שם משמואל, כי תצא ב׳Shem MiShmuel, Ki Teitzei 2
א׳שנת תרע"א
1
ב׳כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלקיך בידיך ושבית שביו, יש להתבונן מה שאמר הכתוב ונתנו שביו לשון יחיד אחר שאמר אויביך לשון רבים, ונראה דהנה במדרש אסתר בימים ההם כשבת וגו' שהיו מלאכי השרת מדדין פיתקין לפני הקב"ה שהי' אומרים לפניו רבש"ע בהמ"ק חרב ורשע זה יושב ועושה מרזיחין, אמר להם תנו ימים כנגד ימים הה"ד בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת וגו' עכ"ל, ופירש כ"ק אאמו"ר זצללה"ה דשבת היא מנוחה וכשפגמו בשבת נטלו האומות המנוחה עכת"ד:
2
ג׳ובזה יש לפרש הכתוב פ' בשלח, וישאו בנ"י את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד וגו', ולכאורה אינו מובן למה נתיראו הלוא מראש הגיד להם משה מאמר הש"י וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וגו' [ודוחק מאד לומר שמשה לא הגיד להם אלא ראשית המאמר, כמובן] ומה נתחדש להם עתה דבר שהביאם לידי יראה:
3
ד׳אך לפי הדברים הנ"ל י"ל דהנה האדם מורכב מנפש רוח ונשמה וגוף והמחבר את כולם הוא הצלם אלקים כנודע, וכמו שהוא בפרטות בכל גוי' וגוי' כן הוא בכללות האומה שהצלם אלקים הוא מחבר את כל ישראל לעשותם כאיש אחד חברים, וכל כמה שאדם שליט הוא לכבוש את כוחותיו להכנע אל נשמת חיים שבקרבו להיות הם והוא דבר אחד, במדה זו הוא מתאחד בכלל ישראל, ואין בכלל אלא מה שיש בפרט, ולעומת זה כשהאדם הולך אחרי שרירות לבו וכחות תאוותיו מתגברין למרוד בנשמתו ופוגם בצלם אלקים המחברם, במדה זו הוא מתרחק מכלל ישראל כי אין הצלם אלקים מחברהו לכלל ישראל, ואם אין התאחדות בכלל ישראל הוא פגם בצלם אלקים הכללי המחבר את כל ישראל, וזה שאמר רע"ק בת"כ קדושים ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, ובן עזאי אמר זה ספר תולדות אדם הוא כלל גדול יותר מזה, והיינו משום צלם אלקים המחבר הפרט וגם הכלל, והנה תינוק בן יומו חי אין צריך לשמרו מן העכברים עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן העכברים, משום ומוראכם וחתכם יהי' וגו', והוא מחמת צלם אלקים שהוא על אדם חי:
4
ה׳והנה האומות בערך ישראל הם בערך החיות לנגד האדם, וע"כ דניאל משל את המלכיות לחיות וכשבא למלך המשיח כתב וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתה (דניאל ז' י"ג), ובכן כמו שמורא האדם על החיות כמו שנאמר ומוראכם וגו' מחמת צלם אלקים, כמו כן מורא ישראל על האומות אם שומרים ישראל הצלם אלקים שעליהם, וע"כ יהונתן ונושא כליו לבדם הבריחו את כל מחנה פלשתים כי נפל פחד צלם אלקים עליהם, וזה הי' עיקר נצחון ישראל במלחמה, וע"כ תמצא שהשלוחים ששלח יהושע לרגל את יריחו לא סבבו את חומת העיר ומגדלי', רק באו בית רחב הזונה וכאשר שמעו שנפל פחד ישראל עליהם הי' די להם, וכן באו ואמרו אל יהושע כי נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו, אך כ"ז אם ישראל משמרים את הצלם אלקים שעליהם בכלל ובפרט כנ"ל, אבל אם ח"ו פגמו בצלם האלקים, לא די ששוב אין אימתם מוטלת על אומות, רק אדרבה שמחמת פגם ישראל נטלו האומות כח הצלם, וכעין שכתבנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמחמת חילול שבת נטלו הם המנוחה, כמו כן הוא בענין צלם אלקים שבפגם ישראל ח"ו נטלו הם הצלם אלקים, והם מטילים אימה על ישראל, וזה שאיתא במד"ר אמור (פכ"ו סי' ב') וחקת (פי"ט ב') תינוקות שהיו בימי דוד היו יודעין לדרוש את התורה וכו' ואעפי"כ יוצאין למלחמה ונופלין מפני שהי' בהם דלטורין, והטעם הוא כנ"ל שמאחר שהיו היפוך התאחדות ופגמו בצלם אלקים נטלו זה האומות והיו נוצחין במלחמה:
5
ו׳ולפי הדברים האלה יובן מה שנתיראו ישראל בראותם מצרים נוסע אחריהם, דהנה במדר' שבעת מתן תורה כתיב ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד, אבל בשאר כל החניות כתיב ויחנו מחמת שהיו בתרעומות ובמחלוקות, והנה גם כאן נאמר ויחנו שמורה שעדיין לא היו כאיש אחד, ואולי מחמת שעדיין לא נטהרו מזוהמתן עד מתן תורה, וכבר אמרנו שכמו שהוא באדם בפרט שגוף ונפש והשכל הם מתאחדים לעבודת הש"י, כן הוא בכלל שנתאחד בכלל ישראל, וע"כ לא נתאחדו אז והיו חונים בתרעומות ובמחלוקות ופגמו בצלם אלקים, וע"כ נטלו זה המצרים והיו נוסעים אחריהם בלב אחד כאיש אחד, וע"כ נפל פחדם על ישראל, שהבינו שהצלם אלקים שהי' צריך להיות עלי ישראל נטלוהו המצרים, ובאמת שכן הי' שהרי ישראל נעשו ארבע כתות על הים כבמכילתא שם, הרי שישראל לא היו אז שלימים וראוים שישרה עליהם הצלם אלקים, ונטלוהו המצרים, והיו אז ישראל נתונים בדין והוצרכו לישועה גדולה יוצאת מגדר התמידי עד שנאמר ה' ילחם לכם וגו':
6
ז׳ולפי הדברים האלה יובן הלשון, כי תצא למלחמה, היינו לשון יחיד שמורה שהם כאיש אחד בלב אחד אז ונתנו, היינו כח האחדות שלהם יתן ה' בידיך, ושבית שביו, היינו כח האחדות שהי' בשבי' אצלם מחמת פגם ישראל, יחזור לישראל כאשר יטיבו מעשיהם ויתאחדו כאחד:
7
ח׳ובזה יובן מה שכאן נאמר בהחלט ונתנו ה' אלקיך בידיך ולהלן נאמר וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, וכבר עמד בזה כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק, ולהנ"ל יובן שכאן שהיו כאיש אחד בלב אחד נפל אימתם על האומות ונתנם בידם כמו חיות ביד האדם, אבל להלן שנאמר תבואו לשון רבים שמורה שאינם כאיש אחד בלב אחד ופגמו בהצלם אלקים, וממילא נתחזקו בזה האומות כנ"ל שוב צריכין לחצוצרות ותפילת צעקה כעין שהי' במצרים שהיו נתונים בדין כנ"ל:
8
ט׳במד"ר אורח חיים פן תפלס עד, כך לא גילה הקב"ה מתן שכרן של מצות חוץ משתי מצות החמורה שבחמורות והקלה שבקלות כיבוד אב ואם חמורה שבחמורות ומתן שכרה ארוכות ימים שנאמר כבד וגו' למען יאריכון ימיך, והקלה שבקלות שילוח הקן ומהו שכרה אריכות ימים עכ"ל, ונראה מפשט המאמר שמתן שכרם שוה, ולמה יהי' זה, הלוא שנינו אבות פ"ה לפום צערא אגרא:
9
י׳אך נראה הפירוש שזה איננו סוף מתן שכר רק להוביל לאריכות ימים ליום שכולו אריך כבש"ס פ"ק דקידושין (ל"ט:) ושם מקבל שכר כל אחד לפי מעשיו וטרחתו, כי שכר המצות בעצם אי אפשר לפרש שהרי מצות הם רמ"ח איברים דמלכא ושכר מצוה מצוה, היינו להגיע לשורש המצוה, וכמו שאי אפשר לפרש מהות הש"י כן אי אפשר לפרש מהות שכר המצות, ושבת היא עוד יותר ואמרו ז"ל ביצה (ט"ז.) מתן שכרה לא עתיד לאיגלויי, כי שבת היא שמא דקב"ה כבזוהר, וע"כ כמו שאי אפשר לאיגלויי זה, כן זה, וזה הוא פירוש המד"ר שמזה אתה למד שאי אתה יכול לידע מתן שכר המצות שהרי זו חמורה שבחמורות וזו קלה שבקלות ומאחר ששכר שניהם נכתב בשוה ע"כ כי לא זה הוא סוף דבר השכר, ולמה לא פירש הכתוב השכר עצמו אחר שבא לפרש לא הי' לו לסתום, וע"כ שזה בלתי אפשר כנ"ל וזהו נעו מעגלותי' לא תדע:
10
י״אאדומו"ר זצללה"ה בעל תשובת וחי' הרי"ם, הקשה למה אין מתפללין בשבת על דעת שהוא ענין רוחני, וכמו שמתפללין רצה במנוחתינו וטהר לבבינו, עכת"ד, ונראה דהנה שבת היא בעצם דעת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם, ושבת קביעא וקיימא ואיננה נזקקת להתעוררות התחתונים ובכן היא השפעת דעת גם בלתי תפילתנו:
11
י״בונראה עוד דדעת הנשפעה בשבת היא ממקום גבוה עוד יותר, ששבת היא קודש חכמה שהיא למעלה מן הדעת כמ"ש בחכמה ובתבונה ובדעת, וע"כ אף ביו"ט דבי דינא מקדשין לי' נמי יש ליתן טעם שאין מתפללין על הדעת, דהנה בזוה"ק בשלח ואתם תחרישון לא תתערון מלה ובעתיקא תליא מילתא ופי' הרמ"ק דבעתיקא אינן יכולין לעורר במלולא לבד רק בעובדא ע"ש, וע"כ אין לעורר דעת הנשפעת בשבת ויו"ט במלולא דהיינו תפילה, אך כ"ז לעורר ההשפעה למעלה, אבל מ"מ בסעודת שבת ויו"ט ממשיכין דעת על עצמם וע"ז נאמר וקראת לשבת עונג שפי' כ"ק אאמו"ר זצללה"ה שהוא כמו לשון קריאה ממקום למקום, והיינו דאיתא בכתבי האר"י דשבע ברכות שבתפלה הן כנגד ז' ספירות תחתונות וג' סעודות הן כנגד שלש ראשונות, וע"כ בתפילה שהיא במלולא אינם יכולין למשוך על עצמן דעת, ורק בסעודות שהן בעובדא יכולין להמשיך דעת על עצמם, וכ"ז דעת דשבת ויו"ט שנשפעת ממקור הדעת, אבל דעת שמתפללין עלי' בחול איננה ממקום גבוה כ"כ, ויכולין לעורר בתפילה, כך נראה לי ואם שגיתי השם הטוב יכפר:
12
י״גסמיכות הפרשיות כתב רש"י שאם נשא יפת תואר סופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, ויש להבין מה שייכות יש לפרשת נחלת הבכור באמצע, [ודוחק לומר שהוא אגב סמיכת אהובה ושנואה שבא להורות שסופו לשנאה כתב כל עיקר דיני בכור]:
13
י״דונראה דבא להורות מעלת הראשית אשר מזה יובן ענין בן סורר ומורה, שכל זמן בן סו"מ אינו אלא שלשה חדשים הראשונים שבא לכלל עונשין והוא הראשית של ימי חייו, והכל נמשך אחר הראשית, וכמו טעם הבכור הנוטל פי שנים כי כל אחיו הבאים אחריו הכל נמשכין אחריו, וכאלו הוא הי' סיבה להם ע"כ נוטל פי שנים, מעין מה שאמרו מחצה לאהרן ומחצה לבניו באשר הוא סיבה להם, כעין זה נוטל הבכור פי שנים עכ"פ, וכן זה הענין בבן סו"מ שבאשר הראשית שלו מקולקלת הכל נמשך אחר הראשית ונהרג על שם סופו, כי חשבינן רשעתו שבסופו כאלו היתה בפועל בתחילתו, דומה לזה טריפות בבהמה מחמת שסופו לנקוב, כי מאחר שכבר התחיל בו מעשה הטורף הו"ל כאלו הכל בפועל מאחר שבודאי יתפשט ויתרבה מעשה הטורף עד שסופו לנקוב, כן זה בן סו"מ מאחר שהתחיל בו הקילקול ובודאי יבוא לכך שיתחייב מיתת ב"ד באשר הקילקול הוא בראשית ימיו כנ"ל שוב הו"ל כאלו כבר בא עליו החיוב, ולזה מורה מצות הבכורה ליתן לו פי שנים:
14
ט״ווזה לימוד גדול לכל אדם להשגיח היטב על הראשית שלו ראשית בואו לכלל מצות בהיותו בן י"ג וכן בהיותו אדם שלם ע"י הנשואין אז מתחילה תקופה חדשה וישגיח היטב על ראשית שנותיו אז, ולזה מצאו הספרים הקדושים רמז בתורה נקי יהי' לביתו שנה אחת נקי בלי חטא, וכד"א ובעל השור נקי שאין לו בו הנאה של כלום, וכן בכל שנה ראשית השנה ר"ה יוה"כ סוכות שיהי' בתשובה ודביקות וימשך אחר זה כל השנה כולה, וכן בכל יום ראשית היום עומדין משנתן שחרית לחטוף את המצות כי הזריזות במצות שחרית מושך אחריו את כל היום כולו:
15
ט״זבש"ס סנהדרין (פ"ח.) שאם רצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו, ויש להבין הלוא אינו נהרג על מה שמרה נגדם אלא ע"ש סופו שסופו ללסטם את הבריות, וא"כ למה תועיל מחילתם, ונראה דהנה יש להתבונן במאמרם ז"ל שבודאי סופו וכו' הלוא כמה רשעים גמורים שעשו כל תועבות שבעולם ולבסוף עשו תשובה, ושמא יהי' זה כמוהם, הלוא לא ננעלו דרכי תשובה לפני שום אדם וכמאה"כ תשב אנוש עד דכה עד דכדוכה של נפש:
16
י״זאך נראה דהנה איתא במד"ת פ' האזינו שתשובה מועלת לישראל ולא לעכו"ם, ונראה דמחמת שישראל הם בני אברהם יצחק ויעקב שהם בעצם נפשות טהורות וטובות רק שבמקרה נתלכלכו בעבירות, אבל כשעושה תשובה שוב נתעוררה בו נקודה השרשית האחוזה בשלשלת הקודש עד האבות הקדושים ושופע בו רוח חיים חדשים ממקור ישראל, ובודאי תתמיד תשובתו וישאר נאמן להש"י ותורתו, אבל עכו"ם מאחר שנתקלקלו ונכרתה חיותם כענף הנכרת ממקום חיותו שוב אין לו תקנה, ואף כשיעשה תשובה בודאי לא תתמיד ויחזיר לסורו, הכלל שכל עצמה של תשובה שמועלת היא מפני ההשתלשלות עד האבות, ממילא זה שהוא סורר ומורה נפסק חיבורו מאביו ואמו ושוב אין לו חיבור בשלשלת הקודש בודאי שלא עשה תשובה ואף אם יעשה לא תתמיד ויחזיר לסורו, וסופו ללסטם את הבריות, אבל כשאביו ואמו מוחלין לו הנה הוא עדיין נקשר בשלשלת הקודש שוב אינו נהרג שיכול להיות שעוד ישוב בתשובה שלימה המתקבלת כנ"ל:
17
י״חולפי הדברים האלה יש לפרש מאמר זוה"ק פ' בלק (קצ"ז:) דמרע"ה אמר לפני הקב"ה בבואו לכתוב פרשת בן סורר ומורה, מארי' דעלמא שבוק דא וכו' ומשה מרחוק הוה חמי בחכמתא כל מה דזמין קב"ה לבנ"י אמר מארי' דעלמא שבוק מלה דא וכו' עד בהאי שעתא רמז הקב"ה ליופיאל רבנא דאורייתא ודריש כל הפרשה על ישראל עיי"ש, ואינו מובן מה נתפייס משה מן דרש הזה הלוא בעצמו מרחוק הוה חמי בחכמתא דזה רמז על ישראל, וכבר עמד בזה הרמ"ז:
18
י״טולפי דרכנו י"ל דכל עונש בן סו"מ הוא מחמת שנפסק חיבורו מאביו ואמו, וכל זה הוא שייך באדם פרטי אבל כלל ישראל שבלתי אפשר שיופסק חיבורם משורשם בפנימיותם ושוכן אתם בתוך טומאתם כתיב, ועדיין חביבותי' כבן, ובאותה פרשה ג"כ רמז הלימוד זכות שעל ישראל בננו זה ולא דשאר עמין, ופי' הרמ"ז שאף לאחר כל אלה הם חלק ה' ולא דבוקים להס"א, זולל וסובא, בשאר עמין כדכתיב (תהלים ק"ו ל"ה) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, כמבואר בזוה"ק שם, שוב לא הי' נתירא, שהרי ישארו בפנימיותם טובים, ואם יבוא ח"ו עליהם עונש לא יהי' כ"א בחיצוניותם כמו דמסיים הזוה"ק וסתרין שורין ומנתצין מגדלין ולא אהני לון כלום, והבן:
19