שם משמואל, תרומה ח׳Shem MiShmuel, Terumah 8

א׳תרומה שנת תרע"ח

ב׳במדרש ויקחו לו תרומה הה"ד כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף יש בו כסף ואין בו זהב אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף שנאמר אמרות ה' וגו' כסף צרוף, יש בו זהב שנאמר הנחמדים מזהב וגו' יש לך לוקח שדות אבל לא כרמים, כרמים ולא שדות אבל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים שנאמר שלחיך פרדס רמונים, יש לך אדם לוקח מקח ובנ"א אינם יודעים מהו אבל משכר הסרסור נתוודע מה לקח, כך התורה אין אדם יודע מהו אלא משכר שלקח משה שנא' ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו, ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה, וכבר דברנו בדבריו, וביותר יקשה ראשית דבריו אל תעזובו את המקח שנתתי לכם מה הוסיף לבאר את לשון המקרא, שלכאורה נראה שאין בו אלא שינוי לשון לבד, וכבר הגדנו בזה ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו:

ג׳ונראה דהנה לעיל במדרש פרשה כ"ח בפסוק עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, שבית שבי, יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם, ת"ל לקחת מתנות באדם בלקיחה נתנה לו, יכול יהא חייב ליתן לי דמים ת"ל מתנות במתנה ניתנה לו, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהלקיחה הוא למסור כל הנאות וכסופין דהאי עלמא עבור אהבת התורה, והיינו שבערך מציאות התורה לא יהי' נחשב מציאתם מציאות כלל ומאפס ותוהו נחשבו לו עכ"ד, ולדידי יש להוסיף על דבריו דהנה לגודל רוממות התורה עד דאורייתא וקוב"ה כולא חד, אי אפשר לאדם שבזכות מעשיו הטובים יזכה בתורה, ואף דיגעתי ומצאתי תאמין, זהו רק לבוש התורה וחכמתה אבל האלקית שבה רחוק מן האדם מאד מאד, אלא עפ"מ דאיתא בזוה"ק דלעומת שאדם בורח מן חיצוניות בא לעומתו בקדושה, והיינו שהקדושה לעולם חלה על מקום שראוי לחול כמ"ש הכוזרי, אלא שצריך שיהי' כלי ראוי לקבל, ומחמת הבריחה מדבר ההיפוך נעשה כלי לקבל האלקית שבתורה, ע"כ לעומת שאדם בורח מאהבות ותשוקות חיצוניות בא לעומתו לזכות בתורה, ואם בורח מחיצוניות ביותר הוא זוכה ביותר להאלקית שבה, וא"כ הוא דוגמת הלוקח חפץ בדמים שאינו קונה אלא לעומת וחילופת הדמים, כן התורה שאינו זוכה אלא לעומת בריחתו מדבר שהוא היפוך לה, וזהו שבמדרש יכול יהא חייב ליתן לו דמים שלכאורה בלתי מובן, אך הפירוש הוא שבמצוות ומעש"ט האדם מתקן את עולמות העליונים, ואי אמרת שבזכותם האדם זוכה לתורה, הי' זה נחשב נתינה לו כביכול שהמצות הם צורך גבוה, והי' נחשב כמו נתינת דמים לו בעד החפץ ת"ל במתנה נתנה לו שאין הנותן מקבל כלום, אלא מצד הבריחה מדבר שהיפוך לה נעשה כלי מקבל וזוכה לתורה:

ד׳וכבר פרשנו הא דהשיב מרע"ה למלאכי השרת שהיו רוצים בתורה, כלום מו"מ יש ביניכם כלום יצה"ר יש ביניכם כבש"ס שבת, אף דבוודאי גם הם לא רצו התורה בלבושה זה שהרי אין ביניהם דיני שומרים ומלוה ולוה וכדומה, אלא ודאי שרצו בפנימית התורה, וא"כ מה זה תשובה, אך הוא הדבר שאמר מאחר שאין לכם דבר שהוא היפוך התורה לברוח ממנו, שוב אי אפשר שתזכו בתורה לגודל רוממותה:

ה׳ולפי האמור יובן מה שהתורה נקראת לקח טוב ולא מתן טוב, שמצד המתן עדיין אין להם כלום כנ"ל, אלא מצד הלקיחה שהוא הבריחה מדבר ההיפוך, ואיננו כמו שאר המתנות שדעת אחרת מקנה, שא"צ אפילו כוונה לקנות, שהקנין הוא מצד הנותן לבד, אבל תורה אינה כן, אלא הכל תלוי בבריחה מדבר ההיפוך:

ו׳ויש להוסיף עוד עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה על מה שאנו מברכים נותן התורה בלשון הוה ולא נתן בלשון עבר, אף שכבר הי' נתינת התורה בסיני, עפ"י מאמרם ז"ל כל היושב ושונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו, שלפי ערך המקבלים הקב"ה משפיע תמיד בהתורה עכ"ד, ולפי דרכינו יובן עפי"מ שהגדנו כבר במק"א במצוות קדושים תהיו שהיא מצוה כוללת לכל עדת ישראל כקטן כגדול, וע"כ כתיב דבר אל כל עדת בנ"י ואמרת אליהם קדושים תהיו, והיינו דהמצוה הוא לכאו"א לפי מצבו שיבדיל עצמו ממה שהוא אף שעדיין המרחק רב בינו ובין איש המעלה מ"מ לזה הפחות גם זה נחשב קדושה, וכאשר יעמוד על דרך זה שוב עליו המצוה להתקדש ולהבדל גם מזה וכן לעולם, וע"כ מצוה זו נוהגת גם בגדול שבישראל אף שכבר נתקדש והוא מרוחק ומובדל מגשמיות נמי עדיין עליו להתקדש גם ממצבו זה, שיהי' רק צורך גבוה בלי עירוב כוונה לטובת עצמו כלל, והוא דבר שאין לו שיעור וקצבה, וע"ז מסיים הכתוב כי קדוש אני ה' אלקיכם כשם שקדושתי הוא למעלה מכל שיעור וגדר שהפה יכול לומר והלב לחשוב, כן קדושתכם אין לה גבול:

ז׳ולפי האמור יובן מה שמברכים נותן התורה בלשון הוה, אחר שהקדמנו לעיל שאין אדם זוכה לתורה אלא מחמת הבריחה מדבר ההיפוך, א"כ לעולם יתמיד לפי מה שאדם מתקדש והולך ביותר הוא זוכה נמי לפנימית התורה ביותר, וכמו מצוות קדושים תהיו שהוא מצוות ההוה ולא לשעבר, כן לעומתו זוכין בתורה, וכפי מה שאדם זוכה כן נותנים לו, ע"כ מברכים בלשון הוה:

ח׳ומעתה יתבארו דברי המדרש שהוסיף לומר אל תעזבו את המקח שנתתי לכם, היינו שלא פשטא דקרא שאל תעזבו את תורתי, אלא גם הלקיחה עצמה אל תעזובו, והיינו שאפי' איש שהוא כבר נבדל מגשמיות ומטנופי דהאי עלמא, מ"מ עליו להתקדש ולהבדל עוד יותר ויותר, עד לאין שיעור, כי לעומת הבדלו וקדושתו בכל עת יותר ויותר יזכה לעומתו לפנימית התורה בכל עת יותר ויותר, כמו שנראה בחוש שאינו דומה ההתפעלות ורגש האלקי לכל אדם בשוה בלמדו בתורה, כי האיש פחות המעלה איננו מתרגש ומתפעל כ"כ בלימוד התורה כמו גדול המעלה, וכל זה מפאת כי הפנימית והאלקית שבתורה אינם זוכין בשוה, אלא כל אחד לפי מסת קדושתו, ובריחתו, וגם אפי' באיש אחד לאו כל העתים שוות, והכל מטעם זה, וע"כ תמיד צריך להיות בבחי' לקיחה, ואת בחינת הלקיחה זו אל תעזובו אלא יהי' תמיד מוסיף קדושה על קדושה, ומעתה דבר גדול השמיענו המדרש:

ט׳ולפי האמור י"ל שזה עצמו הוא פתיחה טובה לענין הפרשה דכתיב ויקחו לי תרומה, כי הלשון לקיחה ולשון קיחה אף שהם שתי גזירות פתרון אחד להם כברש"י לקמן כ"ט א', והיינו דהנה כבר הגדנו למה הוצרך לנדבת המשכן כל עיקר, ולמה לא הי' כמו בהלוחות שהראהו השי"ת למשה מחצב של סנפורין בתוך אהלו, והגדנו טעמים בזה, וי"ל עוד הטעם כי לעומת גדלות הענין שיהי' אלקית שורה על דברים גשמים לא הי' אפשר שיזכו ישראל לזה מצד זכותם, אלא כמו שזכו לתורה מצד הבריחה מדברים ההיפוך לתורה, כן הי' הענין בהמשכן שבטבע כל איש מונח האהבה שלו בהונו ורכושו, והנה ישראל הביאו כל הנדבה שהי' עולה להון עצום מאד מאד בשני בקרים, והי' מרבים עוד להביא מדי העבודה למלאכה עד שהוצרך להכריז איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, הרי שברחו מאהבת הונם ורכושם ומסרוהו לשמים, ע"כ זכו לעומתם לאהבה רבה מאד לאלקית גדול מאד, וזכו להמשכן שתוכו רצוף אהבה כברש"י שיר השירים, והוא דומיא דזכו לתורה, ושע"כ נקראת לקח טוב משום דזכו רק מפני הבריחה מדבר ההיפוך לו, והוא מדה הנוהגת תמיד ושע"כ הזהיר הכתוב שלא יעזבו את בחי' המקח דהיינו הבריחה מדבר ההיפוך כנ"ל, כן הוא ענין המשכן שזכו מפאת הבריחה מאהבת הונם ורכושם ומסרו את כל הון ביתם באהבת אלקית, עד שבערך אהבת אלקית, לא הי' תופס מקום כלל אהבת ההון והרכוש, ע"כ זכו לעומתם שישרה כבוד ה' אצלם תוכו רצוף אהבה ובין שדי ילין:

י׳ונראה שגם זה מדה הנוהגת תמיד, שבודאי לאו לכל אדם הי' המשכן בשוה, ואין ערך הרגש וההתפעלות אלקית שהי' לגדולי ישראל כערך שהי' לפשוטי ישראל, שגדולי ישראל משם היו שואבין רוה"ק והשגות גדולות מאד מה שלא זכו לזה כל ישראל הפשוטים, כי הכל הי' לפי מסת הבריחה מכל עניני עוה"ז, וע"כ כמו שהתורה נקראת לקח כן כתב בהמשכן לשון קיחה, שהיא לעולם כמסת הקיחה, היינו הבריחה מאהבה וקניני עוה"ז:

י״אולפי האמור יתפרש לנו הכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, דלכאורה אינו מובן למה שינה מלקרותו משכן כמ"ש להלן ואת המשכן תעשה עשר יריעות, ועשית את הקרשים למשכן, דהנה בש"ס ריש עירובין משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן, ובמג"ע שהם שני ההין שבשם הוי' ב"ה וב"ש, ואימא אוזיפת לברתא מנהא, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דמקדש נקרא מצד ישראל שהם מתקדשים ונבדלים מהחומריות והיא דיבוק ישראל באביהן שבשמים ממטה למעלה, ומשכן נקרא מצד השי"ת ששוכן בתוך עמו ישראל, והוא הדיבוק ממעלה למטה, והי' מקום ההוא מקום חיבור ממטה למעלה וממעלה למטה, ע"כ נקרא בשני השמות ודפח"ח:

י״בולפי דרכינו הנ"ל ימתקו הדברים עוד יותר, שכל עצמו של זכות ישראל שהי' להם בהמשכן לא הי' בשביל מצות ומעש"ט שלהן, אלא מה שהתקדשו וברחו מאהבת ההון והרכוש וכן לעולם מהנאות וכסופין דהאי עלמא, כי מחמת גדלות ענין נכבד הזה אי אפשר הי' לישראל לזכות בו מצד מעשיהם הטובים אלא מחמת הבריחה והקדושה, ע"כ מצד ישראל אי אפשר לקרותו אלא מקדש:

י״גומעתה הכתוב מבואר ועשו לי מקדש, היינו שעשיית ישראל וחלקם בו הוא רק הענין מקדש, ואינו דומה לשאר מקומות המדברין מגוף עשיית האומנין שהם התכוונו שישכון כבוד ה' בישראל ואין בידם וברשותם כוונת ישראל שהתקדשו, ע"כ קרא אותם שם יי משכן, אבל כאן שמדבר מהנדבה אין לישראל חלק בו אלא הענין מקדש, וזהו ועשו לי מקדש שישראל יעשו בחי' המקדש שבו, ושכנתי בתוכם שאנכי אעשה בו בחינת המשכן, אבל ישראל אין בכח מעשיהם הטובים שימשכו את בחי' המשכן, אלא בחי' מקדש לבד:

י״דולפי האמור יתבארו יתר דברי המדרש הנצבים פתח דברינו, יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב ואין בו כסף וכו' ומונה והולך ארבעה דברים זהב וכסף שדות וכרמים וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד דזהב הוא יראה כסף הוא אהבה, ואף אנו נאמר דשדות הוא לתבואה הוא בחינת החכמה כאמרם ז"ל אין התינוק יכול לקרות אבא עד שיטעם טעם דגן, וכרמים ליין הוא בינה כידוע, והיינו דכל הנעשה בחיוב היינו מצוות ומעש"ט הם מושכין קדושה באותו ענין לבד, כי יש מצוות שסגולתם להמשיך אהבה, ויש מצוות שסגולתם להמשיך יראה, ויש חכמה ויש בינה כידוע, אבל מה שזוכה אדם ע"י שלילה היינו שבורח מחיצוניות, אם הוא בורח מהחיצוניות בכלל היינו באשר הוא חיצוניות ואינו מחשב על פרטות של דבר, בא לעומתו נמי בקדושה כלליות, היינו כל מה שהוא מסטרא דקדושה, ודומה לזה פרשנו הא דאמרו ז"ל כל המקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפילה עליו מעה"כ כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, היינו שבקרבן עולה ממשיכין אור העולה, ובמנחה ממשיכין אור המנחה, וזהו הפירוש שכר עולה בידו היינו שאין בידו אלא אור זה לבד, אבל מי שדעתו שפלה עליו שהוא אין לו בחיוב כלום, רק בשלילה שאינו יש ונפרד לעצמו בזה נקבצו באו כל האורות יחדיו וזוכה לקדושה כללית ומעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, כן נמי בתורה שאין זוכין לה מפאת זכות מעש"ט שהוא ממשיך אור האלקי בתורה אלא מחמת השלילה היינו הבריחה מחיצוניות זה זוכה בכל האורות יחדיו חכמה בינה אהבה יראה [ועדה"א ידוע שארבעת אלה הם ד' פרשיות שבשל ראש ותפארת ישראל מניח, וידוע שתורה היא מדת התפארתן:

ט״וובדוגמא זו י"ל במשכן שישראל זוכין מצד הבריחה כנ"ל נכלל בו ארבעה אלה חכמה ובינה יראה ואהבה, חכמה כי באמצעות המנורה משפיע השי"ת חכמה בישראל כאמרם ז"ל הרוצה להחכים ידרים וסימנך מנורה בדרום, ובכלל משם היו שואבין רוה"ק, בינה כמ"ש הביאני אל בית היין וברש"י אוהל מועד ששם תנו פרטי' וביאורי' של תורה ויין הוא בחי' בינה כנ"ל ע"כ פרטי' ובאורי' של תורה נרמז ביין כידוע מההפרש שבין חכמה לבינה, יראה ידוע מענין פרשת הקהל דכתיב ויראו את ה' אלקיכם, וביהושע (כ"ב כ"ה) כתיב והשביתו בניכם את בנינו [שלא יניחום לעלות לשילה] לבלתי ירא את ה', ועי' בסידור הרב ז"ל בהערה לתיקון חצות, אהבה מפורש תוכו רצוף אהבה וכתיב הביאני אל בית היין שהביאנו לעיל פירש"י שקאי על אוהל מועד וסיומא דקרא ודגלו עלי אהבה, וכידוע מענין הכרובים שהיו מעורין זה בזה:

ט״זועוד במדרש הנצב פתח דברינו יש לך אדם לוקח מקח ובנ"א אינם יודעים מהו אלא משכר הסרסור נתוודע מה לקח כך התורה אין אדם יודע מהו אלא משכר שלקח משה שנא' ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו, ומובן עם דברינו הנ"ל שהתורה שאנו משיגים הוא רק לבוש התורה, אבל פנימית התורה היא מרוממת מאד ואורייתא וקב"ה כולא חד, ולזכות לפנימית התורה שהיא אלקית א"א אלא ע"י הריחוק והבריחה מדבר שהיא להיפוך, והנה האלקית אינה נראה ולא נודע מהו כשם שא"א לידע מהו הקב"ה, אבל משכר הסרסור שלקח משה קירון עור פנים בפועל נודע שפנימית התורה היא אור פני מלך חיים:

י״זוזה עצמו הוא סיום דברי המדרש כביכול נמכרתי עמה היינו שבתוך תורה הנגלית שהיא לבוש התורה נטמן בה האלקית שא"א לזכות אלא בבחי' לקיחה כנ"ל, וזהו כביכול נמכרתי עמה ולא בתורת מתנה לבד אלא בבחי' לקיחה כמ"ש לקחתי מתנות באדם בלקיחה נתנה לו כנ"ל:

י״חונראה לפי מה שבארנו דברי המדרש הנ"ל יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב ואין בו כסף וכו' שיש הפרש בין מה שאדם זוכה וממשיך במעשיו הטובים שזה נקרא בחיוב שאין לו בו אלא ענין זה שהמשיך, אבל הזוכה בשביל הבריחה מחיצוניות ונקרא בשלילה, וכשם שהבריחה היא מכללית החיצוניות כן זוכין לעומתה בקדושה כללית, יובן ההפרש בין שבת ליו"ט, שיו"ט ממשיכין הקדושה בחיוב, היינו בפסח במצות שבפסח, פסח מצה מרור כבזוה"ק ח"ג (רפ"ו.) מצה בה מזמנים לשבעה יומין דפסח [ובודאי ליל ראשון מזמנין בפסח מצה ומרור] לשבעה יומין דסוכות מזמנים בשבעה מיני וכו', וכידוע פסח באהבת חסד דרגא דאברהם שבועות דרגא דיעקב ר"ה יומא דדינא דרגא דיצחק יוהכ"פ דרגא דמשה סוכות דרגא דאהרן, ר"ח דרגא דדוד, א"כ אין זוכין אלא דרגא זו שהמשיך אבל שבת פירושו שביתה והוא שם של שלילה ששובת ומבדיל עצמו מימי חול, דבאמת לפי רוממות שבת שהיא מעין עוה"ב א"א לזכות בו בחיוב היינו ע"י מצות ומעש"ט להמשיך את השבת אלא בשלילה היינו מחמת הבריחה מימי חול כמו שהגדנו זה כבר, שכמו עוה"ב לרגלי רוממותו א"א לזכות בו אלא ע"י שבורח מטנופי דהאי עלמא, וכבמדרש ריש פ' חקת העוה"ב מעוה"ז, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם רבו הקדוש הרי"ם זצללה"ה מגור שהפי' לעומת שמתרחק מעוה"ז, כן שבת שהיא מעין עוה"ב זוכין לה נמי רק ע"י השביתה והריחוק מימי חול ע"כ זוכין לקדושה כללית, וכבזוה"ק דשבת היא כללא דאורייתא, וכמו שאנו אומרים בזמירות זכרו תורת משה במצות שבת גרוסה, וזהו שאיתא במהר"ל ששבת לבדו היא כנגד כל המועדים כולם יחד, והטעם י"ל כנ"ל, ובודאי שאין כולם זוכין בשוה אלא כל אחד כפי מסת התרחקו מימי חול, וכמו שאין כולם זוכין בשוה לתורה וכן להמשכן, וכן לעוה"ב שכל צדיק יש לו מדור לפי כבודו, וכן בשבת לפי מסת שטרח בע"ש יש בכחו לפשוט א"ע מימי חול לגמרי עד שתהי' באמת כאלו כל מלאכתך עשוי', שלאו כל מוחא סביל דא, ולפי מסת שהוא מפשיט א"ע ובורח ממנו זוכין לאור של שבת, אבל מ"מ מה שזוכין הוא קדושה כללית כנ"ל:

י״טולפי האמור יתיישב לנו מה דקשה למה צריך להקדים שבת למלאכת המשכן לומר דאינו דוחה שבת, מה ס"ד דנדחה, והרי לקרבנות הקבוע להם זמן צריכין קרא דבמועדו לומר שדוחין, ממילא במלאכת המשכן דלא כתיב קרא להתירא, משמע ממילא דלא דחי, וליכא למימר אי לא כתיב קרא לאיסורא הוי ילפינן מקרבנות להתירא, דשאני מלאכת המשכן דלא קבוע להו זמן, ואפי' לאחר שנגמר הי' מונח מקופל שלשה חדשים מכ"ה בכסליו עד אחד בניסן, ועוד לדעת רש"י והרמב"ם דכל עצמו של המשכן הוא צורך לקרבנות, א"כ משכן בערך קרבנות הו"ל מכשירין דלעולם לא דחי, ועוד מדאיצטריך קרא לקרבנות הקבועים להם זמן דדחי ש"מ דמשכן לא דחי:

כ׳אך לפי דרכינו הנ"ל יש לומר דשאני קרבנות שאין בהם אלא ענין פרטי כהנ"ל דהמקריב עולה שכר עולה בידו ותו לא, וע"כ אי לאו דכתיב במועדו, לא הי' דוחה ענין פרטי לשבת דהיא כללי כנ"ל, אבל משכן שבא מכח ההיפוך ובשלילה כנ"ל שזוכין לכל האורות יחד, הי' ס"ד דדחי, ע"כ הוצרך קרא דלא דחי:

כ״אבזוה"ק (קכ"ו.) שלהי פרשת משפטים בפסוק ויגש משה לבדו אל ה' ובההוא שעתא אתבשרו למהוי בינייהו מקדשא כד"א ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ויש להבין דפסוק זה נאמר בפרשת ואל משה אמר עלה אל ה' וברש"י פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות בד' בחודש, ואפי' לדעת הרמב"ן שהי' באותו יום של מ"ת, מ"מ הי' קודם עלייתו להר לקבל הלוחות והרי לדברי כולם ציווי מלאכת המשכן לא הי' אלא בהר כמ"ש ככל אשר אתה מראה בהר:

כ״בונראה דהנה בזוה"ק ריש פ' רקהל (קצ"ב.) ת"ח מה כתיב בקדמיתא (שמות כ״ה:ב׳) מאת כל איש אשר ידבנו לבו לאכללא כלא בגין דבעא קב"ה למעבד עובדא דמשכנא מכל סטרין במוחא וקליפה ובגין דהוו אינון ערב רב בגווייהו אתמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו לאכללא לון בינייהו דישראל דאינון מוחא וכלהו אתפקדו לבתר מטא לזיני' ואתו אינון ערב רב ועבדו ית עגלא ומטא אבתרייהו אינון דמיתו וגרמו לון לישראל מותא וקטולא אמר הקב"ה מכאן ולהלאה עובדא דמשכנא לא יהא אלא מסטרא דישראל בלחודייהו מיד ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו' וכתיב בתרי' קחו מאתכם תרומה לה' מאתכם דייקא ולא כקדמייתא וכו' עכ"ל, ויש להבין מאחר דעובדא דמשכנא הי' מתבעי למעבד מכל סטרין במוחא וקליפה, ומשמע דכך צריך להיות, במה נתקן אח"כ שהי' מסטרא דישראל בלחודייהו, הלא לא הי' במוחא וקליפה, ומ"ש דבראשית הי' צ"ל במוחא וקליפה ואח"כ נשתנה שדי במוחא לבד, ואף כי אין לנו עסק בנסתרות, מ"מ כל פטפוטי דאורייתא טבין:

כ״גונראה דהנה במד"ר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת זהב זו בבל וכו' וכסף זו מדי וכו' נחושת זו יון, אבל ברזל אין כתיב כאן לא במקדש ולא במשכן למה שנמשל בו אדום הרשעה וכו', ויש להבין מה עבידתייהו דמלכיות הכא שהרי אין להאומות שום מקום בהמשכן, ואינו דומה למקדש שהי' רשאין ליקרב עד החיל, אבל במשכן כלל כלל לא, ונראה דהנה בתנחומא ועורות אלים מאדמים זו אדום, ואמרנו לפרש דלא פליגי הרבה והתנחומא, דהנה בויק"ר דגמל שפן ארנבת מקבילים לשלש מלכיות הראשונות והחזיר למלכות רביעית, והנה גמל שפן ארנבת סימן טהרה אחד שיש בהן הוא מבפנים שהן מעלה גרה מורה ששורשם בקדושה [כי כל דבר מוכרח שיהי' לו שורש בקדושה ואלמלא כן לא הי' חי] היא בפנימיותן, אבל חזיר סימן טהרה שלו הוא מבחוץ שהוא מפרים פרסה והיא גרה לא יגר מורה שבפנימיותו הוא כולו רע ושורשו בקדושה הוא רק בחיצוניותו, וע"כ לעתיד לא יהי' שריד לבית עשו, ויובן עפ"מ שהגיד הבעש"ט ז"ל שהא דאמרו ז"ל שעתיד הקב"ה להוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאים בה ורשעים נדונין בה, היינו משום דחמה היא מלך הנבראים וכשיוציא חמה מנרתיקה ותשאר ערום בלי לבוש כך יהיו כל הנבראים שתחתי', שישארו ערום בלי לבוש, ואז יתראה כל דבר כמו שהוא באמת בלי כחל ובלי שרק, וע"כ הצדיקים שבעצם הם טובים ואם יש בהם מעט רע הוא רק במקרה וכמו לבוש להם, ע"כ אז כשתסתלק הלבוש ושארו כולו טוב, אבל הרשעים הם בהיפוך שעצמם רע ומעט טוב שנמצא בהם הוא במקרה ולבוש להם, וע"כ כשיתערטלו מהלבוש יתראה שאין בהם אלא רק רע, וזהו צדיקים מתרפאים בה ורשעים נידונים בה ודפח"ח, וע"כ שלש מלכיות הראשונות שמעט טוב ושורשם בקדושה הוא בפנימיותם, ואף שיתערטלו מ"מ ישאר שורשם בקדושה שהוא בפנימיותם, אבל עשו שבפנימיותו הוא כולו רע [ואף שהיו בו נשמות קדושות כידוע, מינן הוו אלא היו בשבי' אצלו, ובסוד כי ציד בפיו שהגיד הרה"ק המגיד ז"ל מראוונע שנשמות קדושות שהיו בו הי' רק בפיו עכ"ד, והכתוב קראם ציד, כי בצידה היו אצלו ונתבררו ממנו עד עת קץ] ושורשו בקדושה הי' רק בחיצוניותו, ע"כ כשיתערטל מחיצוניותו לא ישאר אצלו בפנימיותו שום שורש וענף, וע"כ לא יהי' שריד לבית עשו:

כ״דומעתה מיושב דלא פליגי הרבה ותנחומא, דודאי דוגמתם הנצרך למשכן הוא צד שורש הקדושה שבהם, וע"כ שלש הראשונות שצד הקדושה שבהם בפנימיותם וחלקם הפנימי שבהם נכנס לקדושה, וזהו זהב וכסף ונחושת שנצרך בפנימית המשכן, ובזה אין לעשו שום שייכות, שהרי אין לו בפנימיות קדושה של כלום, וזהו לא יהי' שריד לבית עשו היינו הפנימיות שבו שמכונה בשם בית, כי שדה הוא נגלה מורה על חיצוניות, ובית מורה על פנימיות, ומזה מיירי הרבה, אבל התנחומא מיירי מחיצוניות של עשו שרק לעתיד יתערטל מלבושו, אבל בזמה"ז שעודנו לבושו עליו ובלבושו יש לו שורש בקדושה זה נתקבל גם למשכן, ובודאי מעט קדושה שהי' לו בחיצוניות ישאר ממנו גם לעתיד אחר שיתלבן ויזדכך כמו קליפה שומר לפרי, וע"כ נעשה בו נמי לבוש וכיסוי למשכן בחיצוניות והיא המכסה עורות אלים מאדמים:

כ״הוממוצא דברים אלו שצד ושורש הקדושה שיש בהאומות נתקבל להמשכן, ובודאי הכוונה שבאמצעות שורש זה שנתקבל להמשכן יהי' מקום לכל האומות להמשך אחר הקדושה שיתקנו מעשיהם להתקיים בהם פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ ואמרו ז"ל כהנים לוים וישראלים לא כתיב אלא כל אפסי ארץ, ובזה מבואר מה עבידתייהו דמלכיות במשכן:

כ״וולפי האמור יתיישב לנו דברי זוה"ק ח"ג (רכ"א.) דכד נפקו ישראל ממצרים בעא קוב"ה למעבד לון בארעא כמלאכין קדישין לעילא בעא למבני לון ביתא קדישא ולנחתא לי' מגו שמי' רקיעין ולנטעא לון לישראל נציבא קדישא כגוונא דדיוקנא לעילא הה"ד תביאמו ותטעמו בהר נחלתך באן אתר במכון לשבתך פעלת ה' בההוא דפעלתא אנת ה' ולא אחרא מכון לשבתך פעלת ה' דא בית ראשון מקדש ה' כוננו ידיך דא בית שני ותרווייהו אמנותא דקב"ה אינון ומדארגיזו קמי' במדברא מיתו ואכנס לון קב"ה לבנייהו בארעא וביתא אתבני ע"י דב"נ ובגין כך לא אתקיים וכו' ועד כאן בניינא קדמאה דקב"ה לא הוה בעלמא ולזימנא דאתי כתיב בונה ירושלים ה' איהו ולא אחרא ובניינא דא אנן מחכאן ולא בניינא דב"נ דלית בי' קיומא כלל, בית ראשון ובית שני יחית לון קב"ה כחדא מלעילא כו' ועד כאן לא הוה בעלמא דאפי' קרתא דירושלים לא ליהוי אומנתא דב"נ דכתיב ואני אהי' לה חומת אש סביב וגו' אי לקרתא כתיב הכי כ"ש ביתא דאיהו דיורא דילי' ועובדא דא הוי אתחזי למיהוי ברישא כד נפקי ישראל ממצרים ואסתלק עד לסוף יומין בפורקנא בתראה עכ"ל:

כ״זויש בכאן שאלה ציווי מלאכת המשכן שהי' מקמי דארגיזו קמי' במדברא שלשיטת זוה"ק ציווי מלאכת המשכן הי' קודם חטא העגל, למה נצטוו כל עיקר על מלאכת המשכן ולא ירד להם משכן של אש מן השמים, ואין לומר מפני שהיו עתידין לחטוא, הלוא באשר הוא שם כתיב ואין דנין את האדם על חטא העתיד לעשות, ולא עוד אלא שזה הי' כעין גזירה שמוכרחים לחטוא, כי בלא"ה אין מקום להציווי כלל:

כ״חאך לפי דרכינו הנ"ל י"ל עפ"י דברי הרח"ו דבנפשות אין לאוה"ע שום שייכות לישראל אלא בגופין באשר כולם טבועים בחותם של אדה"ר יש להם שייכות לישראל, ולפי"ז י"ל באשר הכוונה לקבל גם כל האומנת ולהמשיכם שיכנעו להקדושה, אם הי' יורד משכן של אש שהי' כולו רוחני לא הי' לאוה"ע שום שייכות אליו, ע"כ נתבקש שיהי' המשכן גשמי של זהב וכסף ונחושת, ובגשמית שוב יש גם לאוה"ע שייכות אליו, וכבמדרש הנ"ל זהב זה בבל וכו', והכוונה במקדש ה' כוננו ידיך הי' על בהמ"ק שיבנה בא"י, וכמ"ש מקודם תביאמו ותטעמו בהר נחלתך ברישא ואח"כ מכון לשבתך פעלת וגו', אבל במדבר גם מעיקרא לא היתה הכוונה אלא משכן גשמי:

כ״טוי"ל דהא דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ובש"ס ריש עירובין מקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש, מ"מ מדשני קרא בדיבורא וכתב בכאן מקדש מורה שרמז על בהמ"ק שיבנה בא"י שירד מן השמים, ובאם לא חטאו הי' נתקיים תיכף, ומחמת שגרם החטא, יתקיים זה הפסוק לעת"ל, ובזה מדוייק ושכנתי בתוכם שדקדקו המפרשים דהול"ל בתוכו דכתבו הכוונה, בתוך כל איש ואיש שיהי' בעצמו מעון לשכינה, וזה עדיין לא נתקיים אלא לעתיד א"כ קרא זה הוא לאו דווקא על תיכף אלא שהיא הבטחה לישראל שסוף כל סוף ישראל במעשיהם הטובים יזכו שיהי' מזה מקדש של אש שירד מן השמים, אבל אינו מדבר הכתוב מימי היותם במדבר שאז נתבקש דווקא משכן גשמי אפי' לא חטאו כנ"ל:

ל׳ולפי האמור יעלה בידינו טעם נכון על מה שקיבל מרע"ה את הערב רב, שלא הי' רצון של הקב"ה בכך, ומ"מ לא נאמר לו מפי הגבורה שלא יקבלום, וגם אחר שהי' לישראל כספחת בעור וכמה וכמה צרות סבלנו מהם, ובזוה"ק שכל הצרות שבאחרית הימים מהם היא, למה לא הרגיש מרע"ה שיותר טוב שלא יקבלום, ולפי דרכינו י"ל היות דישראל אחר מ"ת היו כמלאכים וכמ"ש אני אמרתי אלקים אתם, וגם גופם הי' מזדכך מאד עד שאז לא הי' לאוה"ע שום השתוות לישראל, ולא הי' אפשר שיהי' להם שייכות לישראל שיתמשכו להקדושה, ע"כ היתה עצת מרע"ה שטוב לקבל הע"ר שיהיו אמצעים בין ישראל לאוה"ע, שהע"ר לא פסקו זוהמתן ומ"מ הי' להם קצת ענין ישראל, ובאמצעותם יהי' מקום לאוה"ע להתקרב, ובאמת הי' זה עצה נכונה ראוי' למרע"ה שעי"ז שיכנעו כל העולם להקדושה יהי' גמר התיקון, וזה תאוות כל נפש, אך לא הי' רצונו של הקב"ה בכך, כי הכל גלוי וידוע לפניו שישראל לא ישארו באותה מעלה ויחזור הרע להתפשט בעולם וישראל יחזרו להתגשם, ואז שוב יהי' לאומה"ע להתקרב באמצעות ישראל לבד, כי שוב יש להם השתוות בגופם, ולא יהיו צריכין לאמצעות הע"ר, ומ"מ לא הי' הקב"ה אומר למרע"ה, שא"כ הי' מורה שישראל לא ישארו במעלתם ושוב היו מוכרחים להחטא, ומרע"ה באשר לא שיער מראש בהחטא הי' בפניו קבלת הע"ר לעצה טובה מאד:

ל״אומעתה מיושבים דברי הזוה"ק שהקשינו, דמאחר שהיתה הכוונה דעובדא דמשכנא יהי' מכל סטרין במוחא וקליפה, ושע"כ כתיב וכל איש אשר ידבנו לבו לכלול גם הע"ר, במה נתקן אח"כ שהי' מסטרא דישראל בלחודייהו, ולהנ"ל י"ל דמה שהוצרך שיהי' במוחא וקליפה הכוונה כדי שיהי' מקום לאומה"ע שבאמצעות הע"ר יתקרבו גם הם, אך כ"ז קודם החטא שהיו ישראל במעלה גדולה כמה"ש הוצרך לממוצע, אבל אחר החטא שישראל נפלו ממדריגתם שוב איננו נצרך לאמצעות הע"ר כלל:

ל״בוממוצא הדברים יבואו על נכון דברי זוה"ק הנצב פתח דברינו שעוד במאמר ונגש משה לבדו אל ה' באותו פרק נתבשרו למיהוי בינייהו מקדש כמ"ש ועשו לי מקדש והיינו דאיננו מדבר ממשכנא שבמדבר וגם לא ממקדש ראשון ושני אלא ממקדש העתיד שירד מן השמים, כמו שהגדנו לעיל דהאי ועשו לי מקדש עלי' קאי:

ל״גולפי דברינו אלה יש לקיים גם דברי הספורנו דמפרש דאם לא חטאו ישראל בעגל לא היו צריכין למקדש ומשכן והי' נתקיים בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך בלי אמצעות משכן וכליו, וכבר דחינו דבריו ממה שמצינו לעתיד אחר גמר התיקון יהי' לישראל בהמ"ק כמפורש ביחזקאל צורת הבית, וכן בישעי' אל בית אלקי יעקב וכתב עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים, ולדברינו הנ"ל י"ל שכוונתו על משכן וכלים גשמים, אבל המקדש של עתיד יהי' של אש ורוחני, זה איננו נחשב לממוצע אדרבה אז יתקיים ושכנתי בתוכם דייקא כנ"ל, כי הוא הולך בשיטת רש"י והמדרש שגם ציווי מלאכת המשכן הי' אחר מעשה העגל, אבל זולת מעשה העגל לא היו צריכין כלל למשכן עד בואם לארץ, ואז הי' נתקיים היעוד כמ"ש בזוה"ק שלהי משפטים כנ"ל שהכוונה על מקדש רוחני: