שם משמואל, וישב ד׳Shem MiShmuel, Vayeshev 4

א׳שנת תרע"ד.

ב׳וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו' יש להתבונן הלא אמרו ז"ל צדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה, א"כ אחר היסורין שסבל יעק"א ע"ה עד שזכה למדתו ונקרא מפי הקב"ה בשם ישראל ושב אל יצחק אביו וישב בשלוה הי' צריך להיות שלוה שאין אחרי' יסורין, וכאן אנו רואים להיפוך שאחר השלוה חזר ליסורין עוד ביתר שאת מאשר עד כה, ואם ביסורין הקודמים עדיין לא נתמלא המדה מאין נמשך השלוה שבנתיים, שלא כמשפט שאר הצדיקים שהשלוה רק לבסוף ולא בסירוגין:

ג׳ונראה דהנה במדרש לא שלותי מעשו ולא שקטתי מלבן ולא נחתי מדינה ויבא רוגז בא עלי רוגזו של יוסף, והנה זה המקרא נדרש בשמות רבה פרשה כ"ו לא שלותי מבבל ולא שקטתי ממדי ולא נחתי מיון ויבוא רוגז באדום, מזה נראה שיעקב אע"ה סבל יסורין לעומת כל הארבע מלכיות, וכבר אמרנו שגלותו לבית לבן הי' דוגמת גלות בבל כבמדרש שפתר קרא דויצא יעקב בגלות ושם מביא הגלות בבל, וגם במראה הסולם הנה במדרש חד לישנא שזה צלמו של נבוכדנצר, והפחד שהי' לו מעשו פן יבוא והכני אם על בנים זה דוגמת גזירת המן להשמיד להרוג ולאבד שנתקיים בהם ופחדת לילה ויומם לא תאמין בחייך, כבמדרש ריש מגילת אסתר, וצרת דינה הוא דוגמת גזירת היוונים שתבעל לטפסר תחלה, ומכירת יוסף הוא דוגמת גלות אדום בחרבן בית שני ע"י שנאת חנם, כמ"ש הספורנו ריש הפרשה, כי מאז שיצא מבית אביו היו עניניו כמו קורותינו בגלות ראשון, ומאז שחזר אל ארץ מגורי אביו הי' קורותיו כמו שקרה לנו בבית שני וחרבנו וגלותינו וגאולתינו לקץ הימין:

ד׳והנה כבר אמרנו בשם מהר"ל ונשנה כאן בשביל דבר שנתחדש בה, ששלש מלכיות הראשונות הי' ענינם ע"ז ג"ע ושפ"ד, ומלכות הרביעית כולל שלשתן והוא פגם הדיבור, ופרשנו שמלכות בבל הי' קליפה מושכת לע"ז כמו שמבואר בכתוב מענין צלמו של נבוכדנצר, ובמדרש שהי' שם כתוב מונח בפיו והי' מכריז ואומר אנכי ולא יהי' לך, ועוד במדרש מהתנין שהי' לנבוכדנצר שהי' בולע כל מה שהי' משליכין לפניו והתפאר בפני דניאל שיש לו אלוה גדול כזה, והי' כוונתו להטעות את ישראל ולמשכם לע"ז, ודניאל הוציא את השם מפיו של הצלם, וגם הרג את התנין, פרס ומדי הי' קליפה מושך לג"ע כבמדרש שזה הי' כל כוונת הסעודה של אחשורוש ומעשה ושתי, יון הי' קליפה מושך לשפ"ד, והיינו דהנה בלקוטי התורה מהאריז"ל שענין מיתה הוא שכחות הטומאה באין באדם עד שהנשמה הקדושה אינה יכולה לסבול ומסתלקת, וזה בפרט, והנה בישראל שורה שם ה' כדמיון נשמה בגוף כמ"ש כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, וקליפת יון הי' להביא טומאה בישראל בחשבם שעי"ז יסתלק שם ה' השוכן בתוכם, וזה שגזרו שתבעל לטפסר תחילה, וטמאו כל השמנים שבהיכל, ועם זה גזרו כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, והכל כדי לסלק השראת השכינה מישראל שהוא כעין שפ"ד, ורמזו ז"ל באמרם קשה עליהם טהרת כלים יותר משפ"ד, אך מלכות הרביעית כלול משלשתן היינו שכחות חיצוניות שיש בה מושכין לע"ז ג"ע ושפ"ד יחד, וזה שמושך לפגם בדיבור שהוא לה"ר שמגדיל עונות כנגד ג' עבירות אלו:

ה׳והנה במדרש פ' שמיני איפלגי ר' יוחנן ור"ל חד אמר ששקולה כשלשתן וחד אמר יתירה משלשתן, ויש לפרש מחלוקתם שאלו ואלו דברי אלקים חיים, דהנה ידוע בטבע שמכל דבר המורכב משני דברים נולד כח שלישי אשר לא נמצא בשניהם, מה גם בהמורכב משלשה דברים נולד כח רביעי גדול שכמעט אי אפשר לשער מהות כח הנולד, וכענין זה הוא במלכות הרביעית שבאשר יש כל הג' כחות הרעים המושכין לע"ז ג"ע ושפ"ד יחד א"כ מצד הרכבת ג' אלו יחד נולד כח חיצוני גדול מאד הרבה יותר מג' כחות האלו, והוא כח מושך לרע בשביל שהוא רע, כמאמר הכתוב נפש רשע אותה רע, ומזה נמשך חטא לה"ר אף שאיננו מתכוין לתועלת כלל כמ"ש ואין יתרון לבעל הלשון, וע"כ זה שאמר שקולה כשלשתן הוא בפשיטות שיש בה כל שלשה כחות רעות, וזה שאמר יתירה משלשתן מודה שאין בה אלא ג' כחות אלה אבל באם נקבצו באו יחדיו והוא כח כלול ומורכב משלשה ע"כ נולד כח רביעי גדול מאד ענם רע מופשט, מה שלא נמצא בכל השלשה, כמשפט הנולד מהרכבה של ג' הנ"ל, וא"כ בשביל שהיא שקולה כשלשתן היא יתירה משלשתן:

ו׳ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש סמוך להנ"ל ובב"ר פ' ס"ה, ר' פנחס בשם ר' סימון מכל הנביאים לא פרסמוה אלא שנים משה ואסף משה אמר ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא, אסף אמר יכרסמנה חזיר מיער, ונראה הפי' דכולם לא ראו צורתה כי בדניאל מפורש צורת החיות שנמשל המלכיות בהם קדמיתא כארי' וכו' ובמלכות הרביעית לא ראה לה צורה אלא נהיא משניא מן כל חיותא די קדמי', ומשה ואסף ראו אותה בצורת חזיר, והטעם שכולם לא ראו לה צורה יובן בהקדם דברי המדרש ויקרא פ' כ"ט מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ע' עווקים ושל מדי נ"ב ושל יון ק"פ ושל אדום עולה ולא יודע כמה באותה שעה נתיירא יעקב אבינו אמר אפשר שאין לזה ירידה אמר לו הקב"ה ואתה אל תירא עבדי יעקב אפי' הוא עולה ויושב אצלי משם אני מורידו הה"ד אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך עכ"ד, ויש לפרש של בבל עולה ע' עווקים היינו שלא הי' כח בשר ההוא לעלות יותר וכן מדי ויון כי כח הקליפה הוא בגבול וגדר, אבל כח שר מלכות הרביעית כח הנצמח מן הרכבה של שלש שהוא כח גדול מאד כח רע מופשט מכל צורה, והוא כמעט שאי אפשר לשער גודל כחו, ע"כ הי' עולה ולא יודע כמה, אלא מ"מ אי אפשר לעלות יותר מהגבול שהרי הוא צריך להחזיר המלכות לבעלי', א"כ הירידה אינה מפאת שכלתה כחה, שהרי כחה עוד חזק לעלות יותר ויותר אלא שהמניעה שצריכה להחזיר המלכות, ועתה יובן דכל הנביאים לא יכלו לעמוד על צורת חי' זו, כי צורתו של חי' מגביל כחו, למשל כח ארי' הוא כך וכחו של דוב כך, אבל חי' הרביעית שכחה עוד יותר לא הי' יכולין להגביל לה צורה באשר הוא כח רע מופשט מצורה, אלא משה ואסף ראו צורתה בדמות חזיר, היינו שבמדרש סוף שמיני ולמה נקרא שמה חזיר שמחזרת עטרה לבעלי' הה"ד ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, א"כ היינו צורתה שעתיד להחזיר המלכות, וזה גבול וגדר שלה, אף שמצד עצמה יש לה עוד כח ואינה נגבלת בצורה זו, אבל מצד מי שהמלכות שלו ניתן צורה לחי' ההוא, והוא פירוש נכון:

ז׳והנה ידוע דשלשה אבות תקנו חטא אדה"ר שהי' פתוך בו ע"ז ג"ע ושפ"ד, היינו שאברהם הי' קדושתו היפוך לגמרי מג"ע דאפי' בדידי' לא הוה מסתכל, יצחק הי' היפוך לגמרי מחטא ע"ז שהקריב עצמו לקרבן לה', ויעקב הי' היפוך לגמרי מחטא שפ"ד, ודבר זה יובן עפ"י מה שכתבנו למעלה שמלכות יון הי' בו כח חיצוני מושך לשפיכת דמים, היינו הכנסת טומאה לגבול קדושה, ויעקב הי' היפוך מזה לגמרי שלא ראה טפת קרי מימיו שלא הי' הטומאה ביכולת לקרב אליו כלל, כידוע מענין מקרים ר"ל שהוא בא מחמת התדבקות כחות הטומאה כדאיתא באדה"ר באותן ק"ל שנים, וזה מביא לידי המקרים שהוא ענין שפ"ד, וע"כ אמרו יעק"א לא מת, והנה אברהם הוצרך להבחן ולהתמרק במצרים שהוא ערות הארץ אשר בשר חמורים בשרם היפוך מדתו, וכן יצחק בפלשתים שהוא קליפת ליצנות כמ"ש במק"א שהוא היפוך יראת ה' מדת פחד יצחק, וכבר הארכנו בזה, ויעקב שהוא כלול בתרין ע"כ נבחן ונתמרק בכל שלשה ענינים בבית לבן מג"ע, ובעשו מע"ז, ואף שהי' ירא מאד פן יבוא והכהו אם על בנים והוצרך להשתחות ולהראות הכנעה לפניו, מ"מ הכל הי' להשכינה ההולכת לפניו כדאיתא בזוה"ק והוא עבר לפניהם דא שכינתא, ובצרת דינה שהי' ענין הכנסת טומאה בגבול קדושה כענין גזירת יוונים שתבעל לטפסר תחלה, ומ"מ נדחה הטומאה ולא עוד אלא שנהרגו כולם כמו שהי' ענין בהיוונים, זה הי' לו לבחינה ומירוק לבחי' של עצמו היפוך שפ"ד כנ"ל, ומאחר שנבחן ונתמרק בכל ג' ענינים אלה שעליהם נאמר לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי שהוא ענין כחות חיצוניות של שלש מלכיות הראשונות זכה למדתו שנקרא שמו ישראל כמשפט הצדיקים שתחילתן יסורין וסופן שלוה:

ח׳אך כלפי שאמרנו ענין מלכות הרביעית מפאת הרכבה שבה משלשה כחות חיצוניות נמצא בה כח רביעי גדול יותר משלשה אלה, ומפאת שהיא שקולה כשלשתן היא יתירה משלשתן, כן לעומתה בקדושה ביעק"א ע"ה אחר שהשיג את מעלתו ונקבצו באו בו כל ג' שלימות של אברהם ושל יצחק ושלו יחדיו, וישב בשלוה בארץ מגורי אביו, נצמח מכח ההרכבה כח גדול מאד יתירה משלשתן אשר לא שערנוה מראש, והוא עצם קדושה שבקדושה בלי גבול וגדר, ומובן אשר גם מעלתו זו צריכה להבחן כמו מעלותיו הקודמות בשעתן, ולעומת גודל המעלה שלא הי' ערך לה בהקודמים, כן הבחי' צריך להיות בענין שלא הי' ערך לה בהקודמים, והיינו דאברהם נתקרב להשי"ת במדת האהבה יצחק ביראה יעקב במדת הרחמים, עתת בא דרך חדש מאד שלא שערוהו הקודמים, והיינו כי סימן הי' נמסר ביד יעקב שאם לא ימות אחד מבניו בחייו לא יראה פני גיהנם, ומובן ההיפוך, וממילא אחר מכירת יוסף שנסתלק ממנו רוח הקודש לא תלה שהוא בשביל העצבות אלא בשביל שהי' רואה א"ע כאחד מבני גיהנם, והטעם י"ל כידוע ששליח שנהרג בדרך צריך המשלח כפרה, מה גם הוא שהי' יודע שאחיו שונאים אותו ושלח אותו אליהם, הי' רואה א"ע פושע בנפשו של יוסף והי' חושב א"ע כאלו הוא בעצמו שפך את דמו, וזה שאמר כי ארד אל בני אבל שאלה, כי כלפי שכל עצמו בא לעולם לתקן חטא שפ"ד, נעשה לגמרי ההיפוך, וזה שנקרא רוגזו של יוסף שהוא פחד הגיהנם כמ"ש שאול מתחת רגזה לך, ומאחר שחשד את השבטים שהם הרגוהו, הנה חשבם לאדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס לא יתמכו בו, א"כ הם נמי אבודין ונדחין מאת פני הקודש כמו קין שהרג את אחיו, גם עוד תקוה אחת שהי' נשאר בלבו על בנימין שהי' נקי מכל אלה התיירא עליו שיקרהו אסון בדרך רדתו למצרים, ואולי הי' לו חשד על השבטים שיעשו עמו כמו ביוסף, וא"כ ראה שח"ו כל עבודתם מאברהם ואילך הכל יעלה בתוהו, ואין לו עוד תקוה, מ"מ בכל אלה לא נסוג אחור משלימותו, והי' עובד את ה' ככחו אז ככחו עתה, וע"כ תמצא בכל הפרשה בענין שליחת בנימין למצרים שהי' אז בתכלית הצער והצרה שלא היתה כמוהו, נזכר בשם ישראל שהוא שם של גודל מעלתו כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, והוא להורות שעם כל שהי' חושב א"ע אבוד משני עולמות לא נפל ולא נסוג אחור מאומה מעבודתו הנפלאה שבשבילה זכה להקרא בשם ישראל, וזה עצם קדושה שבקדושה, שקדושה הוא נבדל מפחיתות להדבק במה שראוי, וזה הי' נבדל גם מזה אלא הכל צורך גבוה אף שהוא לא יהי' לו מזה מאומה אלא יהי' אבוד בגיהנם, והוא קדושה בלי גבול וגדר, ואין נתלה בשום דבר וזה הוא בחינה ומירוק למעלתו החדשה שיתירה משלשתן כנ"ל לעומת כח מלכות הרשעה בטומאה, ולפי האמור יובן למה נמסר ליעקב סימן זה שאם לא ימות אחד מבניו בחייו לא יהי' רואה פני גיהנם, שדבר זה לא הי' ולא יהי', ואם לשמח את לבו שכאשר יפטר מן העולם ויראה את כל בניו עומדים לפניו עוטרים את מטתו ידע שלא יראה פני גיהנם, לא הי' צריך לכך, כי גם בלי זה הי' יודע אז מה הוא לו כבזוהר שהי' רואה את אברהם מימינו יצחק משמאלו והשכינה עומדת לפניו ובדביקותא עלאה אסתלק מעלמא והי' רואה את עולמו בחייו ולא הי' צריך אז לסמנים, אך לפי האמור יובן שבשביל זה עצמו נמסר לו סימן זה כדי שיחשוב שהוא בן גיהנם, ומ"מ לא נפל ולא נסוג אחור כנ"ל ויהי' לו בחינה ומירוק על מעלתו זה הנפלאה:

ט׳ומעתה יובן שהכל הי' בסדר נפלא היסורין שלו והשלוה שלאחרי' ולא בסירוגין כלל, כי בלתי אפשר הי' שיגיע לו רוגזו של יוסף טרם השלוה שהשיג מדתו להקרא בשם ישראל, כי עדיין לא הי' בו ענין הנולד והנצמח רק מפאת הרכבת שלשה שלימיות הקודמים:

י׳והנה כבר אמרנו ששלשה אבות הנחילו לבניהם אחריהם כח ואומץ לבלי להמשך אחר כחות רעות המושכין לע"ז ג"ע שפ"ד ואביזרייהו, ובודאי גם יעקב הנחיל לבניו אחריו זה המעלה עצם קדושה שבקדושה כנ"ל לעומת כח מלכות הרשעה, שבלעדי זה לא הי' אפשר להתקיים בין מלכות הרשעה זו אשר ארכה הימים ואבד כל חזון ואין אתנו יודע עד מה, ולפי האמור יש לפרש מאמרם ז"ל אין ב"ד בא עד שיתיאשו עצמם מן הגאולה וח"ו לומר כפשוטו שהרי זה עיקר מן י"ג עיקרים, אלא הפי' הוא שהגאולה לא יהי' כתנאי בעבודתו כי אפי' ח"ו אם לא יגאלנו הש"י אין אנו נפטרים מלעבוד אותו, ואחת הוא אם יגאלנו בדור הזה או באחד מן הדורות הבאים, וכל זה מפאת הירושה שהנחיל לנו יעק"א ע"ה לעבוד ה' אפי' כשאין בנו מתום מכף רגל ועד ראש ואין מקווה, וכמו שאיתא בשם בעש"ט שפעם אחת שמע שמכריזין עליו שאבד את עוה"ב בשביל מעשה שהי', והי' שמח שמעתה יעבוד את ה' בתכלית הלשמה בלי שום תקות פרס, וכן איתא בתלמידו אחריו המגיד הקדוש הרבי ר' בער זצללה"ה מראוונע שאמר על עצמו שאפי' הי' ח"ו עבר עבירה היותר חמורה לא הי' נפל מעבודתו עבודת ה', כי לא בשביל שיורש גיהנם נפטר מעבודת ה' כי איננו עובד בשביל השכר שאם יצוייר שלא ישיג שכר מלאכתו יניח עבודתו אלא כעבד נאמן צורך גבוה בלי שום תקוות שכר, כמו שאיתא במשנה אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס, הגם שבודאי העובד את ה' ימצא חיים לפניו יתברך, אבל אין זה מטיל תנאי בעבודתו כאמרם ז"ל אל תאמר אשנה בשביל שאהי' בן עוה"ב אלא עשה מאהבה וסוף הכבוד לבוא, וכל אלה ירושה היא לנו מיעק"א ע"ה, ואף שהוא מעלה רמה ונשאה שלפי השקפת האדם לאו כל מוחא סביל דא אלא לבני עלי' שהם מועטין, מ"מ מצד ירושת אבות רשאי כל איש להאמין בנפשו שיכול לבוא לידי מדה זו, ואם לא תמיד יכול לזכות לזה עכ"פ באחד הזמן מן הזמנים המוקדשין, ולכל הפחות להדחות מעליו מחלת היאוש שהוא גרוע מהכל, ואף שאפי' אם כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה יהי' בעיניו כרשע, ותקותו מפח נפשו, מ"מ יהי' לבו אמיץ בגבורים כי סוף כל סוף בל ידח ממנו נדח, וישוב לאור באור החיים וכל תנועה וכל הגה וכל מחשבה איננה נאבדת אפי' מאיש נמוך שבנמוכין, ואם היא טובה נעשה ממנה הררי עד לאכול מפרי' ולשבוע מטובה, וכן ח"ו להיפוך:

י״אויש לומר היות ידוע כי פסח שבועות סוכות הם לישראל בזכות ג' אבות והם הנותנים כח לישראל לעמוד נגד ג' כחות הרעות המושכין לע"ז ג"ע ושפ"ד ואביזרייהו, אך שבת איתא במהר"ל שיש בו כח כל השלש רגלים יחד, וכבר אמרנו שזהו ענין שלש סעודות בשבת, ולפי האמור שמפאת הרכבה נולד כח רם ונשא מה שאין באחד מכל אלו, כן נמי נאמר בשבת שמפאת שיש בו כח כל השלשה רגלים ניתוסף בו כח רם ונעלה מאד, והוא נחלת יעקב שהוא עצם הקדושה מופשט מכל ואינו תלוי בשום דבר, ובאמצעות קדושת שבת יש דרך לכל איש ישראל להגיע למעלה רמה זו כנ"ל וכמו שהגיד כ"ק אדמו"ר הרים זצללה"ה מגור שבשבת צריך שיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי' אפי' בעניני שמים נמי, והיינו שלא יזכור כלל ממצבו, ולא יתרפה במלאכתו בשביל שהוא במצב בלתי נכון ואפי' ח"ו גיהנם פתוחה לו מתחתיו, ולכל הפחות לדחות ממנו מחלת היאוש, אפי' כשרואה עצמו בתכלית מצב רע כי סוף כל סוף ישראל נרצים להשי"ת, וכמו שאומרים בקידוש ורצה בנו וזה מצות קידוש היום לכל איש מישראל יהי' מי שיהי', הרי שכולם נרצים ואין להתיאש ח"ו בשום אופן, וכבר דברנו מזה במק"א ואין מהצורך להאריך עוד:

י״בויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, ויש לתמוה צדיק כביר כזה יחטא בלה"ר ח"ו, ועוד יש לתמוה מאחר שיוסף הי' צדיק יסוד עולם וממשיך השפעה לכולם כמו הראש להגוף, איך יתכן שישנאו אותו כמו שלא יתכן שהגוף ישנא את הראש, וגם לא יתכן לומר שהשבטים לא ידעו מה הוא, ונראה דבודאי נדמה לו שאחיו פגמו בשלשה דברים כמו שאיתא בספרים ועליו הי' מוטל להיישירם באשר הוא הי' צדיק יסוד עולם, וכבש"ס יומא אחיו הכהנים אי איכא דאית בי' מלתא מידע ידע בי' ומהדר לי' בתשובה, ואם הי' מוכיחם כדין בודאי הי' משיבין אליו דברים להראותו שטעה שבודאי הי' מקיימים והייתם נקיים וגו', ואולי להיפוך הי' חוזרין בהם, אך באשר הי' קטנם של שבטים לא הרהיב עוז בנפשו להוכיח את אחיו הגדולים ממנו, והנה בזוה"ק פ' תזריע דמי שיש לו להוכיח ואינו מוכיח היה פגם הדיבור ונגעים באין עליו כמו על לה"ר, ובאשר ענותנותו של יוסף הביאו להעדר התוכחה שנחשב פגם הדיבור, זה גרם לפגם הדיבור עוד יותר, היינו שסיפר לאביו כדי שהוא יישירם, ואף שכוונתו טובה מ"מ הי' נחשב לפי מעלתו לפגם הדיבור ולה"ר, והנה ברית המעור וברית הלשון מכוונים, וע"כ נפגם מדתו מדת צדיק יסוד עולם שמירת הברית, וע"כ נפסק חבל הכסף שהי' ממשיך השפעה ברוחניות ובגשמיות ונעשה פירוד בין הדבקים, ומזה נמשך ויקנאו בו וישנאו אותו כי בעוד הי' מקבלים על ידו והיו נהנים ממנו הי' דבקים בו, ולא הי' אפשר לצדיקים כמותם שבודאי הרגישו בצדקתו שיהי' נעשים לו שונאים, אך באשר נפסק כל אלה נתהוה השנאה, ובשביל שיתקן יוסף מעלתו ויחזור להיות צדיק יסוד עולם משפיע לכל כלל ישראל הוצרך שוב לנסיון באשת פוטיפר וקנה שוב מדתו מדת צדיק יסוד עולם, ובזה יובן דברי המדרש פ' פ"ו ואהי' להם כמרימי עול שרוממתי צריו עליו ואיזו זו אשת פוטיפר כ"כ למה על לחייהם בשביל דבר שהוציא מלחייו ויבא יוסף את דבתם רעה, והיינו כנ"ל דלולא שפגם במה שהביא את דבתם רעה לא הי' צריך לבוא לכלל נסיון, והנסיון הי' תיקון כדי שיחזור למדריגתו, ואחר ששב למעלתו הוצרך שוב למירוק הוא העונש על לשעבר הישיבה בבית הסוהר עשרה שנים על שהוציא דבה על עשרה אחיו, וכל אלה נמשך מראשית הפגם מחמת ענותנותו היתירה שלא הרהיב עוז בנפשו להוכיח את אחיו הגדולים ממנו, והוא כעין מה שאמרו ז"ל בחרבן בית שני ענותנותו של ר' זכרי' בן אבקילוס החריבה את ביתינו והגלינו מארצנו, כן הי' הענין מכירת יוסף דוגמא לחרבן בית שני כמ"ש הספורנו:

י״גענין שני החלומות שהי' ליוסף, הראשון והנה אנתנו מאלמים אלומים שהוא בארץ והשני והנה השמש והירח וגו' בגרמיים השמימים, והוא להורות כי ממשלתו מתברכת בשמים ממעל ועל הארץ מתחת כי מדת יוסף צדיק יסוד עולם אחיד בשמים ובארץ, וכאשר נסתכל בכתוב נראה כי יעקב הולידו בהיותו בן צ"א שנה והוא כמספר שני שמות הוי' אדנ' ששמים וארץ רומזים אליהם, והי' אז יעקב בבחי' זו לחבר שמים וארץ היינו להמשיך התגלות אלקית בארץ כמו שהוא בשמים, ובאשר הי' אז באותה בחי' הי' תולדותיו אז כיוצא בו בבחי' זו עצמה, וזהו בחי' שבת זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ובאדם הוא המוח והלב, ובכל ימי החול הטרדות מפרידין ובשבת הזמן בכל אחד מישראל להתעורר ולהתאחד במוח ולב, אך זה אי אפשר בלתי שמירת הברית שהוא המחבר, ושבת כשאדם מתעורר בהתלהבות ורגש הנפש הוא תיקון לפגם ברית, והנה עשו במעשיו הרעים הי' היפוך מזה לגמרי וכמו שאיתא בפסיקתא בהא דכתיב ולא יכנף עוד את מורך כל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול כאלו פנים של מעלה מכוסה, והוא כל ענין הגלות כמ"ש ואנכי הסתר אסתיר וגו' וע"כ כיון שנולד יוסף הוא שטנו של אותו האיש בטח יעקב ורצה לשוב, וזה שבמדרש מי מורידן למצרים יוסף למען לא יתגבר כ"כ הגלות, והוא הי' שורש הגאולה כמ"ש וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים כמ"ש הרמב"ן שמתחילה הי' הסתרת פנים והיו לאכול, ובשבת שהוא זכור ושמור בדיבור אחד חיבור שמים וארץ מדתו של יוסף הצדיק היפוך הסתרת פנים ע"כ הוא גאולה:

י״דבמדרש וישלחהו מעמק חברון והלא אין חברון נתונה אלא בהר וכתיב וישלחהו מעמק חברון אמר רבי אחא הלך להשלים אותה העצה העמוקה שנתן הקב"ה בינו ובין חבר הנאה הקבור בחברון, והובא ברש"י בשינוי לשון קצת, והלשון שבמדרש מורה יותר שהי' כוונתו לכך ואינו מובן, ונראה עפי"מ שכתב הספורנו בפרשת ויגש מ"ו פסוק ה' וישאו בני ישראל, שהיו צריכין מכאן ואילך להיותם עם בני ישראל להשתרר עם אלקים ועם אנשים המתקוממים בלכתם עתה אל אדמת נכר עכ"ל, והיינו שהוקשה לו הלא זה הפרשה מדברת בירידתם לגלות הי' לכאורה יותר צודק שם יעקב המורה הכנעה ושפלות, וניחא לי' דאדרבה דלהתקיים בגלות הי' צריכים חוזק ואומץ לב בגבורים לעמוד כחומה בצורה ובגובה לב נגד המתקוממים עליהם, והנה כבר הגדנו שיוסף עליו הי' להיישיר את אחיו כענין שאמרו ז"ל בכ"ג אי איכא אינש דאית בי' מילתא מידע ידע בי' ומהדר לי' בתשובה, ולפי שנדמה לו שאחיו חשודין על אבר מן האי וכו' הי' מוטל עליו להוכיחם, אך לא הרהיב עוז בנפשו להוכיח את אחיו הגדולים ממנו ומזה נמשך כל הצרה הזאת, והוא כענין שאמרו ז"ל בבית שני ענותנותו של ר' זכרי' בן אבקילוס החריבה את ביתנו והגלנו מארצנו, ומכירת יוסף הי' דוגמת חרבן בית שני שמכרו קצתנו את קצתנו לרומים כמ"ש הספורנו בפרשה זו, א"כ יש לומר שיעקב הרגיש בזה והי' מהדר אחר עצה לתקן את יוסף שיהי' לו גובה לב וחוזק ואומץ למען יהי' ביכולת לירד בגלות ולפרוע השט"ח שקיבל עליו, כי באשר יוסף הוא צדיק יסוד עולם הוא המוציא והמביא את כל כלל ישראל כבמדרש מי מורידן למצרים יוסף וכו' נחוץ לו גובה לב להשתרר עם אלקים ועם אנשים נגד כל המתקוממים, ובזה יש לפרש הכתוב ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם, וכל הפרשה נזכר בשם ישראל מהאי טעמא שחשב מחשבות היותו צריך להשתרר נגד המתקוממים, ויובן עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי שכם הוא לשון חלק ושכם בן חמור גבה לבו לחשוב שגם הוא נחשב לחלק במציאת העולם שהוא יעקב ולו נאה להיות חתן יעקב, וז"ש הכתוב כי חפץ בבת יעקב לא לבד בשביל צורתה הפרטית אלא בשביל היותה בת יעקב בת מלך היא ולו הגון להתחתן במלכות עכ"ד, ובזה פרשנו מאמרם ז"ל שמקום שכם הוא מוכן לפרענות בו ענו את דינה בו קלקלו השבטים בו נתחלקה מלכות בית דוד, היינו דטבע המקום גורם להיות גבה לב, וע"כ שם ענו את דינה ששכם בן חמור גבה לבו להיות חתן יעקב, ושם קלקלו השבטים שגבהו לבם שלא להיות נכנע ליוסף אדרבה להרגהו ולהיות לעצמם בלי שיוסף יהי' להם לצדיק יסוד עולם ומשפיע, וכן קילקול התחלקות מלכות בית דוד ע"י ירבעם שגבה לבו עד להשחית וכשהקב"ה תפס אותו בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן אמר מי בראש בן ישי בראש א"כ לא בעינא שלא רצה להיות נכנע בגן עדן אפי' לדוד המלך, ובאמת שמדה זו אי טב לית טב מיני' כמו שאמרו ז"ל הוי עז כנמר גבור כארי רץ כצבי קל כנשר לעשות רצון אביך שבשמים, אך אי ביש לית ביש מיני', א"כ לאו מקום שכם גורם לרע ח"ו כי אלמלי כן לא היתה מתנה ליוסף והיא עיר מקלט הרוצח, אלא גורמת מדה שיש בה דבר והיפוכו, ובזה פרשנו שמה שאיתא וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם פירש"י נקוד על את שלא הלכו אלא לרעות את עצמם, היינו שאחר שסיפר להם יוסף את החלומות נפלו פניהם ואבדו את חוזק וגובה לבם לכן הלכו לשכם שטבע המקום יגביה את לבם וזהו לרעות את עצמם, למען לא יהי' נכנעים כ"כ תחת יוסף, והיינו הך דאמר ועקב אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם למען תשיג שמה חוזק ואומץ לב למען נוכל אח"כ להתחיל בפרעון השט"ח, ואף שלכאורה נראה שלא נתקיים עצת יעקב שהרי אדרבה לא גבהות לב השיג שמה אלא כניעה ועבדות ושפלות, ותקשה איך ירדו ככה למצרים, אך יש להקדים מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה במה שאמר המלאך ליוסף נסעו מזה כי זה הוא מדריגה שאינה תחת הזמן כמו שאמרו ז"ל מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר מפני שנביאתו הי' התורה שלא תשתנה ולא תתבטל לעולם, ובמדריגה זו הי' יוסף דבק כמו שחלם לו והנה קמה אלומתי וגם נצבה, וזה שאמר לו המלאך נסעו מזה כי שמעתי אומרים נלכה דותינה לבקש לך נכלי דתות שימותך, ובודאי גם השבטים ידעו שעפ"י דין תורה אינו מחויב מיתה אלא שהלכו לבקש לו דין מיתה עפ"י הוראת שעה, ונסעו מזה הוא מדריגתו של יוסף שהיא לא תשתנה ולא תתבטל כענין דין התורה, ואף שבשעת מעשה לא הבין יוסף, ולכאורה קשה א"כ הי' דיבור המלאך לבטלה, אך אחר המכירה בודאי השכיל והבין מה שאמר לו המלאך וידע שלא יתיירא מאחר שדבק במדריגת זה עכ"ד, ולפי דרכינו הנ"ל השיג מזה התחזקות וגבהות הלב בדרכי ה', ואותה הי' יעקב מבקש ונתקיים רצון יעקב, וזה הי' הכנה טובה לגלות מצרים:

ט״וויש לומר שזה עצמו הוא ענין שבת ישמח משה במתנת חלקו שנקרא זה כמ"ש כי זה משה האיש, וכן מוסף שבת הוא יוסף, והוא נותן כח ועצמה לישראל לבל יטבעו בטרדת ימי החול הבאים ובצרת הגלות, כמו שהי' הענין יוסף קודם רדתו למצרים:

ט״זאיתא בלקוטי תורה מהאריז"ל שפרעה הי' לו שלשה שרים, שר הטבחים, שר המשקים, שר האופים, והם לעומת ורידין, קנה, ושט, שבצואר האדם, שר הטבחים לעומת הורידין שמהם יוצא מרבית הדם, שר המשקין לעומת הקנה שהריאה שואבת כל מיני משקין, שר האופים לעומת הושט שבולע את המאכל עיי"ש בסוד הדברים:

י״זונראה דשלשת השרים של פרעה בטומאה הם לעומת שלשת האבות ומדתם בקדושה אברהם מדתו חסד קו ימין בקדושה לעומתו שר האופים בטומאה, יצחק קו שמאל לעומתו שר הטבחים בטומאה, יעקב קו האמצעי לעומתו שר המשקים בטומאה, וע"כ מצינו באברהם בסעודתו להמלאכים הקדים להכין מעשה אופה להבשר, ואף שלהכין ג' לשונות ולבשלם צריך שיהי' זמן מרובה מלעשות עוגות מצות שפסח הי', אלא שהקדים את מה שהוא מדתו וסימנך שמראה מעשה אופה הוא לבן גוון החסד, וביצחק מצינו שעיקר הסעודה הי' מעשה הטביחה שכך צוה לעשו וצא השדה וצודה לי ציד ולא הזכיר לחם כלל רק רבקה מדעתה עשתה לחם ומ"מ הקדימה המטעמים כמ"ש ותתן את המטעמים ואת הלחם ועשו אח"כ לא עשה אלא מטעמים לבד, ומראה הבשר הוא אדום גוון הגבורה, ולעומתו בטומאה שר הטבחים, וביעקב מצינו מדתו הקול קול יעקב שיוצא מן הקנה, ומצינו לו ג"כ ויבא לו יין וישת חמרא דמנטרא, ולעומתו בטומאה הוא שר המשקים, ויש לומר עוד שהם לעומת מחשבה דיבור ומעשה, ורידין הם המוליכין את ברירי וצחיחי דדמא מהלב להמוח והוא כח המחשבה שמשכנה במוח ובהתמעט הדם נחלש כח המחשבה כידוע, קנה הוא המוציא קול והוא כח הדיבור, וושט הוא בולע את המאכל והוא כח המעשה, והיינו שפרעה הי' לו שלשה כחות חיצוניות המפריעים את המחשבה דיבור ומעשה שבקדושה, וזה הי' גלות מצרים, והנה יוסף שהי' בבית שר הטבחים והי' לו הנסיון שמה בענין מחשבה כאמרם ז"ל מחשבה שלא חשבה בעבירה, הגם שחשבו ג"כ דברים שבמעשה, אבל בענין זה המחשבה הוא הכל והכל נגרר אחר המחשבה כאמרם ז"ל אין קישוי אלא לדעת, בזה הכניע את שר הטבחים שהוא כח רע שלעומת כח מחשבה שבקדושה, וזה שבמדרש שבמלכותו של יוסף נולד רשתו של פוטיפר, היינו שנטל ממנו כל החיות שבו, אח"כ ישב עשר שנים בבית האסורים למרק העונש שהוציא דבה על עשרה אחיו ותיקן את פגם הדיבור, והיינו עפי"מ שאמרנו כבר בטעמו של דבר שיוסף לא שלח כתב לאביו להודיעו שהוא יושב במאסר והי' בא ופודהו בכל ממון שבעולם, והרמב"ן תירץ שהי' חושב שהיותו בבית שר הטבחים הוא דרך שיתקיימו החלומות, אך התינח בהיותו בהרוחה, אבל בהיותו אסיר בבית הסוהר לא יתכן זה כי לא האמין בחייו, ובזוה"ק פ' מקץ דהוה עציב, ועוד דבנמוסי מצרים שאין עבד מולך מה גם היושב בבית הסוהר, אבל עיקרו של דבר, שמטעם שיצחק לא גלה ליעקב משום שחשב שהקב"ה לא גלה לו ואני אגלה לו כברש"י, מאותו הטעם גם יוסף לא גלה לו, שהרי ידע שאיננו חסר ליעקב רוה"ק לידע נסתרות, ומוכרח שהשי"ת העלים ממנו ולא הגיד לו, ע"כ כפף את דעתו ורצונו לרצון השי"ת ושמר את כח הדיבור שלא יגלה הנעלם שבלב, ובזה תיקן לגמרי את כח הדיבור שבקדושה והכניע את שר המשקים שהוא כח רע שלעומת כח הדיבור שבקדושה, ולולא מה שאמר זכרתני והזכרתני הי' הזמן שיצא ממאסרו אחרי שתיקן כח הדיבור שבקדושה, ובמדרש פ' אמור שמונה והולך את ד' מינים שבלולב לעומת אברי האדם חשב הערבה כנגד השפתים, ושם כשחשב המינים אלו רומזים לאבות חשב הערבה ליוסף, נראה מזה ג"כ שזה ענין יוסף התגלות הנעלם שהוא הדיבור בשפתים, וכאשר נשלם זה לא הי' אפשר שיהי' עוד לכחות הרעות שליטה עליו לעצרהו בבית הסוהר, אך במה שפגם קצת במאמרו כי אם זכרתני והזכרתני הוצרך לישב עוד שתי שנים למרק זה, ונצלח למלוכה, ובודאי יוסף לא ללמד על עצמו יצא אלא בכל כלל ישראל שהכניע בכללות את כח מצרים בכח מחשבה וכח הדיבור שלא יהי' ביכולתם לטמטם כ"כ את לב ישראל בענין שתי אלה בבואם בגלות, ורק להכניע את כח המעשה שהוא נרמז בשר האופים נשאר שיתקנו ישראל בעצמם בכל ימי היותם במצרים רד"ו שנה, ובודאי אחר ההכנה טובה שעשה יוסף בתיקון מחשבה ודיבור, נקל יהי' אח"כ לישראל להכניע כח המעשה כמובן, וכנראה שגמר התיקון בזה הי' האכילת מצה, ובזה נשלם התיקון נגד שר האופים ויצאו לחירות:

י״חויש לומר שלעומת זה שבת וששת ימי המעשה, כי יוסף הוא שבת, וכמו שיוסף תיקן מחשבה ודיבור ובזה ניתן כח לישראל לתקן המעשה, כן נמי שבת אין בו מצות מעשה אלא מצות מחשבה ודיבור שהשביתה ממלאכה הוא מתייחס להמחשבה וכאלו כל מלאכתך עשוי' שלא תהרהר אחר מלאכה, ומצות קידוש היום הוא בדיבור, אבל מצות עשה במעשה אין כאן בשבת, ואפי' שסעודת שבת אין האכילה מצוה אלא העונג שבו, ובזוה"ק שהשלימו סעודה שלישית בתורה, ואילו הי' חיוב אכילה לא הי' שייך זה כמו שלא יצא ידי חובת אכילת מצה בתורה, אלא ודאי שמחמת שהמצוה הוא העונג שבו, והם שהי' להם העונג מתורה הי' יוצאין בזה, וכן איתא בפוסקים שי"א שהמתענג מתענית רשאי להתענות, ואף האוסרים הוא מטעם שאף שיש בו תענוג מצד אחד יש בו נמי עינוי מצד אחד, ומ"מ מוכח שאין בשבת עשה בעשי' אף מדברי קבלה, אלא ששבת מתקן את כח המחשבה וכח הדיבור כמו יוסף במצרים, וכמו יוסף במצרים שבתיקון כח מחשבה ודיבור נתן כח לישראל שיתקנו במעשה, כן הוא בשבת שהשבת שמתקן במחשבה ודיבור נותן כח לישראל שיתקנו אח"כ העשי' בששת ימי המעשה הבאים לשלום: