שם משמואל, כי תצא א׳Shem MiShmuel, Ki Teitzei 1

א׳שנת תר"ע

ב׳במ"ר אורח חיים פן תפלם וגו' מהו לא תדע וכו' מה עשה הקב"ה לא גילה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצוה ומצוה כדי שיעשו כל המצוות בתום כו' משל למלך ששכר לו פועלים והכניסן לפרדסו ולא גילה להן מהו שכרו של פרדס שלא יניחו דבר ששכרו מועט ויעשו דבר ששכרו מרובה כו' והק' כ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה הלא מבואר בתנדב"א שעיקר התכלית הוא ישראל והתורה ניתנה לזכך את ישראל, א"כ מה בכך שיעשה כל אחד רק המצוות החמורות, הלא סוף סוף יזדכך כל אחד, ובשלמא אם הי' העיקר התורה, שכוונת השי"ת היתה בבריאת ישראל כדי שילמדו התורה ויקיימו המצוות ניחא משא"כ לשיטת התדב"א קשה כנ"ל:

ג׳ונראה לפרש דהנה הרמב"ם כתב דאם אדם מקיים מצוה אחת בשלימות הרי הוא בן עוה"ב ולפיכך הרבה להן תורה ומצוות כדי שעכ"פ אם יהי' כל כך מצוות נקל יהי' לכל אחד לכל הפחות שיעשה מצוה אחת כראוי ויבא עי"ז לחיי עוה"ב, וקשה הלא הרמ"ח מ"ע הם כנגד האברים שבאדם וצריך אדם לעשות כולם לזכך כל אבריו, ומה מועיל אם יעשה מצוה אחת כראוי, וכן מצינו במרע"ה שרצה לכנוס לא"י לקיים מצוותיו, וכתב הרח"ו כדי שיהי' שלם בכל המצוות כי בלתי אפשר להשלים רמ"ח איברי הנפש כי אם ע"י תרי"ג מצוות, ולהיפוך נמי קשה כי יש כמה מצוות שאין ביכולת כל אדם לקיים כגון מצות שהם במלך לבד או בציבור או בב"ד:

ד׳אך הענין כי כל ישראל הם קומה שלימה ואם ע"י כולם [אפשר שמצטרפין אפי' אותם שכבר נפטרו לעולמם כי למעלה הוא למעלה מן הזמן] נתקיימו כל המצוות דומה כאלו כל אחד קיים כל המצוות, אך זה באם הוא דבוק בכלל ישראל ואם עושה מצוה אחת בשלימות הרי הוא כאחד מאיברי הציבור, אך מרע"ה שהוא שקול כנגד כל ישראל וכתב המהר"ל שהוא כנגד כל הכלל כלו, וא"כ הי' מוכרח לקיים בעצמו כולם כאחד, וא"כ שפיר אתי דברי המ"ר שהוכרח להעלים המצוות כי באם היו כולם עושים רק החמורות, שוב לא הי' הקלות מתקיימין כלל, ושוב הי' נשארו האיברים שהם כנגדם בלתי מזוככים:

ה׳ובזה יובן מה שנאמר כאן כי תצא וגו' ונתנו וגו' ולהלן כתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם והרעותם בחצוצרות וזקיני כ"ק אדמו"ר זצללה"ה מקאצק אמר החילוק אם יוצאין נגד היצה"ר אז ונתנו ד' אלקיך בידך תיכף, משא"כ וכי תבואו מלחמה בארצכם שהיצה"ר בא בגבולם והם אינם יוצאין נגדם אז קשה לבוא להניצוח וצריכין לחצוצרות, ולפי דרכינו י"ל דהנה עיקר ניצוח מלחמה הוא ע"י צלם אלקים וכמו שמצינו ביונתן בן שאול שנפל פחדו עליהם, וכמו שאמר כ"ק אאמו"ר זצוקלה"ה הטעם שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה משום דכיון שהוא מחוסר אבר אין הצלם אלקים אצלו בשלימות עכתדה"ק, ולכך כאן דכתיב כי תצא לשון יחיד שהם כולם כאיש אחד בלב אחד, וא"כ נחשב שכל אחד קיים כל הרמ"ח מ"ע כנ"ל ונשלם אצל כל א' כל רמ"ח איברי הנפש שורה עליהם צלם אלקים בשלימות על כאו"א ובטח ינצחו המלחמה, משא"כ שם שנא' כי תבואו בלשון רבים להורות שאינם כאיש אחד בלב אחד וממילא אין שורה עליהם צלם אלקים בשלימות כי בלתי אפשר שכולם יקיימו כל אחד ואחד כל המצוות כנ"ל, ע"כ הם צריכים רחמים רבים, וצריכין התעוררות ולכך העצה היעוצה לזה והרעותם בחצוצרות תרועה היא גנוחי גנח וילולי יליל להיות שפל ברך ונשבר בעיני עצמו ועי"ז יתאחדו ויעשו כולם כאיש אחד, כי כל פירוד לבבות הוא מחמת שכל אחד הוא יש בעיני עצמו, ובזה יובן שפיר לשון ונזכרתם כו' דלכאורה הלא בישראל כתיב (ישעי' מ"ט ט"ז) הן על כפים חקותיך ולמה צריכין לזה חצוצרות, ולהנ"ל א"ש דכיון שהן נפרדין זה מזה לכן צריכין לעשות התעוררות לזכירה:

ו׳ושבת מועילה לזה, כי שבת היא רזא דאחד והיא מאחדת כולם ובזה יש להבין למה יריחו נכבשה בשבת דווקא כי ביריחו היו הז' אומות והיינו שכולם נקבצו באו כאחד, והי' צריכין לעומתם דווקא כח כללי חזק מאוד שיהי' הצלם אלקים בתכלית השלימות כנ"ל והתאחדות התמידית שבישראל לא הספיקה לזה, והי' צריכין תוספות התאחדות, והי' צריכין דווקא לשבת דשבת היא רזא דאחד והבן:

ז׳במ"ר אם קיימת מצוות הקן אתה זוכה לשלח עבד עברי כו' את ממהר מלך המשיח, אתה ממהר את אליהו הנביא, להבין כ"ז, ומה הזכי' בע"ע וכל הקונה ע"ע כאלו קונה אדון לעצמו, הנה כ"ק אאמו"ר זצוקלה"ה אמר הטעם שעבד עברי יוצא בשש כי אין שייך שיעבוד לאיש ישראלי רק בחצוניות שהיא שש קצוות ובשביעית מאירה נקודה הפנימית ע"כ יוצא לחירות עכת"ד:

ח׳וי"ל עפי"ז הטעם דאין עבד עברי נוהג רק בזמן שהיובל נוהג, משום שיובל הוא מקור החירות ושביעי נשפע מיובל כידוע, ובאם אין היובל נוהג שוב לא הי' השביעית מוציאו והי' ח"ו משועבד לעולם וזה א"א ע"כ אז אין ע"ע נוהג כלל, ושילוח הקן הוא ג"כ ממקום גבוה מאוד ומעורר רחמים למעלה למעלה כמבואר בזוה"ק, וע"כ שכרה אריכות ימים שהוא מא"א כנודע שורש עולם החירות למעלה מכל גוונין, וזה שאתה זוכה לשלח ע"ע ואין הכוונה שיזכה שיהי' לו ע"ע שאין זה טובה גדולה כ"כ כנ"ל רק הכוונה עולם החירות המשלח ע"ע, וזה שאמר ג"כ שזוכה למלך המשיח ואלי' שהם כנגד המוח והלב משיח כנגד מוח, אלי' כנגד הלב דכתיב שלח אורך ואמתך, אורך זה אור של משיח ואמתך הוא אלי' כמ"ש (מ"א י"ז כ"ד) ודבר ה' בפיך אמת, ואמת מתיחסת ללב ואור למוח שמאיר המוח להלב והכל בא ממקום גבוה מאד למעלה ממוח ולב כידוע בלשון הזוה"ק עצם הגלגולת שמקיף על המוח והבן זה:

ט׳במ"ר שלח תשלח את האם ומה שכר אתה נוטל ואת הבנים תקח לך, להבין הדברים דקן הוא התאספות ולכך זוכה לבנים שיצא ממנו כלל והבן מאד:

י׳במ"ר המצוות מלוות אותך, במהס"ל ז"ל לוי' לשון חיבור, הענין דגשמיות יכולה להפריד את האדם ח"ו אך המצוה שבה מחברת את האדם שישאר דבוק בהשי"ת, וכעין זה י"ל הטעם שקורין החתן לתורה בש"ק שקודם החתונה, דהנה כל שמחה צריכה שמירה שלא יתערב בה ח"ו שום צד גשמיות והוללות, אך העצה לזה דהנה בשבת הכל קודש ואפי' אכילה ושתי' אין נעשה מהם מותרות כידוע בכתבי האר"י ז"ל, והנה ש"ק מיני' שתא יומין מתברכין, והשמחה שבששת ימי המעשה באה שורשה ביום שבת הקודם כנודע, ואז בטח השמחה בטהרתה שהרי שבת הכל קודש כנ"ל, ואז הוא זמן להתקשר בתורה וישאר מקושר אח"כ גם בששת ימי המעשה וכעין המצוות מלוות אותך כנ"ל:

י״אוי"ל עוד טעם המנהג שאז זורקין אותו באגוזים לעוררהו שאגוז נופל לטיט ואין מה שבתוכו נמאס כבמדרש, כמו כן יזכור להתקשר בתורה שלא יתגשם ויתטנף בעסוקו בדברים נמאסים ומגשימים, וד"ל:

י״בברש"י אם שקרת במדות כו' איתא בזו"ח דלעשרה הרוגי מלכות נעשה עיוות הדין ואמר כ"ק אאמו"ר זצללה"ה מחמת שהם היו גלגול השבטים שמכרו את יוסף שחשבוהו לרודף ודנו אותו למיתה או לעבדות וזה הי' עיוות הדין שהרי באמת לא הי' כן ח"ו, ע"כ הי' עונשם ג"כ שיתעוה עליהם הדין, עכתדה"ק, ועמלק הוא מעוקל ושקר ועיוות, היפוך מדת האמת, ועמלק הוא העומד נגד הדרך ונתיב היושר, ולכך סמוך למחיית עמלק כי תבוא אל הארץ שהוא רצה לעכב ביאת ישראל להארץ, נתיב היושר, ואחר ששקרת במדות שהוא עיוות הדין שמודד נקרא דיין, העונש ע"ז הוא גירוי עמלק שהוא שורש העיוות, והנה בר"ה אומרים ד' מלכנו כו' והשי"ת שופט צדק, א"כ צריכין להשגיח היטב על עצמו להיות דבוק במדת האמת ולא בשקר, ובזה זוכין בדין ר"ה בלי עיוות הדין ח"ו, ובאין לזה ע"י שאדם יודע בעצמו שאין לו כלים, והכל מצד מדת החסד, וזהו אלול מלשון רופאי אליל כלכם:

י״גוזהו תוקעין כשהן יושבין כו' לערבב את השטן, דתרועה גנוחי גנח וילולי יליל ופרש"י כאדם שבוכה על המת לרמז שידע האדם שבעצמו אינו כלום והוא צריך להתחיל מחדש והימים הראשונים יפלו, ויקבל ע"ע לחדש כנשר כחותיו בחיות חדש, וזה היפוך היצה"ר שנקרא מלך זקן וכסיל שרוצה ליישן הדבר ולהזקין עד שלא ישאר רק בהרגל בכדי שאח"כ נקל יהי' לו להסיתו, ובתקיעות מיושב האדם מתעורר בעצמו כי גם מזה יודע בעצמו שהוא כמת, ואח"כ מתחיל שוב לעבוד ד' בתורה ותפלה, וזה תקיעות מעומד, דלשון עמידה הוא התעוררות מחדש מלשון ועמד ואמר, ולכך היצה"ר מתבהל, אחר שרואה, שאדם מתעורר ועומד נגד תחבולותיו: