שם משמואל, תרומה י׳Shem MiShmuel, Terumah 10
א׳תרומה זכור שנת תרפ"ג.
1
ב׳שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה, וכבר דקדקנו למה מלך ברישא והדר להכרית זרעו של עמלק ואף דכתיב והי' בהניח, מ"מ אין הפירוש כיבוש כל הארץ, שהרי גם בימי דוד עוד נשאר לכבוש, ותפסו ז"ל על דוד על מלחמתו בסוריא סמוך לפלטין שלך לא כבשת ואתה הולך מכבש ארצות אחרות, הרי שאף בימי דוד עדיין לא נכבשה כל הארץ ומכ"ש בימי שאול, ומ"מ נצטוה במלחמת עמלק, אלא דכשארץ שקטה ממלחמה נקרא בהניח, וא"כ למה נצטוה למנות להם מלך ברישא, וכבר הגדנו בעזהי"ת הרבה טעמים בזה:
2
ג׳ונראה עוד לומר דהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד דעמלק הי' בטומאה היפוך מיעקאע"ה בקדושה ושמו מורה עליו עמלק הוא מלשון עיקול ועקלקלות היפוך מיעק"א ע"ה הנקרא ישראל וישרון מלשון ישר עכ"ד, והוספנו לימר שיעק"א אמיתי הוא כמ"ש תתן אמת ליעקב, ולעומתו עמלק הוא תכלית השקר לכך הי' כל ענינו שקר כסות ולשון שינה, יעמד מחוץ לענן וקרא לישראל ואמר שבא לעשות עמם סחורה כבפדר"א, וע"כ אם שקרת במדות ובמשקלות ענשו מדה במדה כדכתיב בתרי' פרשת עמלק כברש"י:
3
ד׳ונראה עוד לומר דהנה שני שמות של יעקב וישראל מורים על מהותו יעקב מלשון עקב מורה על הכנעה, וישראל ע"ש כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל מורה על שררה והתרוממות, ולכאורה נראה כמדות הפכים, אבל אינו כן, שהכנעה היא לרצון השי"ת אבל השררה והתרוממות היא בעצם על כחות נפשו להיות מושל עליהם כמ"ש ומושל ברוחו מלוכד עיר, ועיין בכוזרי ריש ח"ג וכאמרם ז"ל צדיקים לבם ברשותם ואל כל אשר יחפוץ יטנו, ומחמת זה מסתעפת השררה על זולתו כי האדם עולם קטן, דוגמת עולם הגדול וזה מתדמה לזה:
4
ה׳ודוגמת שתי מדות הללו הכנעה והשררה שהי' ביעקב מצינו בעמלק, על צד הקילקול ורוע, לעומת מדת הכנעה הי' קליפת עמלק הכנעה רעה המפיל ליאוש והתקררות, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששניהם בחי' דעת, ודעת היא להיות מכיר את ערכו כמה הוא רחוק, וכמו שמצינו במרע"ה שהי' בבחי' דעת, ובמ"ר ויקרא שמרע"ה הי' ת"ח שיש בו דיעה שהוא עשה את המשכן ומ"מ עמד לו מן הצד ולא נכנס עד שקרא לו ולעומתו דעת שבקליפת עמלק הוא נמי להיות מכיר פחיתת ערכו, אבל זה כדי להפילו ביאוש הנורא והתקררות כמ"ש אשר קרך בדרך ופירשו ז"ל מלשון התקררות והעדר החיית היפוך המתחזק ומהדר לשלימות והתלהבות כמ"ש חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש, זהו מדת ההכנעה שבקליפת עמלק לרוע, ולעומת מדת השררה להיות לבו מוגבה בדרכי ה' ומושל ברוחו הי' קליפת עמלק כלבין דחציפין, כלב הוא הלהוט אחר התאוה כמ"ש והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, ואם זה מדתו העזות והחוצפה, וחוצפה מלכותא בלי תגא, וזה מדת השררה על עצמו ועל זולתו לרעה, ונראה דשני מדות הרעות אלו מרומזין באותיותיו עם לק עם הוא מלשון גחלים עוממות שפירושו כביות, וזהו הכנעה רעה המפילה ליאוש והעדר החיות, לק הוא מלשון כאשר ילוק הכלב, ובמדרש על בלק [שבזוה"ק שהי' בו שתי אותיות האחרונות של עמלק] שבא ללוק דמם של ישראל ככלב:
5
ו׳ויש לומר שדוגמת שתי מדות אלו הכנעה ושררה הי' ענין ביאתן של ישראל לארץ, ומלכות ישראל, דהנה כבר הגדנו עפ"י דברי המדרש למה נקרא ארץ מפני שרצתה לעשות רצון קונה, והוא מלשון רצון והשתוקקות להמשיך למעלה, ובסוד אלקים אל דמי לך, ובהכנעה כי ארץ היא תחתית היסודות, וכענין שכתוב ושפלת מארץ תדברי, וע"כ ביאתן של ישראל לארץ היא גרם להם מדת הכנעה לרצון ה', ומלך ישראל שהי' לבו כלב כל ישראל גרם להם מדת התרוממות הנפש וממשלה לכל איש על כל כחות נפשו ולהיות מושל ברוחו, ועם זה להיות נכנע לרצון ה' כענין במלך כיון שהי' כורע בתפלתו לא הי' זוקף עד גמר תפלה שמורה על הכנעה יתירה:
6
ז׳ולפי האמור יובן שלהכניע ולמחות שמו של עמלק בעל שתי מדות הנ"ל לרעה, נתבקש ביאתן של ישראל לארץ ולמנות עליהם מלך למען יתחזקו ישראל מקודם בשתי מדות אלו שמורה עליהם שם יעקב וישראל בקדושה:
7
ח׳ולפי האמור יש לפרש הא דכתיב והי' בהניח ה"א לך מכל אויביך מסביב בארץ וגו', דעל מנוחת הנפש נמי קאי שאחר ביאתן של ישראל לארץ השיגו ישראל כח השררה על כחות נפשם ומושלים ברוחם, זה נקרא מנוחה שלימה אז הוא זמן מחיית עמלק, ויש לומר שמה שנצטוו להרוג גם הבהמות דהוא מלשון תמחה את זכר עמלק כברש"י, זה רק אחר בהניח, אבל כל עוד שלא נתקיים בהניח, אף שנצטוה לדורות להרוג את עמלק אפי' בעודנו דווים וסגופים בלתי מנוחה, מ"מ לא הזכירו הפוסקים שגם לדידן מצוה להרוג את בהמתם:
8
ט׳ובזה יש לפרש הכתוב ויאמר שמואל אל שאול אותי שלח ה' למשחך למלך על עמו ועל ישראל וגו' עתה לך והכית את עמלק וגו', ולכאורה הלשון על עמו ועל ישראל נראה כפל לשון, דמי לא ידע דעם ה' הם ישראל, אך לפי דרכינו הנ"ל יומתקו הדברים, דעם ה' הוא מדת הכנעה לרצון ה', וישראל היא מדת השררה ומושל ברוחו, וא"כ שתי המדות האלו לך, ע"כ לך נאה לך יאה למחות את זכר עמלק:
9
י׳ולפי דרכינו זה יתבאר לנו עוד כל הענין ומחשבת שאול, דהנה דהמע"ה מצינו בו שתי המדות יחדיו שהי' נכנע לרצון השי"ת עד מאד וכל ספר תהלים מלא מזה ואמר על עצמו ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם, ועם זה הי' בו מדת החוזק והשררה כאמרם ז"ל כשהי' עוסק בתורה הי' מעדן עצמו כתולעת, וכשהי' יוצא למלחמה הי' קשה כארז, והמלחמה היתה גם בעצמו להיות מושל ברוחו, וכן למלחמה על אומה"ע שונאי ישראל בחד מתקלא סלקא כנ"ל, ומחמת שהי' בו שתי המדות כאחד בשלימות נבחר למלך על ישראל, אך באשר עדיין לא הגיע העת למלכות ישראל, וישראל בקשו להם מלך נבחר לשעתו שאול, אף שלא הי' בו כח השררה כ"כ, מ"מ הי' עכ"פ מדת הכנעה בשלימות, כי הי' משבט בנימין קטנן של שבטים, וכמו שנראה מענינו שהי' נחבא אל הכלים, אך באשר חסר לו מדת השררה היתה עצת ה' לצוהו על מלחמת עמלק, אף שאיננו ראוי לכך כי חסר לו הענין שנצרך מינוי המלך ברישא כנ"ל, והוא בעצמו הי' ידע מזה, מ"מ שמחמת שיבטל את דעתו והבנתו לרצון ה' יזכה להתרוממות והתנשאות, כאמרם ז"ל במרע"ה בזכות ויסתר משה וגו' מהבט זכה לתמונת ה' יביט, ומחמת התרוממות והתנשאות הדעת הי' זוכה למדת השררה נוסף על מדת הכנעה שהיתה לו מאז, ע"כ הי' נעשה שוב ראוי למחות את זכר עמלק דעת דקליפה והכנעה הרעה, אך מחמת שהי' ירא את העם ולא עצר כח למשול על כחות נפשו ודן קו"ח לעצמו, שוב התגבר עליו כח קליפת עמלק והחי' את אגג שלזה לא הי' לו שום תירוץ, ובזה ניחא מה שלא שאל לו שמואל על אגג אלא מה קול הצאן הזה באזני וקול הבקר אשר אנכי שומע, שבאמת במה שהחי' את אגג לא הי' עליו כ"כ קושיא שלזה הי' כח קליפת עמלק תוקפתו ע"כ שלא בטובתי, וכל התפיסה עליו הי' במה שדן קו"ח לעצמו וכנ"ל, וזה שאמר לו שמואל אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה, והיינו שענין הקטנות והכנעה הי' לך מקמי הכי, אבל באשר ראש שבטי ישראל אתה וימשחך למלך על ישראל הי' לך לאחוז גם במדת השררה כמו שמורה שם ישראל:
10
י״אולפי האמור יתפרש לנו הטעם שלא המית שמואל הבהמות, שמצוה זו הי' רק לשאול כשיתחזק וימשול ברוחו לנהוג שררה, אז הי' זמן מחיית עמלק, ונתקיים כמ"ש בקרא והי' בהניח כי בשררת המלכות היו כל ישראל מושלים ברוחם כנ"ל, וזה הי' המנוחה שלימה מכחות נפשם המושכים לצד אחר, והי' הציווי להרוג גם הבהמות כברש"י בפירוש תמחה את זכר עמלק, אבל כאשר טעה שאול כנ"ל, שוב לא נתקיים והי' בהניח, ע"כ לא הי' הציווי להרוג גם הבהמות ולא הרג אלא את אגג שזה מצוה לדורות גם היום, אבל לא הבהמות, וזה שעוררנו לעיל שלא מצינו להפוסקים שיהי' מצוה גם בזמה"ז להרוג את הבהמות:
11
י״בבמדרש הה"ד כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם, ואינו מובן מה הוסיף מפשטא דקרא, ונראה דהא דתורה נקראת לקח כבר דברנו בו, ויש עוד לפרש לשון הגבהה כמו שדייק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דלעולם לשון לקיחה היא הגבהה, וכבר הזכרנו זה פעמים רבות, והבאנו כמה מדרשים ראי' לזה, וכאן הפירוש להרים את דברי התורה, וכמ"ש הרב דענין תורה לשמה היא לתועלת התורה ולא לתועלת עצמו לבד, ובפשיטות יש לפרש הדברים דהנה שרשי התורה הם אלקית וניתנה למטה בדברים דהאי עלמא דיני מלוה ולוה וכל סדר נזיקין וכה"ג, אך במה דאדם לומד ברעותא דלבא זהו אמצעי להרימה לשרשה, וע"כ נקראת לקח, וזהו הפירוש אל תעזבו את המקח היינו ענין הרמה שהיא ע"י רעותא דלבא, וזה עצמו הענין בנדבת המשכן י"ג דברים לעומת י"ג מכילין דרחמי, והי' בהן חיות ממש עד שנשאו א"ע, וכל זה מפאת רעותא דלבא דומה לתורה כנ"ל:
12