שם משמואל, ויצא ב׳Shem MiShmuel, Vayetzei 2

א׳שנת תרע"ב.

ב׳וילן שם כי בא השמש, רבנן אמרו מלמד שהשקיע הקב"ה גלגל חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצינעה משל לאוהבו של מלך שבא אצלו לפרקים אמר המלך כיבו את הנרות כיבו את הפנסין שאני מבקש לדבר עם אוהבי בצינעה כך השקיע הקב"ה גלגל חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצינעה, ויש להבין ענין המשל בנמשל שאיך שייך בנמשל לומר שרצה לדבר בצינעה כדי שלא יטרידוהו שאר בני אדם כמו במשל, ונראה דהנה אין הנבואה שורה בחו"ל רק כשהתנבא מקודם בארץ והטעם יש לומר דהנה נבואה הוא ענין התדבקות הנפש בשורשה אך הגוף הוא דבר החוצץ בפני הנפש, וע"כ בארץ שהקדושה חל על גוף הארץ שהוא דומם ובודאי שהדומם שמה יש לו הזדככות בצד מה, וזה פועל ג"כ על גוף האדם שמקבל צורת מזוכך שלא יחצוץ עוד בפני הנפש, וע"כ כשהתנבא בארץ וקיבל הגוף צורת מזוכך שוב שורה הנבואה עליו אפי' בחו"ל, והנה בש"ס חגיגה (ו:) אעפ"י שהסתרתי פני מהם בחלום אדבר בו, ונראה מזה שבחלום יכול להיות אפי' בחו"ל, והטעם כנ"ל שהא דאינו שורה הנבואה בחו"ל הוא מצד גוף החוצץ, ובחלום כשהאדם ישן הנפש מופשטת מהגוף, ואדם הזוכה לזה יכול לדבוק אז נפשו בשורשה:

ג׳והנה בזוה"ק ויצא יעקב מבאר שבע ר' שמעון אמר נפק מכללא דארעא דישראל, ולכאורה אינו מובן שעדיין הי' בארץ ישראל עד פרשה שני' וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם, ונראה עפ"י מה שאמרנו במק"א בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל מקום שדעתו של אדם שם, נחשב כאלו הוא שם בפועל, ודייק לה ממתניתין פ"ד דעירובין הי' מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי בעיקרו קנה שם שביתה כאלו הי' שם בפועל, וא"כ כשיצא על דעת ללכת לחרן כמ"ש רש"י, וילך חרנה יצא ללכת לחרן נחשב כאלו הי' שם בפועל תיכף כשפנה שכמו מבאר שבע, וזהו שכתב הזוה"ק דנפק מכללא דארעא דישראל, וכמו שאיתא במדרש שכל הפרשה מרמז על גלות ישראל, והנה סולם זה צלמו של נבוכדנצר אף דהמראה הי' בעודנו בארץ ואיך ירמוז זה על חוץ לארץ וע"כ כנ"ל שתיכף מיציאתו מבאר שבע נחשב כאלו הוא בחו"ל:

ד׳ולפימ"ש יובן טעמו של דבר מה שלא הי' לי נבואה בהקיץ ובזוה"ק (קמ"ט:) הקשה וכי יעקב קדישא דאיהו שלימא דאבהן בחלמא אתגלי עלוי ובאתר דא קדישא לא חמא אלא בחלמא ותירץ משום דעדיין לא נסיב ויצחק הוה קיים, ובחרן דנסיב ואעפי"כ כתיב וארא בחלום תמן אתר גריס ויצחק הוה קיים, ולפי דרכנו יש לומר עוד טעם מאחר דחשיב כאלו הוא בחו"ל ואין הנבואה שורה רק כשהתנבא פעם בארץ, ומאחר שלא מצינו לו נבואה מקודם בארץ ע"כ לא בא אליו הנבואה אלא בחלום, ואולי יש לומר דהזוה"ק שלא תירץ כן, רשב"י לשיטתי' דאזיל בתר כוונה, ולעולם חשבינן סוף ותכלית הכוונה, ומאחר שלא הי' רצונו להשאר שם רק לשוב אח"כ לא"י, אי אפשר לחשוב כאלו הוא לגמרי בחו"ל, וממ"נ אי אזלת בתר מה שהוא בפועל הרי הוא בפועל בא"י, ואי בתר הכוונה צריכין לחשוב תכלית הכוונה, ולפי דרכנו כפי הדיוק ממתני' דעירובין אזלינן בתר הכוונה אבל לא בתר תכלית הכוונה, שהרי שם תכלית הכוונה שיהי' רשאי לילך עי"כ לביתו ולמה יקנה שביתה בעיקר האילן או הגדר, אלא ודאי דאזלינן בתר הכוונה ולא בתר התכלית, ולפי"ז ניחא מה דבחרן מצינו מאמר הש"י אליו להדיא ל"א פסוק ג' ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ וגו' ולא בחלום, והיינו כי זה הי' אחר שראה את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום ויהב דעתי' למהדר וכיון שדעתו הי' בארץ שוב נחשב כאלו הוא בארץ, וע"כ בא לו הנבואה בהקיץ, אבל קודם זה בחרן נאמר ואשא עיני וארא בחלום [ועיין רמב"ן ל"א פסוק י"ג שהא דאמר ויאמר אלי מלאך האלקים בחלום זה הי' בהיותו עובד בבית לבן בצאנו בעת יחם הצאן, ומאמר אנכי האל בית אל הי' קודם הנסיעה ואיננו חלום אחד עם הא דלעיל, אלא שמפשט לשון הרמב"ן נראה שגם זה הי' בחלום אלא חלום אחר הוא ולפי דרכנו לא נעקור הכתוב מפשוטו שזה הי' מראה בהקיץ, ואולי הרמב"ן לא דקדק בזה באשר לא איירי בענין חלום או בהקיץ רק אם מאמר אחד הוא או שנים]:

ה׳ולפי מה שכתבנו נבוא לביאור דברי המדרש הנצב פתח דברנו בשביל לדבר עם יעקב בצינעה, היינו שיהי' בחלום בשעה שהנפש נפשטת מהגוף ויהי' בצינעה מהגוף שלא יחצוץ בעד המראה וע"כ השקיע גלגל חמה שלא בעונתה כדי שילין שם ויתפשט הנפש מהגוף ויקבל הנבואה בחלום ולא יחצוץ הגוף והוא ממש כעין המשל שרוצה לדבר עם אוהבו בצינעה שלא יחצצו ויטרידוהו זולתם:

ו׳ויקח מאבני המקום, ר' יהודה ור' נחמי' ורבנן, ר"י אמר שנים עשרה אבנים נטל כך גזר הקב"ה שהיא מעמיד י"ב שבטים, אמר אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן, אני אם מתאחות הן י"ב אבנים זו לזו יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים כיון שנתאחו י"ב אבנים זו לזו ידע שהוא מעמיד י"ב שבטים, ר"נ אומר נטל ג' אבנים אמר אברהם יחד הקב"ה שמו עליו יצחק יחד הקב"ה שמו עליו ואני אם מתאחות הן ג' אבנים זו לזו יודע אני שקב"ה מיחד שמו עלי וכיון שנתאחו ידע שהקב"ה מיחד שמו עליו, ורבנן אמרו מיעוט אבנים שנים אברהם יצא ממנו פסולת ישמעאל, וכל בני קטורה, מיצחק יצא עשו וכל אלופיו, ואני אם מתאחות הן ב' אבנים זו לזו יודע אני שאין יוצא ממני פסולת, נראה לפרש דהנה במלכים א' י"ח ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר הי' דבר ה' אליו לאמור ישראל יהי' שמך, ונראה דהא דצריך י"ב אבנים כמספר השבטים משום דאליהו הקריב בשעת איסור הבמות עפ"י הדיבור וענין איסור הבמות נראה דעבודת הקרבנת הוא מצד הכלל ולא מצד הפרט, ואף שיש קרבן יחיד, מ"מ הוא מצד התכללות וכל מידי דליתא בציבור ליתא ביחיד ש"ס פסחים וע"כ אף למ"ד ירושלים נתחלקה לשבטים מ"מ כשגבה דוד את הכסף ליתן לארונה מחיר מקום המקדש גבה הכסף מכל השבטים, ואיתא נמי כשנתחלקה הארץ הניחו דשנו של יריחו מלהתחלק ואמרו כל מי שיבנה בהמ"ק בחלקו יטלנה, הרי דמקום המקדש הי' מחירו מכל קהל עדת ישראל, וא"כ יש בו כח הכלל, ושילה אף דלא הי' לכל השבטים חלק בו, מ"מ באשר הוא בחלקו של יוסף שהוא צדיק יסוד עולם וכל ישראל נקרא על שם יוסף יש בו נמי כח כל הכלל, וע"כ אליהו שהקריב עפ"י הדיבור בשעת איסור הבמות, עשה תיקון לזה בצד מה, שנטל י"ב אבנים כמספר שבטי בני יעקב למען יהי' בהמזבח ההיא כח הכלל, ובמק"א פרשנו סיום הכתוב אשר הי' דבר ה' אליו ישראל יהי' שמך, כי בתקה"ז ישראל הוא אותיות שיר אל אל מימינא שיר משמאלא, והוא שם הכולל ובכח זה עשה אליהו את המזבח:

ז׳והנה י"ב שבטים שבהם כח התכללות לאו משום שהם כל קהל ישראל לבד, ואלו לא הי' ליעקב רק ששה בנים, הי' ששה אבנים כנגד כל הכלל כולו, אלא שמספר י"ב הוא מספר הכולל, י"ב צרופי הוי', י"ב גבולי אלכסון, י"ב מזלות, י"ב חדשים בשנה, וע"כ גזר הקב"ה ששבטי ישראל יהי' י"ב כמספר זה באשר ישראל הם כלל העולם כולו, ע"כ צריך להיות מספר השבטים כמספר כלל העולם שהוא י"ב, וע"כ אברהם לא העמידן כי אברהם מדתו חסד קו ימין ואף דאברהם הי' שקול ככל העולם כבמדרש לך שע"כ נקרא אברהם עברי שאלו הי' כל העולם מעבר אחד ואברהם מעבר אחד הי' הוא מכריע את כולם מ"מ לא הי' יכול להעמיד הי"ב שבטים, כי מהפרט לא יצא כלל, וכן יצחק לא העמידן שיצחק הי' מדתו פחד, ובמדרש ריש תולדות ראוי' הי' רבקה שיעמידו ממנה י"ב שבטים, ובפסיקתא שעשו עם כשהוא יוצא ממעי אמו חתך מטרין שלה שלא תלד, נראה דס"ל דיצחק באשר הי' כולו כליל ובטל להש"י לא שייך לומר עליו שהי' פרטי והי' יכול להעמיד י"ב שבטים לולא עשו שחתך מטרין שלה, ויש לומר שרמזו בזה כי קשה לומר שיהי' הדבר כפשוטו, והוא מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שדייק לה מהא דהש"ס דאי לולב צריך אגד אי מייתי מין חמישי גרע ועומד הוא דבאם אחד מהאגודה אינו ראוי הרי הוא מקלקל את הכל ושוב אין להנשארים עוד שם אגודה, וכזה י"ל דהיינו פירושו דחתך את מטרין שלה שלא תלד הי"ב שבטים שבאשר הוא איננו ראוי הוא מקלקל את האגודה ושוב אי אפשר שיהי' כל הי"ב כלל אחד אף בלעדו, ע"כ ניטל ממנה כח הלידה, כי באם הולידה עוד ע"כ שהי' פירוד ביניהם כמו שהי' בין עשו ליעקב, ומטעם זה אברהם באשר לא הי' יכול להוליד י"ב שבטים כנ"ל ע"כ לא הוליד בקדושה רק אחד וכן יצחק לא הוליד בקדושה רק אחד:

ח׳אך יעקב באשר הי' כלול בתרין ולא הי' איש מדה פרטית ע"כ הוא הוליד הי"ב שבטים, והנה בענין הא דיעקב כלול הוה יש להתבונן, כי לכאורה אינו מובן איך יהי' זה בכח בו"ד כי באם הוא איש חסד איך יהי' באותה רגע להיפוך, ובמדרש סוף פרשה יוד אמר ר' אבא בשר ודם בשעה שהוא עושה אסטאטיבה [גוזר מנוחה] אינו נותן דינטיבה, ובשעה שהוא נותן דינטיבה אינו עושה אסטאטיבה [הפי' מפני שהוא פעולות מתחלפות] אבל הקב"ה עשה אסטאטיבה ונתן דינטיבה וכו', וכן היא ברש"י פ' בשלח ה' איש מלחמה ה' שמו אף בשעה שנלחם ונוקם מאויביו אוחז הוא במדתו לרחם ולא כמדת בו"ד וכו' ואין בו כח לעשות זו וזו, ונראה לפרש דיעקב הי' בטל בתכלית הביטול לרצון הש"י ולא הי' לו שום בחי' מצד עצמו ויעקב הוא מלשון עקב, וכמו שלא יצדק לומר על העקב שיש לו רצון ומדה בפני עצמו רק הוא בטל אל הלב והמוח וככל אשר יחפצו יטנו, כן יעקב אע"ה לא יתכן לומר עליו שהוא איש חסד או פחד שהרי הי' למעלה מכל אלה ורק זאת בחי' שלו שהוא בטל לרצון הש"י הן לשבט והן לחסד, וע"כ אין לו קו ולא מדה ולא גוון כלל, וכמו שאמר דהמע"ה לעשות רצונך אלקי חפצתי שאין לו רצון פרטי אחר:

ט׳ובזה יש לפרש מאמר הש"ס ברכות הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, אלא מעתה הקורא לישראל יעקב הכי נמי שאני התם דאהדרי קרא, ולהנ"ל יובן דהנה שם ישראל כתבנו למעלה בשם התקוני זוהר שהוא שם הכולל ימינא ושמאלא, אך יתכן זה רק מפאת שם יעקב בחי' עקב שהוא בטל לגמרי כנ"ל, ע"כ אי אפשר שיתקרי ישראל ולא יעקב כי באם תקח ממנו שם יעקב ולא יהי' בחי' עקב אי אפשר שיקרא ישראל:

י׳ומעתה נבוא לביאור דברי המדרש הנצב פתח דברינו, דהנה במדרש שהתאחדות האבנים שנעשו אבן אחת הוא מחמת שנמסו כדונג מפני אשר נצב עליהם הש"י, ובתנחומא כיון שראו האבנים שהיו תחת מראשותיו כבודו של הקב"ה נמחו כולם ונעשו אבן אחת ע"כ, והיינו דכל גשם יש לו ששה מרחקים ד' רוחות מעלה מטה וזה גבולו ומדתו, ומחמת התגלות אלקית שעליהם נתבטל מהותם ואבדו גבולם ומדתם ע"כ נעשו כולם אחד, וזה שאמר ר"י י"ב אבנים נטל אם מתאחות הן וכו' היינו כעין שאמרו ז"ל הבהמה והכלי כרגלי הבעלים, ואם הוא יש לו מדת הביטול להש"י זה משפיע גם על כליו, ע"כ אמר אם מתאחות הן הרי יש בו בחי' הביטול לאמיתו ונעשה כלול כנ"ל ע"כ יודע שהוא עתיד להעמיד י"ב שבטים כנ"ל:

י״אר"נ אומר שלשה אבנים נטל, היינו שר"נ פליג על ר' יהודה שאמר שיעקב הבחין מעלתו אם יש בו בחי' הביטול כנ"ל, שמהות יעקב שהי' בעצמו בחי' עקב אי אפשר שירהב עוז בנפשו שיגדל מעלתו ממעלת אבותיו אדרבה חשב שכל מעלתו הוא מחמת צירופו אל אבותיו, וזה שאמר אברהם יחד הקב"ה שמו עליו, יצחק יחד הקב"ה שמו עליו, אני אם מתאחות האבנים יודע אני שהקב"ה יחד שמו עלי היינו שהתאחדות האבנים מורה שהוא והן דבר אחד שהרי ג' אבנים מורה על שלשתן, וכמו שיחד שמו עליהן יחד נמי עליו:

י״בורבנן אמרו שני אבנים נטל אם יצא ממנו פסולת, הוא נוטה לסברת ר"נ שבאשר הם מדתם בלתי כללי אלא זה צד ימין חסד וזה צד שמאל גבורה, ויש להם מיצרים עשו וישמעאל, היינו כי במדת חסד יש חסד דקליפה אשר הוא מיצר לחסד דקדושה, וכן במדת גבורה כידוע, וע"כ יצא מהם פסולת שאי אפשר שלא יסתעף ממנו שמץ מנהו שאיננו כ"כ בתכלית הטהרה מצד שהוא בו"ד ואין זה גרעון בחיקם ע"ה רק כמו שא"א שיפרח באויר, אבל יעקב שמדתו ביטול כנ"ל, מזה אי אפשר שיסתעף ממנו שמץ מה בלתי טהור כמובן, ע"כ אם מתאחות זה מורה שיש בו בחי' ביטול כנ"ל וע"כ לא יצא ממנו פסולת:

י״גוישכב במקום ההוא, ר' יהודה ור' נחמי' רי"א כאן שכב אבל כל י"ד שנה שהי' טמון בבית עבר לא שכב, ורנ"א כאן שכב אבל כ' שנה שהי' בבית לבן לא שכב, ומה הי' אומר ריב"ל אמר ט"ו שיר המעלות שבספר תהלים וכו' רשב"נ אמר כל ספר תהלים הי' אומר וכו', נראה דר"י סבר דהשכיבה מורה על הגעתו לשלימות אחר העבודה והוא כענין (איוב ג׳:י״ז) ושם ינוחו יגיעי כח, שקנין שלימותו הי' בבית עבר עוד טרם בא לבית לבן שלגודל הכשפים והטומאה שבבית לבן לא הי' אפשר לו להחזיק שם מעמד אלא מחמת שנשתלם מקודם בבית עבר, ור"נ סבר שהשכיבם לא הי' מחמת שכבר הגיע לשלימותו רק הכנה על היותו אח"כ בבית לבן לקנות שם שלימותו, וכפשטא דקרא שהחלום הי' הכנה כמבואר:

י״דאך בפלוגתא דריב"ל ורשב"נ נראה עפ"י דברי הרב בסידור בפי' דברי הש"ס פסחים מעיקרא דעביד אינש אדעתא דנפשי' קעביד היינו להשלמת נפשו, ואח"כ לשמה הוא להשפיע בתורה, עכת"ד, והנה כל זמן היות האדם עוסק בהשלמת נפשו הוא בחי' נוקבין המקבלים, וכשהוא עוסק לשמה הוא בבחי' דיכרין המשפיעים, והנה במשניות סוכה ומדות שט"ו מעלות עולות מעזרת נשים לעזרת ישראל כנגד ט"ו שיר המעלות שבספר תהלים, והיינו שיש ט"ו עליות עלי' אחר עלי' מן בתי' עזרת נשים מקבלים להיות בבחי' עזרת ישראל משפיעים, וע"כ אמר ריב"ל שכל אותן השנים שהי' בבית לבן הי' הולך עלי' אחר עלי' מן שלימות נפשו עד שנעשה בחי' משפיע, וכאשר עלה כל ט"ו העליות יצא משם להקרא בשם ישראל, וקודם לזה נקרא רק בשם יעקב, בחי' עקב בחי' תחתונה שבאדם והוא רמז לבחי' מקבל, ורשב"נ אמר כל ספר תהלים הי' אומר שעבודתו ועליותיו לא לבד לעצמו הי' אלא לפתוח פתח לכל זרעו אחריו ותיקון כל המאורעות כמו שידוע שבספר תהלים יש בו כל מאורעות ישראל ונרמז בו כל הצרות וכל הישועות עד שיחיו המתים:

ט״ווהנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, במד"ר והנה סולם זה הכבש מוצב ארצה זה מזבח וכו' רבנן פתרין לי' בסיני וכו' וברעיא מהימנא הנדפס בהשמטות והנה סולם דא צלותא וכו' ונראה דהנה תפלה נקרא חיי שעה ותורה חיי עולם, ואין הפי' מפני שמתפללין על חיי עוה"ז שהרי יש בה כמה בקשות על ענינים גבוהים, ולהבאים בסוד ה' כל התפלה הוא על ענינים רמים ונשאים, אלא הפי' הוא שתכלית. הכל הוא לימוד התורה, ובשלהי ברכות תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב פירש"י אין להם מנוחה מישיבה לישיבה וממדרש למדרש, ובזוה"ק פ' שלח ועוד בכמה מקומות איתא מישיבות של עוה"ב, ולא מצינו לעוה"ב שיהי' ענין תפלה הרי שתכלית הכל הוא תורה, וכן בעוה"ז אשר התורה היא בלבוש עניני עוה"ז, נמי לימוד התורה הוא תכלית הכל ובירושלמי כל חפצים לא ישוו בה אפי' כל מצותי' של תורה אינם שווים לדבר אחד מן התורה, אך לא כל לימוד התורה שוה ומעלתה רק לפי ערך הזדככות הלומד, וגם לפי הכשר ותיקון כל העולמות, שבתפלה ובמעשים טובים ובמצותי' של תורה מתקנים את כל העולמות, וע"כ האומר אין לו אלא תורה אפי' תורם אין לו, וע"כ לעוה"ב שיהי' כל העולמות מתוקנים ושמים וארץ על מכונם לא יהי' עסק אחר לא תפלה ולא מצות מעשיות רק לימוד והשגת התורה, בלבוש ענין השייך לאותו עולם ובהשגה שיכול להשיג ולסבול עד רום כל העולמות, ובעוה"ז כל התפלות ומצות ומעש"ט הכל הם רק תיקון העולמות בכדי להגיע אל התכלית, נמצא התורה צריכה לתפלה ומצות ומעש"ט כדי שיהא העולמות מתוקנים ושיהי' האדם עצמו מנוקה ומתוקן מכל שמץ פגם ודבוק בהש"י, ואז לימודו בתורה היא רם ונשא וגבה מאוד ודורשי רשימות פירשו מאמר הש"ס שמעתא בעיא צלותא כיומא דאיסתנא, היינו שהתורה צריכה לתפלה זכה צחה וברורה כיומא דאסתנא, ומ"מ תכלית הכל הוא תורה והוא חיי עולם ותפלה הוא רק חיי שעה היינו לתקן הכל עד שעי"ז יכול לבוא לחיי עולם, כמו שכל חיי שעה הוא להגיע על ידו לחיי עולם ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת:

ט״זומעתה נבוא לביאור דברי המדרש, דהנה ענין סולם איננו ענין תכלית רק הכנה כדי להגיע על ידו להעלי' כמובן, וכאשר הראו לו ליעקב אע"ה מראה הסולם, היינו שהראו לו את ההכנות המביאים אל השלימות, וזה שאמרו זה מזבח שהוא ענין הכנה להקריב בו קרבנות וזה מוביל לקנין השלימות שהקרבנות הם מכפרים ומסלקין את הפחיתות מאדם ואז נעשה ראוי לקנין השלימות והתכלית, ומ"ד זה תפלה הוא נמי כנ"ל שהתפלה נקרא חיי שעה שאף שהתפלה הוא דביקות הנפש בשורשה ולא סילוק הפחיתות מ"מ איננו עוד התכלית, והכל הוא הכנה אל התכלית, ונרמז גם זה במראה הסולם, וחד אמר זה סיני שהיינו תורה שאף התורה הוא התכלית מ"מ הרי יש בה גם את זה שהוא מכשרתו ומרוממתו על המעשים ועם כל מעלתה הרי היא מנקה ג"כ הפסולת מאדם וכמ"ש בזוה"ק לא אתדכי בר נש אלא במילי דאורייתא, וע"כ חברים העוסקים בתורה פטורים מן התפלה כי כל התיקונים שעושה התפלה נעשה גם ע"י התורה, אם עכ"פ הלימוד הוא כראוי אך לאו כל אדם זוכה לזה, וזה הוא רק לרשב"י וחבריו כדאיתא בירושלמי וכנ"ל דשמעתא בעיא צלותא, ומ"מ איש המקבל עליו עול תורה כדת ופורש עצמו מן הכיעור ומן הדומה לו התורה עצמה מנקה אתו מכל פסולת ומכשרתו ומרוממתו על כל המעשים:

י״זבמדרש וברש"י הסולם הזה רגליו עומד בבאר שבע וכו' וכ"ק אבי אדומו"ר זצלל"ה עמד בזה שלא מצינו מעלה לבאר שבע על כל ארץ ישראל עכ"ד, ועוד יותר יקשה להרמב"ן שבאר שבע הוא שער השמים טוב לתפלה עי"ש, ונראה דהנה הפרשה רמז לגלות וכבר כתבנו שמעת פנה שכמו מבאר שבע נחשב כאלו הוא בחו"ל, והנה מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, היינו אף שהתפלה הולכת לרקיע דרך מקום המקדש כבהש"ס ברכות יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים אף שהוא בחורבנו, מ"מ כמה מקטריגים מלאים את כל האויר דאינם מניחים לתפלה לעלות, ורק ע"י ד' אמות של הלכה שהוא כתרים בפני המקטריגים, ובמדרש משפטים משל למטרונה שהיא מהלכת והזיין לפני' ולאחרי', כן הוא המשפטים, ובכלל הוא כל הלכה של תורה בירור כשר ומותר וטהור מפסול ואסור וטמא, והנה דעת רש"י וכן בכמה מדרשים זולת המדרש שהביא הרמב"ן שיצחק אבינו הי' דר בבאר שבע והנה אמרו ז"ל יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה הי', א"כ אצלו הוא הד' אמות של הלכה וכתיב (ישעיהו ס״ו:ב׳) השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי וע"כ הוא שער השמים וטוב לתפלה וזה רמז לדורות, שכל מקום שמרביצין בו תורה לשם שמים אף בגלות היא שער השמים א"כ מקום צדיקי הדורות שלומדין שם תורה לשם שמים, זה היא שער השמים בגלות ובאמצעותם התפלה מגעת לרקיע דרך מקום קדשי הקדשים, וכן שמעתי בשם המגיד הקדוש הרבי ר' בער שאמר לשני תלמידי חכמים תלמידי הגר"א שהי' נוסעים לארץ ישראל ועברו דרך עירו, ושאל להם אם כבר תקנו חו"ל שנוסעים לארץ ישראל, ויעץ להם שישארו אצלו שאצלו הוא א"י וכן הי' שנתעלו לקדושי עליון, והפירוש כנ"ל:

י״חויאמר לא תתן לי מאומה אם תעשה לי הדבר הזה וגו' נראה שיעקב לא רצה בשכר שיהי' לבן הנותן רק שמאליו יבוא לו שכרו ע"י לידת הצאן כמראה שהתנו, ויובן עפ"י דברי האלשיך בפסוק ונתן לי לחם לאכול, היינו שלא יגיע לו השפעה רק ע"י הש"י בעצמו ולא ע"י שר הארץ עי"ש, וע"כ אם הי' לבן הנותן שכרו שוב הי' בא ע"י שר הארץ כמובן, ויש עוד לומר דהנה נותן ומקבל יש להם חיבור וצירוף זה לזה שדבר הניתן מחברן ומצרפן ועיין מ"ש מהר"ל בהא דהלוחות הי' טפחים בידו של הקב"ה וטפחים בידו של משה שאז תכלית הדיבוק משה בהש"י עי"ש, והנה יעקב לא רצה להתחבר כלל אל לבן, וזה פי' עם לבן גרתי שהי' תמיד מחזיק עצמו לגר בלתי מחובר ללבן, אדרבה כוונתו הי' להתרחק ממנו, עצמו וממונו, ועיין בזוה"ק בפסוק והכשבים הפריד יעקב, ע"כ לא רצה בשום שכר שיבוא מידו, רק מעצמו כנ"ל, ובזה יש לפרש מה שבמצרים לקחו הרכוש גדול רק ע"י שאלה, ולמה לא בקשו מהם במתנה כי בודאי לא הי' מונעים מהם שהרי אמרו כולנו מתים ועור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ולמה להם לקחת בשאלה שיהי' להם להמצרים טענה עליהם ובש"ס תמיד שבאו המצרים לדון לפני אלכסנדרוס מוקדון, ולהנ"ל ניחא שהרי כל עצמם הי' צריכים להפרד מהמצרים שלא יהי' להם שום חיבור, ע"כ לא הי' יכולים ליקח במתנה רק בשאלה ולזכות בהם אח"כ מעצמו בדין שלל מלחמה כאשר רדפו אחריהם כמ"ש הספורנו שם, אבל אם הי' לוקחים מתנה מהם, לעולם הי' להם קצת חיבור באמצעות המתנה והבן:

י״טוהנה איתא בספרים שהשפעות שבשבת אינם הולכים דרך שר הארץ רק ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, ולהנ"ל יובן שהרי שבת הוא נחלת יעקב, וע"כ היא כמו השפעת יעקב אע"ה כנ"ל, ובזה י"ל הטעם מה שמאכל שבת אינו מגשם כאיתא בכתבי האר"י ז"ל, ויובן דברי הקדוש ר' משה מפרשעווארסק שאמר ששיריים של שבת הוא כעין שיורי מנחות, דמשולחן גבוה קזכי, והנה שבת מיט' שיתא יומין מתברכין, והי' בדין שישראל שומרי שבת לעולם יהי' השפעתם שלא ע"י השר, אך כבר אמרנו במק"א שכמו שנשאר באדם קדושת שבת בימי המעשה לעומת זה יש לו ברכה בכל ששת ימי המעשה מברכת שבת, וממוצא הדבר שאיש שנשאר בו קדושה רבה משבת על ימי החול אין השפעתו בימי החול ע"י שר הארץ ואין אכילתו מגשמת אותו כנ"ל: