שם משמואל, ויקהל י׳Shem MiShmuel, Vayakhel 10
א׳ויק"פ ופרה שנת תרע"ז
1
ב׳במדרש פ' י"ט יהי לבי תמים בחוקיך זה חוקת הפסח וחוקת פרה אדומה למה ששניהן דומין זה לזה בזה נאמר זאת חוקת הפסח ובזה נאמר זאת חוקת התורה ואי אתה יודע איזה חוקה גדולה מזו, משל לשתי מטרונות דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת נראות שוות, מי גדולה מזו, אותה שחברתה מלוה אותה עד ביתה והולכת אחרי', כך בפסח נאמר חוקה ובפרה נאמר בה חוקה ומי גדולה הפרה שאוכלי הפסח צריכין לה, ויש להבין שלכאורה איפכא מסתברא דמשום דאוכלי הפסח צריכין לה מורה דפרה היא הכנה לפסח, א"כ פסח הוא התכלית והתכלית לעולם נכבד מהכנה:
2
ג׳ונראה לפרש דהנה יש להתבונן בענין טומאת המת, ובמה שפרה אדומה היא טהרה לטומאה זו, ויש לומר דהנה ידוע דצורת האדם ומהותו הוא לחבר את שני העולמות, עליונים ותחתונים, ואדם מספרו מ"ה כמספר שם הוי' במלואו במילוי אלפין, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דייק לה מש"ס ב"ק (ג':) דמבעה היינו אדם ע"ש אם תבעיון בעיו, והיא תסלה המחברת את העולמות, ותפלה היא לשון חיבור כידוע, ושם של דבר היא מהותו וצורתו, ומדקרי לאדם ע"ש התפלה שהיא החיבור הרי דזה צורתו ומהותו, עכ"ד, ובודאי לאו דווקא בתפלה לבד הוא תעודת החיבור, אלא כך הוא בכל מעשיו, דהאדם הוא מורכב מהעליונים ותחתונום, נפש מעליונים וגוף מתחתונים, ובמה שגופו מהתחתונים נמשך ונגרר אחר הנפש שמעליונים בזה עצמו הוא עושה פעולה בכל הבריאה להיות נמשך התחתון אחר העליון ממנו מסיפא דכל דרגין עד רישא דכל דרגין, וכן האדם מעותד להיות הולך ונמשך מדרגא לדרגא חלק הנקלה שבו אחר חלק הנכבד שבו להיות כמוהו, וע"כ לא הי' האדם מעותד למיתה, ואין הפי' שהי' נשאר לעולם בזה העולם הגשמי כי אין זה שבח, אלא הי' חלק הגוף נמשך אחר הנפש והי' עולה יחד עם עלות הנפש בלי פירוד, וכמו אליהו שעלה שמים וירד בגוף ונפש יחד, ומשלו בזה משל כמו מי שיש לו שתי משכנות בבית ובהעלי' רוצה עולה להעלי' רוצה יורד להבית, אך אדה"ר עשה היפוך תעודתו למשוך התחתון אחר העליון, אלא הניח דעתו של הקב"ה והלך אחר דעתו של נחש, ומשך חלק העליון אחר חלק התחתון, בזה הפסיק את חבל הכוסף להיות חלק התחתון שבו נמשך אחר העליון, וכאשר נתבקש חלק העליון שבו לעלות כמ"ש והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, בהכרח נעשה פירוד בין הדבקים, וחלק התחתון נשפל עוד למטה, וזהו ענין מיתה לשון השפלה ונפילה כבזוה"ק (י"ט.) ולעומת חלק העליון שיצא ממנו נשתאבו בו כחות הטומאה שהם להיפוך מחלק העליון שיצא ממנו, כי נפש של ישראל טהורה היא, וממקום עוז וחדוה ונהירו דאנפין ומקור החיים מוצאה, נשתאב בו דבר שהוא להיפוך דהיינו כחות הטומאה, וטומאה היא לשון טמטום כמו שדייקנו כבר מש"ס יומא עבירה מטמטמת לבו של האדם שנא' ונטמתם בם אל תקרי ונטמאתם בם אלא ונטמטם בם ומפלת על האדם טמטום הלב ומרה שחורה וחשוכין דאנפין והעדר חיות, וכמהות כחות הטומאה שנתהוו מחמת הפירוד גורמת נמי באיש הנוגע או הבא אל האוהל פירוד והפסק מהיות נמשך חלק התחתון אחר העליון, ומזה בא העדר חיות הקדושה ונפילה ומרה שחורה, ואף שאין אנו מרגישין כ"כ, הלא אנחנו מעודנו טמאי מתים ואנו דומים לאיש הנולד במרתף חשוך ולא ראה מאורות מימיו שנדמה לו שאין למעלה מחושך הזה, כך אין אנו מרגישין הפרש החיות ונהירו דאנפין שהוא באיש הטהור מטומאת מת, שנעדר מאיש הטמא בטומאת מת כמו אנחנו כולנו היום, ובזה יובן מ"ש הרח"ו בשער הקדושה שהעדר אפר הפרה גורם לנו העדר הנבואה וסילוק רוח הקודש, על היפוך ורוח נדיבה תסמכנו, שאין רוה"ק שורה אלא מתוך שמחה:
3
ד׳והנה בפסיקתא פ' י"ד פיסקא ואו בפסוק כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים וגו' ואף פרשה זו מזוקקת שבעתים יש בה מ"ט טהרות וכו' שבע פרות ושבע הזיות ושבעה כהנים טמאים ושבעה טהורים ושבעה כבוסים וכו', משמע מכאן שיש בפרה אדומה הכנה של שבעה פעמים שבעה שהם מ"ט למען תשרה עלי' ענין גבוה מאד נעלה משער החמשים, וכענין חג השבועות אחר מ"ט ימי ספירה, ויובל אחר שבע שמיטות, אך בזוה"ק ח"ג (ק"פ:) כל מלה דהאי פרה הוא בשער כבוסים וכו' והא איתמר מ"ט בגין דהוא שבע שני שמיטה ובת שבע אתקרי וע"ד כל עובדוי בשבע עכ"ל, והגם שאין לנו עסק בנסתרות מ"מ יש לפרש באופן שדברי המדרש ודברי הזוה"ק אחדים המה, והיינו עפ"י דברי זוה"ק ח"א (קנ"ד.) בענין לאה ורחל דלאה היא יובלא, ורחל היא שמיטה עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, וז"ל וע"ד אינון שבע שנין קדמאי אתכסיין דלא ידע בהו יעקב בגין דהוו דיובלא, ואינון דשמיטה אתגליין ובשמיטה דאתגליא פלח ליובלא דאתכסיא וכו' מכאן אוליפנא מגו דאתגליא אתי ב"נ לסתימאה ע"ש עוד באריכות, ולפי"ז יש לומר דכן נמי ענין פרה אדומה דבזוה"ק דהיא שבע שני שמיטה ובת שבע אתקרי, היינו בכוונת שמכוין הכהן בעשייתה היא כשמטה, ומגו דאתגליא אתי לסתימאה דהיא יובלא ששורה עלי' משער הנ' כנ"ל:
4
ה׳ולפי האמור יש לגעת בקצה המטה להבין איך היא מטהרת מטומאת מת, דהנה ידוע דטומאה אינה אלא באתגליא ובית הסתרים אינו מקבל טומאה ואינו מטמא, והטעם י"ל דכל התהוות ענין הטומאה היא מחמת הצמצום והעדר אור אלקי שהי' מוכרח למען יהי' העולם יכול להבראות ולא יתבטל במציאות, וכל ימי הבריאה היו שמים וארץ נמתחין והולכין, ופי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהיו מתגשמים ומתרחקים מהשורש, עכ"ד, ע"כ אין לכחות הטומאה שליטה אלא בנגלה שיצא לפועל בשבעת ימי בראשית, ולפי"ז יש לומר שאין להם שליטה אלא בעולם הטבע שמתייחס אחר עלמא דאתגליא והוא במספר שבעה כמספר ימי הבריאה שנחשבים שבעה ואף שביום השביעי לא נברא דבר מ"מ כל מה שהי' צריך לברוא בשביעי הוכפל בששי כברש"י] והיא עולם הטבע, אבל למעלה מהטבע שמתייחס לעלמא דאתכסיא אין לכחות הטומאה שום שליטה, וע"כ יש לומר היות פרה אדומה שהיא מושפעת מעלמא דאתכסיא כנ"ל יש בה כח ע"י הזאת מי חטאת לעשות את האדם אחר שישפיל עצמו כאזוב שיהי' לשעתו עכ"פ נמי מוגבה ומושפע מעלמא דאתכסיא, ואז בהכרח הטומאה פורחת ממנו, שאין לה אז שום מציאות, ואף לפי סדר הבריאה הטומאה אוטמת וסותמת מלקבל הארה מעולם העליון, מ"מ אחר שהוא מובה ומושפע למעלה מן הסדר, שמה אין להטומאה מציאות להיות סותמת, והוא כענין אמרם ז"ל בהא דכתיב וידי אדם מתחת כנפיהם אלו ידיו של הקב"ה שפרוסות מתחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה, מפני מדת הדין, והיינו כי לפי הסדר יש למדת הדין מקום לקטרג, אבל ידוע שתשובה קדמה לעולם והיא למעלה ממספר שבעת ימי בראשית ולמעלה מן הסדר ובכח התשובה מוגבה האדם ונשפע עליו כח למעלה מהסדר, ושם אין מגיע שום קטרוג, וזהו הרמז מתחת כנפי החיות לא לפי סדר העלי' אלא דרך דילוג וקפיצה, וזהו שבזוה"ק ח"א (קכ"ט.) זכאין מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא קריבין לגבי קב"ה מה דלא הוה הכי אפי' לצדיקים גמורים דאתקריבו לגבי קב"ה בכמה שנין וכו', כי צדיקים גמורים לעומת שהם הולכים ומזדככין ונפרד מהם הפסולת, זוכין לעומתו להתקרב לגבי קב"ה כפי מסת הזיכוך, אבל מאריהון דתשובה שמתקרבין למעלה מן הסדר ודרך דילוג, ואז כל החטאים ממילא פורחין מהם בפעם אחת, כי החטאים שהם בטבע ובסדר העולם אינם יכולים לעלות למעלה מהטבע וסדר העולם, ובהכרח נפרדים ממנו, וכן הוא נמי ענין טהרת מי חטאת, שמחמת השפלה כאזוב שורה עליו ענין מי חטאת ונשפע עליו כח שהוא מעלמא דאתכסיא ומגביהתו למעלה, ובהכרח הטומאה פורחת ממנו, ושם אין לה מציאות שתהי' בכחה להיות אוטמת וסותמת כנ"ל:
5
ו׳ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש ריש חקת אמ"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי על כל דבר ודבר שהי' אומר הקב"ה למשה אומר לו טומאתו וטהרתו כיון שהגיע לפ' אמור אל הכהנים א"ל משה רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו ולא השיבו, באותה שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפ' פרה אדומה א"ל הקב"ה וכו' זו טהרתו, והכל תמהו הלא פרה אדומה במרה נאמרה, ולהנ"ל י"ל דודאי עשיית פרה אדומה עוד במרה נאמרה, אבל לא נאמר אז סיומא דפרשה שיהי' מזין ומטהרין באפרה, שהרי עדיין לא נאמר להם כלל מענין שום טומאה, דאל"ה הו"ל להזכיר שנאמר להם פרשיות גדולות מאלה הכוללות כל דיני טומאה וטהרה וסדר טהרות שדיני' רבו כמו רבו, ובודאי לא יתכן שנאמר להם אז טומאת מת לבדה ולא שאר טומאות וטומאה היוצאה עליו מגופו דשכיחא טובא, אלא ודאי שלא נאמר להם אלא עשיית הפרה ולא הצורך שיש בה, והטעם שלא הודיעו אז הטומאה והטהרה יובן עפ"י דרכנו הנ"ל, כי הטהרה היא מחמת הגבהה וההשפעה על האדם מעלמא דאתכסיא, וכל זה יתכן רק אחר מ"ת שזכו ישראל אחר מ"ט ימי הספירה בחג השבועות, ואף שנפלו ממדריגה זו מחמת חטא העגל מ"מ נשאר אצלם רשימו שיהי' ביכולתם לקבל הזאה מפרה אדומה להיות מוגבה מושפע מעלמא דאתכסיא, אבל קודם מ"ת שלא היו עדיין בבחי' זו, לא הי' שייך לאמר להם ענין זה כלל, ואף שזכו לזה בליל פסח, זה הי' מצד השי"ת שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם, והם מצד עצמם לא הי' להם חלק בו, ואינו ענין עם קבלת ההארה ע"י הזאת פרה אדומה שהיא מצד ההשפלה כאזוב כנ"ל, ולענין כזה עדיין לא היו יכולים לצייר בנפשייהו כלל, ע"כ לא הודיעם לא הטומאה ולא הטהרה אלא עשייתה של פרה אדומה לבדה:
6
ז׳ובדוגמא זו הי' במצרים שהיו ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה, ולפי הסדר לא הי' אפשר לגאלם אלא שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם, היינו שהשפיע עליהם מעלמא דאתכסיא והגביה אותם למעלה דרך דילוג וקפיצה למעלה מהסדר, ואז בהכרח נפרדה מהם טומאת מצרים, וזהו שבזוה"ק בכמה מקומות דאדכר חמשין זמנין באורייתא יצי"מ לאחזאה דהאי יובלא אפיק לישראל ממצרים, כי יובל היא שער הנ' ששם אין לטומאת מצרים שום מציאות, ופרחה טומאתם מהם, וזהו ענין קרבן פסח שפירש"י שהוא לשון דילוג וקפיצה, והיינו שבשביל שנגבהו למעלה מן הסדר דרך דילוג וקפיצה למעלה מקום שאין לטומאה מציאות כלל פרחה טומאתם מהם, וזהו שבזוה"ק דאתדכו למיכל על פתורא דאביהון, שהי' להם זה הענין למקוה טהרה למיכל על פתורא דאביהן, כי בלתי טהרה זו ע"י דילוג וקפיצה א"א לזכות לפסח כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, מה גם למיסב עם המלך על שלחנו, וע"ז נאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים, היינו למעלה מהסדר והדרך, אלא בהתעופפת ברום רקיע דרך הנשר בשמים:
7
ח׳והנה בכל שנה כשהגיע פסח צריך נמי להיות דרך דילוג וקפיצה, אע"פ שאינם כדאי, וכידוע בספה"ק הארות הגדולות של ליל פסח למעלה מהסדר, וכל מה שזוכין ע"י הספירה וחג השבועות באין ליל פסח מאליהם, אלא שאח"כ נוטלין מהם וצריכין לזכות בהם ע"י הספירה אחת לאחת למצוא חשבון עד חג השבועות, אך התגלות אלקית שהי' בעת היציאה ממצרים חסר עתה בכל שנה, ומאין זוכין לכל אלה, ויש לומר שזהו ענין קריאת פרשת פרה אדומה קודם חודש, שפרשת פרה היא הגבהה למעלה כנ"ל להיות מושפע מעלמא דאתכסיא והטומאה והעונות פורחות מהם כנ"ל, וכמ"ש בהפטרה וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם, הנה שדימה את הטהרה מעבירות לטהרת מי חטאת, באשר ענין אחד להם:
8
ט׳ויש לומר שקצת מענין זה היא בכל מעלי שבתא, שישראל זוכין להארת שבת דרך דילוג וקפיצה אע"פ שאינם כדאי, מ"מ מרימין ומגביהים את נפשות ישראל וזה יש לפרש וינפש שמגביהין את הנפש למעלה, וכבר אמרנו שזה שרמזו ז"ל בהאי סבא דנקט תרי מדאני אסא ורהיט וכן אמרו ז"ל מפני שרץ ברשות, ויש לומר שזה הענין שקורין פרשת פרה בשבת מפני שבזה הם ענין אחד, ונסתייע ענין פרה אדומה משבת:
9
י׳ולפי האמור מובן הא דפרה גדולה מפסח, שהרי כל ענין הפסח נצמח מפאת ההגבהה למעלה ע"י פרשת פרה, מחמת זה אתדכי למיכל על פתירא דאביהן:
10
י״אויש לומר נמי שזהו הענין שהקדים משה בצואתו לישראל דבר נדבת המשכן את השבת, דהנה ישראל מחמת מעשה העגל היו נדכאים בעיני עצמם וענין נדבת המשכן שהי' נדרש שיהי' ברעותא דליבא עד התכלית ובתיות גדול ובנשיאות הלב בדרכי ה', מה שלא הי' בכחם מחמת שפלותם וחטאתם נגדם תמיד, ובזוה"ק שהי' מלאך המות עדיין משתכח ביני נשא ומשריתא דישראל בינייהו, לזה הקדים להם את השבת שהיא הגבהת הנפש דרך דילוג וקפיצה אע"פ שאינם כדאי ובאמצעות זה פרח כח הסט"א מהם ובאו להתנדב להמשכן, והוא כדמיון שהקדים פרה לפסח והבן:
11
י״ביש להתבונן למה נתאחרה פרשת פרה כ"כ בכתוב, שהרי בשני בניסן נשרפה הפרה ולמה נכתבה בסוף כל הפרשיות, שנאמרה עד שנת הארבעים [שממנה והלאה מתחילות הפרשיות שבשנת הארבעים, מיתת מרים, ומי מריבה וכו']:
12
י״גונראה דהנה ברש"י במדבר י"ח ח' משל למלך שנתן שדה לאוהבו ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין בא אחד וערער על השדה אמר המלך כל מי שירצה יבוא ויערער לנגדך הריני כותב וחותם ומעלה לך בערכאין אף כאן לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם, ובספרי ובתנדב"א מסיים בה שאמר אהרן לטובתי נשברה רגל פרתי, ויש להבין הרי גם על משה ערער כמ"ש ומדוע תתנשאו על קהל ה', פירש"י אם לקחת אתה מלכות וכו', וכמו שאמרו דתן ואבירם כי תשתרר עלינו גם השתרר, ולא מצינו שניתן למשה עבור זה מעלות נוספות:
13
י״דונראה דהנה הערעור על משה בודאי איננו על מה שנטל המלכות, שהרי בדין יש לו המלוכה על עם זה שהוציאם ממצרים ועשה להם נסים ונפלאות והוריד להם מן והעלה להם באר, וזנם ומפרנסם והוריד להם את התורה, ואין על עפר משלו, ולמי שייך כל חמדת ישראל יותר ממנו, ואין שייך עליו שום עירעור, אלא יש לומר שהעירעור הי' מה שהי' מלך וכהן ולוי יחדיו, שהם מדות מחולפין, ומזה שפט קרח שאין אחד מעכב על חבירו, והכוונה היתה לקרח להוכיח מזה שהוא גם הוא אע"פ שהוא לוי יכול להיות גם כהן, וזהו שאמרו דתן ואבירם כי תשתרר עלינו גם השתרר, ופי' הא"ע שררות רבות אתה ואחיך ולפי דרכנו הוא שררות רבות מתחלפין יחדיו ועל משה לבדו אמרו, וזהו שאמרו תשתרר בלשון יחיד, ולא תשתררו:
14
ט״ואך באמת טעה קרח בחשבונו דשאני משה דשקול ככל ישראל, והוא למעלה מכל הפכים ומכל המדות, ואין לומר עליו מדה מיוחדת, ומהותו אין לתאר אלא בשלילות, וזהו שמו שמורה על מהותו הוא משה מן המים משיתיהו, היינו נבדל מחומר כמ"ש מהר"ל, וע"כ הי' יכול להיות כהן ולוי ומלך יחדו, וזהו מה ששבת מתיחסת למשה כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, כי איתא במהר"ל ששבת היא מקבלת ככל המועדות כולם יחד, וידוע שהמועדות בזכות האבות ולכל אחד מדה מיוחדת, אבל שבת היא למעלה משום מדה ע"כ כוללת הכל, וזהו שאנו אומרים בזמירות צרורא דלעילא דביה חיי כולא ויתרבי חילא ותיסק עד רישא, שמפני שהוא כולל הכל הוא עולה למעלה ראש הכל:
15
ט״זוהנה מה שנאמר לאהרן הריני כותב וחותם ומעלה לך בערכאין, יש להתבונן בו ממ"נ להמאמין בנבואת משה לא שייך עוד עירעור, שהרי כתיב ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בנ"י לכהנו לי, ואם תרצה לומר שלא ישתנה לעולם באשר ניתן בברית מלח עולם הלוא ברש"י פ' בהעלותך שבכל מקום שנאמר לי קיים לעולם ולעולמו עולמים בכהנים הוא אומר וכהנו לי וכו', ואם לפרוט את הכ"ד מתנות כהונה הרי מפורשים בשאר מקומות, ולהאינו מאמין הרי גם בפרשה זו לא יאמין, א"כ למה יקרא פרשה זו כתובה וחתומה בערכאות, ונראה דהנה המזונות לכל נברא הוא לפי מהותו, הבהמה מזון שלה הוא עשב השדה, ואדם הוא מזונו לחם והפירות, וכמ"ש הרמב"ן בראשית א' כ"ט עיי"ש, והקטנים ביותר מזונותם הוא חלב, המלאכים נזונים מזון של מעלה, ואם יתחלפו המזונות את של זה לזה לא יהי' להם קיום, והנה מזונות אהרן ובניו ניתן להם משלחנו של הקב"ה כמ"ש בארצם לא תנחל וחלק לא יהי' לך בתוכם אני חלקך ונחלתך, ובספרי על שלחני אתה אוכל ועל שלחני אתה שותה, כי אינם דומים ללוים שחלקם הוא מעשר שהוא חולין גמור, אבל אהרן כל מאכלו הוא תרומה ותרומת מעשר שהוא קודש, וע"כ מזה עצמו מוכח קדושת הכהנים, כי מאכלם מעיד על מהותם, ואולי יצוייר שהם שוה לכל ישראל לא הי' אפשר להם להתקיים במזונות קודש לבד, ובמדרש פ' ל"ז א"ר יצחק משל לאוהבו של מלך שתיגרו ועשאו פרוטיקאטור שלא יהא זז מפלטין ואוכל מותריו של מלך כך אהרן הי' שוה לכל ישראל ועשאו הקב"ה כהן גדול ואמר לו ומן המקדש לא יצא ואכל מותריו של הקב"ה שנאמר והנותרת מן המנחה, והפי' היא שזה רבותא שכל מזונותיו אינם אלא מותריו של הקב"ה, וזה מעיד על כהונתו, וזה הכתיבה והחתימה והעלאה בערכאין, שמעתה א"א לשום איש להכחיש מעלת קדושתו, וזה לא הי' מבואר בכל הפרשיית שאין לו מזונות אחרים אלא קודש, אלא חידש זה בפרשה הזאת, וזהו שאמר אהרן לטובתי נשברה רגל פרתי, היינו שבאמת השיג מעלה זו מעתה מה שלא הי' לו מקודם, ואולי מקודם לכן לא הי' יכול להתקיים במאכל קודש לבד ובאמת שגם בפשיטות אינו מובן איך היו קיומם במאכלי קודש לבד בלתי מאכלי חולין כלל, ומה אכלו בימי טומאתם שא"א שלא הי' בהם ימי טומאת קרי וכדומה ונשותיהם נדות ויולדות, ואם כי לפעמים הי' להם דברים חולין, אבל א"א שיספיק להם, מי"ב שבמקדש לא הי' אלא עורות קדשי קדשים, ומי"ב שבגבולין לא הי' להם אלא ראשית הגז וזרוע ולחיים וקיבה ובכור האדם ובכור בהמה טהורה בעלת מום, ופטר חמור ושדה אחוזה ושדה החרם למכור ולקנות בהם מאכלי חולין, אבל אי אפשר לעשות מכמו אלה סדר קבוע להיות ניזון בהם בקביעות בעתות הטומאה, והכל היא דרך נס, וא"כ זה מעיד על כהונתם:
16
י״זולפי האמור שניתן לאהרן מעלות נוספות להיות מעידין על כהונתם, יש לומר שגם במשרע"ה כן, שכל העירעור עליו הי' מחמת שהוא כהן ולוי ומלך יחדיו, ניתנה לו מעלה שתהי' מעידה שהוא למעלה מכל הפכים ומכל המדות, והיינו דהנה מה שטעם פרה אדומה נעלם, הוא מחמת ששכל אדם א"א לו להשיג למעלה משורש נסמתו, כמ"ש ונשמת ש' תבינם, וידוע דכל דברים העליונים אינם משיגים מה שלמעלה מהם וחיות הנושאות את הכסא אינם מכירים את
17
י״ח
18
י״ט<חסר<
19
כ׳
20
כ״א
21
כ״בומצינו להם שנתינת האפר קרוא קידוש, והשתמשו הרבה במס' פרה בלשון קידוש, דהנה ענין פרה שהוא לטהר ולהסיר ולסלק הטומאה, מתיחס לזה לשון טהור, אך אמרנו במאמר הראשון שלגודל כח של טומאת מת א"א לסלקו עד שמגביהין את הנטהר עד שיהא נשפע משער הנ', כמו שדברנו בזה באריכות, וזה הענין מתיחס לקודש כנ"ל:
22
כ״גויש לומר דקטרת נמי אף דמתיחס לטהור כנ"ל מ"מ הרי כתיב בה ממולח טהור קודש, ופירש"י טהור יהא וקודש יהא, היינו אף דעיקרו מתיחס לטהור כמ"ש קטרת הסמים טהור, והטעם שהוא לסלק הפסולת בעודו למטה, מ"מ הענין קישור שבו כנ"ל אף שאמרנו לעיל שהוא נמי מתיחס לטהור משום שהוא לפי מסת הנקיון, מ"מ אחר הקישור שוב נמשך ונגבה למעלה ע"י חבל הכוסף ובשביל זה מתיחם נמי לקודש:
23
כ״דבמדרש אמר הקב"ה לישראל בעוה"ז היתה רוחי נותנת בכם חכמה אבל לעת"ל רוחי מחי' אתכם שנאמר ונתתי רוחי בכם וחייתם, נראה לפרש דהנה ידוע דחיות האדם הוא תלוי בהלב, ויש לב חכם בימינו ולב כסיל בשמאלו, ושכל התורה שבאדם מלמדתו להועיל שכל החיות יהי' מונח בלב חכם שבימין, כמ"ש כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, וזה שבעוה"ז היתה רוחי נותנת בכם חכמה, וזולת החכמה שניתנה מהשמים הי' חיות האדם בגשמיות וטנופי דהאי עלמא, והי' נמשך אחר לב כסיל שבשמאלו, אך לעת"ל רוחי מחי' אתכם היינו כל החיות יהי' מחמת רוח הקודש, וע"כ אף בלתי הוראת השכל כל חיותו יהי' בקדושה ולא יהי' אלא לב אחד לשמים:
24
כ״הויש לומר שזהו ענין פרה אדומה, דהנה אפרה מתחלק לשלשה חלקים חלק אחד לטהר כל הטמאים, וחלק אחד בהר המשחה שכ"ג לפרות אחרות מקדשין הימנו, וחלק השלישי למשמרת, ובפיוט תכונה למשמרת עד נקוקים יקום, דהיינו לתחיית המתים, ונראה דזהו עיקר ענין הפרה שמושכת חיים ורגש הנפש ממקור העליון על הגופין האטומים בלי חיות והרגש, וזהו הטהרה מטומאת המת שהיא ענין טומטום ואוטם הלב, כמו שהארכנו במאמר הראשון, וזה עצמו הוא ענין תחיית המתים בפועל שתבוא רוח חיים בעצמות היבשות, וכמ"ש העצמות היבשות שמעו דבר ה' ומדברי רש"י יחזקאל ל"ו כ"ה מפורש דהא דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאו^תיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם שיהי' ממש זריקת מי חטאת, ואז יתקיים הכתוב ונתתי רוחי בכם וחייתם, וזה יהי' סיבה לתחיית המתים כדברי המדרש רוחי מחי' אתכם, ואפשר שמה שמטהרת בזה"ז הוא ענין אור חוזר מתחיית המתים שלעתיד:
25
כ״וולפי האמור יתפרשו דברי רש"י בשם ר"מ הדרשן שפרה היא כפרה על חטא העגל וכבמדרש תבוא אמו ותקנח הצואה, ולכאורה בלתי מובן שמפורש בש"ס ריש יומא כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם, לעשות זו מעשה פרה לכפר זו מעשה יו"כ, כולו קרא לא מתוקם בפרה, לכפר כתיב ופרה לאו לכפרה קאתי, ולהנ"ל יש לומר דהנה לולא חטא העגל הי' חירות ממלאך המות, ומחמת חטא העגל נתקלקל הענין וחזרו להיות מרמס למלאך המות, וע"כ תחיית המתים ושיתקיים ומחה ה' דמעה מעל כל פנים, בלתי אפשר עד שיתכפר לגמרי חטא העגל, וע"כ חלק השלישי שהוא למשמרת שפירש"י שהוא כנגד חטא העגל ששמור לדורות, זהו כפרה שיהי' על חטא העגל לגמרי אז בתחיית המתים, וזהו כוונת הפייטן תכונה למשמרת עד נקוקים יקום, אבל עשיית הפרה בזה"ז לאו לכפרה קאתי עדיין שהרי חטא העגל עדיין לא נתכפר, והכפרה תהי' רק אז בתחיית המתים ובחלק השלישי, ובזה זכינו לטעם שחלק השלישי מכל פרה ופרה נשאר למשמרת, ולא די להניח מאחת, כי הא דאמרן שאז יהי' כל פרה כפרה על חטא העגל, ואפשר עוד לומר שאז יהי' הכפרה חלה למפרע בשעת עשיי', ובשביל זה גם עתה יש אור חוזר מאז ומטהרת טמאים, וע"כ נצרך שיהי' חלק ממנה עדיין קיים, דבלא"ה א"א להכפרה לחול למפרע, וכענין דבש"ס שבועות אכלה כולה אין נשאלין עלי':
26