שם משמואל, ויחי י״בShem MiShmuel, Vayechi 12
א׳שנת תרפ"ב.
1
ב׳ויהי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, נראה טעם מספר השבע עשרה שנה, דהנה יעקב מובחר שבאבות לו הי' ראוי לנחול שני העולמות, ומ"מ מצינו לו שהי' רוב ימיו בצער כמו שאמר לפרעה מעט ורעים היו ימי שני חיי ואמר ג"כ לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז, זה רוגזו של יוסף, ויש לומר שהי' זה לתועלת עצום לישראל, בענין גלות מצרים ערות הארץ ומליאה כשפים וע"ז, מה גם אחר שקיבץ יוסף את כל כסף וזהב שבעולם למצרים שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבו הי' לבוש כל התשוקות שבעולם להזדכך במצרים, שכשיצאו ישראל יקחוהו עמם ויתהפך לתשוקת קדושה לתורה ועבודה, עכ"ד, ומובן שקודם הזיכוך והיותם בבית פרעה הי' התשוקה לטנופי דהאי עלמא עצום מאד, ע"כ למען שלא יטמעו בהם ח"ו הי' צריכים ישראל לכח גדול ותשוקה יתירה להקדושה בחיות והתלהבות גדולה מאד רשפי' רשפי אש שישרוף את כל תשוקות הרעות כאכול קש לשון אש, לכן הי' עצת ה' אשר יעץ שהי' יעק"א רחמן שבאבות כ"כ בצרה וצוקה ונסתלק ממנו רוה"ק וגם כל השבטים כולם עסוקים בשקם ובתעניתם, והי' כל כחם טמון בקרבם, ואח"כ כאשר יצאו לאורה ותחי רוח יעקב אביהם וכל השבטים התעוררו לתחי' כמו שהתנבאו מראש ונחי' ולא נמות, התפרץ מקרבם חיות והתלהבות גדול מאד מאד כמו שבטבע אש העצור בבטן הארץ כאשר לפעמים יתפרץ לחוץ יצא ברעש גדול ויגמא ארץ וישטוף מדינות, כדמיון זה היו אז יעק"א והשבטים וכל השבעים נפש, והוא שעמדה להם נגד כח הטומאה של מצרים, כי אחר הראשית נגרר הכל, ומאחר שראשית ירידתם להגלות הי' באופן זה הועיל להם כל ימי הגלות שלא יטמעו בהם, ואף שיעק"א בעצמו הי' כאש להבה מבלעדי זה, מ"מ לתועלת זרעו אחריו הי' זה עצה עמוקה, וכענין מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בכל ענין הגלות שהי' עצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, שבאשר ישראל מורגלים כ"כ בקדושה תדירית יכול להיות שתתקרר מעט האהבה, ולזה הי' עצת אותו צדיק הקבור בחברון שיבואו בגלות ויעדר מהם כל חיותם, למען אח"כ כשיצאו יהי' חביב אצלם ענין הקדושה עד לאחת כמשפט דבר חדש שהיו מצפים ומשתוקקים אליו זמנים טובא, עכ"ד, כענין זה הי' ענין יעק"א וכל זרעו אתו טרם ירידתם למצרים כדי שהירידה תהי' מתוך שמחה ודביקות עצומה מאד, וכבר הגדנו שזה הי' ענין שתחילת בואו למצרים קרא את שמע:
2
ג׳ולפי"ז יש לומר ענין המספר י"ז שנים שהי' יעק"א יחד עם כל זרעו במצרים, כי ידוע שמספר י"ז גמטריא טוב הוא כנישו דכל נהורין, וע"כ למען לעמוד נגד טומאת מצרים כנישו דכל הטומאות שבעולם, וע"כ הי' עיקר מהותם ערוה ובשר חמורים בשרם וכו' שכל רמ"ח אברים מרגישין, הי' לעומתם י"ז שנים שנטע יעק"א בכל זרעו אהבה רבה ותשוקה יתירה כמ"ש כל עצמותי תאמרנה וגו' בזה הכניעו את עוצם כח טומאת מצרים:
3
ד׳ויש לומר שזהו ענין ששת ימי המעשה קודם לשבת שבכל מקום שמזכיר את השבת מזכיר מקודם ששת ימי המעשה מורה שזה סיבה לזה, שלגודל הדביקות והאהבה הנדרש לשבת בא מקודם ששת ימי המעשה שהלבבות טרודים ואטומים, ואח"כ כשהאיר והופיע אור קדושת שבת התפרצה האהבה מתוך הלב בכח עצום והתלהבות יתירה ומקבלים את השבת בשירות ותשבחות, והאי לישנא קולמסא דלבא:
4
ה׳וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה [ברש"י ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה] ויאמר יוסף בני הם אשר נתן לי אלקים בזה ויאמר קחם נא אלי ויברכם וברש"י הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה וביקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוה"ק, ויאמר קחם נא אלי ואברכם זש"ה ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו תרגלתי רוחי ביעקב בשביל אפרים עד שלקחם על זרועותיו:
5
ו׳ויש להבין מאחר שגוף הדבר שבשבילו נסתלקה שכינה ממנו לא נשתנה, למה הועיל בקשת יוסף רחמים, הלוא מפורש בירמי' בפסוק אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי בעם הזה, ופירש"י משה ושמואל שניהם עמדו לבקש רחמים על ישראל אבל החזירום מקודם למוטב ואתה שאינך יכול להחזירם למוטב אינך יכול לבקש רחמים עליהם, וא"כ יוסף שלא הי' יכול לפעול בתפלתו שלא יצאו מהם ירבעם אחאב ויהוא איך הי' יכול לבקש רחמים עליהם, הלוא טעם סילוק שכינה עדיין במקומו עומד:
6
ז׳ונראה דהנה ברש"י הובא לעיל תרגלתי רוחי באפרים עד שלקחן על זרועותיו, ויש להבין הא לא מצינו כלל שלקחן על זרועותיו, אדרבה משמע מלשון ויגש אותם אליו וישק להם ויחבק להם שלפניו היו עומדים אצלו, ועוד יש לדקדק בלשון קחם נא אלי ואברכם והול"ל הגישום אלי ואברכם כמו שעשה יוסף כמ"ש ויגש אותם אליו, ועוד בעיקר הדבר יש להבין הלא אין הקב"ה דן את האדם אלא לפי מעשיו של עכשיו ולא לפי מעשיו שעתיד לעשות ומכ"ש על מעשה בניו לאחר כמה וכמה דורות, ולמה כאן נדונו אלו שאינן ראויים לברכה ונסתלקה שכינה מיעקב עבור מעשה זרעם אחריהם אחר כמה וכמה דורות:
7
ח׳ונראה דהנה הבעה"מ במס' שבת כתב שכל מיתת ב"ד הוא מלאכה שאצל"ג אלא לבערם מן הכלל וכמו מוציא מת לקוברו מפניו, עכ"ד, והטעם כי אדם החוטא נדבק בו כחות חיצונים וסטרא דמסאבא, ובאשר הוא בתוך הכלל יש לכחות החיצונים באמצעותו אחיזה בכל הכלל, וזהו שבא המצוה ובערת הרע מקרבך, היינו שהרע שהוא כחות החיצונים לא יהי' להם מקום לאחוז בקרב הכלל:
8
ט׳ויש לומר דהיינו טעמא דנסתלקה שכינה מיעקב בשביל שעתיד לצאת מהם ירבעם אחאב ויהוא, לא לעונש להם כלל אלא שהם מחמת מעשיהם בודאי ידבק בהם כחות חיצונים, ואם יברך את אפרים ומנשה, שוב יהי' לכחות החיצונים אחיזה בברכת כל השבט באמצעותם וירעו עוד יותר ויותר ויהי' להם כח לקלקל את כל השבט, וא"כ יותר נכון לכללות השבט העדר הברכה מהברכה וקלקלתו זהו תקנתו, וזהו ענין שביקש יוסף רחמים שיהי' כל השבט מרומם ומופרד מהם עד שבאמצעות אלו לא יהי' לכחות החיצונים נגיעה לכללות השבט:
9
י׳ומעתה יובן הלשון קחם נא אלי שלשון קיחה הוא הגבהה וכמו שדייק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מדכתיב ולקחתם לכם בלולב ואמרו ז"ל מדאגבה נפיק בי' עכ"ד, וכבר דייקנו מכמה מקומות שגם הגבהה רוחנית בכלל קיחה וכמ"ש באדה"ר ויקח את האדם ויניחהו בג"ע ובמדרש עילה אותו, וכן עוד הרבה לשון קיחה שהוא הגבהה והתרוממות רוחני, וזהו שאמר קחם נא אלי היינו שיגביה אותם הגבהה רוחנית עד שלא יהי' לכללותם שום חיבור וצירוף לכחות החיצוניות של ירבעם כו' וזהו קחם נא אלי היינו שיגביה אותם עד אליו שהוא נחלה בלי מצרים, ושם אין לכחות החיצוניות שום נגיעה, וזהו עד שלקחם על זרועותיו, היינו לקיחה והגבהה רוחניות, על זרועותיו, היינו למעלה מזרועותיו, שידוע שזרועותיו של יעקב הם אברהם ויצחק, ועד הזרועות עדיין יש מצרים ישמעאל מזרוע ימין ועשו מזרוע שמאל, אבל למעלה מהזרועות אין שם שום מצרים ולשם הגביהם:
10