שם משמואל, ויקהל י״אShem MiShmuel, Vayakhel 11
א׳ויק"פ וחודש שנת תרע"ח
1
ב׳והי' לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה, וברש"י מפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ד' ימים מה שלא צוה כן בפסח דורות הי' ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא הי' בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו שנא' ואת ערום וערי' ונתן שתי מצוות דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה שנאמר מתבוססת בדמיך בשני דמים וכו' ושהיו שטופים בע"ז אמר להם משכו וקחו לכם משכו ידיכם מע"ז, וקחו לכם צאן של מצוה עכ"ל:
2
ג׳ויש להבין למה לא אמר להם להמול תיכף בר"ח ושערל אסור בפסח והמתין עם אמירת פרשה זו עד י"ד בניסן, וכמו שהוצרך שיתעסקו בפסח ד' ימים מקודם כדי שיהיו ראוים להגאל, אלמא דלא סגי לי' מצוות הפסח עצמה שנעשית בי"ד, אלא נתבקש ההתעסקות מקודם, וההכנה למצוה כל אותן הימים, א"כ במצוות מילה נמי, ועכ"פ הי' צריך לומר להם הפרשה למען יכינו לבבם למצוות מילה ויהיו טרודים בה, ועוד למה באמת לא ימולו תיכף כי כבר נצטוו על המילה מאאע"ה והיו עוברים בכל יום בעשה, מצד הסברא הי' למצוות מילה דין קדומה למען שיהיו כל אותן הימים מקיימים עשה דמילה, ולמה שתק להם והמתין מלומר להם עד י"ד ימים לחודש:
3
ד׳ונראה דהנה מה שנתבקש מהם אותן שתי מצוות כדי שיהיו ראוין להגאל ולא מצוה אחרת, כבר הגדנו בטעמו של דבר, מחמת כי אין בכל מ"ע של תורה שיהי' בביטולן כרת אלא פסח ומילה, וידועין דברי הרמב"ם במסכת אבות דמעונשן של עבירות נלמד שכר המצוות שהוא להיפוך, וע"כ כמו שבביטול מצוות פסח ומילה ענוש כרת, מובן דבקיום מצות פסח ומילה נעשה מקושר בהשי"ת היפוך כרת שהוא כענף הנכרת מאילן מקום חיותו:
4
ה׳והא דצריכי תרווייהו אף דבשביל ביטול אחת מהנה ענוש כרת ממילא בקיום אחת מהם נעשה מקושר, הטעם עפ"י דברי רש"י ריש פ' ויחי כיון שנפטר יעק"א נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, ואף דכל זמן שיוסף הי' קיים או אחד מהשבטים, וי"א אחד מיורדי מצרים לא הי' שיעבוד, היינו שיעבוד הגוף בגשמיות, אבל שיעבוד הנפשיי ברוחניות נתהוה תיכף כשנפטר יעקאע"ה, והיינו שנסתם עיניהם ולבם של ישראל, עיניהם הוא כינוי להשכל, ולבם הוא במדות שבלב, והם קליפת פרעה וקליפת מצרים, והיינו דבזוה"ק ח"א (ח"י.) דפרעה בקדושה הוא התגלות כל נהורין וכל בוצינין, ומובן דפרעה בטומאה הוא התגלות שכל מעוקם שהוא מחשיך וסותם את שכל הישר ומושך לע"ז שהיא טעות וחשכת השכל וקליפת מצרים אשר בשר חמורים בשרם ערות הארץ מושך לתאוה רעה הנטוע בלב, וע"כ למען יהיו ראויין לגאולת השכל וגאולת הלב היפוך סתימת עיניהם ולבם של ישראל, צריכי לשתי מצוות אלו פסח ומילה, פסח הוא היפוך כח פרעה המושך לע"ז כברש"י הנ"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, מילה היא היפוך כח מצרים המושך לערוה, והיינו דבשביל שתי מצוות אלו נקשרו באביהן שבשמים בשכל ובמדות שבלב, וזהו שבפסיקתא סימן ואו אחותי שנתאחו לי בשתי מצוות בדם פסח ובדם מילה, ונתאחו הוא מלשון חיבור היפוך הכרת, וזה הוציאם משיעבוד מצרים בפועל כענין הקדש שמוציא מידי שיעבוד:
5
ו׳והנה בפסיקתא סימן ד' ד"א שלח אורך ואמיתך זה משה ואהרן שע"י שלח הקב"ה אורה לישראל ונגאלו ממצרים אימתי בחודש הזה לכם, ובביאור פירש שלח הקב"ה אורה מה שיצאו ממצרים כדאמרינן בהגדה ומאפילה לאור גדול עכ"ל, ואחר המחילה מכ"ג זצ"ל נראה דלא יצא ידי חובת ביאור, דמלבד מה שאין הלשון סובל, דלא קאמר שהם יצאו לאור אלא דהאור בא להם, עוד אינו נכון, דלדידי' היינו האורה היינו הגאולה ולמה כפל לומר שלח הקב"ה אורה ונגאלו ממצרים, ולא עוד אלא דהקדים הא דשלח אורה להא דנגאלו ממצרים, ואיפכא הול"ל נגאלו ממצרים ושלח אורה, והי' משמע מאפילה לאורה, ועוד מה זה דמסיים אימתי בחודש הזה לכם למה הוסיף תיבת לכם שאין לו שום ענין בכאן והול"ל בחודש הזה:
6
ז׳אשר ע"כ נראה לפרש דהנה ידוע דענין יצי"מ הי' מעין בריאת העולם כמבואר במדרשים, וע"כ כמו בבריאת האדם כתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי', כדוגמא זו הי' ביצי"מ שדיבור משה לישראל את פרשת החודש הזה לכם הי' הפחת חיים בקרב ישראל, ותחת אשר עד אז היו עיניהם סתומים מצרת השיעביד וכענין שכתוב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, שנראה הפירוש קוצר רוח ברוחניות ועבודה קשה בגשמיות, בדיבור מרע"ה שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו [את פרשת הפסח] ניתן בהם חיים חדשים, והתעוררו לתחי' ונפקחו עיניהם, וכמו שהגדנו לעיל שמצות הפסח היא לעומת כח רע של פרעה שמחשיך את העינים ושמושך לע"ז, כן נמי הי' מאמר פרשת הפסח מאיר את העינים מתוך החושך, ומעתה יתפרשו דברי הפסיקתא בטוב שעל ידיהם שלח הקב"ה אורה לישראל, היינו פרשת החודש הזה לכם שנאמרה ע"י משה ואהרן, ואח"כ נגאלו לגמרי על ידיהם ממצרים, ואתיא הדברים כסדרן, וזה שמסיים אימתי, היינו אימתי שלח הקב"ה אורה לישראל ע"י [דלהא דנגאלו ממצרים לא שייך לשאול אימתי דזיל קרי בי רב הוא, דבט"ו לחודש נגאלו] בחודש הזה לכם היינו בפרשה של החודש הזה לכם:
7
ח׳ומצד הסברא י"ל דכמו דבפסח שנקשרו ישראל באביהן שבשמים בבחי' השכל והמוח, הי' פרשת הפסח להם לאור השכל והעינים להאיר את החושך ולסלק את סתימת השכל והמוח, כן נמי דבמילה שנקשרו ישראל באביהן שבשמים בבחי' הלב, היתה פרשת מילה הא דערל אסור בפסח, הפחת חיים חדשים בלב ישראל לסלק את סתימת הלב, כמו דבפרשת פסח סילק סתימת העינים:
8
ט׳ונראה עוד לומר דאלמלי סילוק הסתימה ע"י אמירת הפרשיות, לא הי' אפשר לישראל לעשות הפסח ולהמול, וכענין שלא שמעו אל משה מאז מקוצר רוח ומעבודה קשה, כי בעוד השכל והלב סתום, ועוד שנשתאבו בהן כחות רעות כדבעינן למימר לקמן, לא הי' בכחם לעשות מעשה פסח ומילה בפועל:
9
י׳והנה הא דנסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד מאז שנפטר יעקאע"ה, אף כי לכאורה נראה ששתי הסתימות הם בסגנון אחד, זה מכח פרעה וזה מכח מצרים כנ"ל, מ"מ כשנדקדק בדבר נראה ששונים המה, דהנה המוח והשכל שהוא מן העליונים בעצמו הוא חלק טוב ונוטה לצד הטוב, ואף שמצוייר בלתי קבלת הארה עליונה מהשמים, מ"מ היא נוטה מעצמה לצד הטוב, כי כל נמצא נמשך לשורשו כמו שטבע האש להתלהב למעלה ליסוד האש, וע"כ כח פרעה שהי' סותם בפני השכל לבל יקבל הארה עליונה עדיין לא פעל כ"כ לרעה, אבל מ"מ באשר נשאר השכל ריק ומסולק מהארה עליונה שוב נדבקו בו כחות הטומאה, וכענין טומאת המת לפי טעם זוה"ק הידוע, וכחות טומאה אלו שנשתאבו בהשכל הם בלבלו אותו והטעו אותו ומשכוהו לע"ז, אך הסתימה שבפני הלב פעל לרע בעצם, כי הלב ממנו תוצאות כחות הנפש הצומחת שהיא מן התחתונים וטבעה מצד עצמה נוטה ונמשך לחיות חיי בשרים ולהתענג בטנופי דהאי עלמא, וליתר מדות הרעות כי נמשך לשורשו כמו אבן כשהיא באויר השמים נמשכת למטה ונופלת לארץ היפוך טבע האש שמתלהב ועולה למעלה וליסודו יסוד האש והאבן נמשך למטה ליסודו יסוד העפר, כן טבע הלב מצד עצמה נמשך למטה, אלא שהשכל והאורות עליונות מלמדו להועיל שלא יתמשך אחר טבעו, וכאשר יצוייר שלילת הארה עליונה או הארת השכל, עלול הלב מצד עצמו לרדת שחת ולצעוד למלך בלהות, וע"כ כאשר כח מצרים סתם בפני הלב שלא תקבל הארה עליונה שוב מצד עצמה טומאתה בשולי', ושוב טומאת וערות מצרים מצאו להם כר נרחב כי מצא מין את מינו וניעור:
10
י״אוהיוצא לנו מכל דברינו אלה כי השכל והמוח אחר הסתימה של כח פרעה הי' כעין טומאת מת או כמו מת עצמו, שאף שהיא אבי אבות הטומאה מ"מ אינה נחשבת כטומאה יוצאה עליו מגופו שיש בו חומרא לענין שילוח מתנות ולענין טומאה דחוי' בציבור, אבל הלב אחר הסתימה של כח מצרים ונחשב כטומאה היוצאה עליו מגופו, וזהו שאמרנו ששונים המה טומאת השכל שנמשך מכח סתימת פרעה, מטומאת הלב שנמשך מכח הסתימה של מצרים הצד השוה שבהם שמכח הסתימה שנסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד נמשך עליהם טומאת מצרים, וזה שבמדרש פרשה ג' שאמר הקב"ה למשה לך אמור להם לישראל מה מצורע מטמא אף המצריים מטמאין אתכם:
11
י״בוהנה לעיל הגדנו דבדיבור מרע"ה את הפרשיות לישראל הי' הפחת רוח חיים חדשים בישראל, מעין בריאת אדה"ר דכתיב בו ויפח באפיו נשמת חיים, וזה הועיל לישראל לסלק סתימת השכל והלב, ומ"מ י"ל דהפחת רוח חיים בלב ישראל בעוד שהיו ישראל שרויים בטומאתם שהיו רחוקים מאד ממרע"ה, לא הי' אפשר, ויש להמשיל זה לדין המבואר בש"ע או"ח תקפ"ו סעיף י"ט הרחיק את השופר ונפח בו ותקע בו פסול כי האויר מפסיק בינו לבין השופר, כן הוא דברים היוצאים מן הלב שיכנסו בלב השומע צריך שיהי' הלבבות קרובים ומתאחדים והדברים ידועים בכתות הנפש:
12
י״גאך י"ל דהטומאה ששלטה בשכל של ישראל היתה כעין טומאת מת, וידוע שאפי' מת עצמו מותר ליכנוס למחנה לוי', כמ"ש ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו, ומרע"ה במחנה לוי' הי', וע"כ השכל של ישראל אז אף בעוד הטומאה רוחפת עליהם לא הי' רחוק ממחיצת מרע"ה, וע"כ יכול הי' לומר להם אז פרשת הפסח שהוא לתועלת השכל לסלק ממנו הסתימה, ולפי זה מובן שרק פרשת החודש הזה לכם הי' ביכולת מרע"ה לומר להם אז לסלק סתימת השכל ולהפיח בהשכל רוח חיים חדשים שיהי' בכחם להתעורר ולעשות הפסח, אבל פרשת המילה שערל אסור בפסח, שהוא להפיח רוח חיים חדשים בהלב עדיין לא הי' באפשר, שהרי טומאת הלב נחשבת טומאה יוצאה עליו מגופו והיו הלבבות רחוקים מאד ממרע"ה ולא הי' באפשר להפיח רוח חיים חדשים בהלבבות שיהי' אפשר לבוא לכלל מעשה בפועל להמול:
13
י״דאך אחר שלקחו הפסח בעשור לחודש, שהי' מסירת הנפש ממש כמ"ש הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, והי' השה קשור בכרעי המטה ד' ימים יום אחר יום ונשמע הדבר לכל המצריים, ובכל רגע היו צפויין עלי חרב מהמצריים, ובכל זאת מסרו נפשם לקיים מצוות ה', זה עצמו הי' מירוק ללבבות ישראל שהיו מלאים פחד במסירת נפשם, ומובן שמסירת הנפש היא היפוך מלהיות להוט אחר תאוות ותענוגים דטנופי דהאי עלמא, ע"כ אז בי"ד לחודש שנגמר המירוק וטהרת הלבבות, אז רק אז יכול להגיד להם פרשת המילה כנ"ל, ומעתה מיושב קושייתינו שבפתח דברינו והכל הי' בעתו ובזמנו:
14
ט״וולפי זה יש לפרש נמי ענין פרשתינו פ' ויקהל דלמה הזכיר כאן לשון ויקהל יותר מכל מקומות שבתורה שנאמר דיבור משה לישראל, ובזוה"ק יש טעם לזה, ולפי דרכינו יש עוד לומר, דהנה יש לדקדק למה הקדים להם שבת למלאכת המשכן, ובצוואה נאמרה פרשת שבת אחר מלאכת המשכן, והנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שנסתייע משבת שהיא רזא דאחד עכ"ד, וכבר פרשנו עפ"י דברי הזוה"ק והרמב"ן דהפרשיות כסדרן נאמרו והצוואה למשה היתה קודס מעשה העגל ודיבור מרע"ה לישראל אחריו, וע"כ אחר החטא לא היו ישראל ראויין למשכן אלא מצד הכלל ולא מצד הפרט, וע"כ הוצרך להסתייע משבת רזא דאחד, ולפי דרכינו הנ"ל יש עוד לומר דהנה כתיב קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', וכל המפרשים נתקשו בלשון יביאה את תרומת ה', יביא הול"ל ולא יביאה, ופרשנו שעיקר שבח הנדבה היא שלא ירגיש במעשיו שום רבותא ושבח לעצמו, אלא כעין שכתוב כי ממך הכל ומידך נתנו לך, והיינו שגם את כח נדיבת לבו יחזיר להשי"ת, היינו לידע היטב שגם נדיבת הלב זה מתת אלקים הוא, וא"כ כך שיעור הכתוב "יביאה" קאי על נדיבת הלב יביא לה' בצירוף התרומה "ואת" פירושו עם, וזה "את תרומת ה'":
15
ט״זוהנה נדבה באופן זה איננה דבר נקל, ולולא שמרע"ה הכניס זה ללבם במאמר הפרשה לא הי' בכחם לנדב באופן זה, אבל מרע"ה ששכינה מדברת מתוך גרונו הכניס זה ללבם, אבל אז היו ישראל רחוקים ממדריגת משה כמ"ש ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה, וברש"י שאמר מנודה לרב מנודה לתלמיד, ודבר זה נהג מיום רדתו מן ההר ממחרת יוהכ"פ עד שהוקם המשכן, וא"כ לא הי' אפשר שדיבורו של משה שיצא מן הלב יכנוס ללבם באופן זה מפאת ריחוק שביניהם כנ"ל בדברינו, ע"כ נסתייע בזה שעשאם קהלה אחת להיותם כאיש אחד, ועוד זאת שהגיד להם פרשת השבת שהיא רזא דאחד, וכנ"י ביום השבת לעולם נרצים, ובמדרש "שחורה אני" כל ימות השבת "ונאוה" בשבת, וכלל ישראל בשבת לעולם עומדים במדריגה יותר עליונה, ואפי' יחידים נמי ואפי' ע"ה אימת שבת עליו ומכ"ש כנס"י, וע"כ אז הי' דיבורו של משה חודר ביותר לתוך נקודת לבבם לעוררם לנדבה באופן הנ"ל:
16
י״זונראה דזה נשאר לדורות שביום השבת שהלבבות הם במדריגה יותר עליונה היא זמן שיכנס בהם דברי תורה ביותר הן מפי סופרים והן מפי ספרים, כי השפעת התורה באמצעות מרע"ה היא תמיד כדאיתא בספה"ק בהא דלשון הש"ס משה שפיר קאמרת, ואולי זה הוא טעם אמרם ז"ל מכלל דבחודש ושבת איבעי להו למיזל להקביל פני רבו, ובבעה"ט רמז דבשבתות וימים טובים נקהלים לשמוע הדרשה, והכל מטעם הנ"ל:
17
י״חהחודש הזה לכם ראש חדשים וגו', הנה בכאן נצטוינו על קידוש חדשים ועיבור השנים, ונכללו בפרשה אחת עם מצוות הפסח, ויש להבין למה נכלל זה בפרשה אחת, דלכאורה אין זה תלוי בזה, דאפי' אם לא הי' נמסר לנו קידוש החדשים ועיבור השנים אלא הי' מתנהג עפ"י החשבון כמו מאדה"ר עד אז נמי הי' יכול להיות מצות הפסח בי"ד לחודש שהוא לפי החשבון, וכבר דברנו מזה:
18
י״טונראה עוד לומר דהנה פסח הוא לשון דילוג, כברש"י משום שהי' הקב"ה מדלג מבתי ישראל לבתי מצרים להרוג את בכוריהם וישראל אמצעי נמלט, וי"ל עוד בטעמו של דבר, היות ידוע שישראל היו אז במ"ט שערי טומאה, ובפעם אחת נתעלו בדרגין עלאין לישב על פתורא דמלכא, והוא דרך דילוג למעלה מן הסדר, וכענין ובאלקי אדלג שור, וזה נשאר לדורות שבליל פסח זוכין להארות גדולות מאד שלא לפי הסדר כידוע בדברי חכמי האמת זצ"ל:
19
כ׳אך יש להבין איך אפשר זה בעוה"ז עולם הטבע שמתנהג עפ"י הסדר וכבש"ס פ"ב דמגילה מה זמנם למפרע לא, וכן זה היום עשה ה' עיי"ש, וי"ל דבאשר ישראל הם למעלה מן הטבע וסדר המערכת, דלפי סדר המערכת הי' אאע"ה עקר שאינו ראוי להוליד ע"כ אינו פועל בהם סדר המערכת באשר הם למעלה, וכבמדרש בראשית פרשה מ"ד ויוצא אותו החוצה העלה אותו למעלה מכפת הרקיע וכו' אמר ר' לוי עד דסנדלא ברגל דרום כובא וכל מי שהוא נתוי למטה מהם הוא מתיירא מהם אבל את שאת נתון למעלה מהם דיישם, ונראה שזה עצמו היא ענין קידוש חדשים ועיבור שנים שנמסר לישראל, ובמדרש למה אמר חדשיכם לפי שהחדשים מתנה הם לישראל, והיינו שסדר הזמנים נמסר להם ואינם תחת סדר הזמנים אלא הם ברשות ישראל, וכבירושלמי כשנמלכו ב"ד ועיברו את השנה בתולי' חוזרין:
20
כ״אולפי האמור מובן דכל ענין הפסח הוא משום שנמסר הזמן ברשות ישראל, ואלו יצוייר שמתנהג סדר הזמנים לפי החשבון לא הי' אפשר לישראל לעשות את הפסח, וע"כ הקדים למצוות הפסח מצוות קידוש חדשים ועיבור השנים:
21
כ״בונראה דזה עצמו הוא ענין בעלי תשובה, כבזוה"ק ח"א (קכ"ט.) זכאין אינון מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ברגעא חדא קריבין לגבי קב"ה מה דלא הוה הכי אפי' לצדיקים גמורים וכו', כי צדיקים גמורים צריכין להעלות גם את עולם הטבע וסדר הזמנים, וע"כ הם מתקרבין מיום ליום ומדרגא לדרגא בכדי שיעלו גם את סדר הזמנים אתם עמם, אבל מאריהון דתשובה מתקרבין דרך דילוג כנ"ל למעלה מן הסדר, ובזה יש לפרש דברי הש"ס שלהי פסחים (קי"ט.) וידי אדם מתחת כנפיהן אלו ידיו של הקב"ה שפרושות מתחת כנפי החיות כדי לקבל את בעלי תשובה מפני מדת הדין, והיינו שמתקרבין דרך דילוג למעלה מן הסדר:
22
כ״גולפי האמור יש לפרש דברי התנחומא דתשובה אינה נוהגת אלא בישראל, והדברים תמוהים דמפורש בכתוב תשובה בדור המבול שהאריך להם ק"כ שנה ואנשי נינוה עשו תשובה ונתקבלו, ולפי דברינו הנ"ל י"ל דזה הענין לקרב בע"ת דרך דילוג וקפיצה בשעתא חדא וברגעא חדא לדרגין גבוהים ורמים מדה ונוהגת רק בישראל שהם למעלה מסדר הזמנים אבל באומה"ע די אם נתקבלו שלא יענשו, אבל איך יעלו בפעם אחת לדרגין גבוהין שהם תחת הזמן וסדר המערכת:
23
כ״דנראה דשלשה רגלים שזכו ישראל הם לעומת שישראל מתקדשין במחשבה דיבור ומעשה, פסח הוא בשביל קדושת הדיבור וקדושת ברית המעור, שברית הלשון וברית המעור מכוונין, ובמדרש במצרים הייתי עמהם ונמצאת שלימה שנא' גן נעול אחותי כלה ושם י"ק מעיד עליהם שהם בני אבותיהם ואחת היתה ופרסמה הכתוב, וגם מצוות פסח ראשו על כרעיו ועל קרבו מורה על התאחדות כל רמ"ח אברים שבאדם לעבודה, וזכו לזה לעומת שלא פגמו בהא דכל רמ"ח אבריו מרגישין, והם הארבעה דברים שהיו בישראל שלא נחשדו על העריות ולא על לה"ר ולא שינו את שמם ולא שינו את לשונם, וע"כ זכו לשלימות כח הדיבור, וזהו פסח פה סח והלל המצרי, ובפייט מערבית של פסח יערב עליו שיחי בגין קרבן פסחי, ובהגדה וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור, היינו לתקן את בחינת הדיבור, שבכל ימי הגלות נתקיים בישראל נאלמתי דומי', ובזוה"ק שבחי' הדיבור יצאה מהגלות, וע"כ יו"ט של פסח בישראל הוא מקביל לקדושת הדיבור, וזה נשאר לדורות לעומת קדושת המעור והלשון שבישראל זוכין להארות יו"ט של פסח, וזה ענין השלשים יום קודם הפסח, להכין א"ע ולעשות תשובה ולקבל ע"ע להבא להיות זהיר בדברים אלו, וכאשר מקבלין על להבא שוב ע"ז נאמר חודש אשר ישועות בו מקיפות, וכבר הגדנו בשם כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שפירושו לשון חנוני מקיף עכ"ד, והיינו שמלוין לאדם ונותנין לו ההארות ביו"ט זה על סמך העתיד:
24
כ״השבועות שהוא זמן מתן תורתינו, והתורה נתונה להשכל והמחשבה והגיון של תורה הוא בלב כמ"ש והגות לבי תבונות, וכמו שמתפללין יהי' לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, אמרי פי הוא פסח והגיון לבי לפניך הוא שבועות, וכן לדורות זוכין להארות של יו"ט של שבועות בשביל קדושת המחשבה:
25
כ״וסוכות הוא יו"ט דתקיף במצוות מעשיות, סוכה לולב ערבה וניסוך המים, זוכין בשביל קדושת המעשה שבישראל:
26