שם משמואל, ויקהל ו׳Shem MiShmuel, Vayakhel 6
א׳ויק"פ ופרה שנת תרע"ד
1
ב׳במדרש פ' חקת אמ"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי על כל דבר ודבר שהי' אומר הקב"ה למשה אומר לו טומאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים אמר לו משה רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו לא השיבו באותה שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה אמר לו הקב"ה באותה שעה שאמרתי לך אמור אל הכהנים אמרת לי אם נטמא במה תהא טהרתו לא השבתיך זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, וכבר תמהו המפרשים הלא במרה עוד נאמר לו פרשת פרה אדומה, ואולי שם לא נאמר רק לעשות פרה אדומה, אבל לא לטהר באפרה, אך עדיין אינו מובן הלא טומאת המת כבר נזכרה בפרשת ויקרא לגבי קרבן עולה ויורד, ולמה לא שאל אז במה תהא טהרתו, וגם הלשון אם נטמא "זה" משמע דכל שאלתו הוא על כהן ובישראל ניחא לי', הלא אם לא ידע טהרת מי חטאת לא ידע נמי טהרת ישראל:
2
ג׳ונראה דכל לשון טומאה כבר אמרנו שהוא מלשון טמטום, והוא מדברי הש"ס יומא עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר ונטמאתם בם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמתם, פירש"י אוטמת וסותמת הלב מכל חכמה, הרי דלשון טומאה הוא אוטם הלב שלא יכנוס בו דבר חכמה והארת השכל, ויש לומר עוד שטומאת המת שהיא אבי אבות הטומאה היא אטימת השכל שלא יראה נכוחו, באופן ששאר טומאות הם טמטום הלב, וטומאת מת היא טמטום השכל, וכן מסתבר כי טעם הזוה"ק בטומאת מת מפני שלעומת נשמה המסתלקת שורה כח טומאה על הגוף, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הטעם שטומאתה בוקעת ועולה עד לרקיע, אף שרה"ר שהיא מקום חיצונים אינו תופס אלא עד עשרה, שאני טומאה שהיא לעומת כח הנשמה וזלע"ז עשה אלקים, וכמה שהנשמה שהיא מעולם היחוד רה"י שעולה עד לרקיע, כן הטומאה שהיא לעומתה, ודפח"ח, וממוצא הדברים שהטומאה היא הפיכות ובמתקלא חדא עם הנשמה, והנה ידוע שהנשמה שבאדם היא השכל, וכבר האריך בזה בספר נחמד ונעים, א"כ הטומאה שהיא לעומתה בכחה לעמוד נגד השכל, ולפי"ז מובן שטומאה זו איננה נדחית מפאת הארת השכל, וע"כ הטהרה ממנה היא קשה, כי הטומאה מטמטמת ומחשכת את השכל, ומאין יבוא עזרו, וכמו שבגשמיות ידוע בחכמת הרפואה שכשהמחלה נוגעת בהמוח הרפואה קשה מאד וכמעט שאין תרופה בטבע:
3
ד׳והנה בש"ס סוטה דריש רבא בשכר שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכו בניו לעפר סוטה ואפר פרה, מבואר מזה דאפר פרה הוא ענין הכנעה, וברש"י בשם ר"מ הדרשן בשביל החוטא שנתגאה ישפיל עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו, ובפסיקתא הוא הביא לפני המלאכים מים שנאמר יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם, וכן ואל הבקר רץ אברהם אמר לו הקב"ה הוא טהרתם של בניך יהיו נותנים מן אפר פרה לתוך המים ומזים ומטהרים, עכ"ל, מדברים האלו יש להתבונן היות כי מטבע הבקר להיות מתגאה וכבפייט וצר בעולמו חמשה מיני גאים שור בבהמה וכו', וכן נמי כתיב ידע שור קונהו שיש בו מבחינת דעת שהוא ענין שכלי, וזה ענין קרני השור שהוא ענין התרוממות, כענין שכתוב רמה קרני בה', וכל שכלי הוא מתרומם, ולעומתו יש בטבע השור לקבל עליו העול, כאמרם ז"ל לעולם יעשה אדם עצמו כשור לעול, והנה בב"ר ואל הבקר רץ אברהם רץ לקדם אותה אומה שנאמר ואפרים עגלה מלומדה אהבתי לדוש, הרי שצורת ישראל נמשלה לשור, שעם היות ישראל שכלים ומטבע השכלי להתרומם ולא להתבטל בפני כל, כאמרם ז"ל ג' עזים הם ישראל באומות, מ"מ הם נכנעים להשי"ת ומקבלים עליהם עול מלכות שמים, ואמרו ז"ל כי אתם המעט מכל העמים בשביל שאתם ממעטים עצמיכם, והכנעה כזו היא הכנעה הנרצית, כי יש הכנעה שהוא יש לו בטבע נפש שפלה בהכנעה כזו אין שבח, אלא אדרבה כשהנפש גבוה ומתרוממת ומ"מ היא מקבלת עלי' עול מלכות שמים, וזה נקרא הכנעה הנדרשת, וזה עצמו מרומז באפר פרה, שעם שטבעה להתרומם ומ"מ נעשה אפר המורה על הכנעה, וא"כ דברי הפסיקתא ודברי רבא בזה שניהם לדבר אחד נתכוונו:
4
ה׳והנה בפסיקתא הנ"ל בשכר יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם זכו ישראל ליתן האפר פרה אל המים ומטהרים, יתבאר עפ"י דברי רש"י שם כסבור שערביים הם שמשתחוים לאבק שברגליהם, ולפי"ז יש לומר שבמלות ורחצו רגליכם נרמז מטנופת של ע"ז, וכענין שנאמר ברות ורחצת וסכת איתא במדרש ורחצת מטנופת של ע"ז, ויוצדק גם מה שאמרו בב"ר שם אתה אמרת יוקח נא מעט מים חייך שאני פורע לבניך במדבר ובישוב ולעת"ל וכו' אתה אמרת ורחצו רגליכם חייך שאני פורע וכו', הרי שחשב שכר בשביל לקיחת המים לבד ובשביל ורחצו רגליכם לבד, וקחשיב במדבר ובישוב ולעת"ל רחיצה רוחנית, ומוכרח שמילת ורחצו רגליכם רומז לרחיצה רוחנית, והנה מה שבאמצעות מים הגשמיים נעשה רחיצה רוחנית, יש לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק לבי אדמו"ר זצללה"ה במלת קיחה שהוא לשון הגבהה, כמ"ש בלולב ולקחתם לכם, ובלשון חכמים דמדאגבי' נפיק בי' עכ"ד הצריך לענינינו, ויש לומר עוד שלשון נטילת לולב מהאי טעמא הוא, שלשון נטילה היא הגבהה מלשון וינשאם וינטלם, ולפי"ז יש לפרש הלשון יוקח נא מעט מים היינו שמקודם יהיו להמים הגבהה ועלי' רוחנית, כי מים הם חומריים כמ"ש מהר"ל, ובאשר יהי' להם הגבהה ועלי' יהי' בכחם להעלות גם הנרחץ מטנופת של ע"ז כמו מהותם:
5
ו׳ויש לומר שלענין זה נרמז מים חיים באפר פרה, כי מים הם חומריים ומטבע החומר להיות שפל, ומים מניחים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך, אך בזה שהם מים חיים, וכל חיות הוא היפוך חומרי, כי טבע החומר הוא עצבות ומרה שחורה, וברח"ו כי עצבות מיסוד עפר ותענוגים מיסוד המים, והם שני יסודות הכבדים, וא"כ מים חיים מורה על ביטול החומרית והשפלות ובקשת התענוגים אלא להתרומם ולהגביה לבו בדרכי ה', וזכו ישראל לזה מקיחת מעט מים שנאמר באברהם שהגביה את המים ונתן בהם כח רוחני:
6
ז׳וכאשר נדקדק הוא היפוך מהות אפר פרה שפרה היא רומזת לרוממות השכל, ואפר הפרה הוא הכנעת השכל לרצון השי"ת כנ"ל, וכענין בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה, וכענין שאמרו כוף אזניך לשמוע דברי חכמים, ומים הוא להיפוך להגביה כחות הגופניים זלרומם אותם משפל מצבם בהגבהת הנפש, ולכאורה הם שני ענינים הפכים:
7
ח׳אך באמת אינו כן דאם האדם בטל לרצון השי"ת ואינו מתכויון לתועלתו כלל אלא צורך גבוה, אף שעושה מחמת עויל מלכות שמים, ועול נקרא מי שאין לו הבנה בדבר דאם יש לו הבנה אין זה נקרא עול, וכל העושה בלתי הבנה נעשה בלתי חיות ורגש הנפש ואין בו שבח, מ"מ העושה לצורך גבוה יש לו ליקח מזה עצמו חיות ורגש הנפש בזכרו שהשי"ת מסר בידו כ"כ עולמות העליונים, ובחר בו לשרת לפניו וכל שתה תחת רגליו, ואפי' לפני מלך בו"ד אם יאמר לאיש המוני להושיט לו דבר מה הי' נתמלא רצון ורגש הנפש למלאות רצון בו"ד המצוהו, עאכו"כ לפני ממ"ה הקב"ה שעומד עליו ורואה את מעשיו איך הוא משרת לפניו ומתקן לו את כל העולמות בודאי שאין לך רגש הנפש יותר מזה, ואין ערוך אליו כל מן רגש מפאת הבנה ושכל, ומחמת שהוא ביטל כח השכל והחומר בא לעומתו למדריגה גבוהה יותר מכח השכל, והיא מדריגה כוללת הכל השכל והחומר יחד, וזהו הענין שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, ובפ' יתרו כתיב נעשה לבד, היינו באופן זה לעשות הכל לצורך גבוה ואינם מחשבים לתועלתם כלל כאשר דברנו בזה במק"א, ואולי נאמר שזה החילוק בין הכנעה לענוה, שהכנעה גורמת שפלות והעדר חיות ורגש הנפש, וענוה להיפוך כל מה שהוא ענו יותר ומרגיש בעצמו את רחוקו מתלהב יותר בשרתו לפני מלך הכבוד צורך גבוה כנ"ל, והענוה היא גבוהה מחכמת השכל, וכל מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשאה ענוה עקב לסולייתה:
8
ט׳קיצור הדברים אפר פרה רומז לשכל הנכנע ומקבל ע"ע עול מלכות שמים היפוך טבעו של השכל להתרומם, אך בצירוף מים החיים רומז לבחי' כוללת וגבוהה מחומר ושכל והיא בחי' עגוה, והנה ידוע שדבר שאדם מבטל לכבוד השי"ת בא לעומתו בקדושה העליונה, ובזכות כי ירא מהביט זכה לתמונת ה' יביט, ע"כ בהכנעת השכל והחכמה בא לעומתו לשכל הקדושה שהיא שכל וחכמת התורה, וכשאדם מבטל כח הכולל כנ"ל בא לעומתו לכח נעלה וגבוה שכולל הכל כנ"ל, וזהו ענין מי חטאת שמטהרין טמא מת שאמרנו שהוא טמטום וקלקול השכל, ומי חטאת הוא למעלה גם מבחי' השכל, ובזה יובן מה שאמר שלמה המע"ה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, שהוא למעלה מבחי' השכל והחכמה, ורק למשה נתגלה טעם פרה כדכתיב בי' ענו מאד:
9
י׳ולפי האמור יובן מה שהיא כפרה על מעשה העגל, דהנה במכילתא שישראל אמרו בסיני נעשה קבלו עליהם עול מלכות שמים בשמחה, והפירוש כנ"ל, אף שעול מביא העדר השמחה, הם קבלו עליהם לעשות הכל צורך גבוה, ובשביל זה הוא בשמחה ורגש הנפש ביותר כנ"ל, ובמעשה העגל בטלו זה כבמדרש שברתם נעשה, וכבר אמרנו שבאם היו אז בבחי' זו לא הי' אפשר להם לטעות בעגל, וזהו שהביא רש"י בשם ר"מ הדרשן שהם פרקו מעליהם עומ"ש היינו כנ"ל לעשות הכל צורך גבוה, ואף שכוונתם במעשה העגל נמי לאמצעי שעל ידו יתקרבו להשי"ת כי היו מתייראין מהיותם במדבר שמם לבדם בחשבם שאבדו את משה כמבואר במפרשי התורה, מ"מ שוב הי' לגרמי', כי באם הי' הכל צורך גבוה כנ"ל שזהו מענין מלכות שמים בשמחה הי' להם להמתין עד עת בוא דבריו של השי"ת על ידי נביא אהרן שהי' להם לנביא עוד במצרים או זולתו, אבל הם שכחו הצורך גבוה ועשו עיקר לגרמייהו, וע"כ ענין פרה אדומה הוא כפרה על מעשה העגל:
10
י״אולפי האמור שענין מי חטאת הוא קבלת עול מלכות שמים בשמחה יש ליתן טעם על מה שגזרו על הזאה בשבת שבזוה"ק דבשבת פטור מעול מלכות שמים דאיהו תפילין, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דבשבת הכל הוא בעצם עונג רצון ואהבה ולא שייך לקראותו עול, ע"כ אין להזאה ענין בשבת:
11
י״בולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הנצב פתח דברינו, עפ"י הנחה שאמרנו שיתכן שבמרה לא נאמר להם רק עשיית הפרה ולא טהרתו, ואפשר לומר שגם טהרתו נאמר לו אז עד פסוק זאת התורה, היינו עד מה שנאמר טומאת אוהל, וכאשר לא נודע לו אז טומאת אוהל לא הי' לו מקום לידע עד היכן מגיע קלקול טומאת מת, כי ממה שנטמא באוהל נודע שכח הטומאה היא לעומת כח השכל, כנ"ל בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, וא"כ יש לומר שהי' סבר שאין הטומאה נוגעת עד לשכל, וכשבא הארת השכל מדחה את הטומאה, וע"כ כששמע שיש טומאת מת במציאות לא נתרגש ולא שאל כלל, כי כבר שמע במרה שאפר פרה מעביר טומאה כמ"ש הוא יתחטא בו וגו', ואחת הוא בין כהנים בין ישראלים, והטעם שאפר פרה לבד מורה על הכנעת השכל אף בלי צירוף מים חיים שאז עדיין לא נאמר לו ענין מים חיים דכתיב להלן, ואפר הפרה לבדה אף בלי מים חיים מורה על הכנעת השכל, זוכה לעומתו הארת שכל עליון קדוש, ומדחה את הטומאה שעדיין לא הי' יודע כח הטומאה שהוא נוגע בשכל, אך כאשר הגיע לפרשת אמור אל הכהנים שם נאמר איסור טומאת כהן, ובאשר הכהן אסור לטמאות א"ע מוכח שטומאה מזקת לקדושת כהונה, וכהנים הם פנימים וע"כ שטומאה זו ג"כ היא כח פנימי, והיא לעומת כח הנשמה שהיא הפנימית שבאדם, וע"כ נתרגש אם נטמא זה במה תהא טהרתו, ואין כהן דומה לישראל דבאשר ישראל מותר לטמאות עצמו מוכח שאין הטומאה מזקת לקדושת ישראל, והוא כמו טבול יום שמותר במעשר, כי לפי חשיבתו טומאתו, ואין הטומאה בישראל שולטת כ"כ לקלקל את השכל, ונדחה בישראל הטומאה ע"י אפר הפרה שמורה על הכנעה שמוסיף הארת השכל כנ"ל, אבל קדושת כהונה שהטומאה מזקת לה, וע"כ לומר שהטומאה שולטת בכהן לפי חשיבתו לקלקל את הפנימית שלו, א"כ במה יהי' טהרתו, וכאשר לא השיבו השי"ת חשב שכן יהי' שכהן שנטמא לא יהי' לו עוד טהרה ונתכרכמו פניו של משה:
12
י״גאו אפשר לומר עפ"י מה דמוכח מש"ס ריש פרק כל הזבחים דהו"א דקדשים שנתקלקלו גרועים מחולין שנתקלקלו, וע"כ קדושת כהונה שנתקלקלה ע"י הטומאה, אפשר שהוא גרוע מישראל ולא יהי' לו טהרה לעולם:
13
י״דאך כשהגיע לפרשת פרה אדומה אמר לו זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, וסיפא דקרא ונתן עליו מים חיים אל כלי, שהטהרה הוא בצירוף מים חיים, וזוכין למעלה גבוה ממדריגת השכל כנ"ל ומשם בא התיקון:
14
ט״ומה שמלאכת המשכן הזכיר אותה בפרטות שנית בפרשת ויקהל פקודי כתב הרמב"ן שהוא דרך תיבה ודרך מעלה לומר כי חפץ ה' במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה כענין מה שאמרו במדרש יפה שיחת עבדי אבות מתורתן של בנים שהרי פרשת של אליעזר שנים ושלשה דפים היא אמורה, עכ"ל, והנה כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול מקאצק זצללה"ה תמה היתכן לומר שפרשת אליעזר הי' חביב לפני המקום יותר מתורתן של ישראל, ואמר כי אדרבה לפני בנו הקרוב אל לבו ומבין כל רמיזותיו דיו ברמיזה בעלמא אבל לפני איש זר צריכין לפרש, ואמר בלשון אשכנז "דו ביסט אהיימישער פערשטיי אוף דעם ווינק", ולפי דברים האלה עדיין יש להבין בפרשת המשכן למה האריך בו כ"כ, ונראה עפ"י שאמרנו כבר דהא שהיו כלולים בעשרת הדברות כל התורה כולה הפי' שמפני שהיו ישראל מזוככים מאד היו רואין במעט מילין אלה כל הפרטים ופרטי פרטים, כענין שאמרו ז"ל אלמלא חטאו ישראל לא הי' ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע, פירוש דלאו משום החטא אתגורי איתגרא אלא אלמלא החטא הי' רואים להדיא כל הענינים וכל הרמיזות שבתורה כי ליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא וכענין שאמרו ז"ל שכל יקר ראתה עיניו זה רע"ק שדרש על כל קוץ וקוץ תלי תלין של הלכות, ואלמלא החטא הי' מאיר לפני כל אחד כל הרמיזות, אך מחמת החטא נסתם מהם זה וצריכין לבאר בפרטות, ולפי"ז יש לומר שלעולם הקיצור והביאור תלוי לפי מצב הזדככות שהיו ישראל בעת אמירת הפרשה, דאם היו נרצים יותר הי' המאמר בקיצור ביותר, וע"כ בעת מלאכת המשכן שהיו ישראל עדיין מרוחקים ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה אמר מנודה לרב הוא מנודה לתלמיד, והדבר הזה הי' נוהג ממחרת יוהכ"פ עד הקמת המשכן, וע"כ אז היו עיניהם של ישראל בלתי מאירים כ"כ להכיר בקריצותיו ורמיזותיו, ע"כ הי' צריך שיהיו הפרשיות מבוארים יותר, ואפשר שזהו הענין קריאת התורה בשבת שאז הזמן שישראל מזוככים וכל המשים לבו ומטה אזנו להקריאה שבכתב מאיר לו בדברים האלו לפי מצב הזדככותו גם תורה שבע"פ:
15
ט״זויקהל משה וגו' איתא בספרים כי המשכן אי אפשר הי' להיות רק מצד כלל ישראל, וע"כ הקדום להקהילם ולאחדם, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הוסיף לומר דהיינו טעמא דהקדים שבת למלאכת המשכן, כי שבת היא רזא דאחד, וכבר הקשינו מדברי המדרש תרומה סוף פ' ל"ג שאמר הקב"ה למשה שאפי' אחד מישראל יכול לעשותו שנא' מאת כל איש אשר ידבנו לבו, ותרצנו עפ"י שיטת הזוהר והרמב"ן דהפרשיות כסדרן נאמרו, וע"כ מקרא זה דמיירי קודם החטא הי' כל יחוד ראוי לכך, כאמרם ז"ל קודם החטא היתה השכינה מצוי' עם כל אחד, אבל אחר החטא אי אפשר אלא מצד הכלל ומצד שבת רזא דאחד, וע"כ בראשונה לא הקדים שבת למלאכת המשכן אלא לאחריו שהוצרך ללמד שאינו דוחה שבת, ובאחרונה הוצרך לשנות הסדר ולהקדים שבת:
16
י״זאך עדיין אינו מיושב דכל הא דבמדרש תרומה דאפי' אחד מישראל יכול לעשותו דייק לה מדכתיב מאת כל איש אשר ידבנו לבו לשון יחיד, וה"נ כתיב כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' לשון יחיד, הרי דאף אחר החטא נמי הי' יכול להיות המשכן אפי' משל יחיד, ונראה דהנה הא דשבת רזא דאחד ועושה כל ישראל כאיש אחד חברים יש להתבונן, דבמדרש סוף פקודי וכי רואה אדם לחבירו לעוה"ב לא כל צדיק וצדיק הוה לי' עולם בעצמו שנאמר כי הולך האדם אל בית עולמו, וא"כ שבת שהיא מעין עוה"ב נמי, ואפי' קיבוץ גליות נמי איתא ברש"י פרשת נצבים כביכול כאלו הקב"ה אוחז בכל אחד ואחד בידו ומעבירו מן הגליות ופירש כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שמבחין את כל אחד לבדו אם הוא ראוי בפני עצמו ולא מצד הסתפחו לכלל, ושבת היא גאולה איך יתכן שיהי' הכלל כולו אחד, אך נראה עפ"י דברי המדרש כתוב אחד אומר לכולם בשם יקרא וכתוב אחד אומר לכולם שמות יקרא כיצד יתקיימו שני כתובין אלו אלא כשהקב"ה רוצה לקראותם כאחד הוא קורא לכולם שם אחד וכשהוא קורא לכל אחד ואחד בשמו הוא קורא אותו מיכאל גבריאל, ופי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהם נרצים מצד הכלל ומצד הפרט, עכת"ד הצריך לענינינו, כעין זה יש לומר בשבת שישראל נרצים מצד הכלל והוא בחי' שמור מדת לילה כנס"י כידוע בזוהר, וכאשר נעשים נרצים מצד הכלל אז שוב כל אחד יכול להתרצות גם מצד הפרט והוא בחי' זכור מדת יום, וע"כ יש לומר דהא דשבת שהוא מעין עוה"ב ושבת הוא גאולה זהו כשזוכין לזכור שבת דיממא שנעשו נרצים כל יחיד בפני עצמו, וכענין שאיתא במדרש שישראל נמשלו לכוכבים, ובש"ס פ' הרואה האי דחזי בחלמא דבלע כוכבא אמר לו בר ישראל קטלת, וכמו הכוכבים כל כוכב הוא עולם מלא ויש לו ענין בפני עצמו כן כל איש ישראל, וכבש"ס סנהדרין המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא, וכל המאבד וכו', וע"כ יש לומר נמי דמאחר שהקדים שבת למלאכת המשכן וזכו לשמור מדת כנסת ישראל להעשות כלל אחד זכו נמי אח"כ לבחי' זכור להיות נרצים שוב מצד הפרט, ושוב הי' כל יחיד יכול לעשותו, אך כ"ז הוא מצד שהקהילם משה ונתן בהם כח זה עכ"פ להיות נרצים מצד הכלל והקדים להם שבת כנ"ל, עי"ז שוב נעשו נרצים גם מצד הפרט, ואפי' יחיד ראוי למשכן, אבל אלמלא כן לא הי' ראוי מצד הפרט למשכן אחר החטא המסתיר מעלת ישראל, אף שבעצם תועלת ישראל שהיא ככוכב בשמים עודנה היא כבש"ס הנ"ל, מ"מ זהו רק בפנימית אבל לא בהתגלות ועשיית המשכן היא בהתגלות ע"כ הי' צריך להקהילם ולהקדים להם שבת היינו שבאמצעות שבת יזכו להיות נרצים בכלל ע"י מצות שמור ובפרט ע"י מצות זכור:
17