שם משמואל, יום כיפורים י״חShem MiShmuel, Yom Kippur 18
א׳שנת תר"פ ערב יוכ"פ
1
ב׳כתיב (תהילים מ״ה:ד׳-ה׳) חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך, צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק ותורך נוראות ימינך, יש לפרש חגור חרבך על ירך גבור זה ר"ה, כי ידוע שמוסף ר"ה מתיחס ליצחק מדת גבורה פחד יצחק, כי אז זמן חידוש החיים זה היום זכרון ליום ראשון, ותחילת הבריאה במחשבה היתה במדת הדין, וע"כ לא נזכר במעשה בראשית אלא שם אלקים, אלא שראה שאין העולם מתקיים הקדים מדת הרחמים ושתפה למדה"ד, וכבר פרשנו שלא הי' שם שינוי הכוונה אלא כך היתה הכוונה מתחילה שהבריאה תהי' במדת הדין, והעשי' והקיום והשכלול יהיו בהקדמת מדת הרחמים, וכך לעומתו בר"ה צריך כל אדם גבורה יתירה, ולהסתער במדה"ד על עצמו, לקבל חידוש חיים לתורה ועבודת ה' בתוקף חזק מאד:
2
ג׳אך לעומת שהעשי' והקיום והשכלול של הבריאה היו בהקדמת מדת הרחמים ושתפה למדה"ד, כן לעומתו הוא הענין ביוהכ"פ, וע"ז כתיב והדרך צלח ורכב ע"ד אמת, וידוע דמוסף יוהכ"פ מתיחס למרע"ה שנקרא אמת, כבמדרש שמות פרשה ה' חסד ואמת נפגשו חסד זה אהרן ואמת זה משה, וידוע שאמת היא מדת הרחמים, ועבודת יום זה היא לנטוע כל אדם בעצמו נקודת האמת, ולא יטעה א"ע ולא את אחרים, וכ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד כי עיקר נקודת האמת לא זכה בה אלא כה"ג בשעה שעמד לפני ולפנים, עכ"ד, ומסתמא באמצעות כה"ג זוכין אז ישראל במדת האמת, כל איש ואיש כמדת השתדלותו והשתוקקותו, ומחפש בכל מעשיו כמה הוא רחוק ממדת האמת ולאן הוא נוטה, וזהו וענוה צדק, כי יש ענוה צודקת ויש ענוה בלתי צודקת, וכמ"ש (ישעי' נ"ח ה') הכזה יהי' צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע וגו', וזה שדבק במדת האמת ומהדר אחריו זוכה לענוה צדק, ויהי' פירוש ענוה מלשון ענות אדם את נפשו, וזה גורם נמי מדת ענוה כפשוטו:
3
ד׳ובזה יש לפרש הא דאמרו ז"ל כל האוכל ושותה בתשיעי מעעה"כ כאלו התענה תשיעי ועשירי, ובהריטב"א בשם הר"י דסעודת תשיעי היא סעודת העשירי, שבאשר עשירי איננו זמן סעודה מקדימין ועושין אותה בתשיעי עכת"ד, וכבר דקדקנו שהי' ראוי לאחר ולא להקדים, כמו פורים שחל להיות בשבת כבירושלמי:
4
ה׳אך לפי הנ"ל י"ל שזוכין למעלה רמה ונשאה, וכאמרם ז"ל כל מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה, עד שהוא למעלה מסדר הזמנים, ע"כ להורות זה מקדימים הסעודה למעלה מן הסדר:
5
ו׳ענין עשי"ת ויוהכ"פ, הנה אמרו ז"ל העושה עבירה מלפפתו ומוליכתו לגיהנם, פירוש שנעשית דבוקה בו עד שנעשה ח"ו היא והוא כדבר אחד, ומאחר שהעבירה מקומה בפסולת הבריאה שהיא הגיהנם, ומעצמה נמשכת שמה, כמו טבע דומם שנמשך מעצמו למטה, ואש למעלה למקום שורשם, כן היא העבירה לגיהנם, ועיין זוה"ק פ' וירא ופ' ויצא, וממילא זה שנעשה היא והוא דבר אחד נמשך עמה:
6
ז׳אך ע"י תשובה אעפ"י שעדיין איננה כ"כ מעומקא דליבא, מ"מ עכ"פ נעשה פירוד בין הדבקים, ואיננה עוד דבוקה בו כנ"ל אלא כעין מכסה בלבד, כענין שכתוב (ירמי' ג' כ"ה) ותכסנו כלימתנו, והטעם שעכ"פ מועילה לזה תשובה כזו, כבר הגדנו באשר תעלומות לב אינו יודע אלא הקב"ה לבדו, ומלאך המשחית שנברא מהעבירה, אינו יודע רק מה שבגלוי, וע"כ תשובה בגלוי אף שאיננה כ"כ מעומקא דליבא, מסירה את מלאך המשחית זה למעלה, כענין שכתוב ה' העביר חטאתך לא תמות, כפירוש הזוה"ק שהעביר את המקטרג מלעמוד לפניו, וכמו למעלה כן למטה, ועכ"פ מסלקת את החיבור שבין העבירה להאדם, אף שעדיין איננה מסתלקת לגמרי בעוד שמרגשת שעדיין איננו נרצה למעלה אבל עכ"פ אין בכחה עוד להיות עומדת ומקטרגת למעלה, וכן למטה להעשות היא והוא דבר אחד, כי נפש ישראל בעצם טהורה היא, ואין לה דיבוק עצמיי לכחות חיצונים, אלא באמצעות עבירה ממשית, וע"כ כשמסתלקת עצם העבירה נפסק הדיבוק:
7
ח׳[ובזה יתפרשו דברי התנחומא נצבים, שתשובה אינה מועלת אלא לישראל ולא לאו"ה, וכבר תמהו כל המפרשים, הלוא גם לדור המבול הרתיק עליהם ע"י נח לתשובה, ומפורש באנשי נינוה וירא ה' את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וגו' ותשובה קדמה לעולם, אך להנ"ל י"ל דודאי תשובה שהיא מעומקא דליבא, לית דין ולית דיין שמועילה אף לאומ"ה, אבל תשובה שאיננה כ"כ מעומקא דליבא כנ"ל מועילה רק לישראל, ומשום שנפש ישראל בעצם טהורה היא, אבל נפשות אומ"ה שמגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה, אין כחות החיצונים מסתלקים מהם כ"כ בנקל, אלא בתשובה גמורה מעומקא דליבא שנעשה כתריס בפניהם, אבל כל עוד שאין כאן דברים המבדילים, נשארים דבוקים, באשר הם בעצם הם והם אחד]:
8
ט׳אך כ"ז הוא בעשי"ת, אבל ביוהכ"פ שכיפור הוא מלשון קינוח, כפירש"י היינו אחר שאין עוד החטא דבוק בעצם, אלא כעין מכסה, שוב יוהכ"פ עושה קנוח והסרה לגמרי, וע"כ אפי' לרבנן דאין יוהכ"פ מכפר בלי תשובה, היינו בלי תשובה כלל אלא שעומד במרדו, אבל כשעשה תשובה אעפ"י שאיננו כ"כ מעומקא דליבא, שוב יוהכ"פ מכפר לגמרי:
9
י׳ולפי האמור יובנו דברי המדרש תולדות (פס"ה ט"ו) ר' לוי אמר משל לקווץ וקרח שהיו עומדים על שפת הגורן ועלה המוץ בקווץ נסתבך בשערו, עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו כך עשו הרשע מתלכלך בעוונות כל ימות השנה ואין לו במה יכפר אבל יעקב מתלכלך בעוונות כל ימות השנה ובא יוהכ"פ ויש לו במה יכפר שנא' כי ביום הזה יכפר, ובודאי לא מיירי בלי תשובה כלל שאפי' לישראל אינו מכפר בלי תשובה לרבנן, אלא ודאי מיירי בתשובה, והרי תשובה מועילה לכל וכנ"ל באנשי נינוה:
10
י״אאך לפי דברינו הנ"ל י"ל דמיירי בתשובה שאיננה כ"כ מעומקא דליבא, שמועילה לישראל להפריד מהם דיבוק כחות החיצונים הנעשים מהעבירות, ובא יוהכ"פ ומקנח את הכל, אבל לא כן עשו אף שעשה תשובה, אם איננה מעומקא דליבא, אין בכחה להסיר הדיבוק, ושוב א"א ליוהכ"פ לקנח, וזה שמשלו את עשו לקווץ שהמוץ נסתבך בשערו, ואיננו יכול להעבירו, אבל ישראל נמשלו לקרח, שאין המוץ נשאר דבוק בו, ע"כ יוהכ"פ מקנח ומסיר לגמרי, כמו שנותן ידו ומעבירו:
11
י״ביעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו לעזאזל המדברה ואמרו ז"ל (יומא מ':) עד מתי הוא יזקק לעמוד חי עד מתן דמו של חבירו, משמע מדכתיב יעמד חי לכפר עליו שהוא הוידוי, שמתן דמו של הפנימי זקוק להיות קידם וידוי המשתלח, וכמו שהוא בסדר העבודה, והטעם י"ל עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, ששעיר לה' הוא להגביה חלק הטוב, והמשתלח לדחות את חלק הרע, והם סור מרע ועשה טוב עכת"ד, והנה הרי כתיב סור מרע מקודם ואח"כ ועשה טוב, אך כבר הגדנו הענין מה שבין יעקב אבינו ליוסף שיוסף רצה להקדים את מנשה ויעקב הקדים את אפרים, כי מנשה ע"ש כי נשני אלקים את כל עמלי וגו' היתה מהותו ועבודתו סור מרע, ואפרים ע"ש כי הפרני אלקים וגו', היתה מהותו ועבודתו התפשטות הקדושה ע"י עשה טוב, ויוסף רצה להקדים את מנשה כסדר הכתוב, אבל יעק"א שכל את ידיו, כי להמתין עם עשה טוב עד שיסיר מקודם מהרע אי אפשר, אלא העצה להקדים את עשה טוב כמו שהוא אם אך רוצה להסיר מהרע, אף שעדיין אינו יכול, מ"מ עשיית הטוב תהי' לעזר לו להועיל לבוא לידי סור מרע, וקם דינא כיעק"א כי מעשה רב שהקדים את אפרים לפני מנשה:
12
י״גוי"ל שזה עצמו הוא ענין הקדמת מתן דמו של הפנימי לוידוי של המשתלח, כדי שהגבהת חלק הטוב תהי' לעזר ולסעד לדיחוי חלק הרע, ונראה שענין זה סובב הולך כל הימים הקדושים, שהרי אף בסוכות עדיין אומרים הושענא, וככל שחלק הרע עודנו במציאות, ואעפ"כ הקב"ה הכניס את ישראל להסוכה, בסוד הביאני המלך חדריו, וכן ענין הלולב שנתקיים ישמח ישראל בעושיו, וא"כ הרי הגבהת חלק הטוב קדומה, והמשכילים יבינו כי עדיין הגבהת חלק הטוב והסוכה והלולב אינם עוד התכלית להסתפק בו לבד, אלא כל אלה צריך לדחיית חלק הרע לגמרי, ויש לכל אדם להזהר בזה ולא יהי' כשוטה המאבד מה שנותנין לו:
13