שם משמואל, ויקהל י״בShem MiShmuel, Vayakhel 12
א׳ויקהל ושקלים שנת תרע"ט
1
ב׳בש"ס מגילה אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנינן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, וכבר דברנו בזה בכמה אנפי ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו:
2
ג׳והנה בענין מצות השקלים כבר דברו בו רבותינו ז"ל חדשים גם ישנים, ואפתח אנא פתחא לנפשאי מדברי הרמב"ם ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה עמד מ"ש מחמש סלעים של פדיון הבן שאם נתן חמש סלעים לחמשה כהנים בין בבת אחת בין בזאח"ז יצא, ונראה ליישב עפ"י דברי הגור ארי' ריש פ' תרומה כי מחצית השקל לקרבנות שהם עשר גרה הם לעומת עשרה כחות הנפש עכ"ד, והיינו שהוא קיבוץ עשרה כחות נפשו בפרט ועשרה אישי ישראל בכלל כבזוה"ק, והם ראשי אלפי ישראל, חכמים, נבונים, חסידים, גבורים, מארי תורה, חוזים, נביאים, צדיקים, בני מלכים, לעשות כולם אגודה אחת לעבוד עבודת ה', והיינו דבכל ניסן וניסן מתחיל התחדשות עבודת ישראל לאביהן שבשמים כתחילתם של ישראל שיצאו מבית עבדים להיות עבדי ה' ולא עבדי פרעה, וכלשון הכתוב ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, וע"כ נמי אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, ותרומת הלשכה כתחילתה, ובאשר התחדשות העבודה צריכה להיות ברגש הנפש והתלהבות וחיות הקודש והתרוממות הנפש כענין שהי' ביצי"מ שמסרו נפשם, כמ"ש הן נזבח את תועבת מצרים ולא יסקלונו, וגם אחר היציאה שהיו בהתרוממות הנפש, כמ"ש ובני ישראל יוצאים ביד רמה, וחיזוק גדול כענין אין חוזק כחסידות בתחילתו, ע"כ תקנו לזה את חודש אדר שבו קול דודי דופק על מיתרי לבב בני ישראל כאומר פתחי לי אחותי רעיתי וגו', כמו במצרים שכתוב קול דודי הנה זה בא, וברש"י נואש הייתי אומרת לגאולה עד תום ד' מאות שנה וכו', הנה זה עומד וגו' סבורה הייתי לישב עגונה עוד ימים רבים, והנה הוא הודיע שהי' עומד ומציץ מן חלונות השמים וגו', כן בכל שנה בחודש אדר שקודם ניסן נותנים מן השמים התעוררות חדשה בלב ישראל אפי' לאותם שהיו בכל השנה בבחי' שינה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שאדר קודם ניסן הוא כעין אלול קודם תשרי עכ"ד, והנה תשרי הוא זמן תפלה ותחנונים לשפוך את הנפש לפני אבינו שבשמים, ע"כ ענין אלול שקדום לו הוא זמן שנפתחין י"ג מכילין דרחמי וגם אלול כשמו מלשון אליל, היינו שפלות וכניעת הנפש להיות בעצמו כמו שאינו ראוי להיות נמצא כלל, אלא מחמת חסדי ה' הוא מרחם עלינו ופותח לנו שערי הרחמים, כן דוגמתו הוא אדר לפני ניסן, שניסן הוא זמן חידוש עבודה שנתבקש התאמצות הלב וחיות ורגש הנפש והתרוממות הנפש וחיזוק ידים, ע"כ באדר שקודם לי נותנין מן השמים בלב ישראל אומץ וחיזוק הלב ורגש קודש והתרוממות הנפש, אבל ידוע שכל דבר הניתן מן השמים צריכין להכין לו לבוש מעשה ופועל דמיוני, וכמו נשמה שהיא מעולם העליון א"א שתבוא לזה העולם אלא בלבוש גופני, וכן מלאכים הבאים לזה העולם מתלבשים בלבוש עוה"ז עד שיֵרָאו אף לעיני בשר, כבזוה"ק ח"ג (קנ"ב.) וכן הוא באלול שנפתחו י"ג מכילין דרחמי נתבקש מעשה ופעולה, וכבר אמרנו שהוא מה שהתקינו לתקוע בשופר ומרבים בתפלות ותחנונים, כן נמי להתעוררת הבאה באדם באדר צריכין למעשה ופעולה דוגמתה כענינה, והיינו השקלים עשר גרה שמרומז לעשרה כחות הנפש מקובצים, שהיא קיבוץ פרטי, וכולם מתקבצין בלשכה רומז לקיבוץ כללי לצורך קרבנות ציבור, וכל קיבוץ יש לו חיזוק וקיום, כבמדרש בתנחומא נצבים כדמיון אגודה של קנים דקין שאחת אחת לבדה משתברת בנקל וכשהן אגודה א"א להשבר, וגם כל שבציבור יש בו חיות יותר, וכמו שבא בדבריהם ז"ל דרך רמז שאין חטאת ציבור מתה, מפני שאין מיתה בציבור, וכמו ששם חודש אלול מורה על ענינו כנ"ל, כן מורה שם חודש אדר על ענינו כבש"ס ביצה (ט"ו.) הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר, וברש"י כלומר שאדר לשון קיום וחוזק, ועוד בש"ס שם מאי אידרא דקיימא לדרי דרי, וכשמו של החודש כן הוא שמסוגל לחיות וחיזוק, כמו שבטבע אז מתחיל התחדשות הפריחה והצמיחה, כן הוא מסוגל לחידוש חיות רוחניות, ע"כ תקנו בו את נתינת השקלים:
3
ד׳ונראה שזהו דוגמת מלאכת המשכן דכתיב ויקהל משה את כל עדת ישראל וגו' והקדים להם שבת לציווי מלאכת המשכן, והיינו מפני שהיו אז ישראל בשפלות הנפש מאד ונחשלים מחמת עון העגל שהי' נגד פניהם ואמרו בגוים שלא יוסף הקב"ה לגור עמהם כבמדרש ובפייט יום ב' של פסח, יוקשים כהתעו זה במעשה העגל, רבים עלצו ופצו אין ישועתה לסגל, ועוד שם קול צפצפה יונת אלם איך בי יבחר בקול ענות אשר שמעתי חג לה' מחר, הרי שגם ישראל לא האמינו בעצמם, ונפלו פניהם של ישראל וכמעט מתייאשים, ובבחי' זו בלתי אפשר הי' לגשת למלאכת המשכן שהיתה נתבקשת שמחה והתרוממות הנפש ונשיאות הלב, היתה עצת מרע"ה תחילה שהקהילם ולעשותם אגודה אחת, ואז ממילא ישיגו חיות ורגשת הנפש וחיזוק ואומץ הלב לגשת אל המלאכה לעשות אותה, וכמו שמצינו להבדיל בדור הפלגה הן עם אחד ושפה אחת לכולם וגו' ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, מכ"ש בעבודת ה' שהיא מעצמה נותנת חיים לעושיהם שבהתאחדם יחד לא יבצר מהם שום דבר ויתרוממו נפשם וינשאו לבם, ולצורך התאחדם יחד הקדים להם מצוות שבת, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הטעם משום דשבת הוא רזא דאחד עכ"ד, ולפי דרכינו יש להוסיף ולומר דשבת הוא יומא דנשמתא, וכמו נשמה שמחי' את הגוף ומאחדו ומרוממתו, וכמו שבשבת בראשית כתיב ויכלו השמים והארץ, וכבר פרשנו הלשון ויכלו שנעשה מכל הבריאה כלל אחד כמו נשמה בגוף שמבלעדה אין האברים כלולים, והיא עושה את כולם כלל אחד, כן הוא דוגמתו בכל שבת יומא דנשמתא מאחד ומחי' את האדם ומרוממתו ומנשא את לבו, וזהו שאנו אומרים טועמי' חיים זכו, ובמדרש בעוה"ז היתה רוחי נותנת בכם חכמה אבל לעת"ל רוחי מחי' אתכם שנא' ונתתי רוחי בכם וחייתם, ובודאי אין הפי' חיים פשוטים שגם בעוה"ז אין מי שיחי' בלעדו, אלא הפי' חיות הקודש ורוממות הנפש, והיינו שבעוה"ז המעורב טוב ורע וצריכין לברר, וזהו ע"י רוח החכמה הניתן באדם שיכיר וידע יתרון האור מן החושך [ועד"ה הוא כלשון הזוה"ק דבחכמה אתברירו] וע"כ אין לומר רוחי מחי' אתכם, שלפעמים הברורים נעשו ע"י שבירת הלב וכניעת הנפש היפוך חיות ורוממות הנפש, אבל לעת"ל שבחינת הרע לא יהי' עוד במציאות, ולא יצטרך הבירור ע"י שבירת הלב וכניעת הנפש, יהי' רוח ה' מחי' אותנו להיות תמיד בחיות הקודש והתרוממות הנפש ששים ושמחים לעשות רצון אבינו שבשמים, והנה בשבת בורר אסור, והוא מעין עוה"ב, וכל בחי' הרע ערקין ומתטמרין גו נוקבא דתהומא רבא וכמאן דליתנייהו דמי, ע"כ אנו אומרים צוחין אף עקתין בטילין ושביתין, וע"כ יוצדק לומר שגם בשבת רוחי מחי' אתכם וכדוגמת שעשה מרע"ה קודם ציווי מלאכת המשכן, כן הוא ענין השקלים באדר קודם חודש ניסן, ואולי מה"ט נמי מקדימין וקורין בשבת שלפני ר"ח אדר:
4
ה׳ולפי האמור יתבארו דברי הרמב"ם שהשקלים אינו נותנו בפעמים רבות ושניא דין השקלים מדין חמש סלעים של פדיון הבן, דהנה בטעם פדיון הבן שאיתא בחכמי האמת שהוא לפדותו מיד סט"א ע"י כהן איש החסד, שלכאורה בלתי מובן למה יהי' להסט"א שליטה על הבכור עד שיצטרך לפדותו ע"י איש החסד, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי ביצי"מ נתקדשו הבכורים כמ"ש הקדשתי אותם לי, אבל מחמת פגם חטא העגל [ אשר עדיין לא נטהרו ממנו כמ"ש וביום פקדי וגו'] נסתלקה מהם הקדושה, ושוב שורה במקום הקדושה כחות הסט"א כטעם הזוה"ק בטומאת מת, עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים דהנה בכור הוא ראשית וראשית הוא מעלה הכוללת הכל, וע"כ אלמלא שנדחו מחמת החטא העגל היו ראוין להיות כהנים ולוים [שמפורש, שקודם המשכן היתה עבודה בבכורות ומקריבין קרבנות, וכן נמי היו ראוין לעבודת לוי כמפורש שהתחלפו בלוים ומכלל דאם לא התחלפו היו הם ראוין לעבודת לוי] אף שידוע שהם קוים מתחלקים זה מקו הימין וזה מקו השמאל, וקרח שהי' לוי ובקש גם כהונה ראה מה עלתה בו, וכידוע בזוה"ק שזה הי' יסוד חטאתו, אלא מרע"ה שהי' גבוה ומרומם מכל הפכים הי' יכול להיות כהן ולוי יחד, ואיך הי' אפשר שיהיו הבכורים כהנים ולוים יחד, אך הוא הדבר מפני שהי' להם מדריגת הראשית שכולל הכל, וממילא מחמת חטא העגל ששרה בהם לעומתו כח סט"א הוא נמי כח כולל, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם טומאת מת העולה עד לרקיע אף שזהו ענין קדושה כמו רה"י שעולה עד לרקיע ורה"ר אינה תופסת אלא עד עשרה, הטעם מפני שהוא במקום נשמה הקדושה שנתרוקנה ע"כ היא תופסת את מקומה, כן נמי י"ל בענין כח כולל, וע"כ כל עוד שלא נתקן לגמרי חטא העגל אי אפשר להבכורים להשיג כח כללי, כי גם זה תקח סט"א שיש לה שליטה באמצעות קו השמאל שהוא נכלל בהתכללות, וכידוע בשערי אורה שכל משכנם במצר קו השמאל שבקדושה, ע"כ אין עצה לפדות בכל מיני הקדשות בעולם, אלא מיד הכהן דווקא שהוא איש החסד לבד:
5
ו׳ולפי האמור יובן החילוק שבין השקלים לחמש סלעים של פדיון הבן, שהשקלים באשר כל ענינם הוא התאחדות עשרה כחות הנפש בפרט ועשרה סוגי ישראל בכלל לעשות מהכל הגמוניא אחת להתחיל בעבודה בחיות הקודש ורוממות הנפש, אם הי' נותנו בפעמים רבות הי' נשחת כל הכוונה, אך בפדיון הבן שאדרבה שאי אפשר בפדיון שאר הקדשות שיש בהם ענין התכללות אלא דווקא מכהן איש החסד שהוא מדה פרטית, ע"כ איננו נזקק ליתן בפעם אחת דווקא:
6
ז׳ומעתה שזכינו להפתיחה במצות השקלים, יתבאר ענין שקלי המן ומה שהקדים שקליהם לשקליו, דהנה ידוע כי שיעבוד מתייחס לחומר כאמרם ז"ל שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור, וישראל באשר הם פנימים ושכליים אין ראוי להם השעבוד אך מחמת שנתמשכו לחטאים שהם חיצוניות יצאו בגלות להשתעבד להאומות, ומ"מ באשר החטא הוא רק בחיצוניות והפנימיות שבהם לא נתקלקל ואפי' פושעי ישראל מלאים חרטות, כי הפנימיות שבהם מתעורר ותתפעם רוחם, ע"כ השעבוד שיש להאומות עליהם נמי הוא רק בחיצוניות, וכמו שאמרו חמו"ע לנבוכדנצר אם למסים וארנונות מלכא את וכו' אבל לא על הפנימית של ישראל באשר עודנה קיימת, וע"כ אף דאמרו ז"ל מלכותא דקטלי חד משיתא בעלמא לא מיענשי, זה אינו בישראל מאחר שאין עליהם שעבוד אלא בחיצוניותם, אין עליהם שעבוד ושליטה לקטלא שזה נוגע לפנימיותם, זולת כשהחטא גובר כ"כ עד שנגע לפנימית ועיקר החיות, אז יש להאומות שליטה עליהם ח"ו כעל יתר כל הגוים, וזה שאמר ירמי' זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך, לב הוא כינוי לפנימית:
7
ח׳והנה כתיב ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, ודרשו ז"ל שרפו ידיהם מן התורה, וענין רפו ידיהם הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שנגזר מלשון הכתוב ולא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים, היינו שהיו מסולקי החיות ולא האמינו בעצמם והיו כמתייאשים, וכבר פרשנו דבריו ז"ל שבאשר הבינו היטב איך צריכין להיות מזוככין לקבלת התורה, והם ראו א"ע רחוקים מאד ממצב כזה עד שהם במסע האחרון עד הר סיני נפלו פניהם והיו כמתייאשים, וזהו ענין שרפו ידיהם מן התורה, היינו תורה שעתידה להנתן להם בהר סיני התייאשו ממנה, וזה הי' חטא שלא בטחו בהש"י שהוא כל יכול, וכמו שבאמת כך הי' אפי' אחר החטא, ומלחמת עמלק שהקרם בדרך נמי כשעמדו על הר סיני פסקו זוהמתן, והנה מחמת סילוק החיות ורפיון ידים שהוא פגם בפנימיות בשביל זה עצמו שוב הי' לעמלק שליטה עליהם להוציאם מתחת כנפי הענן להריגה:
8
ט׳ונראה שזה עצמו הי' ענין המן זרע עמלק שאמר לאחשורוש ישנו עם אחד, ואמרו ז"ל ישנו מן המצות, והיינו שהם בבחי' שינה שלא נשאר אלא קיסטא דחיותא, והיינו מפני שהיו על סעודתו של אותו רשע שנעשתה בשביל שמטו שבעין שנין ולא איפרקי אמר תו לא מיפרקי, ובשביל זה עשה הסעודה, וישראל שהיו שמה הי' נראה כמודים לו והנם כמתיאשים מן הגאולה [ואף שאמרו ז"ל שנתחייבו מחמת שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר כבר הגדנו דהא והא איתנייהו וזה גרר את זה, כי גם ההשתחואה שבימי נבוכדנצר הי' נצמח מפאת מחלת היאוש] ע"כ כמו מאז שרפו ידיהם מן התורה, היינו פגם הפנימיות, בא עליהם עמלק, כן הי' בימי המן שמחמת פגם הפנימית בא עליהם המן ואמר לאחשורוש ישנו מן המצות, היינו מחמת שהם בבחי' שינה וסילוק עיקר החיות שלא נשאר בהם אלא קוסטא דחיותא, ע"כ יש רשות המלך עליהם אפי' להריגה כנ"ל דכל מלכותא דקטלי חד משיתא בעלמא לא מיענשי, ומאחר שנסתלק החיות שהוא הפנימית שלהם שוב ככל הגוים בית יהודה ח"ו, וזהו ענין השקלים ששקל המן על ישראל בזה נראה גודל רגש הנפש וחיות מצד הטומאה, שרצה לפזר הון עתק כזה עשרת אלפים ככר כסף ובכח זה רצה להתגבר על ישראל שראה אותם נעדרי החיות ובבחי' שינה, ע"כ רצה להתגבר עליהם בכח החיות וצד הטומאה:
9
י׳וזהו שאמרו ז"ל שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו כנ"ל בענין מצות השקלים שהיא התעוררות החיות ורוממות הנפש ורגש קודש והתחדשות אומץ וחיזוק הלב, ואף כי בעוה"ר בזמן הגלות אפס כסף שקלי כפורים, מ"מ איתא בתנחומא שאמר משה לפני הקב"ה רבש"ע משאני מת איני נזכר א"ל הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני כאלו אתה עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן וכו', ולשון זקיפת הראש היא התחזקות והתאמצות והתרוממות הנפש, היפוך כפיפת הקומה ושפלות וכניעת הנפש, ע"כ אף בעודם בגלות בכל שנה מתעורר חיות ישראל אף מי שהי' בבחי' שינה עד הנה, וע"כ נמי בימי המן אף שהיו בבחי' שינה כשהגיע אדר של כל שנה התעוררו מתרדימתם, וזהו שהקדים שקליהם היינו קריאת הפרשה באדר שהוא כאלו משה עומד וזוקף את ראשם, לשקלי המן שהי' בניסן, ובאשר באותו הפרק שבו ישראל להיות בהתרוממות הנפש ובחיות שוב לא הי' אז לאחשורוש שליטה עליהם למכרם להריגה:
10
י״אובודאי שזו המדה נוהגת לעולם גם בזה"ז וכל התגברות שונאי ישראל בענין הנוגע לפנימית להרוג ולאבד למכה ולחרפה הוא רק מפאת שהם בבחי' שינה והתורה והתפלה איננה בחיות והתרוממות הנפש ורגש קודש, וזש"ה לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו [כי דרשי ה' חיים הם לעושיהם] כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי וגו':
11
י״בבש"ס מגילה שהקדים הקב"ה לישראל רפואה למכה שנא' כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים, ובש"ס שם שפתחו פתחא להאי פרשתא מהריגת ושתי, מבואר שהריגת ושתי הי' פתיחת הפתח לכל ענין המגילה, וכמו בפשיטות שכל הנס בא ע"י אסתר שנכנסה למלכות במקום ושתי, והנה אמרו ז"ל ביום השביעי כטוב לב המלך ביין וגו' שנהרגה ושתי, ביום השביעי שבת הי', ובודאי לא הי' הדבר במקרה, אלא כמו שהקדים משה שבת למלאכת המשכן שמבואר הטעם במאמר הקדום משום דשבת היא רזא דאחד וחידוש חיים והתרוממות הנפש, כן התחלת הרפואה שקודם למכה שמבואר הסיבה במאמר הקדום הי' ביום השבת, שבו מתעורר החיות שזהו עצם הרפואה למכה כנ"ל:
12
י״גבירושלמי שקלים כל העובר על הפקודים ר' יהודה ור' נחמי' חד אמר כל דעבר בימא יתן וחרנא אמר כל דעבר על פיקודייא יתן, ובתוס' מנחות דלאדנים כל דעבר על פקודייא ולקרבנות כל דעבר בימא עכ"ד, ובטעמו של דבר י"ל עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה ענין האדנים שהם מלשון אדנות מורה על יראה וקבלת עול מלכות שמים שהוא ראשית הכל ויסוד הכל, וזה הי' יסוד המשכן, עכ"ד, וי"ל דענין קרבנות הוא כשמו מלשון קירוב, ובזוה"ק שהוא קירוב דרגין קדישין, ובודאי שהוא לעומת רעותא דליבא ודביקות אהבה של בעל הקרבן, כן הוא מקרב גם דרגין קדישין, היוצא לנו מדברינו אלה אשר שניא ענין השקלים לקרבנות מענין השקלים לאדנים, שזה לדביקות אהבה וזה ליראה וקבלת עומ"ש:
13
י״דוהנה בענין מנין ישראל במדבר כבר הגדנו הטעם שהי' צורך נסיעת ישראל במדבר הגדול והנורא מקום נחש שרף ועקרב משכן ס"ם וכל משירייתי', וישראל בעברם שמה הכניעוהו וכתתו את ראשו כמבואר בזוה"ק (קפ"ד.) והענין שהכניעוהו הגדנו מחמת שנפל עליו אימתה ופחד של המשכן וכליו וארון הקודש ודגלי ישראל וכענין שכתוב איומה כנדגלות, ובמדרש נדגלות הם דגלי ישראל במדבר לזה הי' בא המנין ברישא לחשיבות ישראל, כענין כל דבר שבמנין לא בטיל, ולעומת חשיבות ישראל הי' מטיל אימה ופחד על כחות המדבר שהם נגדיים להם, והנה כבר הגדנו במק"א בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכמסת שהאדם יש בו יראת שמים בה במדה כחות חיצונים יראים ממנו בל קרוב אליו עכ"ד, ממילא מובן שנסיעת ישראל במדבר לכתתא רישא דההוא סטרא הי' בבחי' יראה ועומ"ש, וע"כ נאמר במסעות בפ' בהעלותך לשון שמירה ושמרו את משמרת ה' ולא יסעו ועי' ספורנו שם:
14
ט״ווהנה בים אף דכתיב וייראו העם את ה', מ"מ הרי היו בתכלית האהבה ובדביקות עד ששרתה עליהם רוה"ק ואמרו שירה, והיו מראין באצבע ואמרו זה אלי ואנוהו:
15
ט״זוי"ל שכל ענין אהבה ודביקות שנוהג בישראל משם מוצאו, שזה הי' הפתח שנפתח לישראל היכל האהבה, ואף שחזר ונסתם מ"מ נשאר רשימה ממנו, ע"כ ביד ישראל להתעורר באהבה יותר בקל, מאשר להתעורר ביראה, ועי' בסידור הרב בתיקון חצות, וע"כ מהות ישראל נקרא ע"ש שעברו בים סוף כאמרם ז"ל שנקראו עברים עברו ים:
16
י״זומעתה מבואר דיחוס השקלים לקרבנות שהוא דביקות אהבה להא דעברו בים, ויחוס השקלים להאדנים שהיא יראה וקבלת עומ"ש למנין של ישראל במדבר:
17
י״חולפי האמור יתבארו המקראות שנאמרו בענין השקלים לקרבנות והשקלים להאדנים, עפימ"ש הרמב"ן דהשקלים לקרבנות הם מבן י"ג ומעלה ולהאדנים מבן עשרים ומעלה, והטעם י"ל כי ענין אהבה מתייחס בהיותו בן י"ג שנים כמספר אותיות אהבה, והיינו כי בהיות האיש בן י"ג מתחילים להתפעם כחות אהבה בתוך לבו אבל יראת ה' היא נצמחת מפאת השלמת הדעת, שלעומת גודל דעת האדם, כן תגדל בו היראה, וכבר הגדנו דברי הרה"ק הרבי ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא שהי' מתמה על הרב ראב"ע איך הי' יכול לחיות חמשה מינוטין מחמת יראת שמים לגודל חכמתו, וע"כ אמרו ז"ל ולמכור בנכסי אביו עד שיהי' בן עשרים, והדברים ידועין עוד למבינים, ע"כ לקרבנות שהוא מענין דביקות אהבה הוא מבן י"ג והשקלים להאדנים שהוא ענין יראה וקבלת עומ"ש הוא מבן עשרים:
18
י״טומעתה המקראות מבוארין, זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה', הנה במקרא זה לא התנה כלל שיהי' בן עשרים, אך בקרא תנין כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה', ולכאורה קרא יתירה הוא ולמה לא הזכיר בקרא קמא כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה, ולא הי' נצרך קרא תנין כלל, אך לפי האמור ניחא דקרא קמא מיירי לקרבנות והעובר על הפקודים כל דעבר בימא, ולזה א"צ להיות בן עשרים אלא בן י"ג, וקרא תנין מיירי להאדנים וכל דעבר על מניניא ע"כ התנה שיהי' בן עשרים:
19
כ׳ויעש את שמן המשחה קודש ואת קטורת הסמים טהור מעשה רוקח, ויש להבין דאידי ואידי קודש ואידי ואידי טהור וכמ"ש בקטורת להדיא ממולח טהור קודש, וברש"י טהור יהי' וקודש יהי':
20
כ״אונראה לפרש עפ"י דברי המדרש פ' אמור וילבש שאול את דוד מדיו וכתיב בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם כיון שהלבישו בגדיו וראה שעשויין לו וכו' הא למדת שאפי' יהא אדם קצר ונתמנה מלך נעשה ארוך כ"כ למה שבשעה שנמשח בשמן המשחה נעשה משובח מכל אחיו אמר דוד בשמן המשחה שנמשחתי בו אני שמח שנא' לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח, ונראה שזהו מפני שנעשה כברי' חדשה ונהפך ממה שהי' בתחילה וע"כ נשתנה גם הגוף, ומובן מאחר שכן הוא בגשמיות מכל שכן שכן הוא ברוחניות ונהפוך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, וע"כ הבשר אף שבא לעולם בתערובות טו"ר וכמ"ש ובחטא יחמתני אמי נמי ישכין לבטח, ע"כ שמן המשחה נקרא קודש שהוא מלה בגרמי', יש בו כח זה לפעול מדת אתהפכא, ונחשב כאלו אין כאן צד הרע כלל, אך קטורת היא מלשון קישור שמקשרת צד הטוב בשורשו, וממילא סטרא דרע נדחה משם, וע"כ עוצרת המגפה, ומ"מ נחשב שעדיין במציאות אלא דאתכפיא, והנה זה נקרא טהור וכמו טהרת הטמאים שהטומאה פורחת ממנו, אבל אין לומר שנהפך אלא דאתכפיא, ומעתה הכתוב מבואר:
21