שם משמואל, שמיני ב׳Shem MiShmuel, Shmini 2
א׳שנת תרע"ב
1
ב׳במד"ר אמר ר' שמואל בר נחמן כל שבעת ימי הסנה הי' הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים כו' ובשביעי אמר לו שלח נא ביד תשלח, אמר לו הקב"ה וכו' חייך שאני צוררה לך בכנפיך וכו' ר' לוי אמר כל שבעת ימי אדר הי' משה מבקש תפלה ותחנונים שיכנם לא"י ובשביעי אמר לו כי לא תעבור את הירדן הזה, ר' חלבו אמר כל ז' ימי המלואים הי' משמש בכהונה גדולה וכסבור שלו היא בשביעי אמר לו לא שלך היא אלא של אהרן אחיך היא הה"ד ויהי ביום השמיני:
2
ג׳נראה דהיה כתבו המפרשים שלח נא ביד תשלח היינו שכל מי שתשלח יהי' מי שיהי' הוא יותר ראוי ממני, כי הי' עניו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה, ויש להבין דא"כ למה נענש עלי' שאין לך מדה טובה מענוה וכל מה שעשתה החכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה. ונראה דמ"מ החטא הי' דבהדי כבשי דרחמנא למה לך דהי' לו להשיב אמריו לעצמו הלוא הש"י לפניו נגלו כל תעלומות לב ויודע יותר ממני שאינני כדאי, ואם רוצה לשלחני בודאי כך ראוי להיוח, אבל הוא ע"ה לא כן חשב, אלא מחמת שישראל בלתי ראויין כ"כ ע"כ שלח עבורם הפחות והשפל שבאנשים, כעין שאמרו ז"ל ב"ק (נ"ב.) כד רגיז רע"א על ענא עביד לנגדא סמותא, ובאשר נחן נפשו על ישראל סירב על השליחות, למען יהי' לישראל תועלת כשיהי' להם גואל טוב ממנו, ובמדרש שתחילה אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אני הוא שאמרתי אנכי אעלך גם עלה, הרי שהי' מהדר לטובת ישראל, ולכה"פ גואל טוב ממנו, ומ"מ לפי גודל מעלת משה גם זה נחשב לחטא, כללו של דבר שהי' זכות מצד אחד, ענותנותו הגדולה ומסירת נפשו לתועלת ישראל וחטא מצד אחד דבהדי כבשי דרחמנא למה לך:
3
ד׳והנה בש"ס סוטה בהא דביקש משה לכנוס לארץ ישראל וכי לאכול מפרי' הוא צריך אלא לקיים מצות התלויות בארץ, והרח"ו כחב דהא שהי' מהדר לקיים את מצות התלויות בארץ משום דידע שפיר שאין רמ"ח אברי הנפש מתוקנים אלא ברמ"ח מצ"ע, ע"כ למען השלים את האברים שלו שהן לעומת מצות אלה הי' מהדר עליהן. הנה איתא במדרשים ובספה"ק דאם הי' משרע"ה נכנס לארץ הי' בלתי אפשר להיות גולין ממנה ובהמ"ק לחרוב, ואם היו ישראל חוטאין הי' ח"ו כלי' בשונאיהם של ישראל, שלא הי' יכול לשפוך חמתו על העצים והאבנים, וא"כ אף שהי' נצמח טובה גם לישראל בכניסתן לארץ, אבל תקנתן היתה קלקלתן ח"ו, וכן נמי מה שהי' חפץ משה בכהונה גדולה בודאי לא ללבוש את הבגדים או לכבוד המדומה הי' צריך, אלא דמבואר בכתבי האר"י שכל נפש צריך להתגלגל בכהן לוי וישראל כדי לקיים כל המצות שנוהגין רק בכהן או בלוי, וע"כ י"ל דהיינו טעמא של מרע"ה שחפץ להשלים המצות שנוהגין בכ"ג שלא יצטרך לבוא לגלגול וישלים כל המצות בעודנו בזה העולם כי הי' גם לוי והי' נשלם בכל קומתו, והנה מדתו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, והשפיל עצמו ממדריגתו הגדולה שהי' מרכבה לשכינה ועסק בדברים פשוטים, לעשות שלום בין איש לאשתו, ולהכשיר את ישראל לאביהן שבשמים, ובזוה"ק שאהרן הוא שושבינא דמטרנותא היינו להגביה את כנסת ישראל מלמטה למעלה, ולפי"ז יש לומר שלתועלת ישראל טוב יותר הכהונה לאהרן שהוא יכול להשפיל עצמו ביותר להגביה את ישראל:
4
ה׳ויש לומר עוד דהנה שבת גדול מיו"ט דשבת אסור בו מלאכת אוכל נפש וחייבין כרת על חילולו, ויו"ט מקבל משבת דשבת נקרא קודש ויו"ט הוא רק מקרא קודש כבזוה"ק, והנה בשביל זה עצמו שקדושת יו"ט פחותה מקדושת שבת, ורק מקבל משבת, יש לו מעלה שקדושתו מתעצמת ביותר בלב האדם שהרי האדם יש לו שייכות ביותר לקדושת יו"ט מלקדושת שבת, ומה"ט יש לומר דהנשמה יתירה של יו"ט אינה הולכת מהאדם אחר יו"ט כמו בשבת, כמ"ש הרמב"ן בספר האמונה והבטחון ואין מברכין על הבשמים במוצאי יו"ט, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד הטעם כי שבת קבוע וקיימא ואין בו תפיסת יד אדם, אבל יו"ט דיש בו תפיסת יד האדם דבי דינא מקדשין לי' ע"כ מתקיים יותר עכ"ד, ולפי דרכנו יש לומר דבאשר שבת מרומם יותר ממהות האדם ע"כ אין להאדם צירוף כ"כ עמו שיתקיים בו משא"כ יו"ט שהוא רק מקרא קודש ע"כ מתקיים ביותר בישראל שהם אנשי קודש ועיין בזוה"ק (צ"ד.), אבל שבת הוא קודש מלה בגרמי', וכמו שהגיד כ"ק אדומו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר במה שיסד האר"י ז"ל רשימין וסתימין בגו כל עלמין ברם עתיק יומין הלא בטיש בטישין, שבגו כל עלמין השבת הוא סתים ואין בהם אלא רשימא בעלמא ממנו שאינם יכולין לסבלו מחמת רוממתו, אלא ע"י שעתיק יומין בטיש בו שירד עכ"פ רשימו ממנו למטה, ושמחה נוהגת ביו"ט ולא בשבת ששמחה היא התפעלות הנפש והיא בחי' לב, ושבת הוא בחי' מוח שאין בו התפעלות וכבר דברנו מזה, וע"כ ביו"ט יש קרבנות מרובים משבת שהקרבנות הם לקרב את ישראל לאביהן שבשמים, ויו"ט באשר איננו כ"כ גבוה הוא מסוגל לזה ביותר, כי שבת מפני שהוא כ"כ גבוה לאו כל אדם זוכה בו כ"כ, והוא קבוע וקיימא, ויו"ט ב"ד מקדשין לי', ויש לומר דמשה הוא בחי' שבת, וכן אנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, ואהרן הוא בחי' יו"ט המקבל משבת, וע"כ לתועלת ישראל להגביה אותם ממטה למעלה כנ"ל שזהו בחי' כהונה גדולה הי' אהרן יותר מוכשר, שלרגלי גדולת ומעלת משה לא הי' יכול להשפיל עצמו כ"כ כעין שבת שאינו יכול להתעצם כ"כ בלב האדם:
5
ו׳וזה שאמר לו הקב"ה חייך שאני צוררה לך בכנפיך, היינו שאני מתנהג עמך לפי שיטתך שחששת ביותר לתועלת ישראל, כן אני עושה בענין הכנסתך לארץ ישראל ובענין כהונה גדולה, והנה הוא לו לעונש מצד אחד, והפקת רצונו בצד אחד, ממש מדה במדה:
6
ז׳ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', בת"כ, אמר להם משה לישראל אותו יצה"ר העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם מפני מה כי אני ה' אלקיכם הוא אלקי אלקים ואדוני האדונים עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', ופירש זקיני אדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק כי כתיב ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה', היינו שקרבו והעמידו את עצמם לקבל המדריגות, ואמר להם משה מדריגות אתם חפצים עשו אתם את שלכם אותו יצה"ר העבירו מלבכם וכו', עשיתם כן אז ממילא וירא אליכם כבוד ה' עכדה"ק, ביאור הדברים דבודאי ישראל שהי' לבם נשבר בקרבם מחמת חטא העגל ועשו תשובה גדולה מאד בודאי העבירו את יצה"ר מלבם, אלא דידוע דכל מה שאדם עומד במעלה גבוה, כן צריך לנקות עצמו ביותר, ויש דברים הרבה שאינם נחשבים כלל לחטא לרוב בני אדם אלא לאנשי מעלה לעומת מעלתם גם זה נחשב לחטא וכן כתיב וסביביו נשערה מאד, ואמרו ז"ל מלמד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, וידוע מה שכתבו הספרים בטעם היא"צ שבאשר אז הנשמה הולכת למקום גבוה אז נתעוררו דברים שבמקום הראשון לא הי' נחשב לחטא ובמקום גבוה זה גם זה נחשב לחטא וצריך מירוק, ולפעמים פוסקים עליו גהינם אף שכבר זה מנוקה מכמה שנים ויושב ברום המעלה, ומספרים על הרס"ק מראפשיץ זצללה"ה שהלך ר"ה לתשליך ופגע בהרבי מלובלין זצללה"ה בחזירתו מתשליך, ושאל לו הרבי אנה אתה הולך והשיב שהולך להגביה מה שהשליך הרבי, ולא לבד בדרך צחות אמר כן אלא שכן הוא באמת:
7
ח׳ולפי"ז ישראל אף שכבר היו נקיים בלתי שום פסולת, מ"מ כשהעמידו עצמם לקבל מדריגות אמר להם אותו יצה"ר העבירו מלבכם, היינו האומנם שיצה"ר שלכם מכבר עקרתם אותו, אבל אותי יצה"ר, שעתה מחדש נחשב ליצה"ר, שעד כה לא הי' נחשב ליצה"ר כלל, והכוונה על זה עצמו שהעמידו עצמם לקבל מדריגות, א"כ הרי אתם עובדים את עצמיכם לקבל פרס ולעומת מדריגות גדולות כאלו שאתם חפצים, גם זה נחשב ליצה"ר, אלא שתהיו ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום שיהי' כל מגמתיכם לצורך גבוה ולא לצורך עצמיכם, וזה שהוסיף תיבת ביראה אחת כי יראה הוא העומד מרחוק היפוך אהבה שהוא תשוקת האדם להתדבק בו ית"ש, וזה שאמר כשם שהוא יחידי כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, וזה יחוד המעשה שלא יתכוין בו אלא צורך גבוה לבד, אבל כשכוונתכם להשיג מדריגות אין העבודה מיוחדת לשם ית"ש, אלא גם לצורך עצמיכם, אלא אתם עשו את שלכם, ואז המדריגות יבואו ממילא, וכענין שאמרו ז"ל אל תאמרו אקרא וכו' שאהי' בן עוה"ב אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבוא, ואומנם אין זה עבור פשוטי העם כמונו והלואי שיהי' כל מגמתינו תמיד להשיג מדריגות ולא לכסיפין דהאי עלמא, אך יש בדברים האלה לימוד לכל איש באשר יש זמנים מיוחדים לכל נפש שבא בו התעוררות כמ"ש ביום השבת יפתח וביום החודש יפתח, ואז צריכין תשובה ביותר על דברים שבשאר זמנים אינם נחשבים כ"כ לחטא, ובזה יש לפרש כפל הלשון והתקדשתם והייתם קדושים, שאחר שתקדשו תצטרכו עוד להתקדש גם מזה שלא נצרכתם מקודם:
8
ט׳בת"כ הובא ברמב"ן אתם יש בידיכם לשעבר שנאמר וישחטו שעיר עזים במכירתו של יוסף וכו', להבין מה שייכות לחטא מכירת יוסף כאן בשמיני למלואים, וי"ל דהנה אוהל מועד מלשון התועדות, שכל ישראל נתועדין למקום אחד ונאסרו הבמות, וכמו בחיצוניות כן בפנימיות, וכשישראל הם לגוי אחד בארץ הם מתדבקים בהש"י כדכתיב ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו', והוא התועדות ישראל וקב"ה, והנה יוסף הצדיק יסוד עולם הוא המאסף את כל כחות ישראל ומקשר אותם באביהם שבשמים ומדתו נקרא כל, כי כל בשמים ובארץ, ובתרגום דאחיד בשמיח וארעא, ובמכירת יוסף פגמו ישראל במדה זו, שהוא ענין אוהל מועד, ועמד זה להם לשטן על דרכם, ע"כ הוצרכו לכפרה ע"ז החטא טרם שירדה שכינה לאוהל מועד, ובזה יובן ענין עשרה הרוגי מלכות שהיו על חטא מכירת יוסף שנתאחר עד סוף בית שני, שכל זמן שבהמ"ק קיים והיו ישראל מתאחדים כנ"ל לא הי' חטא הזה עושה כ"כ רושם, אבל בסוף בית שני שנתרבה השיאת חנם וחלק לבם נתעורר החטא ההוא כענין שנאה תעורר מדנים שבמדרש ריש פ' צו, ואולי יש לומר גם להיפוך שבאשר הי' בהמ"ק עומד להחרב ולא הי' להם דבר המאחד נתעורר אותו החטא והביא שנאת חנם בלבם, ובודאי שניהם אמת, שזה הביא את זה וזה את זה:
9
י׳וימציאו בני אהרן את הדם אליו, הנה כל העבודות היו באהרן בעצמו, ובודאי הטעם עפ"י מה שכתב הרמב"ן שקרבנם שוה ליוה"כ, וכמו ביוה"כ שכל עבודות אינם כשרים אלא בכה"ג, כן הי' במלואים, ולפי"ז יש להבין מה נשתנה ההולכה שכשר בבני אהרן, ונראה דאף דדינם ככהנים הדיוטים שהרי אם עבדו אוננין היו מחללים הקרבן כדלקמן, מ"מ הי' להם דין כ"ג במקצת כדכתיב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו והי' אסור להם להטמא לקרובים כמ"ש הרמב"ן, ויש לומר דבחיצוניות הי' דינם ככ"ג, וע"כ כל אלה שהוא בחיצוניות נאסרו, אבל ההקרבה שהיא פנימית ענין הקרבן בזה לא הי' דינם ככ"ג, וע"כ הולכה שהוא עבודה שאפשר לבטלה כבש"ס סוף פ"ק דזבחים שוחט בצד המזבח וזורק, הנה שאין זה מעיקר פנימית הקרבן, ובזה שוב דינם הי' ככ"ג:
10
י״אותצא אש מלפני ה' ותאכל את העולה וגו' וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם, וכבר התעוררנו בזה מדוע התפעלו כ"כ מהאש הלוא לא דבר חדש הוא להם כי עמוד אש הי' אתם תמיד, ולכאורה זה יותר פלא מירידת האש, ובמדרש שהיו אומה"ע אומרים עליהם אלוהית הם אלו שכל תשמישם באש, וכבר אמרנו טעם בזה, ויש עוד ליתן טעם דהנה כתיב אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו, וזה הי' ענין עמוד אש שהי' הולך לפניהם במדבר שהי' שורף את הקוצין ואת הברקנין כבמדרש, ובפנימית הנה המדבר הוא מקום נחש שרף ועקרב משכן הסט"א כבזוה"ק פ' תצוה, והי' האש מלהטת כדכתיב להבה תלהט רשעים, כי אש הוא מדת הדין כנודע והוא שמאל דוחה, עתה ראו חדשות שירד אש של מעלה וקיבל את קרבנם שזה דיבוק עצמי, כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל השפעות הבאות מלמעלה העיקר הוא מה שע"י השפעה מתדבקין באביהן שבשמים, כי השפעה הוא אמצעי בין נותן להמקבל עכ"ד, ואף אנו נאמר שכמו בהשפעה מלמעלה למטה שהדיבוק הוא רק דרך אגב שהרי צורך ההשפעה הוא להחיות התחתונים ואין להם חיים זולתם, ק"ו הקרבנות שהם השפעה מלמטה למעלה כבמדרש רעיתי כביכול מפרנסני, שהקב"ה אינו צריך להשפעה זו כדכתיב אם ארעב לא אומר לך כי לי כל חייתו יער, א"כ כל עצמה של השפעה זו היא הדיבוק שבאמצעית הקרבן מתדבקין באביהם שבשמים כמו נותן להמקבל, מזה נתפעלו מאד, ולא עוד אלא שירד אש ואכל את קרבנם, שאש הוא מדת הדין שמאל דוחה, ואצלם נעשה האש ימין מקרבת כמו שאמרו ז"ל שהצדיקים מהפכים מדת הדין למדת רחמים, מזה נתעורר אצלם התפעלות אהבה מאד, מזה יש לימוד לכל אדם להתעורר באהבה בזמנים המקודשים וביום ש"ק שהקב"ה רצה בנו, והפנימית כל העולמות שבים למקורם, ודי למבין:
11
י״בבילקוט וידום אהרן מה הי' לו לומר וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ופי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דשמיני רומז לימות המשיח, וכינור של ימות המשיח של שמונה נימין ולעתיד כתיב ומל ה' את לבבך וגו' ומילת הגוף רומז לזה וע"כ מילה בשמיני, והנה אמרו ז"ל בחטא נדב ואביהו שהורו הלכה בפני רבם, ונראה דלעתיד לא יהי' שייך זה האיסור שהרי כתיב ולא ילמדו איש את רעהו לאמור דעו נא את ה' וגו', וזה שהי' יכול אהרן לומר הלוא כתיב וביום השמיני ימול דהוא רומז לעתיד, וא"כ כאן דהוא שמיני למלואים נמי רומז לעתיד וא"כ אין עליהם עון במה שהורו הלכה בפני רבים, ודפח"ח, ולפי דרכו זה יש לי להוסיף דברים ולתרץ גם לכל הדיעות בחטאם, דהנה מפורש בכתוב ויקריבו אש זרה, וצ"ל דחכמים ירדו לסוף הדבר מאין בא להם טעות כזה, וכל אחד לפי דרכו מצא חטא שהביא לטעות כזה, והנה אש זרה מבואר בזוה"ק ובספרים שרומז לסט"א שהי' לה התקרבות ואחיזה בקדושה ע"י מעשה זה והיינו שבשביל שהיו צריכים ליחד סטרא דקדושה ולא נתיחד באשר הי' דבר אשר לא צוה ה' ע"כ שרה במקומו דבר שהוא בהיפוך וכטעם טומאת מת בזוה"ק, והכניסו טומאה למקדש, אך זה שייך דווקא לאנשים גדולים כמותם שהי' להם ליחד כנ"ל, ואם אנשים פשוטים היו עושים ככה אפשר לא היו נענשים כלל אפי' אביאה רקנית שאעפ"י שנתנה התורה מסיני לא נענשו עלי' עד שנשנית באוהל מועד. ואז עדיין לא נשנית כמובן, אלא לפי מעלתם וגדלתן הי' חטא ונענשו עלי':
12
י״גוהנה בטעם מילה בשמיני וערלות תוך זמנה לאו ערלות הוא, וקטן תוך שמונה מותר לסוכו בשמן של תרומה, איתא בספרים הקדושים כי ביום השמיני נשפע על התינוק קדושה יתירה שאינה יכולה לסבול את הערלה או כדי שלא יהי' להערלה יניקה מהקדושה ההוא, ע"כ באה מצות מילה, אבל קודם לכן שאין הקדושה גדולה אין הערלה מזקת, והוא ממש כענין הנ"ל, שלנדב ואביהו לרגלי גודל קדושתם הי' חטא, אך לעומת זה הי' התנצלות לנדב ואביהו שבאשר הי' ביום השמיני שרומז לעתיד כנ"ל, והי' שמחה לפני המקום כיום שנברא בו שמים וארץ, ובמדרש כלות משה שנכלו המזיקין מן העולם חשבו שהגיע לתיקון הכללי שלעתיד כמ"ש ואת רוח הטומאה יעבור מן הארץ, ואין מציאות לסט"א בעולם, וכנראה כן היתה כוונתם וחשבו לעשות גמר להתיקון, וקרבו מה שראוי לקרב, והשאר חשבו שכבר נדחה ונכלה מן העולם, וא"כ מזה עצמו שבאת לחייבם כעין ערלה בשמיני, בזה עצמו יש ללמד עליהם זכות, כנ"ל:
13
י״דובזה יובן תיקונם בפנחס כבזוה"ק, והיינו דזמרי נמי ח"ו לומר עליו שכוונתו היתה לטמאות עצמו, אלא חשב שכבר נמתקה כענין רחב שהיתה לילית הקליפה וגיירה ונסבה יהושע, וכבר כתבנו במק"א שזה הי' ענין כישוף אחיזת עינים שחשב שחזרה לקדושה, וזה שאמר בת יתרו מי התיר לך, שאינו מובן שצפורה היתה צדיקת ובמדרש שטהרה את הבית כציפור, ומה דמיון לטמאה זו, ובע"כ לומר שחשב שגם היא חזרה להקדושה, אבל באשר לא כן הי', הי' ענינה כמכניס טומאה למקדש כנ"ל באש זרה, ופנחס הבין זה וקנא לה' והרגם ולא הי' לו טעות בה, ע"כ הי' תיקון לחטא נדו"א:
14
ט״ובמדרש מלכות הרביעית ר' יוחנן אמר שקולה כשלשתן ור"ל אמר יתירה משלשתן וע"כ שלשתן נרמזו בפסוק אחד, ודניאל ראה אותן בלילה אחת, והרביעית בפסוק אחד בפ"ע ודניאל ראה אותה בלילה אחרת בפ"ע, ואמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, דכמו בקדושה מדת אמת מבריח מן הקצה אל הקצה, כן להיפוך מדת השקר מבריח בקליפה מן הקצה אל הקצה, ועשו הוא שקר כבמדרש הא שוא שבראתי בעולמי, ופושט טלפיו, ומראה שהוא טהור, וטומאתו בפנים, ע"כ הוא מבריח את כל שלשתן או עוד יתירה משלשתן ודפח"ח, ובזה יש לומר דבזמירות שבת מזכיר הד' מלכיות, כל מלכות בחרוז מיוחד, ומלכות הרביעית בשלושה חרוזים, לרמז שהיא לבדה כשלשתן, ושייך זה לשבת כי שבת היא נחלת יעקב וכתיב תתן אמת ליעקב, והוא היפוך מלכות הרביעית שענינה שקר, וכמו ששקר מבריח מן הקצה אל הקצה והוא מחזיק כח כל המלכיות ממילא שבת שהוא אמת הוא מבטל את כל המלכיות, וע"כ אלמלי שמרו ישראל שבת אחת לא שלטו בה אומה ולשון:
15
ט״זויאמר משה אל אלעזר ואיתמר בניו הנותרים, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה לשון הנותרים עפ"י דברי הש"ס מגילה לשאר עמו שמשים עצמו כשיריים, והיינו שהם היו בעיני עצמם כנותרים. עכ"ד. ונראה דבשביל זה נשתיירו שהרי הי' זה היפוך חטא נדו"א שהורו הלכה בפני רבם או שנתחייבו עוד מסיני ויחזו את האלקים ולכל הדיעות הי' ענינם היפוך הכנעה, וע"כ הם שהיו נכנעים נצולו, ובזה יש לומר הטעם דבשביל שהושוו בדמימה זכו שנתיחדו בהדיבור בפרשה מאכלות אסורות, דהנה הדמימה נצמח ג"כ מפאת גודל ההכנעה שנכנע יכול יותר לקבל גזירת המקום מאהבה כמובן:
16
י״זוהנה מאכלות אסורות כתבו ז"ל הטעם מפני שהנאכל ישוב לגוף האוכל, ובאשר מאכלות האסורות נשפעים משלש קליפות הטמאות א"כ נעשה חלק מהגוף נשפע מהטומאה ושוב אינו ראוי שישרה עליו נשמה קדושה, והרח"ו מוסיף שלעומת שהי' שורה בו נשמה קדושה שורה עליו כח טומאה כעין טומאת מת, ולדברי כולם הוא קילקול הגוף:
17
י״חוהנה האדם הוא מורכב מגוף ונפש ושניהם צריכין זיכוך, זיכוך הנפש הוא ע"י שכל התורה, והגוף ע"י הכנעה וביטול והמשכה לרצון הש"י, וע"כ הם שהי' בהם מדת הכנעה ונשלם גם גופם, להם ראוי ומתאים פרשת מאכלות אסורות:
18
י״טענין עומר ושתי הלחם, עומר הוא שעורין מאכל בהמה ובמה שמקריבין זה להש"י, מכניעים את נפש הבהמיית להש"י, וזה הוא פתח להספירה וזיכוך נפש הבהמיית ממדות רעות, וכמ"ש במאמר הקדום שזיכוך הגוף שהוא נפש הבהמיית הוא רק ע"י הכנעה, ולפי זיכוך נפש הבהמית בא אח"כ זמן הקרבת שתי הלחם שהם חטים, וחמץ רומז להתנשאות שהם כח נפש השכלית וכמ"ש ספר הישר לר"ת שעניי התנשאות שבאדם באה מצד מעלת נפשו שהוא מן העליונים ע"כ מהותה להתנשא ולהשתרר, וכשמקריבין זה להש"י, מבטלין עי"ז גבהות הנפש להש"י, ולוקחין זה לתורה, אך כ"ז הוא אחר כניעת נפש הבהמית אבל בעוד נפש הבהמית בתוקפה אין זמן לבטל גבהות הנפש, אדרבה לפעמים היא צריכה כדי להתקומם נגד תאות נפש הבהמית, לחשוב גדלות נפשו שאין ראוי לפניו תאות המטונפות, ויבוא מזה להגביה לבו בדרכי הש"י ע"כ את הכל יפה בעתו זה בפסח, ולספור שבעה שבועות וזה בשבועות:
19