שם משמואל, שמיני י״בShem MiShmuel, Shmini 12

א׳שמיני ופרה שנת תרפ"א

ב׳בפסיקתא כך פתח ר' תנחומא בר אבא "מתהלך בתומו צדיק" זה הי' אברהם, התהלך לפני והי' תמים, "אשרי בניו אחריו" א"ר אלעזר בשם ר' סימון כל מה שעשה אברהם למלאכים פרע הקב"ה לבניו וכו' הוא הביא לפני המלאכים מים שנא' יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם וכן ואל הבקר רץ אברהם א"ל הקב"ה הוא טהרתם של בניך יהיו נותנים מן אפר פרה לתוך המים ומזים ומטהרים עכ"ל, ויש להבין התינח המים שהיו רומזים לטהרה כבזוה"ק ח"א (ק"ב:) ע"כ בשבילם זכה אברהם לטהרת בניו במים, אבל הא דואל הבקר רץ אברהם להאכילם מאי עבידתי' לטהרת אפר הפרה, וכבר דברנו בזה, ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו:

ג׳ונראה דהנה יש להתבונן בטומאת מת שהיא אבי אבות הטומאה אף שאיננה יוצאה עליו מגופו, ולא עוד אלא שמטמאה באוהל מה שלא מצינו בכל מיני טומאות [לבד מטומאת צרעת שמטמאה בביאה אל הבית, וגם הוא מעין טומאת מת כמ"ש הכוזרי] ועוד שבוקעת ועולה עד לרקיע, ולא מצינו כן בשום כחות חיצונים אלא בכחות קדושה כאמרם ז"ל רה"י עולה עד לרקיע ורה"ר אינה תופסת אלא עד עשרה, וידוע שרה"י הוא בקדושה רומז לעולם היחוד ורה"ר רומז לעלמא דפרודא, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד הטעם שטומאת מת בוקעת ועולה עד לרקיע, משום דבזוה"ק שענין טומאת מת משום ששורה הטומאה במקום שנתרוקן מהנשמה קדושה, וע"כ נמי תופסת מקום כמו נשמה הקדושה, אבל גם זה עוד טעמא בעי, וכי כלב המלקק בפלטין של מלך שנתרוקן הוא ממלא כל גובה הפלטין אתמהה:

ד׳ונראה דהנה כבר הגדנו שטומאה הוא לשון טמטום כבש"ס יומא אל תקרא ונטמאתם אלא ונטמתם, וברש"י שהעבירה איטמת וסותמת הלב מכל חכמה, והיינו שצורת הלב הוא להיות פתוח לקבל הוראת השכל, אבל עבירה סותמתו ושוב הוא נפרד הולך שובב בדרך לבו, והנה הוא פגם הלב, וע"כ כל הטומאות טהרתם בטבילת מים, כי ידוע שאש מתיחס ללב שבה שורש החמימות ומים מתיחסים למוח, ודמעות היורדים מהמוח הם נקראים מים טהורים, וידוע שכל התיקונים צריכין לבוא ממקום גבוה מהפגם, וע"כ כשהפגם הוא בבחי' הלב טהרתו במים בחי' המוח הגבוה מבחי' הלב, וזהו משאה"כ שפכי כמים לבך, כמים הוא כמי הדעת כן יהי' לבך, שהלב יתקרר ע"י קבלתו ממי הדעת:

ה׳והנה כ"ז בשאר סוגי הטומאות אבל טומאת המת אינה כן, והיינו דהנה כתיב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל וגו' הנה נמשכה אחר טובת העץ למאכל הוא חטא התאוה הנטוע בלב, וכן כי תאוה הוא לעינים הם כחות הנפש הנטועים בלב, ובזה נפגמה בבחי' הלב, אבל במה שאמרה ונחמד העץ להשכיל, הנה השכלה אחרת נשאה חן בעיני', וכלשון המדרש הניחו דעתו של הקב"ה והלכו אחר דעתו של נחש, הנה פגמו בזה את בחי' הדעת והשכלה שבמוח, ונשארו הן הלב והן המוח פגומים, ולפי"ז יובן מה שנגזרה עליהם מיתה, כי המוח והלב שבאדם הם דוגמא לשני העולמות עולם העליון ועולם התחתון, והנפש שמהעליונים והגוף שמהתחתונים, כשמתחברים שואפים חיות ממקור החיים, אבל הם שפגמו בבחי' המוח ובבחי' הלב, וכמו שהעבירה דעלמא אוטמת וסותמת את הלב, אכילת עץ הדטו"ר אוטמת וסותמת בכפלים הן בפני המוח והן בפני הלב, א"כ נעשים נפרדים לגמרי בלי שום חיבור, ע"כ נפסק שאיפת החיים ממקור החיים, ואינו דומה לשאר עבירות שאוטמות וסותמות את הלב לבד, שמ"מ נשאר החיבור מצד המוח, ושע"כ שאר טומאות מתטהרין בטבילת מים שרומז לבחי' המוח כנ"ל, אבל זה שנפגם גם בבחי' המוח נפסק החיבור מכל צד, וז"ש כי ביום אכלך ממנו מות תמות מיתה כפולה, רומז שבאה מסתימה כפולה:

ו׳וע"כ נמי כמו מהות המיתה שבאה מחמת סתימה הכפולה, כן נמי טומאה הנמשכת ממנה גורמת לסתימה כפולה באדם הנטמא, וע"כ טומאה זו אינה נטהרת בטבילת מים הרומז לדעת והשכל שבמוח שהרי גם המוח נפגם, והרי התיקון צריך להתחיל ממקום שלא נפגם היינו למעלה מהדעת והשכל, ע"כ טומאה זו קשה ונקראת אבי אבות הטומאה טומאה כפולה, וע"כ נמי מטמאה באוהל, כי אוהל פירש"י שבת מלשון בהלו נרו עלי ראשי שהוא לשון אורה, וזהו השכל שבאדם, וא"כ זה שפוגם ואוטם וסותם גם השכל, לעומתו מטמא נמי באוהל, וזה עצמו הטעם שבוקעת ועולה עד לרקיע, כמו שהפגם הוא בשכל ובמוח שהוא באדם דוגמא להרקיע בכלל העולם:

ז׳ולפי האמור י"ל נמי הטעם דכהנים מוזהרים על טומאת מת, דכהנים הם המחברים את העליונים והתחתונים בעבודתם וקרבן כשמו קירוב הכחות, ויש לפרש מ"ש לשרתו ולברך בשמו, שירות הוא קירוב הכחות ממטה למעלה, ולברך בשמו הוא ממעלה למטה, א"כ טומאת המת שהיא סתימה כפולה הן בפני העליונים והן בתחתונים היא היפוך לגמרי מבחינתם, ופוגם את כל מהות הכהן, ובזה יובנו דברי הזוה"ק ח"ג (פ"ח.) אמור אל הכהנים בני אהרן מ"ט הכא בני אהרן וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו, אלא בני אהרן ולא בני לוי דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא דבי' אתרעי קב"ה מכלא בגין למעבד שלמא בעלמא ובגין דאהרן אורחוי סליקו לי' להאי דכל יומא דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא ובגין דאורחוי כך סליק לי' קב"ה להאי למיעל שלמא בפמליא דלעילא ובגין כך אמור אל הכהנים בני אהרן עכ"ל, ומ"מ עדיין אינו מובן שהרי כמה פעמים שהכתוב מזכיר כהנים בלתי מזכיר שהם בני אהרן, ועוד שהרי הזכירם כמה פעמים בשם בני לוי, כמ"ש ע"כ לא הי' ללוי חלק ונחלה עם אחיו ה' הוא נחלתו דקאי על הכהנים, וכן וכי יבוא הלוי מאחד אחיך אשר הוא גרשם, וכן ונגשו הכהנים בני לוי אך לפי דרכינו הדברים מובנים דכל הטעם של אזהרתם מטומאת מת משום שהוא היפוך מדתם שהם המחברים ממעלה למטה וממטה למעלה, וטומאת המת היא המפרדת בין מצד מעלה ובין מצד מטה, וכל מדתם זה באה מזכות אהרן דאורחוי סליקו לי' להאי, ע"כ נאות להזכיר בכאן בני אהרן, דבזה רומז לטעם המצוה:

ח׳ובזה יש לפרש דברי המדרש דבכל דבר הי' הקב"ה אומר לו למשה טומאתו וטהרתו וכשהגיע לפרשת אמור אל הכהנים אמר אם נטמא זה במה טהרתו ולא השיבו הקב"ה עד שהגיע לפרשת פרה, וכבר דקדקנו למה לא שאל משה עוד בפרשת ויקרא שהוזכרה שם טומאת מת במה תהי' טהרתו, ועוד מדקאמר אם נטמא זה דמשמע שלא נתרגש אלא על טומאת כהן ולא על טומאת ישראל, ולפי דרכנו הנ"ל י"ל דמעיקרא חשב שטומאת מת ענינו ככל שאר הטומאות שגורם אוטם הלב לבד, וע"כ פשיטא לי' שבודאי טהרתו בטבילת המים היינו הרומז למי דעת שבא מהמוח זה מתקן פגם הלב [וכדוגמא בגשמית שמים מכבין את האש כן מי דעת ירפו את חולאת אש התאוה של הלב] אבל כשהגיע לפרשת אמור אל הכהנים הבין מזה שענין טומאת מת משום שגורם סתימה כפולה מצד הלב ומצד המוח כנ"ל, וע"כ הבין מזה ששוב אין לו טהרה בטבילת מים אחר שהמוח נ"כ נסתם, א"כ אם נטמא זה במה טהרתו, שלטהר סתימת המוח אי אפשר אלא ממקום שהוא למעלה מן הדעת, אבל איך אפשר להגיע למעלה מן הדעת לשאוב משם טהרתו, כי השגת האדם למשוך משם טהרתו אי אפשר אלא ע"י כח הנכבד שבאדם שהוא הדעת, ואיך יגיע למעלה מן הדעת ע"י הדעת שלמטה ממנו, ועוד אחר שנסתם הדעת כנ"ל, ולא השיבו הקב"ה אלא כשהגיע להכתוב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי אמר לו זה טהרתו:

ט׳ויתבאר עפ"מ שכבר דקדקנו בענין פרה אדומה, דבמדרש דרש הכתוב אמרות ה' אמרות טהורות מזוקק שבעתים על פרה אדומה דאית בה משבעה שבעה, והנה זה הכתוב עצמו דרשו ז"ל בפ"ב דר"ה כי חמשים שערי בינה נברא בעולם, ומשמע דהא דדרשו זה הכתוב על פרה אדומה, שפרה אדומה נמי שורשה משער החמשים, דע"י השבעה פעמים שבעה מאיר בה משער החמשים, וכמו יו"ט של עצרת אחר שבעה שבועות של ימי הספירה, וכן בזוה"ק כל מילי דהאי פרה הוא בשבע ז' כבוסים וכו' והא אתמר, וא"כ צריך להבין הא דמסיים מ"ט בגין דהוא שבע שני שמטה ובת שבע אתקרי וע"ד כל עובדוי בשבע, וכן ברעיא מהימנא שם ושכינתא תתאה איהי פרה אדומה וכו', וא"כ לכאורה זה סתירה בין יובל לשמטה, ואף כי אין לנו עסק בנסתרות, מ"מ יש לפרש עפ"י דברי הזוה"ק ח"א (קנ"ג:) בענין רחל ולאה דרחל הוא סוד השמטה ולאה הוא סוד היובל, וז"ל ת"ח בכל אתר יובלא סתים דלא אתגליא ושמטה אתגליא וכו' עד בדף (קנ"ד.) וע"ד אינון שבע שנין קדמאי אתכסיין דלא ידע בהו יעקב בגין דהוו דיובלא ואינון דשמטה אתגליין ובשמטה דאתגליא פלח ליובל דאתכסיא דכתיב ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים שבע שנים סתם ברחל פלח שבע שנים עלאין ואתאחיד בהו בתרין עלמין, מכאן אוליפנא מגו דאתגליא אתי ב"נ לסתימאה עכ"ל, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דמזה לימוד לאדם אשר ההתעסקות והשתדלות יהי' בתורה הנגלית, ומחמת כוונתו בנגלה יזכה לנסתר עכ"ד, ולפי"ז י"ל דגם בענין פרה אדומה כן הוא שמחשבתו לעלמא תתאה סוד השמטה, וממילא זוכין לעלמא עלאה סוד היובל, ובזה כל דברי חכמים קיימין, וע"כ עבודתה הוא מחוץ למחנה לרמז להנגלה שאיננו נסתר תוך מחיצות, ואעפי"כ חטאת קריא רחמנא, ונוהגין בה סלסול ונעשית בבגדי לבן כמו כה"ג ביוהכ"פ הנכנס לפני ולפנים הכל לרמז על מה שזוכין לעלמא סתימאה סוד היובל:

י׳ולפי האמור יתפרש ענין טהרת טומאת מת, דכל הקושיא היתה איך יכולין לזכות למה שלמעלה מהדעת, דשאני פרה אדומה שזוכין לסוד היובל עלמא עלאה בלתי הכוונה אליו כלל, והיא למעלה מהדעת, ומזה באה הטהרה גם לפגם השכל והדעת, ומעתה י"ל דהיינו הרכבת אפר הפרה ומים החיים, שמים החיים רומז למי הדעת שבא מהמוח מזה באה הטהרה לפגם הלב, כמו בכלל הענין של כל טבילת מים, ואפר הפרה שיש בה ענין שלמעלה מהדעת ושע"כ לא נתגלה טעמא דידה, שרומז לעלמא דאתכסיא עלמא עלאה ממנו הטהרה לפגם המוח והשכל, וזהו כיון שהגיע להכתוב ולקחו טמא מעפר שריפת החטאת שמזה הטהרה לפגם המוח אמר זהו טהרתו:

י״אולפי האמור יובנו עוד דברי המדרש דחקת הפסח וחקח הפרה משל לשתי מטרונות שהיו מהלכות ואיני יודע מי גדולה מהן וכו' הוי אומר חקת הפרה גדולה מחקת הפסח, ולפי דרכינו יתפרש היום פסח אמרו ז"ל נוטריקון פה סח, וידוע דלישנא קולמוסא דליבא, והיינו דפסח הי' תיקון על פגם הלב, ומאז נמשכו אחר השי"ת כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ומנו חושבנא לדכיותא עד מ"ת שאז זכו לתיקון השכל, והנה בפרה יש נמי תיקון פגם הלב שלזה בא המים חיים כנ"ל, וכל הכוונה היא לעלמא דאתגליא שמטה כנ"ל, וא"כ שתיהן דומות לשתי מטרונות שהיו מהלכות, אבל חקת הפרה גדולה הימנה שע"י העלמא דאתגליא שמטה זוכין להאתכסיא יובל כנ"ל:

י״בומעתה יש לפרש הפסיקתא שבריש מאמרינו, דאאע"ה סבר שערביים הם שמשתחוים לאבק שברגליהם, וידוע שע"ז הוא פגם השכל, והנה בש"ס קידושין (מ"ט:) עשרה קבים זנות ירדה לעולם תשעה נטלה ערביא ואחד כל העולם כולו, וזנות הוא מכח תאוה הנטוע בלב, הרי שחשבם פגומי לב ושכל, וזה הי' ענין אומרו יקח נא מעט מים, והוא להמשיך טהרה ממי הדעת לתקן פגימת הלב כנ"ל בענין הטהרה ע"י טבילת מים, ואמר עוד ואל הבקר רץ אברהם, ובמדרש רץ לקדם אותה אומה דכתיב ואפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש, הענין כי שור יש בו בתי' הדעת כמ"ש ידע שור קונהו ובהשתלשלות והתגשמות נסתעף מזה גסות רוח וקרני רשעים ושור המועד, אך תיקונו בגשמיות להרגילו בעבודה כשור לעיל, ודוגמתו באדם להשים א"ע כשור לעול ויט שכמו לסבול את העול תורה ומצות באהבה, וזהו מדת ישראל שהם מלומדים לקבל עליהם עול מלכות שמים באהבה, וזהו עגלה מלומדה אוהבתי לדוש, ולעומת שמכניעין את שכלם ודעתם זוכין לבחינה שלמעלה מהדעת כענין ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים זכה לתמונת ה' יביט, וזהו שהמשיך אברהם להאורחים לתקן בהם בחי' השכל באשר חשבם לפגומי השכל, א"כ בשתי אלה ביקח נא מעט מים ובואל הבקר רץ אברהם הי' מהדר לתקן להאורחים בחינת הלב ובחי' השכל:

י״גובמה שאמרנו יתפרשו לנו דברי התנחומא אתה אמרת יקח [נא מעט מים] אני נותן לבניך מצות פסח שנא' ויקחו להם איש שה, ויובן עפ"י דברינו לעיל שפסח נוטריקין פה סח ולישנא קולמוסא דליבא בזה מתקנין את פגימת הלב, וא"כ הם דברים מותאמים שיקח נא מעט מים עם מצות הפסח בחד מתקלא סלקי, ששניהם לתקן פגימת הלב:

י״דוממוצא הדברים יתפרשו דברי הפסיקתא, שבזכות יקח נא מעט מים שהוא לתקן פגימת הלב, ואל הבקר רץ אברהם שהוא לתקן פגימת השכל והדעת, מכח שניהם זכה לבניו להיות נותנין מן אפר פרה לתוך המים ומזים ומטהרים:

ט״ובענין חטא נדב ואביהוא אמרו ז"ל שהורו הלכה בפני רבם, ויש להבין דעתם בזה שלא שאלו, ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם שבת דיממא שאין בו ברכת הקידוש אלא ברכת היין, משום דסעודתא דיממא סעודתא דעתיקא עבדינן, ובזוה"ק בשלח לא תתערון מלה בעתיקא תליא מילתא, ופירש הרמ"ק שלרגלי רוממות העתיקא אי אפשר לעורר שמה בדיבור, כן נמי הוא בקידושא דיממא עכ"ד, ויש לומר שד' בני אהרן הם דוגמת ד' אותיות הוי', ונדב ואביהוא הם לעומת שני אותיות הראשונות עלמא דאתכסיא שם מגיעה הארת העתיקא, והנה שאלת הלכה מרבם עורר למעלה שורש הלכה, וע"כ בחטא זה חייב מיתה, שמגיע הפגם עד שורש החיים, וע"כ נדו"א שידעו את שורשם חשבו ששמה אין לעורר בדיבור, וי"ל עוד בפשיטות, דבמדרש שאין ישראל צריכין לתורתו של מלך המשיח שנאמר אליו גוים ידרושו גוים ולא ישראל, והנה אמרו ז"ל אותו יום הי' שמחה לפני המקום כיום שנבראו בו שמים וארץ, משמע שהגיעו אז למדריגת אדה"ר קודם החטא, ובזוה"ק ובההוא יומא אשתלימו עלאין ותתאין וכו' בההוא יומא אתעבר ההוא חובא מן עלמא וכו' עד דגרים שעתא וקמו נדו"א [וערבבו] ועכבו חדוותא דכלא וכו', וממילא טרם חטאם הי' העולם עומד במצב רם ונשא כמו אדה"ר קודם החטא ומעין לעת"ל אחר גמר התיקון שאין ישראל צריכין לתורתו של מלך המשיח, וע"כ לא שאלו ממשה את הלכה:

ט״זבמדרש רבי אחא בשם ר' חנינא אמר בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה אדומה ואומר הלכה בשם אומרה ר"א אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים אמר לפניו רבון העולמים יה"ר שיהא מחלצי אמר לו חייך שהוא מחלציך הה"ד ושם האחד אליעזר שם אותו המיוחד, נראה לפרש דהנה בש"ס סוטה תביא עגלה שלא עשתה פירות ותערף במקום שאינו עושה פירות ותכפר על זה שלא הניחו לעשות פירות זה מצות, והענין שמצוות הם נקראים פירות שהאדם נמשל לאילן כאמרם האדם דומה לאילן שנטוע במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה, וכמו אילן המוציא פירות לבעליו כן האדם העושה מצות הם פירות להשי"ת, וכמ"ש הרמב"ן שהמצות הם צורך גבוה, וע"ז רומז עגלה בת שנתה לרמז על הפירות שהם לאחדותו ית"ש, ופרה בת שתים שבאה להעביר הטומאה מעוה"ז עלמא דפרודא עד שתהא ראוי' להתאחד בעולם העליון, ויובן ביותר עם מה שהגדנו במאמר הקדום שהאדם הוא עולם קטן דוגמת עולם הגדול, והמוח והשכל שבאדם הם דוגמא לעולם העליון, והלב דוגמא לעולם התחתון, וטומאת מת היא פוגמת וסותמת בכפלים הן בפני המוח והשכל והן בפני הלב, ואפר הפרה ומים החיים מתקנים את שניהם ודוחין מהם את הטומאה, ולזה בא הרמז פרה בת שתים לשני העולמות שדוגמתם באדם המוח והלב לטהרם ולעשותם מותאמים ומתאחדים כאחד:

י״זוהנה ההפרש בין מרע"ה לשאר כל אדם ואפי' להנביאים הגדולים שכל הנביאים שלא בשעת נבואתם או רוה"ק ששורה עליהם לא היו כ"כ דביקים כמו בשעת נבואתם, והם כמו שני עולמות פעמים מתאחדים ופעמים מתפרדים, אבל מרע"ה הי' תמיד דבוק ומוכן לקבל את הנבואה, ואצלו היו שני העולמות תמיד מתאחדין כאחד:

י״חוהנה זה התנא שפתח בהלכות פרה בהכרח שהי' דבוק בענינה, ובזוה"ק פרשת פינחס שכל התלמודא על רזין דילן סדרו לון, וזה שהתפלל מרע"ה יה"ר שיהא מחלצי, ואז יאיר ביותר לנגד עיניו ענין התאחדות שני העולמות שפרשת פרה רומז עליהם, וכמו שהגדנו במאמר הקדום הוא סוד התאחדות שמטה ויובל דוגמת יעקב שנשא שתי אחיות עבד ברחל ונשא את לאה, וידוע דיעקב מלבר ומשה מלגאו, והבן הדברים:

י״טבמדרש אמרות ה' אמרות טהורות אריב"ל מצינו שעיקם הקב"ה שנים ושלש תיבות בתורה שלא להוציא דבר טומאה מפיו מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ומן הבהמה אשר לא טהורה היא, ובש"ס ריש פסחים מקשה ובאורייתא מי לא כתיב טמא אלא דכל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון נקי' כל היכא דנפישין מילי משתעי בלשון קצרה, וברש"י והני דלעיל עיקם ללמדך שצריך לחזור אחר לשון נקי' ובשאר מקומות כתיב לשון מגונה וקצר ללמדך שישנה אדם לתלמידו דרך קצרה, ובתוס' דאם לא הי' עוקם א"כ מהיכא תיתי אפי' היכא דכי הדדי נינהו עכ"ל, ומ"מ עדיין יש להבין דמ"מ הכתובים סתרו אהדדי היכא דנפישי מילי פעם משתעי בלשון נקי' ופעם בקצרה, ואם להשמיענו הי' לו להשמיענו במקום דכי הדדי נינהו לספר בלשון נקי' ובמקום דנפישי מילי לספר בלשין קצרה, אבל שהשמיענו גם הכא דנפישי מילי לספר בלשון נקי' נתן מקום לטעות:

כ׳ונראה דהנה אמרו ז"ל עתיד חזיר ליטהר, ויובן עפ"י דברי חכמי האמת שכל דבר איסור מסתעף משלש קליפות הטמאות לגמרי והכשרות מנוגה שמתהפכת מטוב לרע ומרע לטוב עכ"ד, וע"כ לעתיד שאת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, א"כ אז יהיו כל בע"ח מסתעפים מנוגה ואז גם היא תהי' כולה קודש, וע"כ לא יהי' בע"ח טמא במציאות אלא שיטהרו כולם:

כ״אוהנה במדרש משפטים פרשה ל' א"ר אחא ביקש הקב"ה ליתן להם [לדור המבול] ד' דברים תורה ויסורין ועבודת הקרבנות ותפלה ולא בקשו שנא' ויאמרו לאל סור ממנו אלו היסורין, ודעת דרכיך לא חפצנו זה תורה, ומה שד' כי נעבדנו אלו הקרבנות ומה נועיל כי נפגע בו זה תפלה, מזה נראה שהי' להם תכונות טובות ראוי לקבל את כל אלה אלא שלא רצו, ומסתברא דאם רנו וקבלו הי' אז גמר התיקון טרם שהתפשט כ"כ מסאבותא בעלמא, היו אלו ד' דברים מכלין את ד' גוליירין בישין מעלמא והי' הכל מתוקן:

כ״בוהנה בזוה"ק תפסו על נח שלא התפלל על דורו ולא הקריב עליהם קרבן כמו שהקריב בצאתו מן התיבה, ומשמע דאם התפלל והקריב עליהם קרבן היו ניצולין, ובודאי שהיו נהפכין לטוב ע"י שהיו מקבלין עליהם ד' דברים הנ"ל, כי לא לתועלת הי' שהיו ניצולין לריק ולבהלה לטשטש עלמא בחובייהו, ומצד הסברא יש דשורש קלקול דור המבול מפורש בכתוב שהי' פגם ברית וחמס וגזל, ואם הי' נח מתפלל עליהם והקריב עליהם קרבן, בתפלתו שהוא בברית הלשון הי' מכניס בהם רוח טהרה לתקן ברית המעור ששתי בריתות מכוונות, ובקרבנו עליהם הי' מכניס בהם רוח טהרה לתקן את הגזל והחמס, כי קרבן הוא קירוב כל דבר לשורשו, היפוך ענין הגזל ליזל בתר דלאו דילי', וע"כ בריש ספר ויקרא כשבא לדבר מענין קרבנות פתח בלשון אדם להזהיר על הגזל כברש"י, אף דזה נוהג בכל המצות, משום דענין קרבנות הוא היפוך לגמרי מענין גזל, וי"ל שבתיקון שני אלה שהי' בעוכרם, שוב נתרצו לקבל כל הד' דברים הנ"ל, ושוב הי' גמר התיקון כמו לעת"ל, ושוב היו כל הטמאים נטהרים כמו לעתיד:

כ״גולפי האמור יש סברא לומר דכל עוד שעדיין הי' אפשרות שיתפלל נח עליהם ויקריב עליהם קרבן, לא נכון שיחליט הכתוב לקרוא אותם בשם טמאים בהחלט שהרי עדיין יש מקום שיטהרו, ואם הי' הכתוב קורא אותם בשם טמאים הי' מוכרח שישארו בטומאתם כמ"ש האריז"ל שבמאמר השי"ת לאדם כי ביום אכלך ממנו מות תמות שוב הי' מוכרח לאכול ולמות, כענין שכתוב בדבר ה' שמים נעשו, ודיבור היוצא מפי השי"ת בלשון מוחלט מוכרח להתקיים עכ"ד, א"כ י"ל ג"כ בנ"ד אם הי' הכתוב קורא אותם טמאים, וא"כ מצד רמז זה יותר נכון להזכיר בלשון נקי', וא"כ שני הצדדים שקולים או להזכיר בלשון נקי' אף שהוא ארוכה, או בלשון קצרה באשר סוף כל סוף גלוי וידוע לפני הקב"ה שלא יתקנו וישארו בטומאתם מה גם שיש חזקה שאינם עתידים להשתנות, וזה השמיענו הכתוב דאם שקולים הם בוחרים בלשון נקי', א"כ מזה עצמו מוכח דאם כי הדדי נינהו משתעי בלשון נקי':

כ״דויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, ובזוה"ק ודאי מלה אחרא אתקשרא בקשורא דא, ואיתא בספה"ק דאש זרה היא חיצונית, ויש להתבונן היתכן שקדושים אלו לא הרגישו שזה חיצונית, וכבר היו בין צדיקי ישראל שהכירו בכלים אם עדיין לא נטבלו וצריכין טבילה, ובזוה"ק ח"ב (ס'.) א"ר שמעון עד דהוו אזלי במדברא אתגלי עלייהו רשותא אחרי דשאר עמין [בהגהות מהרח"ו ס"ם בא להטעותן] ההוא דשליט במדברא וארעו בהו תמן חמו ישראל דלא הוה ההוא זיוא יקרא דמלכיהון וכו' ואיך אפשר לומר דקדושים הללו הי' להם טעות ולא הרגישו שזה חיצוניות:

כ״הונראה דהנה בש"ס פסחים שלהי אלו עוברין ארנב"י לא כעוה"ז העולם הבא העוה"ז נכתב ביוד ה' ונקרא באלף דלת אבל לעוה"ב כולו אחד נקרא ביוד ה' ונכתב ביוד ה', ויש לפרש עפ"י מאמרם ז"ל דאור שנברא ביום ראשון כדי שלא ישתמשו בו הרשעים גנזו לצדיקים לעת"ל, ופירשנו דאור שנברא ביום ראשון הוא אהבה וחסד כדי שלא ישתמשו בו הרשעים לאהבת חיצונית טנופא דהאי עלמא גנזו לצדיקים לעת"ל, ובזוה"ק פ' תרומה דמ"מ באשר אי אפשר להעולם להתקיים בלעדו זרעו הקב"ה אותו והוא עושה פירות ומהפירות הללו מתקיים העולם, והנה ידוע דשם הוי' הוא כולו רחמים, ושם של אד' הוא לשון אדנות וצמצום, וע"כ בעוה"ז דשכיח מסאבותא בעלמא אינו נקרא שם הוי' ככתבו כדי שלא יהנו ממנו גם החיצונים, ומ"מ בלעדי רחמים לגמרי אי אפשר לעולם להתקיים, ע"כ נכתב בהוי', אבל נקרא שזה גורם התפשטות ממנו הוא בשם אד' שם הצמצום מי שהוא ראוי לקבל הרחמים ומי שאינו ראוי, אבל לעוה"ב דאת רוח הטומאה יעביר מן הארץ יהי' נקרא ג"כ בהוי', והוא ממש כענין אור שנברא ביום הראשון שגנזו לצדיקים לעת"ל, וממוצא הדברים שזה שנקרא באד' הוא צורך התפשטות שם הוי' ב"ה הוא התפשטות הרחמים:

כ״וובזה יתבארו דברי המדרש ריש פ' יתרו ויאמר אל משה א"ל הקב"ה אני הוא שאמרתי והי' העולם שנא' אל אלקים הוי' דיבר ויקרא ארץ אני הוא שאני מקרב אני הוא שאני מרחיק, שנאמר האלקי מקרב אני נאום ה' אני הוא שקרבתי ליתרו ולא רחקתיו, והמפרשים רצו להגיה שאיני מרחיק ובעניותן לפרש כפשוטו, שהרי בלא"ה תמוה שמביא פסוק מתהלים ומי סני מה דכתיב בספר אורייתא דמשה בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, אבל הפירוש הוא שיש שני דרכים לקרב, יש ע"י רחמים גמורים ויש ע"י ריחוק צורך הקירוב, כנ"ל נכתב בהוי' ונקרא באד', והכל לפי ענין המקום יש שהוא יכול לקבל חסד ורחמים בלי שום שמאל דוחה, ויש שבאופן זה הי' מטרטשי עלמא וצריכין לשמאל דוחה מקודם, אבל גם זה לצורך הימין מקרבת, וזהו אני הוא שאמרתי והי' העולם שנא' אל אלקים הוי' דיבר ויקרא ארץ, כי ידוע ששם אל הוא רחמים כבמכילתא הובא ברש"י פ' תשא, אלקים הוא דין והוי' הוא רחמים, והנה כתיב עולם חסד יבנה ומ"מ עלה במחשבה לבראות במדה"ד אלא שראה שאין עולם מתקיים הקדים למדה"ר ושתפה למדה"ד, וזהו אלו שלשה שמות אל הוא שם של רחמים שעלה במחשבה אבל לא הי' נכון שיברא במדה"ר לבד שהי' הרשעים מטרטשי עלמא ונברא במדה"ד שהוא שם אלקים, אבל לא הי' העולם מתקיים והקדים למדה"ר וזהו שם הוי', והרי שלשה שמות אלו מורין שאף מדת הדין הוא צורך מדה"ר, והריחוק עצמו הוא צורך הקירוב, וזה לא הי' משתמע מפסוק בראשית והוצרך להביא מפסוק תהלים, אני הוא שאני מקרב ואני הוא שאני מרחיק, כלומר שבאותה מדה"ר שאני מקרב באותה מדה הנני כשאני מרחיק, כי לעולם הנני במדת הרחמים, וכל מה ששמאל דוחה הוא רק למען שיצא לפועל הימין שמקרבת שנאמר האלקי מקרב אני, שאפי' בעת שאני נקרא בשם אלקי שהוא מדה"ד מקרב אני, אני הוא שקרבתי ליתרו ולא רחקתיו שליתרו לא הצרכתי לשמאל דוחה אלא ימין מקרבת לבד שבו לא הי' חשש הנ"ל, וכמו בעוה"ב שאני נכתב בהוי' ונקרא בהוי':

כ״זוהנה ידוע שהאדם נשתלח לעוה"ז לברור את חלקי הקדושה ולהעלותם מדומם לצומח ומצומח לחי ומחי למדבר, וממדבר לקרב אל מקור מים חיים בתורה ועבודה, אך דוגמת שני מיני קירוב שברצונו ית"ש דוגמתם ניתן באדם, יש ע"י קירוב לבד, ויש ע"י ריחוק שזה עצמו סיבת הקירוב, וכבמדרש ריש חקת מי יתן טהור מטמא לא אחד וכו' העוה"ב מהעוה"ז, והגיד כ"ק אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור דעוה"ב מעוה"ז מחמת הריחוק מעוה"ז, ובזה יש לפרש מ"ש ובין החי' אשר לא תאכל, שיש להבין דברש"י בפסוק זאת החי' לשון חיים לפי שישראל דביקים במקום וראויין להיות חיים, וכן בגמ' למעוטי טריפה שאינה ראוי' לחיות, וא"כ זו שאינה נאכלת למה נקראה בשם חי', ולפי דרכינו הפירוש היות ידוע שאין לך דבר שבעולם שאין בו מחלקי הקדושה, וגם זה צריכין לברר, כמו שמבררין מן הטהורות אלא שמן הטהורות מבררין ע"י קירוב שנאכל לישראל ומהטמאות מבררין ע"י ריחוק שמתרחקין מהם, בזה עצמו מוציאין את החיות מהם, אבל תכלית הכוונה היא קירוב דוגמת מדה העליונה, אלא במדה העליונה ע"י השמאל דוחה נעשה מזה עצמו ימין מקרבת, ובמדת האדם דוגמתו מבררין את החיות לבד ע"י הריחוק והשאר נדחה, אך כ"ז בעוה"ז אבל לעתיד אמרו ז"ל עתיד חזיר ליטהר, שבאשר רוח הטומאה יעביר מן הארץ אז גם החזיר וכן כל מאכלות האסורות עתידים ליטהר, וכמו פליטי הגוים שעתידין להתקרב להקדושה כמפורש בספרי הנביאים:

כ״חולפי האמור י"ל דהיינו טעמא דנו"א, דהנה אמרו ז"ל אותו היום הי' שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ אלא שמתו בו נדו"א, וכבר הביאנו דברי זוה"ק שמשמע דלולא ערבוביא דידהו הי' אז גמר התיקון, וע"כ י"ל דהם דלא ידעו מהערבוביא שיצמח על ידיהם חשבו שאז גמר התיקון והגיע העת לקרב שלא ע"י ריחוק, וכענין כשאני נכתב אני נקרא, וע"כ אף שהרגישו שהאש זרה הוא כחות חיצונים לא נמנעו מלקרב שחשבו שהניע העת לקרב גם החיצונים ולקבלם לקדושה, ובזה יובנו דברי זוה"ק שפינחס תיקן מה שפגמו, היינו ששם הי' ענין כזה שבכשפים הסתירו ענין כזבי וחשבו שהיא ראוי' לקבלה ולקרבה לקדושה, אבל פינחס הרגיש שלא כן הדבר, והרגיש שזה ממש היפוך טעות נדו"א:

כ״טולפי האמור יתפרש לנו ענין סמיכת פרשת מאכלות אסורות למעשה נדו"א, שזהו ענין אחד היפוך כוונתם שחשבו שהגיע עת תיקון הכללי, וראוי לקרב את המרוחקין ע"י קירוב לבד כמו שעתיד חזיר ליטהר, וכ"כ כל מאכלות אסורות, ע"כ סמך ענין לו שלא כמו שחשבו הם אלא מאכלות אסורות עדיין נשארו בטומאתם עד עת קץ, והבירור מהם הוא ע"י ריחוק ולא ע"י קירוב:

ל׳וי"ל שזה ענין סמיכת פרשת פרה לפרשת החודש, דהנה במצרים היו ישראל במ"ט שערי טומאה ומ"מ נגלה עליהם ממ"ה וגאלם, והנה זה הי' קירוב בלתי ריחוק, ימין מקרבת בלתי שמאל דוחה, וי"ל דזהו ענין גילוי אז שם הוי' למרע"ה ואז השתמשו בו בכתיבתו ובקריאתו, ימ"ש אז זה שמי לעולם, ואמרו ז"ל העלימהו שלא יקרא ככתיבתו, זהו כסיומא דקרא וזה זכרי לדור דור, היינו לדור דור יהי' שינוי הקריאה מהכתיבה, ומסתייעא ממ"ש הא"ע והרמב"ן שפרעה הי' מודה בשם אלקים ולא בשם הוי', ואם איתא שמשה הזכיר בקריאתו שם אד', א"כ מנין ידע פרעה שבכתיבתו הוא שם הוי', ומוכח כשדיבר עם פרעה הזכיר שם הוי', ואם לפרעה הזכיר ככתיבתו לישראל לא כ"ש, אך זה הי' אז עת יצי"מ, אבל לדורות בכל שנה שנתעורר ענין יצי"מ איננו כן, וע"כ לדידן לעולם נקרא באד' אפי' בליל פסח, והנה פרה הוא הטהרה קודם הפסח, זה מורה שלדורות זוכין לפסח כמסת ההכנה והטהרה דמקודם, וזה ענין סמיכת פרה לחודש בלי הפסקה בינתיים ודו"ק: