שם משמואל, וישב ג׳Shem MiShmuel, Vayeshev 3
א׳שנת תרע"ג.
1
ב׳במדרש יוסף בן שבע עשרה שנה וגו' ואת אמר והוא נער אלא שהי' עושה מעשה נערות ממשמש בעיניו מתלה בעקיבו מתקן בשערו, הי' רועה ויבא יוסף את דבתם רעה מהו, רבי מאיר ור' יהודה ור' שמעון, ר' מאיר אומר חשודים הם בניך על אבר מן החי, ר' שמעון אומר תולין הן עיניהם בבנות הארץ, ר' יהודה אומר מזלזלים הן בבני השפחות וקורין להם עבדים, ויש להבין היתכן שאלו קדושי עליון הי' בהם ח"ו שום פגם מענינים אלו, ואף שכתבו המפורשים שרק ליוסף נדמה לו ככה אבל לא הי' כן באמת, אבל לקדושים האלה גם זה לא יתכן דהרי כתיב והייתם נקיים וגו', ועוד היתכן לומר על יוסף איש מרכבה צדיק יס"ע שהי' עושה מעשה נערות וכו' והיתכן שיעשו דבר שיהי' לו חשש לעז וחילול השם ח"ו, ועוד יש להבין מדוע הי' אלו ענינים דווקא שבוודאי לא הי' שום דבר במקרה, כמ"ש המהר"ל בענינים העקרים אין לומר שהי' שום דבר מקרה, ומאחר שזה הי' סיבה לגלות מצרים שהוא יתד שהכל תלוי בו אי אפשר שיהי' במקרה:
2
ג׳ונראה דהנה במדרש שכל המלכיות נקראים ע"ש מצרים מפני שהם מצירים לישראל, ומזה נראה שנכלל בגלות מצרים כל הד' מלכיות, וע"כ תמצא שד' גזירות גזר פרעה על ישראל, וברבה שמות פרשה כ"ו, דורש המקרא לא שלותי מבבל ולא שקטתי ממדי ולא נחתי מיון ויבוא רוגז באדום, ד"א לא שלותי מגזירה הראשונה וכו', הרי כי הד' גזירות מקבילים לעומת הד' מלכיות ושורש אחד לכולם, והנה כבר כתבנו במק"א כי שורש הד' מלכיות הם כחות חיצונים המושכין את האדם לחטא ע"ז ג"ע שפ"ד ופגם הדיבור שהוא לשון הרע או חטא דור המבול רח"ל, דאיתא בש"ס נדה שהוא כאלו עע"ז ושופך דמום, ואיתא בספרים שהוא כמו ע"ז ג"ע שפ"ד רח"ל, ובאמת ענין אחד לשניהם, וכבר דברנו בזה במק"א, וע"כ כשתמה משרע"ה מה חטאו שיהי' משועבדין בעבודת פרך וכיון שראה שהי' בהם דלטורין אמר אכן נודע הדבר, אף שידוע במקובלים שהי' בשביל חטא דור המבול וק"ל שנה של אדה"ר, אבל הטעם משום דדא ודא אחת הוא, ושקול כשלשתן, כמו מלכות הרביעית ששקולה או יתירה משלש מלכיות הראשונות, כבמדרש סוף פ' שמיני, ולפי זה גלות מצרים הי' שמה כל ד' כחות חיצוניות, ובמדרש שמות פ' א' כך הי' שיעבוד מצרים קשה לפני המקום מכל השיעבודים שבעולם:
3
ד׳והנה בהגדה וירד מצרימה אנוס עפ"י הדיבור ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי להיות בגלות תחת יד אחר אי אפשר אלא אם יש ביניהם קצת השתוות וכן הוא במהר"ל, וע"כ יעקב באשר הי' בלי שום שמץ פסולת לא הי' אפשר שיהי' בגלות, כי כבר נתברר מכל צד ונצרף בבית לבן וכתיב ויבוא יעקב שלם, אך במדרש פרשה צ"א מעולם לא אמר יעק"א ע"ה דיבור של בטלה אלא כך אמר הקב"ה אני עוסק להמליך את בני במצרים והוא אומר למה הרעותם לי וכו' משמע מדברי המדרש שנתפס יעקב בדיבור של בטלה, ובשביל זה הי' להגלות מצרים קצת אחיזה בו, וזה אנוס עפ"י הדיבור, היינו דיבור שהוציא לבטלה, ודפח"ח, ולי יש להוסיף בה שגם דיבור של בטלה שנזרקה מפי יעק"א לא ממנו הי' שהרי ברית המעור וברית הלשון מכוונים, וכמו שלא ראה טפת קרי מימיו כ"כ לא ממנו הי' שיצא מפיו דיבור של בטלה אלא האלקים אנה לידו והדיבור עצמו הי' אנוס:
4
ה׳ובדוגמא זו נאמר על השבטים אהובי עליון, ובמדרש פרשה ע"ד שהיו צדיקים כיוצא בו, לא הי' אפשר שישתעבדו במצרים [שהם הי' עליהם יותר שיעבוד מיעקב אבינו בעצמו שהוא לא הי' עליו שום שיעבוד אלא במה שהי' גר במצרים אבל הי' יושב בכבודו של עולם, והשבטים אחר שמת יעקב נאמר שנסתם עיניהם ולבן של ישראל מצרת השיעבוד] בעוד לא הי' עליהם שום שמץ ונדנוד חטא, ולא הי' אפשר לגלות מצרים לצאת אל הפועל עד שהאלקים אנה לידם דברים בלתי ראוים לפי מעלתם וקדושתם, וכמו ששמעתי שכן צורפי הזהב עושין מערבין מעט סיגים ועופרת בהזהב ועי"ז מסתנן ומצטרף ונעשה יותר בהיר וצח, כן הי' הענין בקדושי עליון אלו:
5
ו׳וכעין זה איתא במדרש ר' יהושע בן בייתוס בשם ר' יהודה בר' סימון כתיב למה תתענו ה' מדרכיך כשרצית נתת בלבם לאהוב וכשרצית נתת בלבם לשנוא, ובתנחומא מפורש עוד יותר נורא עלילה על בני אדם א"ר יהושע בן קרחה אף הנוראות שאתה מביא עלינו בעלילה אתה מביאן וכו', וא"ר יודן הי' הקב"ה מבקש לקיים גזירת ידוע תדע והביא עלילה לכל דברים אלו כדי שיאהב יעקב את יוסף וישנאוהו אחיו וכו', ולפי דרכינו נאמר ג"כ על כל הדברים הנאמרים בפרשה הכל האלקים אנה לידם כדי לקיים הגזירה:
6
ז׳ולפי האמור יש לפרש את ענין דבתם רעה מהו שר' מאיר אמר חשודים הם בניך על אבר מן החי ור' שמעון אמר תולין הם עיניהם בבנות הארץ ור' יהודה אמר מזלזלים הם בבני השפחות וקורין להם עבדים ורש"י הביא שלשתם יחד בלי מחלוקת, בודאי דעתו ז"ל שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, אלא שמר אמר שזה ראשון, וכולם מודין ששלשתן היו שם, ולפי דרכינו י"ל דהנה כבר אמרנו שבמצרים נקבצו באו כל הכחות חיצונים המושכים לע"ז ג"ע שפ"ד ופגם הדיבור שהוא לה"ר וחטא דור המבול, וכבר אמרנו שבלתי אפשר הי' שיבואו בגלות מצרים עד שיהי' בהם שום שמץ ונדנוד חטא, ונאמר עוד כמו שבמצרים הי' הגלות מכל ד' כחות הרעים כן הי' צריך להיות השמץ והנדנוד חטא נמי מעין שמץ ד' מיני חטאים אלו, ואינו דומה ליעקב שהי' די הדיבור של בטלה שהוא לא הי' לו גלות מכל אלו ענינים כלל אבל כשנפטר יעקב אבינו שנסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד, אף שכל זמן שאחד מן השבטים קיים לא נתנו עליהם משא מצרים, וע"כ לומר שנסתם עיניהם וכו' מחמת כחות הרעות המושכים כנ"ל, וכבר דברנו מזה במק"א:
7
ח׳וי"ל כי אלו שלשה דברים חטא אבר מן החי, וחטא תולין עיניהם בבנות הארץ, וחטא שמזלזלין בבני השפחות וקורין להם עבדים, הם שמץ מחטא ע"ז ג"ע שפ"ד, כי ענין אבר מן החי איתא בטעמי המצות להרדב"ז שהוא ענין קיצוץ בנטיעות דומה לחטא אדה"ר ודור הפלגה שאמרו ונעשה לנו שם עי"ש, והנה אמרו ז"ל שחטא דור הפלגה הי' חטא ע"ז, הרי כי חטא אבר מן החי הוא מסתעף מן חטא ע"ז, ועיין ג"א שהי' חושד את השבטים שהם נמשכים אחר האברים שהם דוגמתם והבן, ואף שח"ו לומר שאכלו ממש אבר מן החי, מ"מ הי' עכ"פ דוגמא ונדנוד אבר מן החי שכתבו המפורשים שאכלו מן השחיטה קודם שיצאה נפשה, והם הי' סבורין שיצאו מכלל בני נח והשחיטה התירה להם, ויוסף סבר שעדיין לא יצאו לקולא, ולדידי יש עוד לומר דתלוי אם יצחק נצטוה על השחיטה שיש בזה מדרשים חלוקים, דאם נימא שנצטוה שוב השחיטה מתירה וכמתה חשובה, ובאם לאו אינה מותרת עד שתצא נפשה ועיין בגור ארי' ומתורץ לפי"ז קשייתו, ויכול להיות שהם סברו שנצטוה ממש, ויוסף סבר או קיבל מיעקב שלא נצטוה ומה שנהג אצלו שחיטה הי' ככל שאר מצות ששמרו האבות אע"פ שלא נצטוו, ועוד יש לומר בזה ואין כאן מקומו, יהי' איך שיהי', הנה הי' שמץ ונדנוד איסור אבר מן החי שהוא מסתעף מחטא ע"ז, תולין עיניהם בבנות הארץ הוא שמץ ג"ע ואף שח"ו לומר שהדברים כמשמען, אלא הפירוש הוא שענין ג"ע הוא חיבור למה שאינו ראוי כמ"ש המהר"ל, ואולי הם הי' רוצים לישא נשים מבנות כנען, ובזה אתי שפיר לשון תולין עיניהם היינו לישא אותם לנשים, ובאשר לפי גודל מעלתם לא ראוי להם להתחבר עם זרע כנען המקולל הוא נחשב לשמץ ג"ע, ועי' רמב"ן בפסוק בת איש כנעני, מזלזלים בבני השפחות וקורין להם עבדים והי' מתביישין בזה הוא שמץ דבר של שפיכת דמים כאמרם ז"ל דהמבייש פני חבירו כאלו שופך דמים דאזיל סומקא ואתי חיורא, והנה אלו ג' שהביא את דבתם רעה הוא שמץ דבר של ע"ז ג"ע שפ"ד, והם ענין ג' מלכיות הראשונות, ובזה יש לפרש ענין מחלוקות התנאים אחרי שכבר כתבנו שלא מהם הי' לבוא לידי שמץ ונדנוד חטא אלא האלקים אנה לידם, י"ל דכולהו ס"ל שאינו צריך לומר דבכל השלשה האלקים אנה לידם אלא חטא אחד, וחטא זה גרר להשני וכן להשלישי כי כל מה שנוכל למעט במה שהאלקים אנה לידם יש למעט, ע"כ רבי מאיר סבר שזה שיש בו שמץ ע"ז זה הי' הראשון שהאלקים אנה לידם, כי ענין זה איננו בא מצד המשכת החומר ובודאי הוא רחוק המציאות, ע"כ נאמר שזה הי' הראשון וזה הי' סיבה להשנית והשלישית, ור' שמעון סובר ששמץ ג"ע באשר יותר קרוב להאדם יוצדק יותר שנאמר שזה ראשון, כי יותר נקל להכשל בו מחטא שרחוק ממציאות האדם, ויותר סברא לומר שהאלקים אנה לידם דבר שנקל להכשל בו, ור' יהודה אומר ששמץ שפ"ד יוצדק יותר לומר באשר שלום אמר אל יברא שכולו קטטות ומריבות, ובאשר מטבע האנושי להיות פירוד לבבות יותר נקל להיות נכשלים בזה:
8
ט׳ולפי האמור יש לומר שהשלשה דברים שתפסו על יוסף שהי' עושה מעשה נערות ממשמש בעיניו, מתלה בעקיבו, מתקן בשערו, נמי האלקים אנה לידו ובאלו השלשה יש נמי שמץ ג' הנ"ל בכדי שגם הוא יכול לבוא בגלות מצרים, והיינו דהנה שערות הראש הם נמשכים ממוח, ובאשר שורשו גבוה צריך שמירה שלא יבוא לידי גיאות דאיתא בספר הישר לר"ת כי גיאות באדם נצמח מפאת נפשו שהוא ממקום גבוה מהעליונים, והיפוך זה הוא נזיר' וע"כ בש"ס נדרים (ט:) בנזיר הבא מן הדרום ופחז עלי יצרי ובקש לטרדני מן העולם אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך העבודה שאגלחך לשמים עכ"ל, וכל המתגאה כאלו עובד ע"ז, הרי שהתיקון בשערו הי' שמץ ונדנוד חטא ע"ז, ממשמש בעיניו הוא פגם בעין וממנו נסתעף שמץ ג"ע שמתייחס תמיד לעין כדכתיב אחרי עיניכם זה זנות וכתיב וישא לוט את עיניו ודרשו ז"ל שלשון ערוה הוא וכתיב ותשא אשת אדוניו את עיני', וכמו שאמרו ז"ל תולין עיניהם בבנות הארץ, מתלה בעקיבו הוא פגם בעקב וממנו נסתעף שמץ חטא שפ"ד, כמו שהעקב הוא בחי' תחתונה שבאדם והיא אמצעי בין האדם להארץ ומחבר את האדם לעוה"ז ושפ"ד היפוך מזה שמפריד החיבור, ורמזו ז"ל כל דשקיל מיתא מביתא טב בר סנדלא, ובמקרא נמי נאמר גלעד קרית פועלי און עקבה מדם ועי' רש"י ורד"ק שם, הרי כי גם ליוסף אנה האלקים לידו מענין ג' אלה והכל מטעם אחד, ולעומת ג' מלכיות הראשונות:
9
י׳והנה במדרש פ' שמיני שמלכות הרביעית שקולה או יתירה משלשתן, ובמדרש פרשה צ"ט שיוסף הוא כנגד מלכות אדום, ובמדרש ויבא רוגז זה רוגזו של יוסף כמו שדרשו בפ' בשלח על מלכות אדום כי זה הוא לעומת זה, וע"כ כמו שמלכות אדום שקולה או יתירה משלשתן בטומאה לעומתו הוא יוסף בקדושה והוא ראש השבטים כבמדרש פ' ק', וע"כ למען שיהי' ביכולת הגלות לשלוט בו לא סגי לי' בשמץ ג' חטאים הנ"ל אלא נמי בחטא השקול כשלשתן והוא חטא לה"ר ששקול כנגד ג' אלה, ואף שח"ו לומר שהי' באמת חטא לה"ר, שהרי כוונתו הי' לתקן המעוות ולהיישירם, וכבר אמרנו שבאשר הי' צדיק יסוד עולם עליו הי' מוטל הדבר, וכמו שאמרו ז"ל בש"ס יומא בכה"ג אחיו הכהנים אי איתא דאית בי' מילתא מידע ידע בי' ומהדר לי' בתשובה, ובודאי אם הי' מוכיחם ודיבר עמם פא"פ בודאי הי' נתברר ביניהם הדין עם מי, ואם הי' נתברר שהצדק אתו בודאי הי' חוזרין בהם, אך יוסף הצדיק לא הרהיב עוז בנפשו להוכיח את אחיו הגדולים ממנו, ולכן סיפר לאביו שהוא יישירם, ומ"מ לפי גודל מעלתו נחשב זה אצלו לחטא מה שלא הוכיחם, כי בדבר הנוגע לכבוד שמים צריך להיות עז כנמר וגבור כארי והחלש יאמר גבור אני וכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, ובזוה"ק פ' תזריע שמניעת הדיבור במקום שצריך להוכיח וראוי לדבר נחשב כאלו פגם בדיבור ולה"ר עד שגם עבור זה נגעים באין עליו עיי"ש, א"כ זה החטא שבודאי ג"כ לא ממנו הי' אלא שהאלקים אנה לידו נסתעף ממנו שסיפר לאביו ונכשל בחטא לה"ר, אף שכוונתו הי' לטובה, וע"כ הי' מקום לגלות מצרים גם בבחי' זו לשלוט גם עליו שמדתו הי' להיפוך מזה לגמרי שהרי הוא כנגד עשו, ועשו הוא פגם הדיבור כמו שביארנו זה במק"א, והוא הי' היפוך מזה לגמרי, ולא הי' יכול לבוא בגלות מצרים בבחי' זו עד שהאלקים אנה לידו גם חטא זה, ויש לומר שבחטא זה נמכר לעבד באשר נהג שפלות בעצמו במקום שאינו ראוי ולא הוכיחם הי' העונש שסבל שפלות העבדות, ומכירתו הי' בשכם עפ"י מה שאמרנו בענין שכם שהוא מלשון חלק להגביה לבו בדרכי השם, והוא לא עשה כן, ע"כ לקחו אחיו מדה זו ומכרוהו וכמ"ש בטעם ששכם מוכן לפרענות דאי טב לית טב מיני' ואי ביש לית ביש מיני', ובאשר הוא לא לקח מדה זי לטובה נמשך ממדה זו רעה שאין רעה כמוה:
10
י״אובאמת מצינו ליוסף שתיקן את הכל במצרים, פגם שערות הראש שהוא היפוך ענין נזיר כנ"ל נאמר ולקדקד נזיר אחיו, פגם העין מצינו במדרש שאותה הרשעה נתנה שרתוע של ברזל תחת צוארו כדי שיתלה עיניו ויביט בה, ואעפי"כ לא הביט בה, וכתיב בן פורת יוסף בן פורת עלי עין ובמדרש ד' צ"ח אתה מוצא בשעה שיצא יוסף למלוך על מצרים הי' בנות מלכים וכו' כדי שיתלה עיניו ויביט בהן אעפי"כ לא הי' מביט בהן, ובזה תיקן פגם העין שהי' ממשמש בעיניו, פגם מתלה בעקיבו שאמרנו שהוא שמץ ענין חטא שפ"ד תיקן במה שהי' חס על אחיו בהתודעו להם שלא יתביישו כמו שפירש"י ויגש בפסוק ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו שהי' שומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם, וכמו שכתבנו שהמבייש פני חבירו הוא שמץ ענין שפ"ד, ממילא הנזהר מזה הוא תיקון על חטא זה, פגם לה"ר הכלול שלשתן תיקן במה שלא סיפר לאביו שום דבר מענין המכירה, ובפסיקתא שלא רצה להתייחד עם יעקב פן ישאלהו דבר המכירה, ובודאי שתיקן את שלש אלה במצרים לא לבד לעצמו תיקן אלא גם לכל כלל ישראל שכחות הרעות האלו לא ימשכם כ"כ בחוזק, כי הוא הי' המוריד את ישראל למצרים כבמדרש מי מורידן למצרים יוסף, וכל ישראל נקראו על שמו:
11
י״בועפ"י דרכינו זה יש לפרש הענין ד' תפלות שבשבת ושלש סעודות, דג' סעודות הם נגד ג' אבות כידוע, והם נותנין עוז ותעצומות לישראל נגד ג' כחות הרעים המושכים לג' עבירות כנ"ל, וכנגדם תפלות ערבית שחרית ומנחה שהאבות תקנום, ומוסף שבת שהוא יוסף כידוע הוא מציל מכח חיצוני המושך ללה"ר ופגם הדיבור בלי מעשה, וע"כ לא תקנו כנגד זה סעודה אלא תפלה שהיא בדיבור לבד, ור' חידקא שסובר שד' סעודות הן סובר שהדיבור כמעשה:
12
י״גברש"י נקוד על את שלא הלכו אלא לרעות א"ע, יש להבין וכי הי' חסר להם לאכול בבית יעקב בחברון, ונראה הפי' עפ"י מה שכתבנו במק"א בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששכם הוא לשון חלק, וזה הי' עון שכם בן חמור שחשב א"ע לחלק ולו נאה להיות חתן יעקב עכת"ד, והנה אחיו של יוסף שקנאו בו והי' מתיראים שלא ידחו מפניו ח"ו, ונפלו פניהם ויראו לנפשם שלא יפלו בנופלים כמחיאשים ח"ו, שזה גרוע מהכל, ע"כ הלכו לשכם היינו להחליף כח ולהגביה לבם בדרכי ה' לומר כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי, וכמו שאמרנו כבר שזה ענין שכם ואי טב לית טב מיני', וזה הפי' לרעות א"ע היינו להחליף כח, ואולי י"ל שגם יעקב ששלח את יוסף לשכם הי' ג"כ לכוונה זו לפי מה שאמרנו בליל ש"ק שיוסף לא הרהיב עוז בנפשו להוכיח את אחיו הגדולים ממנו כשנדמה לו שהן חשודין על אבר מן החי וכו' ומחמת זה סיפר ליעקב, וזה גרם לכל מה שגרם שאלמלי הוכיחם הי' נתברר לו שלא חטאו, או הם היו מודים לו, ומניעת התוכחה נחשב ליוסף לחטא, ויעקב הרגיש בזה ושלחהו לשכם לכוונה זו:
13
י״דוהנה קמה אלומתי וגם נצבה, נראה לפרש עפ"י מה שאמר המגיד הקדוש מקאזניץ בפסוק מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, שהם שני דברים שאפי' שכבר עלה בהר ה' מי הוא אשר יהי' לו שמה עמידה וקיום שלא יפול ממעלתו עכ"ד, ונראה דמאחר שהחומר והגוף הוא בעל שינוי ותמורה ע"כ תמיד חליפית וצבא עמו, אבל איש שכל מעשיו הוא בכח נשמתו כדאיתא בזוה"ק כל מה שתמצא לעשות בכוחך עשה בכוחך דא נשמתא דבר נש, וכבר אמרנו שהפי' הוא שעושה בחיות והתלהבות עם כל כחו וכוונתו מעורר כח הנשמה שבו ומתייחס המעשה להנשמה, וכמו שהנשמה איננה בעלת שינוי ותמורה שהרי הוא מהעליונים, כן למעשי' יש קיום ועמידה, ויש רמז לזה במדרש פרשה ל"ד ששאל אנטונינוס את רבינו מאימתי נשמה נתנה באדם משיצא ממעי אמו או עד שלא יצא אמר לו משיצא ממעי אמו אמר לו לאו משל אם תנוח בשר ג' ימים בלא מלח מיד הוא מסריח, והוא רמז ופלא על מעשי אדם שאם אין בו כח הנשמה אין לו קיום, והנה מדריגת יוסף הוא חי כידוע, והיינו שכל מעשיו הי' תמיד בחיות נפלא, ע"כ הי' מרכבה למדה ההוא, וע"כ הי' למעשיו עמידה וקיום, וזה קמה אלומתי וגם נצבה שנשארת על עמדה, וזהו שפירש"י שמות ויוסף הי' במצרים להודיעך צדקתו של יוסף הוא יוסף הרועה את צאן אביו הוא יוסף שהי' במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו, וזה שאיתא במדרש אתם כונסים פירות ואני כונס פירות שלכם רקוביו ושלי עומדין, והיינו שכל מה שהי' עבודתם בחיות הוא רק מפאת יוסף שהוא הי' משפיע מדה זו לכולם, אך כ"ז הוא כאשר הי' בטלין אליו, וזהו והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי, ואז הי' גם בהם מדה זו, אבל כשמכרוהו נחסר להם מדה זו, וע"כ כשאצרו פירות קודם הרעב נרקבו והוצרכו לרדת למצרים לשבור אוכל:
14
ט״ווהנה כן נאמר שבשבת שהוא יומא דנשמתא שאיש הזוכה לקבל שבת כראוי יש לו עמידה וקיום, וכמו שזוכר את השבת כל ימי החול ובטלין כל ימי החול לשבת היינו לזכור תמיד את ההתעוררות שהי' לו בשבת, והי' מתגעגע לבוא עוד לזה בשבת הבא ומכשיר את מעשיו שיהי' ראוי לזה זה הוא מעין והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי, היינו שכל ימי החול בטלין לשבת, ומקבלים כל ימי החול הארה משבת שיהי' גם בחול כל מעשיו בכח הנשמה ויהי' לו עמידה ולא יפול בנופלים ח"ו:
15
ט״זוישלחהו מעמק חברון פירש"י מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים כי גר יהי' זרעך, ויש להבין לשון עצה העמוקה שבפשטות הי' זה עונש על מה שאמר במה אדע, ולשון עצה יוצדק רק על דרך להשיג חפצו ולא על עונש, ונראה לפרש דהנה במדרש פרשה מ"ד שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר ארבעה דברים הראה לו, גיהנם, ומלכיות, ומתן תורה, ובהמ"ק, אמר לו כל זמן שבניך עסוקים בשתים הם ניצולים משתים פירשו משתים הם נידונין בשתים, אמר לו במה אתה רוצה שירדו בניך בגיהנם או במלכיות ר' חנינא בר פפא אמר אברהם בירר לו את המלכיות עכ"ל הצריך לענינינו, ויש לפרש מהו ענין השתים ולא סגי באחד, עפ"י מה שכבר דברנו שבהכשר כלים מבלוע איסורין יש שני הכשרים הגעלה וליבון, הגעלה הוא להפליט הבלוע ולדחותה, והבלוע שדבוקה ביותר עד שאי אפשר להפרידה צריך ליבון שישרף הבלוע במקומה, ולעומת זה יש בנפש האדם שחלקי הרע שנשתאבו בו בתולדה או מפאת קילקול עבירות צריך הכשר להפריד ולדחות ממנו את חלקי הרע, והוא כעין הכשר הגעלה, אך יש אשר חלקי הרע שנשתאבו בו דבקים בנפשו עד שאי אפשר להפריד ממנו לזאת צריך שישרף הרע במקומו ויתבטל ויהי' כלא הי', והוא כעין הכשר ליבון, ונראה עוד לומר דחלקי הרע מתולדה עדיין אינם כ"כ דבוקים כמו קליפת האגוז בעודה רכה ורעננה נקלף בקל, אבל כשנתיישן נעשית דבוקה ביותר וצריך רב טרחה להסירה, כן בנפש חלקי הרע שמתולדה אינם כ"כ דבוקים ובהגעלה סגיא להו, אבל כשנתיישן והוסיף עבירות נעשין כ"כ דבוקים עד שצריכין ליבון, וכבר אמרנו שהתורה דכתיב בה הלא כה דברי כאש נאום ה', הוא מכלה ושורף את כל חלקי הרע שבאדם והוא ליבון הנפש, ועבודת קרבנות וכן תפלה שבמקום קרבן ושאר מצות ומעש"ט הממשיכין אור אלקי בנפש, ומחמת שהאיר אור אלקי בנפש חלקי הרע בורחין ומתפרדין ממנו, והוא הגעלה לנפש, והיינו שחלקי הרע שאינם כ"כ דבוקים נדחין ונטהר הנפש כמ"ש תחטאני באזוב ואטהר, וכמו טהרת מי חטאת שאיתא במדרש משל למי שנכנס בו רוח חזזית וכו' מזין עלי' והיא בורחת, שחלקי הטומאה נפרדין, וכדמיון זה הוא כל טהרת הקרבנות וכו' כנ"ל, אבל למי שנדבק בו כ"כ עד שאינו נפרד כנ"ל ע"ז נאמר בזבח ומנחה אינו נתכפר אבל נתכפר בתורה, שתורה הוא ליבון ששורף ומכלה את כל חלקי הרע והוא תכלית הטהרה שאינו צריך עוד לשום דבר, ומובן שזהו הוא כשעשה תשובה על לשעבר ומקבל עליו להבא, ואם לא ח"ו הלא כתיב ולרשע אמר אלקים וכו' ותשא בריתי עלי פיך:
16
י״זוהנה לעומת שתי אלה תורה ובהמ"ק הוא גיהנם ושעבוד מלכיות, גיהנם הוא אש שורף את חלקי הרע שבנפש, ושיעבוד מלכיות היינו כי כחות הרעות שבשיעבוד מלכיות מושכות לכל רע ובלבול וטירוף הדעת, ואויר ארץ העמים טמא, ומצא מין את מינו וניער הוא החלקי הרע שבאדם ונדבקו יחד, וכשהאדם מתגבר בכח ומשליך ממנו את כל הרהורים וכל המחשבות אשר לא טובים, ומתחזק לעומת כל המניעות והמעצורים והמכשולים ומנתק עצמו מחלקי הרע, הנה נשארו חלקי הרע דבוקים בכחות הרעות שבשיעבוד מלכיות ונפשות ישראל יוצאים נקיים ומזוקקים, ויש רמז לזה במשנה כריתות כך הי' מוכי שחין שבירושלים עושין הולך לו ערב פסח אצל הרופא וחותכו עד כשערה ותוחבו בסירא ונמשך ממנו והלה עושה את פסחו וכו' ודו"ק, והוא כמו עלוקה המוצצת את פסולת הדם המקולקל, והם נמי כמו הכשר ליבון והגעלה, וע"כ אם ישראל עוסקים בשתים הוא תורה ובהמ"ק אינם צריכים לליבון גיהנם והגעלת שיעבוד מלכיות, פירשו משתים הם נדונים בשתים לכלא פשע ולהתם חטאת, ובזה אמר הקב"ה במה אתה רוצה שירדו בניך בגיהנם או במלכיות אברהם בירר לו את המלכיות, והיינו אף כי העבירות שנדבקו כ"כ בחוזק אינם נפרדין ע"י שיעבוד מלכיות דהוא כדמיון הגעלה, מ"מ הי' עצת אברהם שע"י שיעבוד מלכיות יפרד מהם את חלקי הרע שאינם כ"כ דבקים, וכאשר אך יתמעט חלקי הרע שוב נפשות ישראל שהם בעצם טובים טהורים ונקיים יתעורר בקרבם תשוקת התורה, ושוב אור ואש התורה ישרף את שאר חלקי הרע שלא יצאו ע"י שיעבוד מלכיות שכדמיון הגעלה, ובאמת כן הי' ביציאת מצרים שבאו תיכף לקבל התורה ופסקה זוהמתן, ובזה יובן כל דברי המדרש שם ומחלוקתם שר' יודן ואינך אמוראי אמרו אברהם בירר גיהנם והקב"ה בירר לו את המלכיות ורב הונא אמר שהי' אברהם אבינו מסופק עד שהקב"ה יעצו לברור המלכיות, ולהנ"ל יובן שבאשר זה הוא עצה תלוי בדעת דורות הבאים אם ע"י שיעבוד מלכיות יתעוררו לתורה, ואם לאו סוף סוף שיצטרכו גיהנם כנ"ל, ולא ידונו בשתיהן אלא קים לי' בדרבה מיני', ולזה איפלגו אם אברהם עצמו נפל על העצה, וחדר לדעת זרעו אחריו, וי"א שאברהם לא הי' יכול לידע עתידות ובירר לו גיהנם, וי"א שהי' מסופק, ועכ"פ הי' ענין עמוק:
17
י״חולפי"ז י"ל דהנה חטא אאע"ה שאמר במה אדע שהי' חטא קל וקלוש מאד, ותדע שכמה וכמה תתרו המפורשים לפרש מה חטאו בזה, עד שי"א שלא הי' חטא כלל, ועכ"פ חטא כזה בהגעלה סגי לי', וע"כ לא נגזר עליו רק שיעבוד מלכיות, אבל אברהם ידע מה שיהי' בזרעו אחריו במצרים שהפירו ברית מילה ואיש שקוצי עיניו לא השליכו, וברמב"ם שכמעט נעקר העיקר ששתל אברהם אבינו, והי' סברא לומר שמאחר שסוף סוף ירשו גיהנם לא ידונו בשתיהן ודי שקים לי' בדרבה מיני' ולא ישתעבדו במלכיות כלל, וע"ז הי' עיקר עצתו של אאע"ה שבל נחוש שבודאי אח"כ יבואו לתורה כנ"ל, וזה עצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון:
18
י״טולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו פירש"י לאחר מכאן מפני שתלה בו יוסף לזוכרו הוזקק להיות אסור שתי שנים, ויש להבין כוונת יוסף שבודאי ח"ו לומר על יוסף, אחרי שראה שה' אתו עד שאפי' אדוניו ושר בית הסוהר ראו זה, יסיר בטחונו מהשי"ת ויבטח על מצרי זה, ונראה לפרש עפ"י דברי האריז"ל בלקוטי התורה, ששלשה שרים תחת יד פרעה, שר המשקים, ושר האופים, ושר הטבחים, וכנגדן באדם, קנה, ושט, ורידין, קנה נגד שר המשקים שכן הריאה שואבת כל מיני משקים, ושט נגד שר האופים שכל המאכל בולע הושט, ורידין נגד שר הטבחים שבו הדם עי"ש, והנה הורידין הם האמצעים בין הלב והמוח ועל ידם שולח הלב את צחיחי דדמא להמוח, וע"כ יוסף באשר הוא צדיק יסוד עולם אחיד בשמיא וארעא ונגד זה באדם המוח והלב, הי' ראשית עבודתו במצרים להוציא את חלקי הטוב משר הטבחים שהוא לעומתו בקדושה, וע"כ כתיב ויקנהו פוטיפר בסוד אשר שלט האדם באדם לרע לו, ופירשו ז"ל האדם בליעל באדם דקדושה לרע לו לאדם בליעל שעי"ז מוציא ממנו את כל חלקי הקדושה שהי' בו וכן הי' בפוטיפר, ובמדרש כי גם במלכותו נולד רש במלכותו של יוסף נולד רשתו של פוטיפר, ועוד במדרש בכל עצב יהי' מותר בכל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו הי' לו יתרון ממנה למה שנטל את בתה, ובודאי עי"ז עצמו שהי' ה' אתו בבית פוטיפר עלה בידו לברר משם את כל חלקי הקדושה, כי החלקים נמשכין ונדבקים במקורן:
19
כ׳והנה בשר המשקים שהי' חלומו בענין טובת ישראל כבמדרש והנה גפן לפני אלו ישראל ובגפן שלשה שריגים משה ואהרן ומרים, ואמר לו יוסף אתה בשרתני בשורה טובה אף אני אבשרך בשורה טובה, ואין הפי' שהוא כעין תשלומין ושוחד אלא מזה עצמו שבשרהו טובת ישראל ידע שחלומו הוא מסטרא דקדושה, ובודאי בא החלום לבשר גם לו טובות, וכענין שכתוב כי איש טוב אתה וטוב תבשר, ובחלום שר האופים הי' להיפוך, וע"כ חשב יוסף כי כמו שע"י שהי' ה' אתו בבית אדוניו המצרי נברר ממנו כל חלקי הטוב כן יהי' בענין שר המשקין שלא לחנם בא אליו החלום מסטרא דקדושה אלא שעי"ז יתבררו ממנו חלקי הטוב, וזה יהי' ע"י שיזכרהו אל פרעה, ושלימת הקליפה והמתקתה ע"י שהיא שומר לפרי, ובאמת כן הי' צריך להיות לברר את חלקי הקדושה משר המשקים אחר שר הטבחים כי הוא יותר קרוב במעלה אחר שר הטבחים קודם שר האופים, כמו שבאדם הריאה שואבת כל מיני משקים דרך הדופן ומשמש להלב בלתי אמצעות כלים התחתונים שהם כרס וכבד, ונראה כי בירור שר האופים הי' ביציאת מצרים באכילת הפסח שהי' אכילה הראשונה שבקדושה, אבל שר המשקים נברר במה שדיבר טובות על יוסף כי דיבור הוא באמצעות הקנה, ויוסף חשב לו מעת בשר לו בשורה טובה בחלומו, והנה בכל אלה אין לתפוס כלל על יוסף שלא תלה בו בטחונו כלל, אלא שחכז"ל תפסו עליו במה שאמר לו לשון זכירה שהוא לשון שבקדושה, כי זכירה הוא דביקות והסט"א הם ענפין דמתפרדין, וכל עוד שלא שמש את יוסף לדבר עליו טובות אל פרעה לא נמתק עוד ולא הי' לו לומר בו לשון זכירה, ובזה יש לפרש דברי הזוה"ק ריש מקץ עיי"ש, וכן משמע מדברי המדרש שלא תפסו על יוסף שהי' בוטח בשר המשקים אלא על לשון זכירה, שאיתא שם ודבר שפתים אך למחסור על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים, הרי שלא תפסו עליו אלא בדבר שפתים לבד, והמ"כ כתב שבטח בתשועת אדם ולא ידעתי מנין לו:
20