונראה דאחר החטא של אדה"ר שנתערב טוב ורע ויש בכל הטמאים נמי מחלקי הטוב וצריכין להתברר, אבל הבירור של חלקי החיות מהם איננו ע"י האכילה כמו הטהורים אלא ע"י הריחוק מהם והעדר האכילה, וקצת דומה לזה כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מתוך ג"ע כך עולה קילוסו מתוך גיהנם, כן נמי ענין הבירורים כמו שעולה החיות מן הטהורים ע"י האכילה, כן עולה החיות מתוך הטמאים ע"י העדר האכילה, וכמו שאמרו ז"ל מי יתן טהור מטמא לא אחד העוה"ב מן עוה"ז, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם רבו הקדוש הרי"ם זצללה"ה מגור הפירוש שעוה"ב היא לעומת התרחקו מעוה"ז:

152

קנ״גשמיני וחודש שנת תרע"ט

153

קנ״דהחודש הזה לכם ראש חדשים וגו' דברו אל כל עדת ישראל לאמור בעשור לחודש הזה וגו', הנה כלל בכאן בדיבור אחד שתי מצות שאינן תלויין זב"ז מצות קה"ח ומצות פסח, שהרי אפי' בלי מצות קידוש החודש שישראל יקדשו אותו אלא הי' מתנהג כמו מקודם הקביעות עפ"י חשבון לבד נמי הי' יכול לצוותם על מצות פסח, וכמו שמצינו ביצחק אע"ה אף שלא קידש חדשים נמי עשה לו יעקאע"ה שני גדיי עזים אחד לפסח ואחד לחגיגה שאז זמן פסח הי' כבפדר"א, וכן נמי להיפוך שמצות קה"ח אינה תלוי' בפסח, ואפי' כשלא הי' נצטוו כלל על הפסח נמי הי' יכול לצוותם על קידוש החודש:

154

קנ״הונראה דהנה יש לדקדק על לשון קידוש החודש, מהו, ולא אמר קביעת החודש שישראל קובעין החודש ביום למד או ביום ל"א, וכבר דברנו בזה ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה, והנה כתיב אין כל חדש תחת השמש, ואף שאנו רואין שנתחדשים אילנות ודשאים ואומות ובע"ח אין זה נקרא חידוש שכך נברא מתחילה כל סדר התולדות שזה יוליד ויוציא את זה ואין זה חידוש, וחידוש נקרא מה שלא הי' בכח התולדות מלפנים, אך ישראל כל ענינם הוא חידוש, שהרי מפאת כח התולדות אברהם ושרה לא היו ראויין להוליד, וכן יצחק ורבקה יעקב רחל ולאה שהיו עקרות, א"כ כל עמידת אומה ישראלית בעולם הוא חידוש דבר, וכן יציאת ישראל ממצרים שהיו נחשבים במצרים בלתי שום מציאות אלא כעובר במעי בהמה, ובזמן קטן מאד יצאו לאור עולם ונתהוו תיכף לאומה שלימה לכל פרטי', ובמדרש שיר השירים תמן תנינן נותנין זמן לבתולה שנים עשר חודש, וכאן אתי מלבנון כלה מחומר ולבנים ועשיתיך כלה, ולא עוד אלא תיכף באותה לילה עודם במצרים תחת רשות פרעה שרתה רוה"ק עליהם ואמרו שירה כמ"ש השיר יהי' לכם כליל התקדש חג, והלל נקרא הלל המצרי, ומובן שכל זה אי אפשר שיצמיח מכח התולדות אלא חידוש ממש כמו ענין בריאת עולם שנתחדשו הדברים כרגע בלי המשך זמן כבמדרש בדבר ה' וכבר שמים נעשו, כך הי' ענין ישראל ביציאתם ממצרים ולשבעה ימים אמרו שירה על הים ואמרו זה אלי ואנוהו, וכוונו כולם ברוה"ק כבמדרש, ונעשו ניזונים מלחם שמים, וכל אלה הי' בימים ספורים מ"ט ימים עד שזכו לקבלת התורה וראו את כבודו ושמעו את קולו ית"ש, ואפי' עוורי לב בהכרח יודו שאי אפשר להיות כל אלה בכח התולדות, ובכוזרי ששאל אותו מלך הכוזר כמה הי' המשכת הזמן עד שנתהוה אומה ישראלית לעם שלם, השיב לו שלא הי' בהמלכת הזמן כלל אלא כענין שכתוב ה' אמר יהי אור ויהי אור תיכף, ומ"מ צריך להבין איך הי' אומה ישראלית התחדשות בלי כח התולדות, הלוא אין כל חדש תחת השמש, ובהכרח לומר שדווקא תחת השמש אין כל חדש אבל ישראל הם למעלה מהשמש, כי עיקר מהות וצורת ישראל הוא למעלה למעלה והוייתם בעוה"ז הוא הכנה לבד כאמרם ז"ל העוה"ז כפרוזדור בפני עוה"ב התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנוס לטרקלין, וכמו מלבוש שאיננו מעצם האדם אלא הכנה לשמירת גופו ולכנוס בין אנשים, כן בדמיון זה הוא העוה"ז לישראל, וזה עיקר גדול לישראל שיהי' זכרון זה תמיד בין שתי עיניו:

155

קנ״וולעיקר זה באה מצות הפסח להסב בסעודתא דמלכא באהבה רבה להורות על תכלית הכל עד שאמרו ז"ל על כזית מצה באחרונה שרומז על עוה"ב אחרית ותכלית הכל, וע"כ פסח לשון דילוג וקפיצה מורה על התחדשות יוצא מהיקש הסדר והטבע כך ישראל עם היותם במ"ט שערי טומאה ולא יכלו להתמהמה שלא יפלו בשער הנ' דטומאה, באותו זמן עצמו פנים חדשות בא לכאן להיות מסובין אפתורא דמלכא, וזה מורה שישראל הם למעלה מהשמש, ולמעלה מהשמש יש התחדשות:

156

קנ״זאך מ"מ עדיין אינו מובן, דהתינח התחדשות עצם הנפש שהיא למעלה מהשמש, אבל הרי החידוש הגיע גם להגופין שהיו תחת הזמן והזמן הוא גשמי מסודר בסדר התולדות:

157

קנ״חונראה שלזה הי' תיקון מה שישראל מונין ללבנה, והזמן נמסר לישראל למלאות ולחסר ולעבר כבירושלמי בתולה לאחר ג' שנים אין בתולי' חוזרין ונמנו ב"ד לחסר את החודש או לעבר את השנה בתולי' חוזרין, וע"כ גם זמנם הוא למעלה מסדר ומשטרי המזלות, וע"כ שייך גם בהגופים שהם תחת הזמן ענין התחדשות, ובזה יש לפרש דברי המדרש בראשית והפסיקתא א"ר יוחנן לא נברא להאיר אלא גלגל חמה ולמה נבראת לבנה אלא לקדש בה ראשי חדשים וראשי שנים, והיינו שכל עצמה של לבנה נבראת כדי להעלות את הזמן מתחת השמש להיות ברשות ישראל וכו' כנ"ל, ובזה יש לפרש הלשון קידוש חדשים ולא קביעות חדשים, שקדושה היא הבדלה, היינו שמבדילין את זמן החודש מהיות תחת השמים [השמש] כנ"ל:

158

קנ״טולפי האמור מובן שכל עצמו של ענין פסח שישראל נתעלו למיכל אפתורא דמלכא בדילוג וקפיצה שלא עפ"י סדר השתלשלות אלא מבירא עמיקתא לאיגרא רמה בפעם אחת, הכל נמשך מפאת שהזמן נמסר לישראל לקדש ולעבר, וכל עצמו שנמסר הקה"ח לישראל הוא כדי שיהי' כל ענינם בהתחדשות, ע"כ שתי מצות אלו קשורים זב"ז:

159

ק״סונראה שזה הענין הוא נמי בשבת, שכל מה שהי' נצרך לברוא ביום השבת נברא ביום הששי, וא"כ כשהגיע שבת כבר הי' נגמר כל יצירת שבעת ימי בראשית, ויום השבת' הוא למעלה מהם וכמו שמיני להם שהשמיני לעולם שולט על השבעה כידוע, וע"כ שבת נחשב למעלה מסדר הזמן שנברא בשבעת ימי שראשית, וע"כ כל שבת ושבת יש בו חידוש בריאה כאלו נברא העולם מחדש וכמ"ש באוה"ח בפרשת ויכלו, וע"כ שבת לישראל הוא זמן מעותד לחידוש מעשים, ואפי' איש שהוא בבירא עמיקתא יכול כרגע להיות באיגרא רמה וכעין פסח ממ"ט ש"ט למיכל אפתורא דמלכא, שגם את קדושת שבת זוכין דרך דילוג וקפיצה, וזהו שבש"ס שבת חזו דהאי גברא נקיט תרי מדאני אסא וקא רהיט, ובש"ס ב"ק מפני שרץ ברשות, הרי שהרהיטא שהוא דרך דילוג יש בו ענין לקדושת שבת, וכבר פרשנו גם ענין הפרשה ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו וגו', היינו שבשבעת ימי המלואים הכינו א"ע לקבל כל ענין יצירת שבעת ימי בראשית שנתקלקלו בחטא אדה"ר, אך ביום השמיני נתעלו עלי' גדולה כ"כ יתר מכפי סדר השתלשלות, וכמו ענין פרשת החודש שנאמרה בר"ח ניסן שהוא יום שמיני למלואים, וע"כ אז נתעלו ג"כ למעלה רמה ונשאה דרך דילוג וקפיצה, וזהו קרא משה היינו שקרא אותם לגשת במדריגתו, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה ההפרש בין ויקר לויקרא שכ"מ שנאמר ויקרא היינו שיהי' נתעלה לקרב הלום מדריגה גבוה ממנו, וזה ענין אחד עם מאמר החודש הזה לכם ושבת, ואפשר שבאשר פרשת החודש ושבת מותאמים המה ע"כ קורין פרשת החודש בשבת הקדום לר"ח:

160

קס״אויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים, וברש"י להודיע לו שמכפר לו הקב"ה ע"י עגל זה על מעשה העגל שעשה, ובמג"ע הקשה תינח חטאת שהיא על מעשה עבירה בלתי כוונה, וע"כ אהרן אף שכוונתו הי' לטובה, וזכה בשביל כוונתו הטובה לכה"ג כבמדרש, מ"מ הרי עשייתו היתה דומה לחטא ע"כ הביא בשבילו חטאת, אבל עולה שבאה רק על הרהור הלב, ואהרן שכוונתו בלב הי' לטובה למה נצרך לקרבן עולה:

161

קס״בונראה ליישב דהנה חטא העגל הי' מחמת שהשטן הטעה אותם כברש"י במקומו, אך גם על הא גופי' יש לתמוה מאחר שאז היו ישראל זכאין ועמדו ברום המעלה למה הי' רשות להשטן לחדור לתוך מחנה ישראל להטעותם, אך כבר אמרנו במק"א דהא דמחנה ישראל היא חומה בצורה לבל ימשול זר במעיין חתום, הוא כשישראל מתאחדים כאיש אחד בלב אחד ואין פירוד בין זל"ז, זהו חומת ברזל בפני החיצונים, אבל כשיש פירוד לבבות בין זל"ז נחשב כסדק בחומה ואז ביכולת כחות החיצונים לחדור לתוך המחנה דרך הסדקים, וכמו כלי המנוקב ככונס משקה נתבטל מתורת כלי, וע"כ ישראל אף שהיו אז מתאחדין כאחד, מ"מ לא מהם היתה זאת להם אלא באמצעות מרע"ה, כי עדיין לא עברו את הירדן שיתערבו זה לזה, וע"כ אז שהי' מרע"ה ברום המעלות לקבל את הלוחות מידו של הקב"ה הי' מתרומם מהם מאד, וע"כ נפסק מהם האחדות לשעתם, ובשביל זה הי' ביכולת השטן לתדור לתוך המחנה ולהטעותם:

162

קס״גוהנה בזוה"ק דאהרן עובדוי קריבו לי' להיות כה"ג שהוא הי' המשים שלום בין אדם לחבירו, ע"כ נבחר נמי לעשות שלום בין העליונים לתחתונים, וי"ל דבאמת גם אז שהי' מרע"ה מרומם מהם כנ"ל, אם הי' אהרן מתעצם לאחד לבבות ישראל הי' נמי עולה בידו, ועוד שהי' שליחו של משה כמ"ש והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אליהם, וע"כ באמצעות כחו העצום לאחד לבבות ובכח מרע"ה שאתו עמו הי' בכחו נמי אז לאחד את ישראל ולעשות אותם כאיש אחד בלב אחד כמשה, וממילא שוב לא הי' בכח השטן לחדור אל המחנה, אך הוא ע"ה בענותנותו לא החזיק א"ע ראוי לזה לפעול זאת במחשבתו לבד, וכבר הגדנו שאחר שבאו לפניו ואמרו לו עשה לנו אלהים ואמר להם למי זהב הי' בדעתו שע"י מעשה היתוך הזהב של כל אחד לעשותו גוש אחד יתאחדו לבבות ישראל, אך מכשפי ע"ר קלקלו את הענין, וכ"ז אחר שכבר חדר השטן לתוך המחנה, אבל אלו עשה זה במחשבתו לבד מתחילה לא התחיל כלל כל הרעה הזאת כלל, וע"כ נחשב לאהרן פגם במחשבתו מחמת ענותנותו היתירה, ולזה הוצרך קרבן עולה:

163

קס״דואותה נתן לכם לשאת את עון העדה, ברש"י מכאן למדנו ששעיר ר"ח הי' שהוא מכפר עון טומאת מקדש וקדשיו שחטאת שמיני וחטאת נחשון לא לכפרה באו, ויש להבין תינח חטאת נחשון שלא בא לכפרה, ובש"ס זבחים דחטאת נחשון עולה היא [פי' כמו עולה דדורון היא] אבל חטאת שמיני הרי מפורש לעיל ועשה את קרבן העם וכפר בעדם, ובודאי לא יתכן לומר דדווקא על העולה והשלמים קאי ולא על החטאת, שהרי בכל מקום החטאת מכפרת ועולה דורון, ואף שתאמר בכאן שהעולה והשלמים נמי כיפרו, אבל מ"מ החטאת שעיקרה באה על חטא כשמה בודאי עכ"פ היא נכללת בכלל קרבן העם שעלי' קאי מ"ש וכפר בעדם, ועוד דמפורש בת"כ הובא ברמב"ן שאותו שעיר החטאת בא לכפר על מכירת יוסף שכתוב וישחטו שעיר עזים:

164

קס״הונראה לפרש דהנה בש"ס ר"ה (י"ז.) [בענין הדין שלעתיד] בה"א ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד ר"א אמר כובשו שנאמר ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ריב"ח אמר נושא שנאמר נושא עון ועובר על פשע, ופרשנו דאלו ואלו דא"ח, והיינו דיש לפרש ההפרש בין כובש לנושא, דכובש היינו דמשליך את העונות למטה במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב כסיומא דקרא של יכבוש עונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם, ונושא הוא שמגביה העונות למעלה לגרום רחמנות ביותר על איש הנדכה זה, וכמשל תינוק שנפל לארץ ונחבט ראשו שאביו מגביה ולוחך מקום החבטה להקל על צער התינוק אף שהתינוק בעצמו עשה לו החבטה, כן הוא בענין העונות שלעתיד תתעלה מדת הרחמים כ"כ עד שעוונות עצמם ינשאו למעלה להביט בהם ולגרום רחמנות על עושיהם שנואלו כ"כ ונתטפשו לעשותם, והוא כלשון הכתוב הושע י"א ג' ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו, ובודאי כמה מדריגות יש בזה, וכענין העושה תשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות, כן נמי לפי מסת החוטא והחטא והזמן והמקום, יש חטאים שברב חסד די להיות כובשם ולהשליכם במצולות ים, ויש שרב חסד גורם להיות נושא ומגביה אותם עד שגורמים רחמנות ביותר, ויש שנעשו כזכיות, א"כ מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי, כי שניהם מפורשים בכתוב:

165

קס״ווהנה מדה זאת כמו לעתיד כך מצינו תמיד, יש חטאים שמתכפרים לגמרי עד שלא נשאר מהם שום רושם, ואולי עוד נעשה מהם זכיות ורחמנות למעלה, ויש אשר אינם מתכפרים לגמרי אבל נדחים מאת פני הקודש באופן שלא יכלו עוד לעמוד ולקטרג, כמו שבזוה"ק בכתוב גם ה' העביר חטאתך לא תמות, אף שעדיין לא נתכפר לגמרי עד שעברו עליו כל אותן העונשין, וששה חדשים נצטרע דוד ופרשו ממנו סנהדרין והי' נרדף מפני אבשלום וכל ישראל עמו עד להריגה, וכן מצינו ענין זה בחטא העגל אף שכמה לשונות של כפרה כתיב בהו, מ"מ כתיב בהו וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, כן בחטא של מכירת יוסף אחר כל התשובה ויוסף מחל להם וסבלו כל אותן הצרות במצרים לכפרה על חטא ההוא כמ"ש בזוה"ח, ומ"מ עדיין הי' חטא ההוא טמן ונענשו בעשרה הרוגי מלכות אחר חרבן בית שני, וגמר התיקון יהי' לעתיד יחד עם תיקון חטא העגל, וכמו שהגדנו במק"א שכל חטא העגל נסתעף מחטא מכירת יוסף, ושניהם בני בקתא חדא נינהו ואכ"מ להאריך בזה, וכענין זה מצינו במדרש ריש פ' צו בפסוק שנאה תעורר מדנים וגו' קרוב לתשע מאות שנה היתה השנאה כבושה בין ישראל לאביהם שבשמים כו', ואף שבנתים היו ימי אהבה ורצון עד התכלית מ"ת והקמת המשכן ובנין בהמ"ק, מ"מ השנאה היתה בבחי' נכבש ולא בבחי' נושא:

166

קס״זומעתה שפיר דייק רש"י דשעיר של ר"ח הי' שמכפר על טומאת מקדש וקדשיו מדכתיב ואותה נתן לכם "לשאת" את עין העדה, ולשון לשאת הוא בחי' נושא שאינו נשאר ממנו שום רושם, ואולי עוד להיפוך שהרי שעיר של ר"ח מכפר על שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ובזה יתכן שעורר עוד רחמים על ישראל הנרדפין מכחות הטומאה שעושין כל טצדקי לחדור אל תוך המחנה לטומאת מקדש וקדשיו, אבל אי אפשר לומר על חטאת שמיני אף שמכפר על מכירת יוסף, מ"מ אינו בחי' נושא אלא כובש, שהרי נשאר ממנו רושם לעתיד ונהרגו עשרה הרוגי מלכות מחמתו, ועדיין גורם שנאה ותחרות עד לעתיד אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יקנא את אפרים, הרחמן יזכינו לזה מהרה:

167

קס״חברש"י הי' ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים וכו' ולא הי' בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו שנא' ואת עירום וערי' ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה וכו', וכבר הגדנו בעזהשי"ת הרבה טעמים למה נתיחדו אלו שתי מצות מכל שבתורה:

168

קס״טונראה עוד לומר דהנה כתיב ואכלתם אותו בחפזון, ובמכילתא אבא חנן משום ר"א אמר זה חפזון שכינה אעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר קול דודי הנה זה בא וגו' ואומר הנה זה עומד אחר כחלינו, וענין חפזון שכינה יש להבין שהרי הכל הי' גלוי לפניו מקודם וליל שמורים הוא לה' שהי' שומר ומצפה מיום ברית בין הבתרים לזה עת הגאולה, ואיך שייך לומר בזה לשון חפזון, כי בפשיטות לשון חפזון הוא שייך במקרה שבא לפניו בלתי התכוין לו מראש בישוב הדעת וכמ"ש אשר השליכו ארם בחפזם, ואיך שייך לשון חפזון בשכינה:

169

ק״עונראה דהנה ידוע דכל הגלות נמשך מחטא אדה"ר שנתערב טוב ורע, וממנו נמשך קלקול הדורות, והוצרך להתיקון בגלות מצרים, והנה בהאריז"ל שחטא אדה"ר נסתעף ממה שלא המתין בזיווגו עד השבת, ובמג"ע דזה שאמר דהע"ה [שהי' גלגול אדה"ר] ואני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב, כי בחפזון שלו גרם ממצוה שלא לשמה שנבראו ג"כ המזיקם בחפזון כהרף עין [פירוש שחטא זה לא הי' חטא מזיד בכוונת חטא אלא חפזון בלי ישוב הדעת, ע"כ המזיקין שנבראו לתקן את חטא זה נמי לא נבראו בכוונה מיוחדת אלא בחפזון כמאן דשדי בתר כתפוי כהרף עין] וזה שאמרו ז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, עבירה לשמה נקרא בריאת המזיקין [פירוש שהקב"ה חפץ חסד, ובריאת המזיקין להזיק לבריות חשבו הקב"ה לעבירה לעצמו, אבל מ"מ גם זה לצורך שבאמצעות המזיקין יתום ויכלה החטא, וא"כ הוא עבירה לשמה] ומצוה שלא לשמה הוא חפזון אדה"ר, וזהו שהעבירה לשמה נצמחת מהמצוה שלא לשמה של אדה"ר שהוליד את ערלתו את קין את פריו זה הבל עכ"ד:

170

קע״אובדברים אלו אנהיר לעיינין הענין חפזון שכינה ביצי"מ שהי' תיקון לחטא אדה"ר, ע"כ נצרך נמי לתקן העבירה לשמה זה החיפזון שכינה בבריאת המזיקין כהרף עין קודם בין השמשות, שכמו שחטא אדה"ר הי' בחפזון משך נמי העונש בברואים האלו שנבראי בחפזון כנ"ל, כן נמי התיקון לזה הוא סילוק כח המזיקין שהוא גלות מצרים [שנעשה באכילת הפסח] נמי בחפזון:

171

קע״בולפי האמור שהחפזון הי' לתקן את העבירה לשמה י"ל נמי דענין שתי מצות הנתבקשות כדי שיהיו ראויין להגאל פסח ומילה, הוא לתקן את המצוה שלא לשמה של אדה"ר, והיינו לפי שהביאנו לעיל דברי המג"ע שמהמצוה שלא לשמה של אדה"ר הוליד את ערלתו את קין את פריו זה הבל, וא"כ לעומת את ערלתו את קין ניתן לישראל לתיקון את מצית מילה, ויובן ביותר עם מה שהגדנו במק"א ששלוש מצות איתא במילה, חיתוך, פריעה, והטפת דם ברית, והם מקבילים לגוף ונפש ושכל, חיתוך הוא תשלום הגוף לסלק את המום שבגוף ונסתייעינו מדברי המדרש שאמר הקב"ה לאאע"ה אין בך פסולת אלא הערלה בלבד העבר אותה ובטל המום, אף שיש מ"ד דלא ניתנה פריעת מילה לאאע"ה, א"כ הכוונה על החיתוך לבד, וזה הוא שהמשיל במדרש לעוקץ של תאנים שהוא פסולת שבתאנה, הרי שהחיתוך לבד הוא הסרת הפסולת ומסלק את המום שבגוף, פריעה מקביל לשכל והוא מלשון התגלות, והיא התגלות את צורת היוד שבאדם שנברא בהעלם, וידוע שצורת היוד היא השכל, והוא התגלות שכל אלקי שבאדם שהי' נעלם, הטפת דם ברית מקביל לנפש כי הדם הוא הנפש, וידוע ששלשה עבירות ע"ז ג"ע שפ"ד הם מקלקול גוף ונפש ושכל ששלשתן היו בקין, וי"ל שע"כ נרמז באת ערלתו, וע"כ מצות מילה הוא תיקון על זה הערלה שנולדה מהמצוה שלא לשמה:

172

קע״גמצות הפסח הוא תיקון על את פריו זה הבל שנולד מהמצוה שלא לשמה, והיינו עפ"מ שאיתא בספה"ק שחטאו של הבל הי' שנתייאש בעיני עצמו והי' מהביל א"ע יותר מדאי, ולא התעורר מעצמו להקריב קרבן אלא אחר שראה שקין הקריב כתיב והבל הביא גם הוא, ע"כ התיקון לזה הי' מצות פסח שישראל קבלו אותו ברשפי אש אהבה עד כלות הנפש למיכל על פתורא דאביהן, עד שלא זכרו ולא חשבו א"ע עם סכנת הנפש שכרוך בו כמ"ש הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלוני, ומגודל האהבה והתשוקה להתקרב לא השגיחו על שום דבר, זה הי' תיקון על ענין הבל הנולד מהמצוה שלא לשמה:

173

קע״דומעתה מבואר ששתי מצות אלו פסח ומילה הם הם עשו את התיקון של המצוה שלא לשמה שממנו תוצאות כל הגליות, וזה נשאר גם לדורות, וכנראה זהו הענין סדר הפרשיות, שקלים מסלקין את הנגף, זכור מסלק את קליפת עמלק מלב איש ישראל, פרה מסלקת את טומאת המת, ושלשה אלו הם בגוף ונפש ושכל, נגף מתיחס לגוף הנתפעל מענין הנגף, מחיית עמלק מתיחס לנפש וכמ"ש נפש רשע אותה רע והוא מקלקל את נפש ישראל שמשכנה להיות ממוצע בין הגוף והשכל, היינו שהשכל יאיר להגוף והגוף עם כל כוחותיו יהי' נכנע להשכל, ועמלק הוא קוצץ המפריד זה החיבור שדוגמתו הוא בין עלמא עלאה לבין עלמא תתאה, פרה לטהר טומאת מת מתיחסת להנשמה, וכמ"ש הרח"ו שמיעוט רוה"ק בזמנינו אלה הוא מחמת העדר אפר פרה וכולנו טמאי מתים, וידוע שרוה"ק מתיחס לשכל האלקי שבאדם ולא להנפש ולא להגוף, ולפי"ז ענין שלשה פרשיות אלו משלימין את ישראל בגוף ונפש ושכל ומנקין אותן מצחצוחי שלשה עבירות הנ"ל חטאים של קין שהי' בחינת ערלה כנ"ל דומה למצות מילה במצרים, פרשת החודש הוא מצות הפסח:

174

קע״הונראה עוד לומר שזה עצמו הם מצות הנוהגים עתה ביעור חמץ ואכילת מצה, ביעור חמץ הוא כמו סילוק הערלה, וי"ל שכמו שלשה מצות שבערלה מילה ופריעה והטפת דם ברית, כך נמי יש שלשה דברים בביעור חמץ, שאור, וחמץ, ותערובת חמץ, שאור שהוא אינו ראוי לאכילה דומה לחיתוך הסתלקות המום, חמץ דמיתבא דעתא ובהסתלקותו זוכין להתגלות אור הקדושה דומה לפריעה, תערובת חמץ דומה להטפת דם ברית שהוא תערובת דמים טמאים של הערלה ודמים טהורים ממקומות הרחוקים, וכן נמי יש לנו שלשה דברים, בדיקה, ביטול, וביעור, כל אלה מסלק כח רע של קין, ואכילת המצה שהיא דביקות אהבה בעולם החירות מתקנת ענין הבל, ובזה נשלם התיקון בצד מה לעומת קין והבל כנ"ל:

175

קע״ושנת תר"פ

176

קע״זואל בנ"י תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת והמפרשים דקדקו למה לא הביאו גם ישראל עגל לחטאת כמו אהרן לכפר על מעשה העגל, ובזוה"ק אלא הא ישראל הא קבילו עונשא בקדמיתא ובגין דקבילו עונשא בכמה אתר על דא קב"ה לא בעא לאדכרא לון חובייהו כמקדמיתא, ויש להבין דמ"מ הרי עדיין לא נתכפרו לגמרי וכתיב וביום פקדי ופקדתי וגו', וא"כ עדיין צריך פירוש למה לא הביאו עגל לכפר עליהם, ויש לפרש דכל מה שהחטאת ביכולתו לכפר כבר נתכפרו, ומה שלא נתכפרו לגמרי מטעמים המבוארים בספה"ק גם החטאת אין ביכלתו לכפר:

177

קע״חויש להוסיף ולומר עפ"י דברי המדרש שמות פרשה כ"ג בפסוק נופת תטופנה שפתותיך כלה אמר משה במה שחטאתי לפניך בו אני מקלסך וכו' יודע אני שחטאתי לפניך באז שנאמר מאז באתי אל פרעה והרי טבעת אותם לים לכך אני משבחך באז וכו' וכן כל הצדיקים במה שהם חוטאים הם מתרפאין וכן משה לא קנטר אלא באז ובמה שסרח תיקן מעשיו ואמר אז ישיר, ויש להבין דבתנחומא וכן הוא בפייט יום ב' של פסח שע"כ אמר הכתוב שור או כשב וגו' ולא הזכיר עגל משום שאמר הכתוב שלא יהי' עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון, וא"כ למה לא נימא גם בזה שבלשון שסרח לא יתכן לתקן באותו לשון שלא יהי' למבטח מזכיר עון, ונראה שזה אמרו רק בעגל שלא נתקן עוד לגמרי שייך לומר בו מזכיר עון, אבל כל היכי שנתקן לגמרי ואין כאן עוד רושם עון כלל לא שייך לומר שהוא מזכיר עון, ומכ"ש בתשובה מאהבה שזדונות נעשו לו כזכיות, א"כ איננו מזכיר עון אלא זכות, והנה הא דחטא העגל לא נתקן לגמרי אף דוודאי ישראל עשו תשובה מאהבה, הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הטעם כי תשובה היא בלב ואינה מועלת כ"כ לחטא שהוא במוח, ומעשה העגל הי' חטא במוח השכל, והנה אהרן שכוונתו היתה לטובה ובשביל זה זכה להיות כה"ג כבמדרש, וכל החטא הי' שהי' נראה בחיצוניות המעשה שהוא חטא, א"כ שוב לאהרן נתכפר לגמרי ולא נשאר שום רושם חטא, וע"כ שוב נאמר בו כלשון המדרש שהצדיקים במה שהם חוטאים הם מתכפרים, וע"כ נאות לקרבנו עגל ולא שייך לומר בו שהוא מזכיר עון אלא אדרבה מזכיר הזכות שבשבילו נתמנה לכה"ג, וכל זה ניחא באהרן אבל בישראל דלא נתכפר להם חטא העגל לגמרי שוב אין שייך להביא עגל לחטאת לכפר על מעשה עגל ע"ש ולא יהי' לבית ישראל למבטח מזכיר עון, וזהו כוונת הזוה"ק דקבילו עונשא בכמה אתר, וע"כ דלא אתכפרו לגמרי אלא כמ"ש וביום פקדי וגו', ע"כ לא בעא לאדכרא לון חובייהו כקדמיתא משום שלא יהי' למבטח מזכיר עון:

178

קע״טויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה יש להבין למה שינה הסדר דבצוואה כתיבה המנחה אחר השלמים ובהקרבה הקדים המנחה, ומצאתי לדעת זקנים מבעלי התוס' שעמדו בזה והניחו בצ"ע, ונראה דהנה ידוע דדם הקרבן מקרב את נפש האדם להשי"ת, כאמרם ז"ל תבוא נפש ותכפר על הנפש, ודם הוא הנפש, ובשר הקרבן מכפר על נפש החיונית שבאדם, אך מנחה שהוא מצמחים מכפרת על נפש הצומחת שבאדם, וידוע דכל מין שנמוך ביותר, יש רבותא יותר להגביה ולקרבו, וע"כ נחשב לנחמה לישראל שזכו לפרשת נסכים אחר תשובתם הגדולה מחטא המרגלים, וכמו שכבר דברנו בו במקומו, וע"כ מה"ט זבחים קודמים למנחות, שמנחות הם רבותא יותר, וזבחים קל להתקרב ועולין מן הקל אל החמור, וע"כ בצוואה במלואים איחר את המנחה אחר כל הקרבנות, אבל אחר שכתוב ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה', שזה לשון נכבד מאוד וכמ"ש באלי' חי ה' אשר עמדתי לפניו, וכמו שהגיד כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה שהעמידו את עצמם לקבל מדריגות, שוב נתעלה גם בחינת נפש הצומחת בהם בהשואה אחת עם נפש החיונית [ואולי עוד יותר בסוד אשת חיל עטרת בעלה, ובסוד נקבה תסובב גבר הנאמר לעתיד] ע"כ הקדים המנחה להשלמים כדי שהשלמים שהם שלימות וכוללים הכל כמו שרמזו ז"ל שיש בו שלימות למזבח ולכהנים ולבעלים, יבוא באחרונה לכלל ולהגביה הכל למעלה למעלה:

179

ק״פואפשר עוד לומר שזה עצמו הי' סיבה למעשה נדב ואביהוא שחשבו שהגיע זמן תיקון הכללי, וכמו לעתיד שלא יהי' עוד שום זכות בעולם, וע"כ לא חששו לאש זרה וכמו שכבר דברנו מזה:

180

קפ״אשמיני ופרה שנת תרפ"א

181

קפ״בבפסיקתא כך פתח ר' תנחומא בר אבא "מתהלך בתומו צדיק" זה הי' אברהם, התהלך לפני והי' תמים, "אשרי בניו אחריו" א"ר אלעזר בשם ר' סימון כל מה שעשה אברהם למלאכים פרע הקב"ה לבניו וכו' הוא הביא לפני המלאכים מים שנא' יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם וכן ואל הבקר רץ אברהם א"ל הקב"ה הוא טהרתם של בניך יהיו נותנים מן אפר פרה לתוך המים ומזים ומטהרים עכ"ל, ויש להבין התינח המים שהיו רומזים לטהרה כבזוה"ק ח"א (ק"ב:) ע"כ בשבילם זכה אברהם לטהרת בניו במים, אבל הא דואל הבקר רץ אברהם להאכילם מאי עבידתי' לטהרת אפר הפרה, וכבר דברנו בזה, ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו:

182

קפ״גונראה דהנה יש להתבונן בטומאת מת שהיא אבי אבות הטומאה אף שאיננה יוצאה עליו מגופו, ולא עוד אלא שמטמאה באוהל מה שלא מצינו בכל מיני טומאות [לבד מטומאת צרעת שמטמאה בביאה אל הבית, וגם הוא מעין טומאת מת כמ"ש הכוזרי] ועוד שבוקעת ועולה עד לרקיע, ולא מצינו כן בשום כחות חיצונים אלא בכחות קדושה כאמרם ז"ל רה"י עולה עד לרקיע ורה"ר אינה תופסת אלא עד עשרה, וידוע שרה"י הוא בקדושה רומז לעולם היחוד ורה"ר רומז לעלמא דפרודא, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד הטעם שטומאת מת בוקעת ועולה עד לרקיע, משום דבזוה"ק שענין טומאת מת משום ששורה הטומאה במקום שנתרוקן מהנשמה קדושה, וע"כ נמי תופסת מקום כמו נשמה הקדושה, אבל גם זה עוד טעמא בעי, וכי כלב המלקק בפלטין של מלך שנתרוקן הוא ממלא כל גובה הפלטין אתמהה:

183

קפ״דונראה דהנה כבר הגדנו שטומאה הוא לשון טמטום כבש"ס יומא אל תקרא ונטמאתם אלא ונטמתם, וברש"י שהעבירה איטמת וסותמת הלב מכל חכמה, והיינו שצורת הלב הוא להיות פתוח לקבל הוראת השכל, אבל עבירה סותמתו ושוב הוא נפרד הולך שובב בדרך לבו, והנה הוא פגם הלב, וע"כ כל הטומאות טהרתם בטבילת מים, כי ידוע שאש מתיחס ללב שבה שורש החמימות ומים מתיחסים למוח, ודמעות היורדים מהמוח הם נקראים מים טהורים, וידוע שכל התיקונים צריכין לבוא ממקום גבוה מהפגם, וע"כ כשהפגם הוא בבחי' הלב טהרתו במים בחי' המוח הגבוה מבחי' הלב, וזהו משאה"כ שפכי כמים לבך, כמים הוא כמי הדעת כן יהי' לבך, שהלב יתקרר ע"י קבלתו ממי הדעת:

184

קפ״הוהנה כ"ז בשאר סוגי הטומאות אבל טומאת המת אינה כן, והיינו דהנה כתיב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל וגו' הנה נמשכה אחר טובת העץ למאכל הוא חטא התאוה הנטוע בלב, וכן כי תאוה הוא לעינים הם כחות הנפש הנטועים בלב, ובזה נפגמה בבחי' הלב, אבל במה שאמרה ונחמד העץ להשכיל, הנה השכלה אחרת נשאה חן בעיני', וכלשון המדרש הניחו דעתו של הקב"ה והלכו אחר דעתו של נחש, הנה פגמו בזה את בחי' הדעת והשכלה שבמוח, ונשארו הן הלב והן המוח פגומים, ולפי"ז יובן מה שנגזרה עליהם מיתה, כי המוח והלב שבאדם הם דוגמא לשני העולמות עולם העליון ועולם התחתון, והנפש שמהעליונים והגוף שמהתחתונים, כשמתחברים שואפים חיות ממקור החיים, אבל הם שפגמו בבחי' המוח ובבחי' הלב, וכמו שהעבירה דעלמא אוטמת וסותמת את הלב, אכילת עץ הדטו"ר אוטמת וסותמת בכפלים הן בפני המוח והן בפני הלב, א"כ נעשים נפרדים לגמרי בלי שום חיבור, ע"כ נפסק שאיפת החיים ממקור החיים, ואינו דומה לשאר עבירות שאוטמות וסותמות את הלב לבד, שמ"מ נשאר החיבור מצד המוח, ושע"כ שאר טומאות מתטהרין בטבילת מים שרומז לבחי' המוח כנ"ל, אבל זה שנפגם גם בבחי' המוח נפסק החיבור מכל צד, וז"ש כי ביום אכלך ממנו מות תמות מיתה כפולה, רומז שבאה מסתימה כפולה:

185

קפ״ווע"כ נמי כמו מהות המיתה שבאה מחמת סתימה הכפולה, כן נמי טומאה הנמשכת ממנה גורמת לסתימה כפולה באדם הנטמא, וע"כ טומאה זו אינה נטהרת בטבילת מים הרומז לדעת והשכל שבמוח שהרי גם המוח נפגם, והרי התיקון צריך להתחיל ממקום שלא נפגם היינו למעלה מהדעת והשכל, ע"כ טומאה זו קשה ונקראת אבי אבות הטומאה טומאה כפולה, וע"כ נמי מטמאה באוהל, כי אוהל פירש"י שבת מלשון בהלו נרו עלי ראשי שהוא לשון אורה, וזהו השכל שבאדם, וא"כ זה שפוגם ואוטם וסותם גם השכל, לעומתו מטמא נמי באוהל, וזה עצמו הטעם שבוקעת ועולה עד לרקיע, כמו שהפגם הוא בשכל ובמוח שהוא באדם דוגמא להרקיע בכלל העולם:

186

קפ״זולפי האמור י"ל נמי הטעם דכהנים מוזהרים על טומאת מת, דכהנים הם המחברים את העליונים והתחתונים בעבודתם וקרבן כשמו קירוב הכחות, ויש לפרש מ"ש לשרתו ולברך בשמו, שירות הוא קירוב הכחות ממטה למעלה, ולברך בשמו הוא ממעלה למטה, א"כ טומאת המת שהיא סתימה כפולה הן בפני העליונים והן בתחתונים היא היפוך לגמרי מבחינתם, ופוגם את כל מהות הכהן, ובזה יובנו דברי הזוה"ק ח"ג (פ"ח.) אמור אל הכהנים בני אהרן מ"ט הכא בני אהרן וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו, אלא בני אהרן ולא בני לוי דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא דבי' אתרעי קב"ה מכלא בגין למעבד שלמא בעלמא ובגין דאהרן אורחוי סליקו לי' להאי דכל יומא דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא ובגין דאורחוי כך סליק לי' קב"ה להאי למיעל שלמא בפמליא דלעילא ובגין כך אמור אל הכהנים בני אהרן עכ"ל, ומ"מ עדיין אינו מובן שהרי כמה פעמים שהכתוב מזכיר כהנים בלתי מזכיר שהם בני אהרן, ועוד שהרי הזכירם כמה פעמים בשם בני לוי, כמ"ש ע"כ לא הי' ללוי חלק ונחלה עם אחיו ה' הוא נחלתו דקאי על הכהנים, וכן וכי יבוא הלוי מאחד אחיך אשר הוא גרשם, וכן ונגשו הכהנים בני לוי אך לפי דרכינו הדברים מובנים דכל הטעם של אזהרתם מטומאת מת משום שהוא היפוך מדתם שהם המחברים ממעלה למטה וממטה למעלה, וטומאת המת היא המפרדת בין מצד מעלה ובין מצד מטה, וכל מדתם זה באה מזכות אהרן דאורחוי סליקו לי' להאי, ע"כ נאות להזכיר בכאן בני אהרן, דבזה רומז לטעם המצוה:

187

קפ״חובזה יש לפרש דברי המדרש דבכל דבר הי' הקב"ה אומר לו למשה טומאתו וטהרתו וכשהגיע לפרשת אמור אל הכהנים אמר אם נטמא זה במה טהרתו ולא השיבו הקב"ה עד שהגיע לפרשת פרה, וכבר דקדקנו למה לא שאל משה עוד בפרשת ויקרא שהוזכרה שם טומאת מת במה תהי' טהרתו, ועוד מדקאמר אם נטמא זה דמשמע שלא נתרגש אלא על טומאת כהן ולא על טומאת ישראל, ולפי דרכנו הנ"ל י"ל דמעיקרא חשב שטומאת מת ענינו ככל שאר הטומאות שגורם אוטם הלב לבד, וע"כ פשיטא לי' שבודאי טהרתו בטבילת המים היינו הרומז למי דעת שבא מהמוח זה מתקן פגם הלב [וכדוגמא בגשמית שמים מכבין את האש כן מי דעת ירפו את חולאת אש התאוה של הלב] אבל כשהגיע לפרשת אמור אל הכהנים הבין מזה שענין טומאת מת משום שגורם סתימה כפולה מצד הלב ומצד המוח כנ"ל, וע"כ הבין מזה ששוב אין לו טהרה בטבילת מים אחר שהמוח נ"כ נסתם, א"כ אם נטמא זה במה טהרתו, שלטהר סתימת המוח אי אפשר אלא ממקום שהוא למעלה מן הדעת, אבל איך אפשר להגיע למעלה מן הדעת לשאוב משם טהרתו, כי השגת האדם למשוך משם טהרתו אי אפשר אלא ע"י כח הנכבד שבאדם שהוא הדעת, ואיך יגיע למעלה מן הדעת ע"י הדעת שלמטה ממנו, ועוד אחר שנסתם הדעת כנ"ל, ולא השיבו הקב"ה אלא כשהגיע להכתוב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי אמר לו זה טהרתו:

188

קפ״טויתבאר עפ"מ שכבר דקדקנו בענין פרה אדומה, דבמדרש דרש הכתוב אמרות ה' אמרות טהורות מזוקק שבעתים על פרה אדומה דאית בה משבעה שבעה, והנה זה הכתוב עצמו דרשו ז"ל בפ"ב דר"ה כי חמשים שערי בינה נברא בעולם, ומשמע דהא דדרשו זה הכתוב על פרה אדומה, שפרה אדומה נמי שורשה משער החמשים, דע"י השבעה פעמים שבעה מאיר בה משער החמשים, וכמו יו"ט של עצרת אחר שבעה שבועות של ימי הספירה, וכן בזוה"ק כל מילי דהאי פרה הוא בשבע ז' כבוסים וכו' והא אתמר, וא"כ צריך להבין הא דמסיים מ"ט בגין דהוא שבע שני שמטה ובת שבע אתקרי וע"ד כל עובדוי בשבע, וכן ברעיא מהימנא שם ושכינתא תתאה איהי פרה אדומה וכו', וא"כ לכאורה זה סתירה בין יובל לשמטה, ואף כי אין לנו עסק בנסתרות, מ"מ יש לפרש עפ"י דברי הזוה"ק ח"א (קנ"ג:) בענין רחל ולאה דרחל הוא סוד השמטה ולאה הוא סוד היובל, וז"ל ת"ח בכל אתר יובלא סתים דלא אתגליא ושמטה אתגליא וכו' עד בדף (קנ"ד.) וע"ד אינון שבע שנין קדמאי אתכסיין דלא ידע בהו יעקב בגין דהוו דיובלא ואינון דשמטה אתגליין ובשמטה דאתגליא פלח ליובל דאתכסיא דכתיב ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים שבע שנים סתם ברחל פלח שבע שנים עלאין ואתאחיד בהו בתרין עלמין, מכאן אוליפנא מגו דאתגליא אתי ב"נ לסתימאה עכ"ל, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דמזה לימוד לאדם אשר ההתעסקות והשתדלות יהי' בתורה הנגלית, ומחמת כוונתו בנגלה יזכה לנסתר עכ"ד, ולפי"ז י"ל דגם בענין פרה אדומה כן הוא שמחשבתו לעלמא תתאה סוד השמטה, וממילא זוכין לעלמא עלאה סוד היובל, ובזה כל דברי חכמים קיימין, וע"כ עבודתה הוא מחוץ למחנה לרמז להנגלה שאיננו נסתר תוך מחיצות, ואעפי"כ חטאת קריא רחמנא, ונוהגין בה סלסול ונעשית בבגדי לבן כמו כה"ג ביוהכ"פ הנכנס לפני ולפנים הכל לרמז על מה שזוכין לעלמא סתימאה סוד היובל:

189

ק״צולפי האמור יתפרש ענין טהרת טומאת מת, דכל הקושיא היתה איך יכולין לזכות למה שלמעלה מהדעת, דשאני פרה אדומה שזוכין לסוד היובל עלמא עלאה בלתי הכוונה אליו כלל, והיא למעלה מהדעת, ומזה באה הטהרה גם לפגם השכל והדעת, ומעתה י"ל דהיינו הרכבת אפר הפרה ומים החיים, שמים החיים רומז למי הדעת שבא מהמוח מזה באה הטהרה לפגם הלב, כמו בכלל הענין של כל טבילת מים, ואפר הפרה שיש בה ענין שלמעלה מהדעת ושע"כ לא נתגלה טעמא דידה, שרומז לעלמא דאתכסיא עלמא עלאה ממנו הטהרה לפגם המוח והשכל, וזהו כיון שהגיע להכתוב ולקחו טמא מעפר שריפת החטאת שמזה הטהרה לפגם המוח אמר זהו טהרתו:

190

קצ״אולפי האמור יובנו עוד דברי המדרש דחקת הפסח וחקח הפרה משל לשתי מטרונות שהיו מהלכות ואיני יודע מי גדולה מהן וכו' הוי אומר חקת הפרה גדולה מחקת הפסח, ולפי דרכינו יתפרש היום פסח אמרו ז"ל נוטריקון פה סח, וידוע דלישנא קולמוסא דליבא, והיינו דפסח הי' תיקון על פגם הלב, ומאז נמשכו אחר השי"ת כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ומנו חושבנא לדכיותא עד מ"ת שאז זכו לתיקון השכל, והנה בפרה יש נמי תיקון פגם הלב שלזה בא המים חיים כנ"ל, וכל הכוונה היא לעלמא דאתגליא שמטה כנ"ל, וא"כ שתיהן דומות לשתי מטרונות שהיו מהלכות, אבל חקת הפרה גדולה הימנה שע"י העלמא דאתגליא שמטה זוכין להאתכסיא יובל כנ"ל:

191

קצ״בומעתה יש לפרש הפסיקתא שבריש מאמרינו, דאאע"ה סבר שערביים הם שמשתחוים לאבק שברגליהם, וידוע שע"ז הוא פגם השכל, והנה בש"ס קידושין (מ"ט:) עשרה קבים זנות ירדה לעולם תשעה נטלה ערביא ואחד כל העולם כולו, וזנות הוא מכח תאוה הנטוע בלב, הרי שחשבם פגומי לב ושכל, וזה הי' ענין אומרו יקח נא מעט מים, והוא להמשיך טהרה ממי הדעת לתקן פגימת הלב כנ"ל בענין הטהרה ע"י טבילת מים, ואמר עוד ואל הבקר רץ אברהם, ובמדרש רץ לקדם אותה אומה דכתיב ואפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש, הענין כי שור יש בו בתי' הדעת כמ"ש ידע שור קונהו ובהשתלשלות והתגשמות נסתעף מזה גסות רוח וקרני רשעים ושור המועד, אך תיקונו בגשמיות להרגילו בעבודה כשור לעיל, ודוגמתו באדם להשים א"ע כשור לעול ויט שכמו לסבול את העול תורה ומצות באהבה, וזהו מדת ישראל שהם מלומדים לקבל עליהם עול מלכות שמים באהבה, וזהו עגלה מלומדה אוהבתי לדוש, ולעומת שמכניעין את שכלם ודעתם זוכין לבחינה שלמעלה מהדעת כענין ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים זכה לתמונת ה' יביט, וזהו שהמשיך אברהם להאורחים לתקן בהם בחי' השכל באשר חשבם לפגומי השכל, א"כ בשתי אלה ביקח נא מעט מים ובואל הבקר רץ אברהם הי' מהדר לתקן להאורחים בחינת הלב ובחי' השכל:

192

קצ״גובמה שאמרנו יתפרשו לנו דברי התנחומא אתה אמרת יקח [נא מעט מים] אני נותן לבניך מצות פסח שנא' ויקחו להם איש שה, ויובן עפ"י דברינו לעיל שפסח נוטריקין פה סח ולישנא קולמוסא דליבא בזה מתקנין את פגימת הלב, וא"כ הם דברים מותאמים שיקח נא מעט מים עם מצות הפסח בחד מתקלא סלקי, ששניהם לתקן פגימת הלב:

193

קצ״דוממוצא הדברים יתפרשו דברי הפסיקתא, שבזכות יקח נא מעט מים שהוא לתקן פגימת הלב, ואל הבקר רץ אברהם שהוא לתקן פגימת השכל והדעת, מכח שניהם זכה לבניו להיות נותנין מן אפר פרה לתוך המים ומזים ומטהרים:

194

קצ״הבענין חטא נדב ואביהוא אמרו ז"ל שהורו הלכה בפני רבם, ויש להבין דעתם בזה שלא שאלו, ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם שבת דיממא שאין בו ברכת הקידוש אלא ברכת היין, משום דסעודתא דיממא סעודתא דעתיקא עבדינן, ובזוה"ק בשלח לא תתערון מלה בעתיקא תליא מילתא, ופירש הרמ"ק שלרגלי רוממות העתיקא אי אפשר לעורר שמה בדיבור, כן נמי הוא בקידושא דיממא עכ"ד, ויש לומר שד' בני אהרן הם דוגמת ד' אותיות הוי', ונדב ואביהוא הם לעומת שני אותיות הראשונות עלמא דאתכסיא שם מגיעה הארת העתיקא, והנה שאלת הלכה מרבם עורר למעלה שורש הלכה, וע"כ בחטא זה חייב מיתה, שמגיע הפגם עד שורש החיים, וע"כ נדו"א שידעו את שורשם חשבו ששמה אין לעורר בדיבור, וי"ל עוד בפשיטות, דבמדרש שאין ישראל צריכין לתורתו של מלך המשיח שנאמר אליו גוים ידרושו גוים ולא ישראל, והנה אמרו ז"ל אותו יום הי' שמחה לפני המקום כיום שנבראו בו שמים וארץ, משמע שהגיעו אז למדריגת אדה"ר קודם החטא, ובזוה"ק ובההוא יומא אשתלימו עלאין ותתאין וכו' בההוא יומא אתעבר ההוא חובא מן עלמא וכו' עד דגרים שעתא וקמו נדו"א [וערבבו] ועכבו חדוותא דכלא וכו', וממילא טרם חטאם הי' העולם עומד במצב רם ונשא כמו אדה"ר קודם החטא ומעין לעת"ל אחר גמר התיקון שאין ישראל צריכין לתורתו של מלך המשיח, וע"כ לא שאלו ממשה את הלכה:

195

קצ״ובמדרש רבי אחא בשם ר' חנינא אמר בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה אדומה ואומר הלכה בשם אומרה ר"א אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים אמר לפניו רבון העולמים יה"ר שיהא מחלצי אמר לו חייך שהוא מחלציך הה"ד ושם האחד אליעזר שם אותו המיוחד, נראה לפרש דהנה בש"ס סוטה תביא עגלה שלא עשתה פירות ותערף במקום שאינו עושה פירות ותכפר על זה שלא הניחו לעשות פירות זה מצות, והענין שמצוות הם נקראים פירות שהאדם נמשל לאילן כאמרם האדם דומה לאילן שנטוע במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה, וכמו אילן המוציא פירות לבעליו כן האדם העושה מצות הם פירות להשי"ת, וכמ"ש הרמב"ן שהמצות הם צורך גבוה, וע"ז רומז עגלה בת שנתה לרמז על הפירות שהם לאחדותו ית"ש, ופרה בת שתים שבאה להעביר הטומאה מעוה"ז עלמא דפרודא עד שתהא ראוי' להתאחד בעולם העליון, ויובן ביותר עם מה שהגדנו במאמר הקדום שהאדם הוא עולם קטן דוגמת עולם הגדול, והמוח והשכל שבאדם הם דוגמא לעולם העליון, והלב דוגמא לעולם התחתון, וטומאת מת היא פוגמת וסותמת בכפלים הן בפני המוח והשכל והן בפני הלב, ואפר הפרה ומים החיים מתקנים את שניהם ודוחין מהם את הטומאה, ולזה בא הרמז פרה בת שתים לשני העולמות שדוגמתם באדם המוח והלב לטהרם ולעשותם מותאמים ומתאחדים כאחד:

196

קצ״זוהנה ההפרש בין מרע"ה לשאר כל אדם ואפי' להנביאים הגדולים שכל הנביאים שלא בשעת נבואתם או רוה"ק ששורה עליהם לא היו כ"כ דביקים כמו בשעת נבואתם, והם כמו שני עולמות פעמים מתאחדים ופעמים מתפרדים, אבל מרע"ה הי' תמיד דבוק ומוכן לקבל את הנבואה, ואצלו היו שני העולמות תמיד מתאחדין כאחד:

197

קצ״חוהנה זה התנא שפתח בהלכות פרה בהכרח שהי' דבוק בענינה, ובזוה"ק פרשת פינחס שכל התלמודא על רזין דילן סדרו לון, וזה שהתפלל מרע"ה יה"ר שיהא מחלצי, ואז יאיר ביותר לנגד עיניו ענין התאחדות שני העולמות שפרשת פרה רומז עליהם, וכמו שהגדנו במאמר הקדום הוא סוד התאחדות שמטה ויובל דוגמת יעקב שנשא שתי אחיות עבד ברחל ונשא את לאה, וידוע דיעקב מלבר ומשה מלגאו, והבן הדברים:

198

קצ״טבמדרש אמרות ה' אמרות טהורות אריב"ל מצינו שעיקם הקב"ה שנים ושלש תיבות בתורה שלא להוציא דבר טומאה מפיו מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ומן הבהמה אשר לא טהורה היא, ובש"ס ריש פסחים מקשה ובאורייתא מי לא כתיב טמא אלא דכל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון נקי' כל היכא דנפישין מילי משתעי בלשון קצרה, וברש"י והני דלעיל עיקם ללמדך שצריך לחזור אחר לשון נקי' ובשאר מקומות כתיב לשון מגונה וקצר ללמדך שישנה אדם לתלמידו דרך קצרה, ובתוס' דאם לא הי' עוקם א"כ מהיכא תיתי אפי' היכא דכי הדדי נינהו עכ"ל, ומ"מ עדיין יש להבין דמ"מ הכתובים סתרו אהדדי היכא דנפישי מילי פעם משתעי בלשון נקי' ופעם בקצרה, ואם להשמיענו הי' לו להשמיענו במקום דכי הדדי נינהו לספר בלשון נקי' ובמקום דנפישי מילי לספר בלשין קצרה, אבל שהשמיענו גם הכא דנפישי מילי לספר בלשון נקי' נתן מקום לטעות:

199

ר׳ונראה דהנה אמרו ז"ל עתיד חזיר ליטהר, ויובן עפ"י דברי חכמי האמת שכל דבר איסור מסתעף משלש קליפות הטמאות לגמרי והכשרות מנוגה שמתהפכת מטוב לרע ומרע לטוב עכ"ד, וע"כ לעתיד שאת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, א"כ אז יהיו כל בע"ח מסתעפים מנוגה ואז גם היא תהי' כולה קודש, וע"כ לא יהי' בע"ח טמא במציאות אלא שיטהרו כולם:

200

ר״אוהנה במדרש משפטים פרשה ל' א"ר אחא ביקש הקב"ה ליתן להם [לדור המבול] ד' דברים תורה ויסורין ועבודת הקרבנות ותפלה ולא בקשו שנא' ויאמרו לאל סור ממנו אלו היסורין, ודעת דרכיך לא חפצנו זה תורה, ומה שד' כי נעבדנו אלו הקרבנות ומה נועיל כי נפגע בו זה תפלה, מזה נראה שהי' להם תכונות טובות ראוי לקבל את כל אלה אלא שלא רצו, ומסתברא דאם רנו וקבלו הי' אז גמר התיקון טרם שהתפשט כ"כ מסאבותא בעלמא, היו אלו ד' דברים מכלין את ד' גוליירין בישין מעלמא והי' הכל מתוקן:

201

ר״בוהנה בזוה"ק תפסו על נח שלא התפלל על דורו ולא הקריב עליהם קרבן כמו שהקריב בצאתו מן התיבה, ומשמע דאם התפלל והקריב עליהם קרבן היו ניצולין, ובודאי שהיו נהפכין לטוב ע"י שהיו מקבלין עליהם ד' דברים הנ"ל, כי לא לתועלת הי' שהיו ניצולין לריק ולבהלה לטשטש עלמא בחובייהו, ומצד הסברא יש דשורש קלקול דור המבול מפורש בכתוב שהי' פגם ברית וחמס וגזל, ואם הי' נח מתפלל עליהם והקריב עליהם קרבן, בתפלתו שהוא בברית הלשון הי' מכניס בהם רוח טהרה לתקן ברית המעור ששתי בריתות מכוונות, ובקרבנו עליהם הי' מכניס בהם רוח טהרה לתקן את הגזל והחמס, כי קרבן הוא קירוב כל דבר לשורשו, היפוך ענין הגזל ליזל בתר דלאו דילי', וע"כ בריש ספר ויקרא כשבא לדבר מענין קרבנות פתח בלשון אדם להזהיר על הגזל כברש"י, אף דזה נוהג בכל המצות, משום דענין קרבנות הוא היפוך לגמרי מענין גזל, וי"ל שבתיקון שני אלה שהי' בעוכרם, שוב נתרצו לקבל כל הד' דברים הנ"ל, ושוב הי' גמר התיקון כמו לעת"ל, ושוב היו כל הטמאים נטהרים כמו לעתיד:

202

ר״גולפי האמור יש סברא לומר דכל עוד שעדיין הי' אפשרות שיתפלל נח עליהם ויקריב עליהם קרבן, לא נכון שיחליט הכתוב לקרוא אותם בשם טמאים בהחלט שהרי עדיין יש מקום שיטהרו, ואם הי' הכתוב קורא אותם בשם טמאים הי' מוכרח שישארו בטומאתם כמ"ש האריז"ל שבמאמר השי"ת לאדם כי ביום אכלך ממנו מות תמות שוב הי' מוכרח לאכול ולמות, כענין שכתוב בדבר ה' שמים נעשו, ודיבור היוצא מפי השי"ת בלשון מוחלט מוכרח להתקיים עכ"ד, א"כ י"ל ג"כ בנ"ד אם הי' הכתוב קורא אותם טמאים, וא"כ מצד רמז זה יותר נכון להזכיר בלשון נקי', וא"כ שני הצדדים שקולים או להזכיר בלשון נקי' אף שהוא ארוכה, או בלשון קצרה באשר סוף כל סוף גלוי וידוע לפני הקב"ה שלא יתקנו וישארו בטומאתם מה גם שיש חזקה שאינם עתידים להשתנות, וזה השמיענו הכתוב דאם שקולים הם בוחרים בלשון נקי', א"כ מזה עצמו מוכח דאם כי הדדי נינהו משתעי בלשון נקי':

203

ר״דויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, ובזוה"ק ודאי מלה אחרא אתקשרא בקשורא דא, ואיתא בספה"ק דאש זרה היא חיצונית, ויש להתבונן היתכן שקדושים אלו לא הרגישו שזה חיצונית, וכבר היו בין צדיקי ישראל שהכירו בכלים אם עדיין לא נטבלו וצריכין טבילה, ובזוה"ק ח"ב (ס'.) א"ר שמעון עד דהוו אזלי במדברא אתגלי עלייהו רשותא אחרי דשאר עמין [בהגהות מהרח"ו ס"ם בא להטעותן] ההוא דשליט במדברא וארעו בהו תמן חמו ישראל דלא הוה ההוא זיוא יקרא דמלכיהון וכו' ואיך אפשר לומר דקדושים הללו הי' להם טעות ולא הרגישו שזה חיצוניות:

204

ר״הונראה דהנה בש"ס פסחים שלהי אלו עוברין ארנב"י לא כעוה"ז העולם הבא העוה"ז נכתב ביוד ה' ונקרא באלף דלת אבל לעוה"ב כולו אחד נקרא ביוד ה' ונכתב ביוד ה', ויש לפרש עפ"י מאמרם ז"ל דאור שנברא ביום ראשון כדי שלא ישתמשו בו הרשעים גנזו לצדיקים לעת"ל, ופירשנו דאור שנברא ביום ראשון הוא אהבה וחסד כדי שלא ישתמשו בו הרשעים לאהבת חיצונית טנופא דהאי עלמא גנזו לצדיקים לעת"ל, ובזוה"ק פ' תרומה דמ"מ באשר אי אפשר להעולם להתקיים בלעדו זרעו הקב"ה אותו והוא עושה פירות ומהפירות הללו מתקיים העולם, והנה ידוע דשם הוי' הוא כולו רחמים, ושם של אד' הוא לשון אדנות וצמצום, וע"כ בעוה"ז דשכיח מסאבותא בעלמא אינו נקרא שם הוי' ככתבו כדי שלא יהנו ממנו גם החיצונים, ומ"מ בלעדי רחמים לגמרי אי אפשר לעולם להתקיים, ע"כ נכתב בהוי', אבל נקרא שזה גורם התפשטות ממנו הוא בשם אד' שם הצמצום מי שהוא ראוי לקבל הרחמים ומי שאינו ראוי, אבל לעוה"ב דאת רוח הטומאה יעביר מן הארץ יהי' נקרא ג"כ בהוי', והוא ממש כענין אור שנברא ביום הראשון שגנזו לצדיקים לעת"ל, וממוצא הדברים שזה שנקרא באד' הוא צורך התפשטות שם הוי' ב"ה הוא התפשטות הרחמים:

205

ר״וובזה יתבארו דברי המדרש ריש פ' יתרו ויאמר אל משה א"ל הקב"ה אני הוא שאמרתי והי' העולם שנא' אל אלקים הוי' דיבר ויקרא ארץ אני הוא שאני מקרב אני הוא שאני מרחיק, שנאמר האלקי מקרב אני נאום ה' אני הוא שקרבתי ליתרו ולא רחקתיו, והמפרשים רצו להגיה שאיני מרחיק ובעניותן לפרש כפשוטו, שהרי בלא"ה תמוה שמביא פסוק מתהלים ומי סני מה דכתיב בספר אורייתא דמשה בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, אבל הפירוש הוא שיש שני דרכים לקרב, יש ע"י רחמים גמורים ויש ע"י ריחוק צורך הקירוב, כנ"ל נכתב בהוי' ונקרא באד', והכל לפי ענין המקום יש שהוא יכול לקבל חסד ורחמים בלי שום שמאל דוחה, ויש שבאופן זה הי' מטרטשי עלמא וצריכין לשמאל דוחה מקודם, אבל גם זה לצורך הימין מקרבת, וזהו אני הוא שאמרתי והי' העולם שנא' אל אלקים הוי' דיבר ויקרא ארץ, כי ידוע ששם אל הוא רחמים כבמכילתא הובא ברש"י פ' תשא, אלקים הוא דין והוי' הוא רחמים, והנה כתיב עולם חסד יבנה ומ"מ עלה במחשבה לבראות במדה"ד אלא שראה שאין עולם מתקיים הקדים למדה"ר ושתפה למדה"ד, וזהו אלו שלשה שמות אל הוא שם של רחמים שעלה במחשבה אבל לא הי' נכון שיברא במדה"ר לבד שהי' הרשעים מטרטשי עלמא ונברא במדה"ד שהוא שם אלקים, אבל לא הי' העולם מתקיים והקדים למדה"ר וזהו שם הוי', והרי שלשה שמות אלו מורין שאף מדת הדין הוא צורך מדה"ר, והריחוק עצמו הוא צורך הקירוב, וזה לא הי' משתמע מפסוק בראשית והוצרך להביא מפסוק תהלים, אני הוא שאני מקרב ואני הוא שאני מרחיק, כלומר שבאותה מדה"ר שאני מקרב באותה מדה הנני כשאני מרחיק, כי לעולם הנני במדת הרחמים, וכל מה ששמאל דוחה הוא רק למען שיצא לפועל הימין שמקרבת שנאמר האלקי מקרב אני, שאפי' בעת שאני נקרא בשם אלקי שהוא מדה"ד מקרב אני, אני הוא שקרבתי ליתרו ולא רחקתיו שליתרו לא הצרכתי לשמאל דוחה אלא ימין מקרבת לבד שבו לא הי' חשש הנ"ל, וכמו בעוה"ב שאני נכתב בהוי' ונקרא בהוי':

206

ר״זוהנה ידוע שהאדם נשתלח לעוה"ז לברור את חלקי הקדושה ולהעלותם מדומם לצומח ומצומח לחי ומחי למדבר, וממדבר לקרב אל מקור מים חיים בתורה ועבודה, אך דוגמת שני מיני קירוב שברצונו ית"ש דוגמתם ניתן באדם, יש ע"י קירוב לבד, ויש ע"י ריחוק שזה עצמו סיבת הקירוב, וכבמדרש ריש חקת מי יתן טהור מטמא לא אחד וכו' העוה"ב מהעוה"ז, והגיד כ"ק אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור דעוה"ב מעוה"ז מחמת הריחוק מעוה"ז, ובזה יש לפרש מ"ש ובין החי' אשר לא תאכל, שיש להבין דברש"י בפסוק זאת החי' לשון חיים לפי שישראל דביקים במקום וראויין להיות חיים, וכן בגמ' למעוטי טריפה שאינה ראוי' לחיות, וא"כ זו שאינה נאכלת למה נקראה בשם חי', ולפי דרכינו הפירוש היות ידוע שאין לך דבר שבעולם שאין בו מחלקי הקדושה, וגם זה צריכין לברר, כמו שמבררין מן הטהורות אלא שמן הטהורות מבררין ע"י קירוב שנאכל לישראל ומהטמאות מבררין ע"י ריחוק שמתרחקין מהם, בזה עצמו מוציאין את החיות מהם, אבל תכלית הכוונה היא קירוב דוגמת מדה העליונה, אלא במדה העליונה ע"י השמאל דוחה נעשה מזה עצמו ימין מקרבת, ובמדת האדם דוגמתו מבררין את החיות לבד ע"י הריחוק והשאר נדחה, אך כ"ז בעוה"ז אבל לעתיד אמרו ז"ל עתיד חזיר ליטהר, שבאשר רוח הטומאה יעביר מן הארץ אז גם החזיר וכן כל מאכלות האסורות עתידים ליטהר, וכמו פליטי הגוים שעתידין להתקרב להקדושה כמפורש בספרי הנביאים:

207

ר״חולפי האמור י"ל דהיינו טעמא דנו"א, דהנה אמרו ז"ל אותו היום הי' שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ אלא שמתו בו נדו"א, וכבר הביאנו דברי זוה"ק שמשמע דלולא ערבוביא דידהו הי' אז גמר התיקון, וע"כ י"ל דהם דלא ידעו מהערבוביא שיצמח על ידיהם חשבו שאז גמר התיקון והגיע העת לקרב שלא ע"י ריחוק, וכענין כשאני נכתב אני נקרא, וע"כ אף שהרגישו שהאש זרה הוא כחות חיצונים לא נמנעו מלקרב שחשבו שהניע העת לקרב גם החיצונים ולקבלם לקדושה, ובזה יובנו דברי זוה"ק שפינחס תיקן מה שפגמו, היינו ששם הי' ענין כזה שבכשפים הסתירו ענין כזבי וחשבו שהיא ראוי' לקבלה ולקרבה לקדושה, אבל פינחס הרגיש שלא כן הדבר, והרגיש שזה ממש היפוך טעות נדו"א:

208

ר״טולפי האמור יתפרש לנו ענין סמיכת פרשת מאכלות אסורות למעשה נדו"א, שזהו ענין אחד היפוך כוונתם שחשבו שהגיע עת תיקון הכללי, וראוי לקרב את המרוחקין ע"י קירוב לבד כמו שעתיד חזיר ליטהר, וכ"כ כל מאכלות אסורות, ע"כ סמך ענין לו שלא כמו שחשבו הם אלא מאכלות אסורות עדיין נשארו בטומאתם עד עת קץ, והבירור מהם הוא ע"י ריחוק ולא ע"י קירוב:

209

ר״יוי"ל שזה ענין סמיכת פרשת פרה לפרשת החודש, דהנה במצרים היו ישראל במ"ט שערי טומאה ומ"מ נגלה עליהם ממ"ה וגאלם, והנה זה הי' קירוב בלתי ריחוק, ימין מקרבת בלתי שמאל דוחה, וי"ל דזהו ענין גילוי אז שם הוי' למרע"ה ואז השתמשו בו בכתיבתו ובקריאתו, ימ"ש אז זה שמי לעולם, ואמרו ז"ל העלימהו שלא יקרא ככתיבתו, זהו כסיומא דקרא וזה זכרי לדור דור, היינו לדור דור יהי' שינוי הקריאה מהכתיבה, ומסתייעא ממ"ש הא"ע והרמב"ן שפרעה הי' מודה בשם אלקים ולא בשם הוי', ואם איתא שמשה הזכיר בקריאתו שם אד', א"כ מנין ידע פרעה שבכתיבתו הוא שם הוי', ומוכח כשדיבר עם פרעה הזכיר שם הוי', ואם לפרעה הזכיר ככתיבתו לישראל לא כ"ש, אך זה הי' אז עת יצי"מ, אבל לדורות בכל שנה שנתעורר ענין יצי"מ איננו כן, וע"כ לדידן לעולם נקרא באד' אפי' בליל פסח, והנה פרה הוא הטהרה קודם הפסח, זה מורה שלדורות זוכין לפסח כמסת ההכנה והטהרה דמקודם, וזה ענין סמיכת פרה לחודש בלי הפסקה בינתיים ודו"ק:

210