שם משמואל, ויחי י״דShem MiShmuel, Vayechi 14
א׳שנת תרפ"ד.
1
ב׳במדרש למה פרשה זו סתומה וכו' אלא כיון שנפטר יעקב אבינו התחילה שיעבוד מצרים על ישראל, ד"א מפני שבקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו, ד"א מפני שנסתם ממנו כל צרות שבעולם ע"כ:
2
ג׳ויש להבין דלשני טעמים הראשונים הי' צריך להיות הסתימה להלן, מקום שהכתוב מדבר מפטירת יעקב או קודם פרשות הברכות ששם רצה לגלות את הקץ, ולמה הקדים למקום שמדבר מעיקר שני חייו י"ז במצרים, וגם בטעם השלישי יש להבין מה ענין סתימת הפרשה להיות רמז לסתימת הצרות בשלמא לטעם הראשון והשני יש לומר עפ"י דברי רש"י ריש ויקרא שניתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה א"כ מניעת הפסק פרשה רמז להעדר התבוננות שהוא ענין גלות הרוחני או סתימת הקץ, אבל איך יהי' זה רמז לסתימת הצרות:
3
ד׳ובפשיטות יש לומר דמחמת קושיא הנ"ל על שני טעמים הראשונים שהי' לו לאחֵר הסתימה הגיד טעם השלישי מפני שסתם ממנו כל צרות שבעולם, אבל נראה עוד לומר דשני טעמים הראשונים שורש אחד לשניהם דהנה ודאי דהא דנסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד הכוונה על שעבוד הרוחני ששעבוד הגשמי לא התחיל עד שנפטרו כל השבעים נפש כמ"ש וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ואח"כ הבה נתחכמה לו, וא"כ יש לומר דמשעה דכתיב ויקרבו ימי ישראל למות ובאוה"ח שהרגיש מדברים אשר יארע לאדם קודם מותו כענין העברת הצלם שלשים יום לפני המיתה עיי"ש, לעומתו התפשט שעבוד הרוחני על ישראל שכל זמן שהי' הצלם עליו בשלימות הי' פחדתו מוטל על כל כחות החיצונים כענין שכתוב ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ, ובדוגמא זו הי' צלם אלקים של יעקב מופיע על כל ישראל, ובהסתלקות הצלם התפשט שעבוד הרוחני על כל ישראל ואף שבודאי לא נגע זה ביעקב עצמו שגם גופו לבד הי' בתכלית רוממות הקדושה מ"מ בכלל ישראל נשתנה הענין ונסתם עיניהם לפי מסת התקרבות יעקב למות, ומעתה מובן שלאותו פרשה דכתיב בה ויקרבו ימי ישראל למות באה הסתימה להורות שמעתה התחיל לסתום עיניהם ולבם של ישראל כנ"ל:
4
ה׳ויש לומר שזה עצמו ענין טעם השני שנסתם הקץ ממנו נסתעף מהתפשטות כח הגלות ונעשה מסך מבדיל בפני מראות הנבואה מהקץ שהוא סילוק הגלות ואף שהסילוק לאחר מכאן הי' מ"מ מאחר שנסתעף מחמת זה שנקרבו ימי ישראל למות, ע"כ בא הרמז של פרשה סתומה בכאן:
5
ו׳אך הטעם השלישי מפני שנסתם ממנו כל צרות שבעולם ודקדקנו איך יהי' סתימת הפרשה רמז לסתימת הצרות, נראה לומר דהנה בהא דאמרו ז"ל דההפסקות הי' משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה, משמע שלולי זה הי' בדין שיהי' כל התורה כולה כתובה פרשת אחת, והטעם י"ל באשר ידוע דכל התורה כולה היא שם אחד משמותיו של הקב"ה וכשם שאין להפסיק בכתיבת אותיות השם כך הי' הסברא נותנת שמיעוט בהפסקות עדיף ואפי' בין תיבה לתיבה נמי, אבל אי אפשר הי' לקרות, ומ"מ בין פרשה לפרשה אם לא הי' נפסק לא הי' מעכב את הקריאה שוב הי' הסברא שלא לעשות שום הפסק פרשה אבל השי"ת ברוב רחמיו נתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה:
6
ז׳ולפי האמור יש לפרש הא דשמונה פסוקים שבסיום התורה אמרו ז"ל דמשה כותב בדמע, ומפרשים פרשוהו שבכל התורה הי' מניח הפסק כמלא אות קטנה בין תיבה לתיבה, ובשמונה פסוקים אלו לא הי' מניח שום הפסק בין תיבה לתיבה אלא הי' מעורב תיבה זו בחברתה ופרשו דמע לשון עירוב כמו דמוע תרומה, ולפי דרכנו י"ל שמאחר שהי' אז משה ברום המעלה לא הי' צריך ריוח להתבונן כלל שהכל הי' גלוי לפניו ואפי' להפסיק בין תיבה לתיבה לא הי' צריך, א"כ שוב הי' יותר נכון שיהי' סמוכים לגמרי כמו אותיות השם ית"ש:
7
ח׳מעתה יש לומר כד"ז ביעקב אע"ה שמאחר שסתם ממנו כל צרות שבעולם, ובתנד"א שהי' בכל י"ז שנים אלו במצרים כמו בעוה"ב, א"כ לא הי' נצרך וריוח בין פרשה לפרשה, וכמו שמצינו יותר מזה במשרע"ה בעת הסתלקותו שלא הי' צריך לריוח אפי' בין תיבה לתיבה, כך הי' ליעק"א ע"ה ענין זה שלא הי' צריך לריוח עכ"פ בין פרשה לפרשה, ע"כ לרמז זה באה כאן הסתימה:
8
ט׳במדרש אל נא תקברנו במצרים, בשבילך אמרתי אמותה הפעם, יש לפרש דהנה האדם בעוה"ז כשכיר ימיו עד אשר ישלים את עבודתו, השלמת נפשו, והנה ביעקב כתיב ויבא יעקב שלם א"כ מה לו עוד בעוה"ז, והי' בדין שיסתלק אז מעוה"ז לילך ולאור באור החיים, אך עדיין הי' נדרש ממנו להעמיד את ישראל על איתן מושבם, ושלא ימעדו קרסולם בגלות מצרים, וע"כ כאשר ראה את יוסף חי היינו מרכבה לצדיק חי עלמין העמיד את יוסף בחרקאי, שהוא יהי' המוציא והמביא את ישראל כאמרם ז"ל מי מורידן למצרים יוסף מי זנן ומכלכלם יוסף אף הים לא נקרע אלא בזכותו של יוסף, וא"כ אין ביעקב עוד צורך בעוה"ז ומוטב לו שילך לאור באור החיים, וזהו אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי ומאחר שהעמדתיך בחרקאי עליך מוטל כל צרכי, אל תקברנו במצרים:
9
י׳עוד שם במדרש אל תקברנו במצרים למה שסופה של ארץ מצרים ללקות בכינים ויהי' מרחשות בתוך גופי, ד"א מפני מה בקש יעק"א שלא יקבר במצרים שלא יעשו אותו ע"ז שכשם שנפרעין מן העובד כך נפרעין מן הנעבד, ויש להבין טעם הראשון הלוא אין בשר המת מרגיש באיזמל, ונראה דהנה כל מכה שהי' במצרים היתה של ארבע או חמש מכות כמ"ש ושלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים, וע"כ במדרש שהי' הדבר משולח עם כל מכה ומכה, והנה גופו של יעקב הי' בו קדושה עליונה מאד, ובמדרש שצוה לבניו על נשיאת המטה אמר להם תנו דעתכם שלא יגע ערל במטתי שלא לסלק את השכינה מעלי וכו', הרי שגם גופו לאחר פטירתו הי' מעון לשכינה, א"כ אם הי' הכנים מרחשות בתוך גופו הי' כמו טומאה במקדש:
10
י״אויש לומר שזה עצמו ענין טעם השני שזה שנפרעין מן הנעבד אף שאינו בעל בחירה כמו עצים ואבנים, נמי משום הכי הוא, משום שנאחז בו טומאת ע"ז וע"כ אסור בהנאה כלשון הכתוב שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא, וע"כ זה שנפרעין מן הנעבד הוא לכלות כחות הטומאה, וזהו שחשש לגופו הקדוש שלא יהי' טומאה במקדש:
11
י״ב
מסודר בדפוסו של ר׳ חנוך העניך פאָלמאַן, בּפּיעטרקוֹב.
מסודר בדפוסו של ר׳ חנוך העניך פאָלמאַן, בּפּיעטרקוֹב.
12