שם משמואל, וישב ב׳Shem MiShmuel, Vayeshev 2
א׳שנת תרע"ב.
1
ב׳וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, וברש"י ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף צדיקים מבקשים לישב בשלוה אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם עוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז, ויש לתמוה מה עול מצאו בו ביעקב שביקש לישב בשלוה, שבודאי לא חפץ בהשלוה להתענג בתענוגי עוה"ז רק לעבוד עבודתו עבודת הקודש בלב פנוי מטרדות, וכן כל הצדיקים בודאי אין מגמת פניהם לתענוגי עוה"ז, וא"כ למה לא יבקשו לישב בשלוה על התורה ועל עבודה, וברמב"ם פ"ט מהל' תשובה שכל יעודי התורה וכל מה שנתאוו כל ישראל לימות המשיח הוא רק שיהי' פנוים לעסוק בתורה ובמצות לזכות בהן לחיי עוה"ב, ובסוף ה' מלאכים לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו וכו' אלא כדי שיהי' פנוים בתורה וחכמתה ולא יהי' להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי עוה"ב, וא"כ כל ישראל המתפללים על משיח הרי הם מבקשים לישב בשלוה, ובמדרש נאמר בשינוי לשון מעט א"ר אחא בשעה שהצדיקים יושבים שלוה ומבקשים לישב בשלוה בעוה"ז וכו', ואינו מובן מה כפל השלוה, אם כוונתו על שלוה יתירה להתענג בתענוגי עוה"ז אפי' שלוה אחת הוא אך למותר, ואם להוסיף בתורה ועבודה גם כפל וכפלי כפלים הוא קודש ואין שלוה גדולה מימות המשיח ואעפ"כ אף צדיקים היושבים שלוה מתאוים לו כנ"ל, עוד יש לדקדק בדברי המדרש שאמר שהצדיקים יושבים "שלוה" ולא בשלוה, ומבקשים לישב "בשלוה" ולא שלוה, ולמה לא נקיט אידי ואידי שלוה או אידי ואידי בשלוה:
2
ג׳ונראה דהנה ידוע שביאת אדם לעוה"ז הוא להעלות כל חלקי הקדושה מבחי' התחתונה עד רום המעלות מדומם נעשה צומח ומצומח לחי ומדבר עד רום המעלה, וכמו שבפרט כן בכלל בכל עולמות עליונים בחי' עליונה יורדת לעולם שלמטה הימנה ללקט אורות ולהעלותם למעלה, וכן הוא בכל גלות שנגלו ישראל לבין האומות הוא ללקט מהן כל חלקי הקדושה כמ"ש אשר שלט האדם באדם לרע לו, ובא הפי' בדברי חכמי האמת ששלט אדם בליעל על אדם דקדושה לרע לו לאדם בליעל שבזה הוא מוציא ממנו כל החיות, וכמו שהי' במצרים שעשאוה כמצולה שאין בה דגן, וכן הוא בכל הגליות וכבש"ס פסחים לא גלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתי' לי בארץ כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורים, והכוונה על חלקי קדושה:
3
ד׳והאר"י ז"ל הקשה דא"כ אם לא חטאו ישראל ולא הי' כלל גלות איך הי' עלי' לחלקי קדושה אלה, ותירץ שאם לא חטאו הי' כחם יפה למשוך אליהם את חלקי הקדושה מרחוק, והי' הכל נמשך אחריהם לא"י, אך ע"י החטא הורע כחם וצריכים לחזור אחריהם לחו"ל מקום שהם טבועים שם:
4
ה׳והנה ידוע דכל חלקי הקדושה שמוציאים ממקום שהי' טבועים שם צריכין נקיון, וכמו בגשמיות שיש ל"ט מלאכות שהם ל"ט תקונים עדי יהי' לו עלי' באמצעות האדם וכמשל הפת שצריך נקיון מהפסולת ע"י י"א מלאכות שבפת, עד שיהי' ראוי לאכילת האדם, כן הוא בכל חלקי הקדושה המוציאים מתחת יד הגלות צריכין בירור ונקיון, והנקיון הוא במה שאדם המוציאם סובל יסורי הגלות בגשמיות ושפלות וגם בעבודתו עבודת הלב זו תפילה הוא בשפלת ושבירת הלב והוא נבזה בעיניו נמאס בהעריך את עצמו שהוא ברי' שפלה קטנה עומדת בדעת מעוטה וקלה לפני תמים דעים ב"ה עד שאין לו פה לדבר ולא מצח להרים ראש, ובאשר האדם הוא עולם קטן בשבירת גסות לבו ובהכנעתו גורם שגם כל קליפה הסובבת את נקודה הפנימית נכנעת ונפרדת מהקדושה עד ששב כל חלקי הקדושה ברור ונקי, ובאם לא חטאו ישראל שלא הי' צריכין לגלות והקדושה המפוזרת בכל חלקי העולם הי' נמשך מאליהם לארץ ישראל ולא הי' יסורי ושפלת הגלות, הי' נעשה הנקיון והבירור ע"י שפלת האדם והכנעתו לפני הש"י ע"י הערכת עצמו נגד קטן מקטני משרתיו העומדים לפניו במרום והפחד והאימה, בזה לבד הי' גורם הכנעה להסט"א, אך ע"י החטא שנתחייבו גלות, ואמרו צרימו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת, אין הקליפה נכנעת רק ע"י יסורי ושפלת הגלות ג"כ, והענין הזה סובב הולך עד תכלית התיקון שלא יהי' עוד מה לברר ואז יבוא עולם שכולו שבת שלא יהי' נמצא בעולם רק אהבה ורצון ודביקות ועונג עצום וצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, אבל עד אז צריך להיות בבחי' גלות הן ע"י גלות בפועל כשחטאו והן ע"י שפלת עצמו שזה נמי נקרא גלות הנפש במעטה הגוף, שהכל בדוגמא אחת, ואיתא בספרים שכל נשמת הצדיקים הם גרים בעוה"ז, ובמדרש איכה בת גלים ברתהון דגלוואי, הרי שהאבות צורתם ומהותם נקרא ע"ש הגלות, אף שכתב הרמב"ן שהאבות הי' כמו מלכי ארץ חשובים וספינים מאד, כמו שמפורש בכתוב באברהם נשיא אלקים אתה בתוכינו, ומלכי ארץ השתדלו לבוא בברית אתו וכן ביצחק, מ"מ בואם לעוה"ז הוא ענין גרות וגלות ללקט אורות ולנקותם ע"י הכניעה והשפלות, וכיון ששלמו ללקט מה ששייך לשורש נשמתם עלו למרום להתענג על ה' באהבה רבה ודבקות עצום ועונג רב לעומת הבירורים ונקיונם שפעלו בעודם בזה העולם, וכן הוא בכל איש ואיש היום לעשותם ומחר לקבל שכרם:
5
ו׳והנה שבת הוא מעין עוה"ב וע"כ אין העבודה בשבת ע"י כניעה ושפלות כי בשבת אין זמן ברירה ובורר אסור בשבת, וכן כל ל"ט מלאכות, וכמו שבגשמיות כן הוא ברוחניות, ועבודת שבת הוא רק באהבה ורצון ודביקות ועונג ויגבה לבו בדרכי ה' וכבר דברנו מזה הרבה פעמים, והוא מעין עוה"ב, וכמו שעוה"ב הוא לעומת הברורים ונקיונם בעוה"ז כן הוא שבת לעומת העבודה והבירור בששת ימי המעשה, והוא מחליף כח להתחיל מחדש בששת ימי המעשה הבאים:
6
ז׳והנה יעקב אע"ה אחר שבא שלם מעשו ומלבן והשלים כל הברורים השייכים לחלק נשמתו נאמר בו שמירת שבת, ויחן את פני העיר שקבע תחומין, אך אז התחיל בירור הנוגע לכל הכלל והוא בירור גלות מצרים, אבל באשר יעקב כחו יפה לא הי' צריך עדיין לרדת למצרים אלא שהקדושה נמשך אליו לא"י כנ"ל בשם האר"י אלמלא חטאו ישראל, מה גם יעקב אחר הברורים שעשה מעשו ומלבן ונאמר בו כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל בודאי כחו יפה להמשיך אליו מרחוק כנ"ל, אך שוב הי' צריך שיהי' עבודתו בבחי' שפלות והכנעה כדי לנקות את הבירורין כנ"ל, אבל הוא לא עשה כן אלא וישב יעקב וכעין עוה"ב שנאמר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, וזה הוא ביקש יעקב לישב בשלוה הוא שלוה אמיתית מעין עוה"ב, ואף שיש כמה צדיקים שזכו מעין זה בעודם בעוה"ז כענין עולמך תראה בחייך, אבל לא בקביעות וישיבה אלא לפרקים ולעתים ידועים, וזה וישב יעקב בארץ מגורי אביו ובזוה"ק מאי מגורי אביו כד"א מגור מסביב, והיינו כי גלות מצרים התחיל משנולד יצחק, כי עיקר הבירור הוא ע"י צמצום ומדת הדין, ובאדם הוא התמרמרות ושפלות הנפש כנ"ל, ואם הי' יעקב עושה כן עדיין לא הגיע זמנו לרדת בעצמו למצרים עד שנולדו כל השבעים נפש כמ"ש המהר"ל, אך באשר ישב ועטרותיו בראשו להנות מזיו השכינה, קפץ עליו רוגזו של יוסף ובתרגום יונתן ל"ז י"ד ובההיא יומא שרוי גלותא דמצרים, ומדוקדק הלשון קפץ, כי קפיצה הוא לא ע"י סדר, כי מה שהוא בסדר נקרא הילוך ומה שהוא במהירות שלא בסדר נקרא קפיצה, ויש לומר עוד עפ"י הירושלמי ריש ברכות אר"ח רבה לר"ש ב"ח בי רבי כך הוא גאולתן של ישראל בתחילה קימעה קימעה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת מאי טעמא כי אשב בחושך ה' אור לי כך בתחילה ומרדכי יושב בשער המלך וכו' עד ליהודים היתה אורה ושמחה עכ"ל, ובודאי כך הי' צריך להיות סדר הגלות קימעה קימעה, תחילה הי' צריך לישב יעקב במקומו ולמשוך אליו כל חלקי קדושה עד לאחר מכאן הרבה רוגזו של יוסף כדי שירד בעצמו עם השבעים נפש למצרים, אך קפץ עליו רוגזו של יוסף תיכף שלא בסדר, והכל מטעם שבקש לישב בשלוה מעין עוה"ב כנ"ל בלי מעשה הבירור כנ"ל, ובזה יבוא דברי המדרש בדקדוק בשעה שהצדיקים יושבים שלוה היינו שהם פנוים מדבר המטרידם, וזה נקרא יושב שלוה ומבקשים לישב בשלוה היינו שמבקשים שישבו ומתענגים מזיו השכינה ולא שיהי' עבודתם בבחי' בירור כנ"ל, אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב, היינו שזה הענין שהם מבקשין הוא לעוה"ב ואין זה ראוי להיות בעוה"ז בישיבה בקביעות, ואדרבה עוה"ז הוא עולם הבירור ולעומת שהוא מדחה מעליו כל הטרדות והמניעות בה במדה הוא זוכה לעוה"ב באותו ענין עצמו, ואף אם הוא יושב שלוה הוא צריך עכ"פ לשפלות הנפש והכנעה להיות נכה רוח ולהתמרמר כנ"ל, ומכאן ישכיל ויבין כל איש אשר נוכח ה' דרכו אם בא עליו מניעות וטרדות שונות אל יפול לבו עליו כי אדרבה אז הוא עיקר הבירור שבמה שהוא מדחה ממנו כל הטרדות ואפי' מחשבות רעות רח"ל במה שהוא משתדל ומתאמץ לדחותם ממנו מזה נעשה עיקר הבירור ואשרי וטוב לו, ובאבות דר"נ שטוב יותר אחד בצער ממאה בריוח, וממילא אחר הבירור יבוא האור כי טוב, אשר בלתי אפשר שישיג זה האור בלתי שקדום לו חושך, זולת מי שזוכה לשתי שלחנות היינו משום שכבר בירר מה ששייך לחלק נשמתו בגלגול הקדום לזה די שפלות הנפש בעצמו לברר עבור הכלל כולו, אבל בני עלי' הם מועטים, ובמדרש אין לך ברי' שאין הקב"ה מנסה אותו וזה עצמו הוא הנסיון שידחה מעליו כל הטרדות והמניעות, וכאשר יתבונן האדם בבוא עליו מניעות או מחשבות רעות רח"ל שזה הרגע מנסה אותו השי"ת אז נקל לו לדחות ממנו כל המניעות וכל החושך יהפך לאור:
7
ח׳ולפי אשר אמרצו שבאותו ענין שאדם מדחה ממנו המניעות ומתחזק נגדם באותו בעצמו יזכה אח"כ בחלקו, יובן מה שדורשי רשימות פירשו ע"ד רמז פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה, שזה רמז על הגופים ונשמות שאין להם עלי' בשבת יש להם עלי' בחנוכה, כי איתא במדרש בראשית וחושך עפ"נ תהום זה מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן וכו' ובפ' לך חשיכה זה יון וכו', הרי שאז שלט קליפת החושך, וכאשר ישראל התחזקו ומסרו נפשם על קדושת ה' ודחו מהם את החושך וקיימו בעצמם כי אשב בחושך ה' אור לי, זכו לעומתם לאור גדול אשר חושך לא יחשיך ממנו היינו שקוי אור הש"י מפלש בתוך החושך להאיר בתוך החושך ואין בכח החושך להיות מסך מבדיל כי האור בוקע והולך וקורע כל המסכים, והנה מה שנמצא גופים ונשמות שאינם עולים בשבת הוא מפני רב עונות המטנפין את הנפש כמ"ש כי עונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, וע"כ יש להם עלי' בחנוכה שאז זמן שאין שום חושך מחשיך בפני אור ה' המאיר כנ"ל, וזהו שמצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, והיינו טעמא שנשאר לדורות מצוה קבועה מה שלא מצינו שום מצוה ממקדש שנשאר בגבולין ולולב יש לו עיקר עכ"פ מדאורייתא בגבולין, אך הוא הדבר מטעם שחשכת הגלות אינו מאפיל לגבי מצוה זו, וזהו לגדולה מזו אתה מתוקן שאתה מיטיב ומדליק את הנרות שנחמו לאהרן שכתב הרמב"ן ריש פרשת בהעלותך שרומז על נרות חנוכה ע"ש:
8
ט׳וישראל אהב את יוסף מכל בניו, יש לדקדק מדוע בריש הפרשה קראו בשם יעקב וכאן שינה לקראותו בשם ישראל, ונראה עפ"י שכבר אמרנו בשם תקה"ז הוראת שם ישראל שיר אל שיר משמאלא אל מימינא, א"כ הוא שם הכולל ימינא ושמאלא והוא כולל כל הפכים, ע"כ אהב את יוסף שהוא נמי כולל כל הפכים, ובכל הרפתיקאות שעברו עליו לא נשתנה מהותו כמו שפירש"י ריש שמות הוא יוסף הרועה את צאן אביו הוא יוסף שהי' במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו, הרי שהי' נעלה מכל הפכים, וכבר אמרנו שזה נמשך מפאת שמירת הברית, וכל זינא אזל בתר זיני' ע"כ אהבו מכל בניו:
9
י׳ועתה לכו ונהרגהו, יש לדקדק בלשון לכו כי לשון זירוז והתעוררות לעשות דבר מצינו רק לשון עמידה כמו ועמד ואמר ובלשון חכמים בא לו לגרה בא לו לדופן השמאלית בא לו לעוקץ ועיין רמב"ן ריש פ' חיי, ונראה עפ"י מה שדקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפסוק כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור שפירש"י רצו לעקור יוסף שנקרא שור, ודקדק הוא שלא הי' שם שום כעס ואיבה ושנאה ח"ו רק כל מה שעשו הי' ברצון רק שדנוהו שהוא מחויב בכך כמו שכתבו המפרשים ז"ל עכת"ד, ובזה יש לפרש שאמר להם שמעון לכו היינו שילכו מהבחי' שהי' עד עתה שונאים אותו כי אוהב ושונא פסול לדון וילבשו רק רצון ויקיימו ושפטו העדה והצילו העדה ואז רק אז נוכל להרגהו, אבל כל זמן שאנחנו בכעס עליו אפי' עבור דבר שעשה עולה גדולה מאד מ"מ אנו חשובים נוגעין בדבר, וכמו ששמעתי מכ"ק אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר שאמר שנוגע פסול לדין אפי' מחמת שאינו יכול לסבול העולה שעשה האחד לחבירו ג"כ קרוי נוגע, רק צריך הדיין לעמוד לגמרי מבחוץ ודפח"ח:
10
י״אבמדרש רשב"נ פתח כי אנכי ידעתי את המחשבות שבטים הי' עוסקין במכירתו של יוסף, ויוסף הי' עסוק בשקו ובתעניתו ראובן הי' עסוק בשקו ובתעניתו ויעקב הי' עסוק בשקו ובתעניתו ויהודה הי' עסוק ליקח לו אשה והקב"ה הי' עוסק בורא אורו של מלך המשיח, והרה"ק רבי ר' בונם מפרשיסחא אמר שיהודה חשב בעצמו שלו לא יועיל שום תשובה באשר הי' יכול להשיבו אל אביו ע"כ נשא אשה אולי יעלה אותו אחד מבניו, וזקיני זצללה"ה מקאצק כשסיפרו לפניו זה המאמר אמר חס לי' לרבינו זצללה"ה שיאמר ככה שאיש יסמוך על בניו שיתקנוהו, רק בודאי כך אמר שמאחר שחשב שאבד כל מה שסיגל מיום היותו ע"כ התחיל מחדש לעבוד את ה' והתחיל ממצוה ראשונה שבתורה עכת"ד, ונראה לפרש עוד ע"ד פירוש הרה"ק מפרשיסחא, דהנה איתא בספרים מה בין אברהם אע"ה לבין צדיקים שקדמוהו שצדיקים שקדמוהו הסתפקו עצמם בשלימות נפשם, אך אאע"ה הי' כל מגמתו שיצא ממנו אומה שלימה קוראים בשם ה' שיתגדל ויתקדש שמו יתברך בכל העולם, עכ"ד, ובודאי כל זרעו אחריו הצדיקים הלכו בדרכיו שכל מגמתם הי' למען כבוד הש"י שיתרבה בעולם, וכולם ידעו שצריכין להוליד בנים למען יהי' קיבוץ עדה שלימה קוראים בשם ה', והנה כולם הי' עוסקים בשקם ותעניתם לתקן פגמם, אך יהודה המציא דרך חדש מאד נעלה, כי בין כה וכה צריכין אנו ראשית לראות שיהי' צורך גבוה נעשה, ואפי' ח"ו אין לנו עוד שום תיקון מ"מ חלילה לנו לגרוע מצורך גבוה להעמיד עדה קוראי בשם ה', כי עבדים אנחנו להש"י ואחת היא אם נתקן עצמנו או לא, העיקר שלא יפסיד הש"י, וכעין ששמעתי מהרה"ק ר' אברהם המלאך שפי' דברי הש"ס ברכות שריב"ז בכה ואמר איני יודע איזה דרך מוליכין אותי, ותמוה כי ח"ו לומר שריב"ז לא הי' ממארי דחושבנא, ואמר ז"ל שיש שני מיני צדיקים, יש צדיק אשר אם ח"ו פגם בדבר מה אינו זז משם עד שמתקן תיכף הפגם, ויש צדיק עוד גבוה מזה שאפי' אם ח"ו פגם בדבר אינו פונה מעבודתו לתקן את הפגם כי באותו רגע שהוא עוסק לתקן את עצמו הרי הוא עובד את עצמו, אלא הוא עובד והולך להלאה את הש"י ואינו משגיח על עצמו כלל, וזה מעלה גדולה מאד, ומ"מ הפגם צריך תיקון, וע"כ צדיק כזה יוכל להיות לפעמים שיצטרך ללכת לגיהנם למרק ולתקן הפגם, וצדיק גדול כזה הי' ריב"ז ע"כ אמר איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי עכת"ד, וכעין זה הי' יהודה שלא השגיח על עצמו לתקן הפגם רק לעבוד עבודתו צורך גבוה להעמיד אומה ישראלית קורא בשם ה', וזהו אורו של מלך המשיח שאינו משגיח על תיקון עצמו רק על תיקון ישראל כמו שאמר דוד המלך ע"ה ואלה הצאן מה עשו תהי ידך בי ובבית אבי, ואיתא בפסיקתא שאמר משיח על עצמו יאבד מאה כיוצא בו ואל יהי' ניזוק צפורנו של אחד מהם, וכ"ז הי' להם משורשם שהוא יהודה, ואולי לזה כוון הרה"ק זצלל"ה מפרשיסחא רק השומע החליף "למען יהי' לו בנים טובים" בתיבות יעלה אותו אחד מבניו:
11
י״בבמד"ר ויהי בעת ההוא ולא הי' צריך קריי' למימר אלא ויוסף הורד מצרימה וכו' ר"א אמר כדי לסמוך ירידה לירידה, ולכאורה הי' צריך לכתוב ויוסף הורד מצרימה קודם שהרי זה מוקדם כבמד"ר לקמן שאמרו לשעבר הי' זקוק להשיאנו נשים ועכשיו הוא עסוק בשקו ובתעניתו אינו בדין שיהא עסוק להשיאנו נשים אמרו ליהודה וכו' מיד וירד יהודה וכן הוא בפירש"י שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, ונראה עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמחמת שעבירה גוררת עבירה לא הי' בדין להעניש את החוטא על עבירה מאוחרת שהרי עבירה שקדמה לה גורר אותה וכמעט שהוא מוכרח לעשותה אלא העונש הוא על עבירה ראשונה שהיא הביאה אותו לכל אלה עכת"ד, והנה כתב השל"ה ובית עשו לקש רמז שקש הוא ראשי תיבות קנאה שנאה שזה מעשה עשו ובטבע ישראל אינו כן, וא"כ השבטים שנענשו על מכירת יוסף הי' עיקר העונש על הקנאה והשנאה שקדום, כי המכירה כמעט היתה בהכרח, מה גם לפי דברי המדרש כשרצית נתת בלבם לשנוא וכשרצית נתת בלבם לאהוב, וא"כ ו"ל שגם בהשנאה לא הי' להם אשמה שהי' מוכרחים והעונש הוא על הקנאה המקודמת לכל:
12
י״גוהנה בזוהר חדש דגלות מצרים הי' מחמת חטא מכירת יוסף, ואף דגלות מצרים הי' סיבה להמכירה כבמדרש משל לפרה שמושכין אותה למקולין ולא היתה נמשכת משכו את בנה לפני' וכו', ולא שהמכירה הי' סיבה להגלות וכבר הקשה המהר"ל כן, וע"כ לומר דעיקר הגלות הי' גזירה מוקדמת, אבל מ"מ אם לא הי' אצלם חטא לא הי' ראוי הגזירה לצאת לידי פועל כי אין יסורין בלא חטא, וכעין מה שכתב המהר"ל פ"ט בס' הגבורות, ולפי דברנו הנ"ל יצא הגזירה לפועל מעת שנאמר ויקנאו בו אחיו, או מוישנאו אותו:
13
י״דוהנה במד"ר ידוע תדע ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן, הרי שהגלות היא פיזור ומבואר הדברים במהר"ל שנרמז במלת גלה, והדברים עתיקים, והנה במדרש וירד יהודה אמר בואו ונפזר עצמינו ובאמת כן הוא בפשיטות שמלך הוא המאחד את העם וכתיב זה יעצור בעמי כפירש"י שם, וע"כ יהודה שהי' מלך עליהם שנאמר וירד יהודה מאת אחיו נשארו כולם מפוזרים, ולפי דברנו הנ"ל נשלם גזירה ההוא היינו גזירת הפיזור שהוא יירד יהודה מאז למפרע כשאח"כ מכרו אותו, וא"כ הא דויוסף הורד מצרימה שזה הי' סיבה שירדו כולם למצרים שיושלם בהם הגלות, הסיבה לזה הי' הא דוירד יהודה שהותחל הגלות כנ"ל, וא"כ, הכל נכתב כסדר, שהא דוירד יהודה אף שהי' מאוחר בזמן הי' מוקדם בגזירה ובמחשבה, ואחר שנאמר שמכרו אותו להמדינים שבזה חל העונש למפרע ויצא הגזירה לפועל הא דוירד יהודה ובשביל להשלים הגזירה שיהי' פיזור ביותר במצרים נכתב הא דויוסף הורד מצרימה:
14
ט״ווימאן ויאמר אל אשת אדוניו, תיבת וימאן היא בשלשלת ובפסיק כדי להפרידו מתיבות ויאמר אל אשת אדוניו, וזה להורות שמיאן לא מצד הטענות אלא שמיאן בפשיטות בלי שום טעם ובלי שום התחכמות, והא שהציע לפני' טענות לא צריך לזה אלא להרגיע אותה, וזה לימוד גדול לכל איש ואיש בהגיע שום מעשה אשר בלתי ראוי תחת ידו לא ידחה הדבר בטענות שכליות שהשכל איננו בהיר תמיד ומאיר לנגד עיניו והרי השוחד יעור, ואין לך שוחד גדול מיצה"ר שהוא מחליק הדבר בעיניו ועושה מעבירה מצוה, וכמה שאמרנו כמה פעמים שזה רמזו בש"ס כת"ת נדמה לו, והרי ביוסף היא ראתה באיצטרלוגין שלה ומסתמא גם יוסף ראה והיצה"ר בודאי הראה לו לעשות מעבירה מצוה ואם המיאן הי' ע"י טענות שכליות הי' מקום ליצה"ר למשכו ברשתו, אבל המיאן הי' מצד עצם נפשו בלי שום טענות והתחכמות, וזה לימוד לדורות, ויש לומר עוד שיוסף הביא זה המדה בכל ישראל כי כל ישראל נקראו בני יוסף וכמו שאב מוריש טבעו לבניו כן הטביע יוסף דרכו בקודש לכל ישראל, והיא שעמדה לישראל בימי יוונים שהי' פלסופים וגם הם מאסו בגשמיות אבל הי' זה עפ"י חקירה, ואין לזה קיום, כי אחר כל חכמתם וחקירתם נשארו מזוהמים כידוע מענינם ומגזירותוהם שתבעל לטפסר תחילה, אבל ישראל הם מצד עצם נפשם מואסים ברע, ע"כ כחם גדול מכח היוונים ברוחנית וקמה אלומתי וגם נצבה:
15