שם משמואל, שופטים ו׳Shem MiShmuel, Shoftim 6
א׳שנת תרע"ח
1
ב׳ואמר אליהם שמע ישראל וגו' וברש"י אפי' אין לכם זכות אלא ק"ש בלבד כדאי אתם שיושיע אתכם, וכבר דברנו בכמה אנפי מהו סגולת ק"ש לניצוח המלחמות, ונראה עוד לומר דהנה אמרו ז"ל ברכות (י"ד:) כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, ובפשיטות הפירוש שבק"ש כתובה מצות תפילין והוא אינו מקיים, אבל אינו מובן דא"כ מזוזה נמי דכתיבה בהאי ענינא למה לא אמרו הקורא ק"ש ואין מזוזה בפתחו כאילו מעיד עדות שקר בעצמי, ועוד מאי איריא ק"ש אפי' פרשת קדש והי' כי יביאך דכתיבה בהו מצות תפילין נמי:
2
ג׳ונראה דהנה בש"ס פסחים פרק מקום שנהגו (פסחים נ"ה:) ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו בידם חכמים ועל שלשה לא מיחו בידם ואלו הן שלא מיחו בידם וכו' וכורכין את שמע, ושם בגמ' היכי עבדי אמר רב יהודה אומרים שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד ולא הי' מפסיקין ופירש"י בין אחד לואהבת אעפ"י שצריך להאריך באחד ולהפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים שכל אחד מקבל עליו ואומר אחד הוא אלקינו בפסוק ראשון ופסוק שני לשון צואה הוא] ר"י אומר מפסיקים הי' אלא שלא הי' אומרים בשכמל"ו, ומכלל דלת"ק הא דהי' שלא ברצון חכמים משום דחסר ההפסק לבד, ויש להבין מה טעמא של אנשי יריחו בזה, ומה תועלת היתה להם בזה שלא היו מפסיקים, ולמה לא עשו כפי רצון חכמים, וגם חכמים למה לא מיחו בהם אחרי שלפי דעתם יש להפסיק מה מהם יהלוך אם יהיו מפסיקים, וגם בעיקר ההפסק אחרי שאין ביניהם הפסק פרשה לא פתיחה ולא סתימה עוד לאלוק' מילין:
3
ד׳ונראה לפרש דהנה אדם הוא עולם קטן וכל מה שיש בעולם הגדול נמצא דוגמתו באדם הפרטי ודוגמת עליונים ותחתונים בעולם הגדול, יש באדם ראש וגוף, הראש הוא דוגמא לעולם עליון והגוף לעולם התחתון, וכן נמי השכל שבראש הוא דוגמת החמה המאיר לארץ, ולב שבגוף הוא דוגמת הלבנה שמקבלת מאור החמה, השכל הישר הוא מאיר לאדם ומשכילו לדעת מעשים הנרצים וראוים מבלתי ראוים, והלב צריך לקבל השכלת השכל ולהיות נמשך אחריו ולא יתאוה ולא ישתוקק אלא מה שהשכל מחייבו, ואי אפשר להיות אדם שלם בלתי שני אלה, דבאם השכל משכיל לדעת את הראוי והלב איננו נמשך אחריו הוא גרוע עוד יותר מאלו לא השכיל כלל, וע"ז אמרו ז"ל (ישע' כ"ו יו"ד) יוחן רשע בל למד צדק, הא אם למד ולא עשה אינו נחנן, ונמשל עוד לנזם זהב באף חזיר, וכמו כן אף שהלב מקבל הוראת השכל אלא שהשכל מעוקם הוא גרוע מאד, וזהו הענין שהיו אדוקים מאד בע"ז, כי הי' להם השתוקקות הלב לעשות מה שהשכל מחייב, והם באשר הי' שכלם עקום ושמים אור לחושך וחושך לאור נסתעף מזה קלקול עוד יותר שהיו אדוקים מאד בע"ז יותר מאנשים שלא הי' טבע הלב להיות נשמע להשכל, ודבר זה מבואר:
4
ה׳ולעומת שלימות שתי אלה באה מצות ק"ש, ראשונה פסוק היחוד להיישיר את שכל האדם, ובענין רעיון האדם ביחוד ה' אין לכחות הלב חלק בו והוא מתייחס רק להשכל, וזהו שמע ישראל שהוא לשון הבנה שהיא בשכל, ואח"ז באה מצות ואהבת את ה"א בכל לבבך וגו' להיישיר את הלב להיות דבוק באהבה ומשתוקק למה שראוי עפ"י הוראת השכל שהשכיל בפסוק היחוד, והנה היא טהרת הלב והשלמתו, ובאשר זה בלי זה עוד גרע כנ"ל, ע"כ השכילו אנשי יריחו ולא הי' מפסיקין בין פסוק היחוד לואהבת להורות על ענין נכבד זה, שאין אלו שני ענינים נפרדים אלא שא"א לזה בלי זה, וחכמים ס"ל דאדרבה משום זה עצמו נכון להפסיק מעט להורות ששתיהן צריכי ולא נגררין זה אחר זה ממילא אלא תרי מילי נינהו, ויכול להיות השכל משכיל ומ"מ הלב נמשך לדברים פחותים ואיננו נשמע להשכל, וכ"כ להיפוך, וכבמדרש שמורה מצות לולב והדס, זה לבעלי מצוות [המתיחס ללב] בלי תורה, [המתיחס לשכל] וזה לבעלי תורה בלי מצות, ולא יסתפק האדם בהיישרת אחד מהם לומר שהשני יבוא אחריו ממילא, וכאמרם ז"ל יבמות (ק"ט:) האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו ומכ"ש להיפוך מצות בלי תורה הן כנר בלי אור, וכמ"ש (משלי כ"ח ט') מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, אלא כל אחד מהם צריך היישרה בפני עצמו, ע"כ ראו חכמים שנכון יותר להפסיק להורות על ענין נכבד זה, ומ"מ לא מיחו ביד אנשי יריחו, כי שניהם לדבר אחד נתכוונו, ע"כ לא רצו להעבירם ממנהגם:
5
ו׳והנה דוגמת אלו, היינו פסוק היחוד ופרשת ואהבת' הם תפילין שבראש ותפילין של יד כמו שאנו אומרים שתפילין של ראש הם לשעבד השכל והמחשבה להשי"ת ותפילין של יד הם לשעבד את תאוות ותשוקת הלב אליו ית"ש, וע"כ סומכין תפילה של ראש תיכף לשל יד, להורות על ענין הנ"ל, וכמו אנשי יריחו שהיו כורכין את שמע, וכאן לא שייך סברת חכמים להפסיק להורות ששתיהן צריכי ואינן נגררין ממילא זה אחר זה, דבלא"ה נמי שתי פעולות ושתי מצות הן, וא"א לחשוב דיוצאין בפעולה אחת, ע"כ שוב יותר נכון שלא להפסיק ביניהם, ויבואו שתי הוראות ביחד:
6
ז׳ולפי האמור יובן הא דהקורא ק"ש בלי תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו, ולא אמרינן כן במזוזה או בפרשת קדש והי' כי יביאך, דלאו משום דכתיב באותה פרשה אתו עלה, דא"כ גם בפרשת ציצית בלי ציצית בבגד נמי נימא הכי, אלא משום דשניהם מורין על ענין אחד ובני בקתא חדא נינהו:
7
ח׳ויש להמתיק הדברים עוד יותר דק"ש היא במלולא ותפילין היא בעובדא, ומלולא בערך העובדא הוא כערך המוח לערך הלב, שכל דיבור הוא בשיתוף השכל כי בלי השכל לא יתכן הדיבור, ודוגמת פסוק היחוד ופרשת ואהבת, או תפילין ש"ר ותפילין של יד שתרווייהו כהדדי צריכי, כן נמי הוא ענין מלולא ועובדא, והקורא ק"ש בלי תפילין הנה הוא היפוך הכוונה שבק"ש כנ"ל:
8
ט׳ועפ"י הדברים האלו יש לפרש הא דמצוות ק"ש היא מסוגלת לניצוח מלחמות האויבים, דהנה בזוה"ק (ח"א ר"ט:) על צוארינו נרדפנו על בי מקדשא דאיהו צואר ושפירו דכל עלמא נרדפנו יגענו למבני לי' תרין זימנין ולא הונח לנו דהא לא שבקוה לון ואתחרב ולא אתבני לבתר עכ"ל, ומשמע מדברי הזוה"ק שכוונת האומות הלוחמים עם ישראל היתה מצד בהמ"ק שהם מתנגדים אליו, ויש להבין מה להם ולבהמ"ק, ואדרבה הבהמ"ק הי' טוב גם להם כבתפילת שלמה, ושבעים פרים אנו מקריבים עליהם בחג כנגד שבעים אומות שלא יצדה העולם מהם:
9
י׳אך יתבאר עפ"י דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין בהמ"ק שנקרא צואר כמ"ש (שה"ש ז' ה') צוארך כמגדל השן וכמ"ש ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו שרומז על משכן שילה וירושלים כברש"י שם, שענין צואר שהוא ממוצע בין הראש להגוף ודוגמא זו הוא בהמ"ק שהוא אמצעי ומחבר עליונים לתחתונים וכל התפילות עולין דרך בהמ"ק, ולעומתם כל השפעות יורדין דרך בהמ"ק כידוע עכ"ד, והנה השני אחים יעקב ועשו, יעקב איש תם יושב אוהלים, וידוע פירושו בזוה"ק דכלול הוה, והי' מחבר תמיד עליונים ותחתונים, וברש"י איש תם כפיו כן לבו, וע"כ כמו שהוא הי' בעצמו מאחד פיו שהוא בראש [וכנ"ל שכל דיבור מתייחס להשכל שבלתי השכל אין דיבור] ולבו, כן לעומתם הי' מחבר שמים וארץ, שהשכל והלב הם דוגמא להם, אך עשו הי' היפוך זה וכתיב כי ציד בפיו, והגיד המגיד הקדוש הרבי ר' בער זצללה"ה שבפיו שבראשו הי' לו נשמות גבוהות שהי' בשבי' אצלו, אבל לא שם ללבו מכל אלה מאומה, ובקול שמחה הוסיף לאמור שהי' משמר את עצמו שלא יקבל הלב מכל אלה שום הרגש והתפעלות עכ"ד:
10
י״אוכבר פרשנו דברי המדרש בפסוק ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער שהי' מפוזר ומפורד כאדרת, היינו מופרד השכל מהלב, וע"כ לעומתו נקרא קוצץ שהוא מפריד בין שמים לארץ ויצא ממנו עמלק שהוא מפריד בין אותיות שם הוי' ב"ה וב"ש, שידוע שאותיות יוד הא הם בבחי' שמים ואותיות ואו הא הם בבחי' ארץ, וע"כ עשו נתברך בברכת החרב ולא בשאר כלי מלחמה בקשת וכדומה, כי מהות החרב היא המפרידה בין הראש להגוף וכמהותו כן ברכתו, וע"כ באשר ראשית גוים עמלק הם מתנגדים לבהמ"ק שהוא המאחד עליונים ותחתונים והם להיפוך מזה:
11
י״בולפי האמור מובן אשר ק"ש שהיא מורה על התאחדות השכל והלב, היא מסוגלת לניצוח האויבים שכל כחם ומהותם הוא כחות הפירוד בין מוח ולב:
12
י״גועם זה יתבאר לנו מה שאמרו ז"ל סוטה (מ"ד:) שח בין תפילה של יד לש"ר עבירה היא בידו וחוזר עלי' מעורכי המלחמה, ובודאי שחכז"ל שתפסו עבירה זו לא במקרה תפסוהו אלא במתק לשונם רמזו ענין המלחמות עם הגוים, ולעיל הגדנו שדוגמת ק"ש הוא נמי ענין תפילה ש"ר ושל יד שצריך שיהיו לאחדים, וזה שהפסיק בנתיים הוא היפוך הנדרש לניצוח האויבים:
13
י״דאתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, וברש"י ארבע אזהרות כנגד ארבע דברים שמלכי האומות עושים, מגיפין בתריסיהם כדי להקישן זה לזה כדי להשמיע קול שיחפזו אלו שכנגדם וינוסו וכו' אל ירך לבבכם מצהלות סוסיהם, אל תיראו מהגפת התריסין, אל תחפזו מקול הקרנות, ואל תערצו מקול הצוחה:
14
ט״ונראה כי מלבד שצורך מצוה זו מובן בפשיטות שחיזוק הלב למלחמה הוא צורך גדול, עוד יש בזה ענין פנימי, ויתבאר עפ"י מאמר כ"ק הרבי ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא בפסוק רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום שבפשיטות אינו מובן הרבותא שעצת ה' היא תקום נגד מחשבות בו"ד, אלא הפירוש הוא שמחשבות בו"ד נגד רצון השי"ת הן עצמן סיבה ומוליכין אל המטרה שעצת השי"ת היא תקום, דהנה פעולות האומות בארבעה דברים אלו שעושים הם לבהל ולבלבל את דעת שכנגדם, וסילוק הדעת הוא סילוק הכח הן בגשמיות הן ברוחניות כאמרם ז"ל במדרש במדבר (פי"ט ג') דעה חסרת מה קנית, וזהו שעושין ארבעה דברים הללו כדי שיחפזו אלו שכנגדם, ולשון חפזון הוא מהירות היפוך ישוב הדעת, ולעומת זה דבר הכהן אליהם ארבע אזהרות אלו שהביא אימוץ הלב בקרבם שלא יתבהלו ולא תתבלבל דעתם, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעם שהם אזהרות היו דבריו פועלים בלב השומעים, ושע"כ נצרך כל עצמו של מינוי משוח מלחמה שלא הי' משמש שום דבר אלא לאמור פסוק זה, ומכלל שאין ראוי לזה זולתו, והטעם מפני כי לא דבר נקל הי' שיפעלו דבריו כ"כ בלב השומעים עד שלא יתבהלו ולא תתבלבל דעתם אלא יעמדו וילחמו בישוב הדעת בכל תוקף ועוז עכ"ד:
15
ט״זוהנה כ"ז נראה רק סתירת מחשבות הגוים ההם ועצתם, אבל עוד היתה בזה כוונה יותר פנימית, דהנה ידועים דברי זוה"ק שממה שהאדם בורח מחיצוניות בא לעומתו בקדושה, וע"כ כשהאומות היו מתאמצים לסלק מהם בחי' הדעת, וישראל אזרו חיל בסיוע דברי הכהן וסילקו מעליהם כל מחשבות המבלבלות והמבהילות זכו לעומתם לבחי' הדעת שלימה, והנה ידוע שמלחמת ישראל הי' למעלה ולמטה, היינו ששרי אומ"ה עומדים למעלה ומקטרגים מה נשתנו אלו מאלו הללו עוע"ז והללו עוע"ז וכדומה, וכן בענין עשה טוב שישראל מסובלים במצוות, אומרים שכן נמצא גם בקצת האומות, עושין צדקה וכדומה, דבלא"ה לא הי' להם מקום כלל לעמוד נגד ישראל וכבש"ס ב"ב (יוד:) בפסוק ביבוש קצירה תשברנה, אבל כ"ז היא בחיצוניות ובשטחיות הענין אך כשנעמיק בדבר בדעת שלימה מה לתבן את הדבר, העבירות לא מהם הן אלא הכל מהאומות וכמ"ש (תהלים ק"ו ל"ה) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, והאומות מקלקלין את האויר במעשיהם הרעים, והאויר משחת זה הוא המביא את הנחשלים מישראל לידי עבירות, וכן נמי המצות שעושין האומות הכל הוא להתיהר ולהתפאר ולעשותם לאמצעי לבוא על ידיהם לידי עבירות כידוע מעניינם ומתערובותיהם ומתלא אמרה גייפא בחזירין ומפלגא לבישיא:
16
י״זוהנה ידוע שדעת היא המבדלת בין דבר לדבר וכמ"ש (משלי ג' כ') בדעתו תהומות נבקעו ואמרו ז"ל בירושלמי ברכות פ"ה ה"ב אם אין דעת הבדלה מנין, וע"כ בהופיעה דעת עליון שוב אין מקום לקטרוג שרי האומות, אך ידוע שמדות העליונות מתעוררין ועושין פעולתן למעלה על ידי עשיית ישראל דוגמתן למטה, וע"כ כשישראל זוכין לבחי' הדעת למטה ע"י מה שמתחזקים שלא להתבהל ושלא להתבלבל מחמת הארבעה דברים הנ"ל שעושין אומה"ע כנ"ל עי"ז מתעוררת מדת דעת עליון ונתגלה ההבדל שבין ישראל להאומות, וממילא נסתלק קטרוג שרי האומות למעלה, והאומות נופלים במלחמה למטה:
17
י״חוהנה הגורם והסיבה לכל זה הם הארבעה דברים שעושין האומות, להפחיד ולהבהיל ולבלבל את ישראל, ולולא זה לא היו ישראל זוכין כ"כ לבוא לבחי' ישוב הדעת לעורר את מדת דעת העליונה, והי' עכ"פ מקום לקטרוגים, וכמאה"כ לפי פירוש הנ"ל רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, היינו שאותן מחשבות עצמן שבלב איש הן הגורמין ומסבבין שעצת ה' היא תקום:
18
י״טונראה שדוגמתו הוא ענין אלול לפני ר"ה, שבר"ה שרי האומות באין ומקטרגים כבמדרש, ונזקקים להתעוררות מדת דעת העליונה ע"י ישוב הדעת של ישראל למטה, וזהו ענין התקיעות כמ"ש אשרי העם יודעי תרועה תוקעי לא נאמר אלא יודעי, היינו התיישבות הדעת, בזה מעוררין את מדת דעת העליונה ומסתלק הקטרוג, וזהו ענין חודש אלול ותקיעותיו להכין לבבם בהתיישבות הדעת לסלק כל טירוד ובלבול הדעת ולהרגיל א"ע לכוין בתפילה, וכעין שכתוב והי' כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם, וברש"י סמוך לספר טרם נגשו לשדה המלחמה, וכדוגמתו ר"ה הוא המלחמה עם שרי האומות, שבאין ומקטרגין ואלול הוא סמוך לספר:
19
כ׳וידוע עוד דאלול הוא חודש הששי מתיחס למדת יסוד שעולה עד הדעת וכמו שרמזו ז"ל בהא דאין קישוי אלא לדעת, ובאמת אין לך דבר המבלבל את הדעת כפגם ברית, וידוע בספה"ק דאלול נמתקן לפגם ברית, ולעומת התיקון זוכין לישוב הדעת, והוא הכנה דרבה לר"ה, ובזה ישראל נוצחין דינא:
20