שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת פסחים, נר מצוהShenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Pesachim, Ner Mitzva
א׳שורש יסוד עמוד החסד ובו ג' פרקים. פרק נר מצוה. פרק תורה אור. ופרק דרך חיים תוכחת מוסר
1
ב׳(הג"ה כי החסד נתגלה בחג הפסח כאשר יתבאר לקמן בארוכה, וכן פסח פירושו חמלה כי הוא בחן ובחסד וברחמים כמו שיתבאר)
2
ג׳פרק נר מצוה
3
ד׳ידבר מאיזה דיני חג פסח וספירה, וידבר מאיזה דיני חסד. ויען כי עניני חג הפסח מתחילין מהחודש הזה לכם (שמות יב, ב) שהוא ראש החודש, והיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל (עי' רש"י בראשית א, א), לכך נראה להזכיר ג"כ איזה דיני ראש חודש. ראש חודש זמן כפרה הוא, וראוי לאדם שיפשפש במעשיו ויהרהר בתשובה. ונוסף על זה מה שערב ראש חודש הוא כמו יום כפורים קטן, שראוי להתענות וללקות ולעשות במעשה תשובה גמורה, כמבואר לעיל במסכת חולין (סו"פ תורה אור ד"ה וכן השבועות) טעמא דמילתא קודם שנכנסים השבועות למקורם:
4
ה׳וגם אז הוא פגם הגדול של לבנה הבא ממיעוט הירח, אשר מצד קטרוג הזה נמשך קטרוג הקליפות כנודע, עד זמן שיטהר העולם ויצורף מכל סיג, והיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל, כו), משום הכי הקב"ה קובע כפרה בראש חודש, כדאיתא בפרק אלו טריפות (חולין ס, ב) במאמר דקטרוג לבנה, שאמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח. הגם דמאמר הזה תמוה ויש בו סודות מופלאות, מכל מקום נשמע ממנו שראש חודש בעצמו זמן כפרה, על כן ראוי לכל אחד מישראל להרהר בתשובה ולתקן מעשיו. ונראה בעיני שראוי לעשות כן קודם תפלת מוסף, ומבואר למבין:
5
ו׳אחר כך (קהלת ט, ז) לך אכול בשמחה את לחמך, ומצוה להרבות בסעודה בראש חודש כמו מועד. איתקש בתורה, (במדבר י, י) וביום שמחתכם ומועדיכם ובראשי חדשיכם. ובנביאים, (ישעיה סו, כג) והיה מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו, וכתיב (מל"ב ד, כג) מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת, וכתיב (הושע ב, יג) והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה, וכתיב גבי שאול (ש"א כ, כז) גם היום אל הלחם. והשיבו יונתן (שם כט), זבח משפחה לנו. וכתיב (שם כז) ויהי [ממחרת] החודש השני, ב' ימים היה ראש חודש. ובכתובים, (איכה א, טו) קרא עלי מועד, ודרשינן מינה בפרק כיצד צולין (פסחים עז, א), דראש חודש איקרי מועד:
6
ז׳ואיתא בפרק קמא דמגילה (עי' ירושלמי פ"א ה"ד ה, א) אבל סעודת פורים וסעודת ראש חודש, אלמא דמצוה היא דחשיב ליה בהדי סעודת פורים. ובפסיקתא (ביצה טז, א), כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד ראש השנה, חוץ מה שמוציא בימים טובים ושבתות וראשי חדשים כו'. ועוד מצאתי טעם אחר, משום שאמרינן בו הלל, וכתיב בו (תהלים קיח, כה) זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו:
7
ח׳לשון הטור סימן תי"ז, גרסינן פרק אין נערכין (ערכין י, ב) ראש חודש אינו אסור בעשיית מלאכה. ואיתא נמי בפרק קמא דמועד קטן (חגיגה יח, א) ראש חודש יוכיח שיש בו קרבן מוסף ומותר בעשיית מלאכה. והא דאיתא במגילה (כב, ב) ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ראש חודש וחולו של מועד, אלמא שאסור בעשיית מלאכה, דקאמר מפני שאין בו ביטול מלאכה אם ישהו בבית הכנסת, תקנו להוסיף אחד ולקרות ארבע בתורה. ההוא לנשים קאמר, מפני שהנשים בטלות בו ממלאכה. והכי נמי איתא בירושלמי, הני נשי דנהיגי דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא, מנהגא. ואיתא בפרק מ"ד מפרקי דר' אליעזר, לפי שלא רצו נשים ליתן נזמיהם לבעליהן במעשה העגל, לכך נתן להן הקב"ה שכרן שיהו משמרות ראש חודש יותר מהאנשים. ושמעתי מאחי ה"ר יהודה טעם לדבר, לפי שהמועד נתקנה כנגד אבות. פסח כנגד אברהם, דכתיב (בראשית יח, ו) לושי ועשי עגות, ופסח היה. שבועות כנגד יצחק, שתקיעת שופר של מתן תורה היה בשופר מאילו של יצחק. סוכות כנגד יעקב, דכתיב (שם לג, יז) ולמקנהו עשה סוכות. וי"ב ראשי חדשי השנה שגם הם נקראים מועדים, כנגד שנים עשר שבטים. וכשחטאו בעגל, נטלו מהם ונתנו לנשותיהם לזכר שלא היו באותו חטא, עד כאן לשונו. ואומר ר"י, דמלאכה כבידה אסורה אף לאנשים, והביאו הבית יוסף:
8
ט׳עוד שם בבית יוסף, כתב רבינו ירוחם, נראה לי דלאותם שנהגו שלא לעשות מלאכה אין להם לעשות שום מלאכה, כי ראיתי כמה נשים טועות ואומרות אין לנו לטוות אבל נעשה מלאכה אחרת, והיה להן או לאסור כל מלאכה לפי מנהגן, או להתיר כל מלאכה, עד כאן לשונו. ואני ראיתי נשים נוהגות שלא לעשות מלאכה להשתכר, אלא תופרות בגדי כלי בית, ונראה שגם זה אין לעשות, שמאחר שנהגו שלא לעשות מלאכה, צריכות ליזהר מלעשות בו כלל. ואפשר דמעיקרא הכי קבלו עלייהו לשנותו מחול ממש, ולא ליאסר במלאכות שאין עושות להשתכר, עד כאן לשונו. וראוי לחוש לדברי רבינו ירוחם:
9
י׳בענין ברכת הלל בראש חודש, יש פלוגתא דרבוותא. יש אומרים, שהצבור מברכין עליו בתחלה לקרוא את הלל, ולבסוף יהללוך. והיחיד אין מברך עליו. ויש אומרים, שאף הציבור אין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף, וזהו דעת הרמב"ם (הל' ברכות יא, טז) וכן נוהגין בכל מלכות ארץ ישראל וכל סביבותיה. ורמ"א כתב בהג"ה (תכב, ב) לברך גם יחיד כסברת הרא"ש ור"ת. וכתב, ומכל מקום יזהר אדם לקרוא בצבור כדי לברך עליו עם הצבור. ונראה בעיני, שכלל וכלל לא יברך היחיד, לא בתחלה ולא בסוף. ואף בצבור קשה עלי לברך, כי ראיות של אותם שאין מברכין ראיות חזקות כמבואר עיין בדבריהם. ונהי דבצבור מברכין, הבו דלא לוסף לברך ביחיד כי ספק ברכות להקל, וכן נוהגין הספרדיים שלא לברך:
10
י״אקצת דיני קידוש הלבנה כתבתי למעלה (שער האותיות אות ק' קדושה ד"ה יש מצוה התלויה בפה) יעויין שם:
11
י״בגרסינן במסכת סופרים (כ, א), אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נאים. וכתב בהגהות מרדכי, דאם מברך בחול, יש לו ללבוש בגדי שבת. וכן הוא בהגה"ת מיימוני, מהר"ם כשהיה מקדים לברך בחול פן יעבור הזמן, אז לבש הסרבל המכובד שהיה לו:
12
י״גמנהג יפה במלכות ארץ ישראל וסביבותיה, שאומרים פסוקים ומאמרים אחר ברכת הלבנה, אח"כ קדיש דרבנן. ונכון לומר מזמור (תהלים קנא) הללויה הללו אל בקדשו כו'. תנא דבי ר' ישמעאל, אלו לא זכו ישראל אלא לקבל פני שכינה פעם אחת בכל חודש וחודש דיים, אמר אביי הלכך מברכין מעומד (סנהדרין מב, א). וקבלה מחסיד מהר"ר יודא ריגנשבורג, לומר (שה"ש ב, ח-ט) קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. דומה דודי לצבי או לעופר האילים הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים, עד כאן לשונו. וענין הקדיש הוא שיתגדל ויתקדש ויהיה שם רבא שם מלא, ואז תהיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל, כו):
13
י״דהחודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה (שמות יב, ב). הנה יש כפל לשון בזה הפסוק, אמר שהוא ראש חדשים, ואמר שנית ראשון הוא לכם. ואפשר שהפסוק מדבר משני עיבורים, מעיבור החודש ומעבור השנה. החודש הזה לכם, הוא קידוש החודש, כמו שכתב רש"י. ראשון הוא לכם, זה אמר לענין עיבור השנה, וכדאמר שמואל (סנהדרין יב, ב) אין מעברין ניסן בניסן, ותמיד ניסן הוא ראשון:
14
ט״ואבל דרך רמז נוכל לומר, דהפסוק רומז החודש הזה לכם ראש חדשים, כלומר החודש כולו הוא ראשי חדשים, כי כל יום ויום הוא כראש חודש, וכמו שכתב הטור סימן תכ"ט בשם מסכת סופרים (כא, ב) דאין מתענין בניסן, מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן וי"ב נשיאים הקריבו קרבנם כו':
15
ט״זנראה לעניות דעתי, מנהג טוב לקרות בכל יום ויום פרשת הנשיא של זה היום, כי כל נשיא ונשיא היה לו סודות גדולות אשר המשיכו שפע הרוחניות כל אחד לשבטו כל ימי עולם, ולא לחנם כתבה התורה כל שבט ושבט ופרטה הקרבן אף על פי שכולם היו שוות, והיה מהראוי לומר בדרך קצרה, וכן זה הנשיא הקריב, וכן זה הנשיא הקריב כן. אלא לכל אחד היה לו סודות מיוחדות. ובזה הדרך דרך מדרש רבות לבאר טעמים לכל נשיא ונשיא טעם אחר. וגם דברי הרבות הם סודות מופלגות מושגות למי שחלק לו השם מהחכמה האמיתית. ובקריאת הפרשה הוא מעורר קדושת היום, וכאשר נהגו הספרדיים לומר בכל זמן וזמן מזמורים מעניינים של יום. ומצאתי כתוב בכתבי הקודש דהאר"י ז"ל וכן מצינו, הים נקרע לי"ב קרעים כמו שכתוב (תהלים קלו, יג) לגוזר ים סוף לגזרים, לכל שבט ושבט בפני עצמו:
16
י״זעוד יתבאר לקמן סודות י"ב שבטים בסוד חידוש העולם י"ב גבולי אלכסון, ולא לחנם מתחיל ענייני חג הפסח המורה על חידוש העולם מן ראש חודש ניסן, שהרי בראש חודש ניסן ציוה הקב"ה אקרבן פסח כו', על כן התחילו הנשיאים בקרבנות שלהם מן ראש חודש ניסן. וביום י"ג בניסן נראה לי לקרות פרשת בהעלותך, עד (במדבר ח, ד) כן עשה את המנורה והוא נגד שבט לוי, כדאיתא במדרש (ב"ר טו, ו) שהיה אהרן מצטער שלא היה לו חלק בנשיאים, אמר לו הקב"ה, לגדולה יותר אתה מוכן, היינו הדלקת הנרות. הרי י"ג ימים כולם קדושים, וסודם אחד כי הם י"ב שבטים. וקדושת לוי כולל כל הקדושות. ואחר כך י"ד בניסן הוא יום טוב שבו הקריבו קרבן פסח, ואחר כך פסח בעצמו. וכיון שיצא רוב החודש בקדושה, נוהגין קדושה בכל החודש שלא להתענות בו:
17
י״חונראה בעיני, שהנוהגים להתענות כל ערב ראש חודש, יתענו גם כן ערב ראש חודש אייר. דאף שנוהגין קדושה בכל החדש, זהו לענין תענית רשות, אבל תענית זה שקיבל עליו לחוב בכל השנה יתענה. וגדולה מזו כתב הבית יוסף, להתענות תענית שקבל עליו לחיוב אפילו קודם הפסח בימים שהקריבו הנשיאים. וזה לשונו, ומשמע לי דהיינו לומר שהתלמידים שנוהגים להתענות שני וחמישי של כל השנה מפני חלול השם בין הגוים בהיות ישראל בגלות, ומפני כבוד ההיכל שנשרף, וכמו שכתב רבינו בסוף סימן תק"פ בשם בה"ג, גם בחודש ניסן מתענין, דאין לבטל אותם תעניות מפני מה שהקריבו הנשיאים ועשו יו"ט כנ"ל, (עד כאן לשון הבית יוסף). ומכל שכן יתענה אחר פסח תענית ערב ראש חודש שקבל על עצמו לחיוב בכל השנה:
18
י״טובזה נראה לי לתרץ בסוף סימן תכ"ט, שמתחלה כתב, מראש חודש ניסן עד אסרו חג אין מתענין ואין מספידין. ואח"כ הביא ראיה ממסכת סופרים, ושם נאמר דאין מתענין בו עד שיעבור ניסן. ובית יוסף כתב מה שכתב, אף שנראה לתרץ עוד בענין אחר ולומר מה שכתב מתחלה עד אסרו חג זה לא כתב רק בשביל אין מספידין, אבל להתענות אסור כל החודש, והספד קיל טפי וכמו שכתב הבית יוסף שם דאין ראיה ממסכת סופרים לאין מספידין, רק נוכל לומר דהטור מסתבר ליה דמאחר דחמור כל כך שלא להתענות אף אחר אסרו חג, סבירא ליה שמן הראוי שלא להספיד בימים עצמן עד אסרו חג. אבל לענין מה שכתב למעלה דיש לחלק בין תענית רשות לחובה, יש לתרץ ג"כ דברי הטור בענין זה, דעד אסרו חג אין להתענות אפי' תענית שהוא עליו חובה, כגון יום שמת אביו או אמו. ומאסרו חג ואילך, יתענה יום שמת בו אביו או אמו או ערב ראש חודש, כנלע"ד:
19
כ׳הלכות פסח רבות במאוד יותר משאר איסורין, על כן ידקדק אדם במאוד, ואל יסמוך על אנשי ביתו רק בעיניו יראה, הן בהגעלה, הן בכל ביעורי חמץ. ומכל שכן בעשיית המצות לראות שיהיו עשויין בזריזות בלי שהיית רגע כמימרא:
20
כ״אהמנהג הוא להחמיר להגעיל כל הכלים, אפילו כלי שתיה שתשמישן בצונן. מכל מקום צריך לדקדק כשמגעילין ביורה כל מיני כלים, להגעיל בראשונה כלים שתשמישן בצונן, אח"כ כלים שנשתמש עליו רותח כהטעל"ר שאוכלין עליהם, אח"כ כלים שמשתמשין בהן בחמין בכלי שני כגון קערות וכפות, ואחר כך קדירות ויורות ודודים:
21
כ״במצאתי כתב הר"ר אשר ז"ל בהלכות פסחהגה"הומדברי הר"ר אשר הנ"ל יובן פשט נחמד במנהגות של שבת הגדול. איתא שם, ומפטירין בה (מלאכי ג, ד) וערבה לה'. ויש מקומות שאין מפטירין וערבה, אלא כשחל שבת הגדול בערב פסח. ויש אומרים כשחל שבת הגדול לפרשת מצורע מפטירין (מל"ב ז, ג) וארבעה אנשים, כי גם בו כתוב מענין הנס, עד כאן לשונו. ולכאורה אין הדברים מובנים מה ענין כשחל דוקא שבת הגדול בערב פסח, או מה ענין מענין הנס:
בהפטורת וערבה מוזכר מענין הברכה כשמפרישין מעשרות וחלה (מלאכי ג, ט-י) במארה אתם נארים כו'. בחנוני נא בזאת כו'. על כן יש שייכות להפטורה זו כשנותן חלת העני, על כן יש אין אומרים הפטורה זו רק כשחל ערב פסח בשבת, שאז ודאי כבר היה לו קמח בביתו ומפריש חלה, משא"כ כשיש עוד איזה ימים לפסח. ובהפטורת מצורע גם כן יש מענין הנס הזה, דהיינו ברכה (מל"ב ז, א) סאה בשקל כו':, נהגו כל ישראל לעשות לחם בערב שבת הגדול, הגדול לפי גדלו הקטון לפי קטנו, וקורין אותו חלת עני, ובלע"ז לחם בית הכנסת, ומחלקין אותן לעניים. ומיום שזלזלו בו, נשתלחה מאירה בתבואה, עד כאן לשונו:
בהפטורת וערבה מוזכר מענין הברכה כשמפרישין מעשרות וחלה (מלאכי ג, ט-י) במארה אתם נארים כו'. בחנוני נא בזאת כו'. על כן יש שייכות להפטורה זו כשנותן חלת העני, על כן יש אין אומרים הפטורה זו רק כשחל ערב פסח בשבת, שאז ודאי כבר היה לו קמח בביתו ומפריש חלה, משא"כ כשיש עוד איזה ימים לפסח. ובהפטורת מצורע גם כן יש מענין הנס הזה, דהיינו ברכה (מל"ב ז, א) סאה בשקל כו':, נהגו כל ישראל לעשות לחם בערב שבת הגדול, הגדול לפי גדלו הקטון לפי קטנו, וקורין אותו חלת עני, ובלע"ז לחם בית הכנסת, ומחלקין אותן לעניים. ומיום שזלזלו בו, נשתלחה מאירה בתבואה, עד כאן לשונו:
22
כ״גושמעתי בשם הגאון מהרש"ל, שהיה דורש כל אחד יאפה חלה אחת או תבשיל אחד מקמח הנטחן לפסח, כי שמא היה שם חשש חמץ ויתלה אותו בההוא שנטל מהם. ואפשר שאותו חלת עני, היה ג"כ מקמח הנטחן לפסח. וראוי לאדם לקדש בקדושה זו ליתן מקמחו לעניים שיאכלו קודם פסח, ואז הקמח של פסח יהיה ביותר מקודש:
23
כ״דכשהייתי בחוץ לארץ בארץ רוסיא, שאלתי לאותן היהודים הראנדר"י שיש להם אוצרות חמץ חביות יין שרף ומוכרים אותם לגוים קודם פסח, איך נוהגין. והיו אומרים שכך נוהגין מקדמת דנא, היו מוכרים לגוי כל החדר כולו, ונותנין להגוי המפתח. ובזה הקילו הרבה, ונמצא שהוא חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה. לא מבעיא כשהחדר סגור ומסוגר בבית ואין רשות להגוי להכנס שם, זהו פשיטא. אלא אפילו כשהגוי יש לו רשות לילך לשם וליקח מה שירצה, מכל מקום במה קנה הגוי אלו חביות הנשארים ברשות ישראל, אם לא בהגבהה כשמגביה הגוי כל חביות לשם קנייה כדין קניית מטלטלין ברשות המוכר, אבל זה אי אפשר בחביות גדולות. ואם מכר לו החדר ואגבו כל מה שמונח בו, אז הגוי צריך לקנות הקרקע. וכתב הרמב"ם פ"א (יז) מהלכות מכירה, ופרק א' (יד) מהלכות זכיה, שהגוי אינו קונה קרקע מהישראל אלא בשטר, ואינו מקנה קרקע לישראל אלא בשטר. וכן מבואר בשלחן ערוך בטור חושן משפט סימן קצ"ד:
24
כ״העל כן נהגתי, שהארנדר"י ימכרו החדר עם כל מה שבתוכו בפרוטה, ויתנו לו שטר מכירה. והתרתי אף כשהשטר מכירה נכתב בלשונינו, שכותב לו להגוי החדר פלוני מכור לך עם כל מה שבתוכו, די בכך. ואם לא נעשה כך, אזי הייתי נזהר שלא נהניתי מחמצם אחר פסח. ובגין דא צריך אני לאודועי להזהיר על זה:
25
כ״וואף שיש למצוא דרך שאין צריך בשטר, דהיינו לפי מה שכתב הבית יוסף סימן קצ"ד, בענין ישראל הקונה מהגוי, שאם מתנה בפירוש הישראל הלוקח ואומר, בכסף לבד הנני קונה, שקונה, וכמו שהדין הוא בישראל הקונה מישראל כמבואר בחושן משפט סימן ק"צ, אם כן נימא ג"כ בנדון דידן שקנה הגוי מישראל, שיאמר הגוי הנני מתנה שיקנה לי הכסף לבד, ואז יקנה לו הכסף בלא שטר. מכל מקום צריך לאודועי להגוי ולהבינם הדבר היטב, כדי שיהיה דעתו סומכת לקנות. אך אם הוא במקום שהמנהג הוא בין הסוחרים להקנות המטלטלין במסירת מפתח שמוסרים לקונה, די בזה, ואז אין צריך למכור לו החדר. וצריך לידע בבירור שהמנהג כן, ואז מועיל ונקנה החמץ להגוי, וכמבואר בהגה"ת רמ"א בחושן משפט סימן ר"א. אבל אסור לעשות שום תחבולה וערמה לגרום שלא יהיה הגוי יוכל לילך להחדר וליקח כל אימת שרוצה ליקח. ועל דבר זה נאמר ויראת מאלהיך, דברים המסורין ללב:
26
כ״זכתב הר"ן בריש פסחים, כתב הראב"ד ז"ל, דמשום הכי נקיט אור, לומר שבתחלת הלילה שיש בו אור עדיין ראוי לבדוק כדי שלא יתרשל או שלא ישכח, וכיון דאותה שעה קושטא הוא שיש בה אור תנא אור משום לישנא מעליא, ולא תנא בתחילת ליל י"ד בודקין את החמץ. ואם לא מפני טעם זה משום לישנא מעליא, לא היה שם התנא חושך לאור. ומכאן אתה למד, שהביעור צריך להקדימו עם אור היום כדי שלא יתרשל, אלו דבריו ז"ל, עד כאן לשון הר"ן. וכך כתב רבינו ירוחם ג"כ בשם הראב"ד. על כן יש ליזהר בזה, והנזהר יהיה נזהר לילך מחיל אל חיל ממצוה למצוה, דהיינו לאחר שישאב מים למצות יבדק חמץ, כי זמן שאיבת מים הוא סמוך לבין השמשות כמו שכתב רמ"א בהג"ה ריש סימן תפ"ה (צ"ל; תנה), ואז תיכף לאחר הבאת מים יבדוק:
27
כ״חבענין אכילת חמץ וביעורו בערב פסח, ראה ראיתי ברוב המון העם שאינם נזהרין ואוכלין לאחר ד' שעות על היום, ועבירה גוררת עבירה נמשכין בשרפת חמץ ובא שש קודם שנשרף, ואז שתים רעות עושין, אינם מקיימין מצות שריפה בחמץ שלהם, וגם הביטול שמבטלין אינו ביטול, כי הוא לאחר זמן איסורו ואז אין החמץ ברשותן, כי כבר נהגו שלא לבטל עד אחר שנשרף. ורע עלי המעשה לנהוג קולא בדבר כזה, ובפרט במצוה שאינה באה לאדם אלא פעם אחת בשנה, על כן בני יצ"ו, הזהרו מאוד להשכים בבוקר בבוקר, וזריזין מקדימין למצוה, ומכם יראו העולם וכן יעשו ותהיו זוכים ומזכים את הרבים:
28
כ״טערב פסח שחל להיות בשבת, נהג ר"ת לעשות סעודה ג' במצה עשירה. אבל במדינות שאין נוהגין לאכול מצה עשירה, אזי יקבע סעודה ג' בבשר ודגים. ואם קובע סעודה על פירות, אזי יקח פירות שהם מז' מינים וכמו שכתב הבית יוסף בטור אורח חיים סימן רצ"א, ויוצא בשבת זו בסעודה ג' בענין הזה, כי כן יש אומרים שיוצאים בכל שבת במיני תרגימא כמבואר בטור אורח חיים סימן רצ"א. ונהי דלא קיימא לן הכי בשאר שבתות, עתה בשעת הדחק שאני:
29
ל׳ובזוהר (ח"ג צה, א) איתא, שישלים הסעודה הג' בדברי תורה וביין, וזה לשונו בפרשת אמור, סעודתא דשבת אתדחייא בכמה גוונין. חד בגין מצות ומרורים, דבעי בר נש דישתכח תאיבא. וחד בגין פסח, והא נהמא לא אשתכח מו' שעות ולמעלה דסדורא דפתורא בלא נהמי לאו הוא סידורא. ואי תימא בחמרא, חמרא שרי בגין דתאב לבא. אבל מיומיי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא בשבת, אינון יומי דאשתכח ביה בהאי יומא חקל תפוחין קדישא אתבריך ומתברכין עילאין ותתאין, והאי יומא קישורא איהו דאורייתא. אמר ר' אבהו הכי הוי עביד ר"ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא, מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה, והוי אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי בגיני שבת, עד כאן לשונו. ונוכל לומר דרך רמז, שישלים סעודה זו במיני תרגימא, רצוני לומר בלימוד תורה, מלשון (שבת נב, ב) תרגמא אביי אליבא דרבא כו', שהוא לתרגם דברי תורה וסודותיה מעניינים של יום:
30
ל״אהמוצא חמץ בפסח בביתו, כתב הטור סימן תמ"ו וזה לשונו, המוצא חמץ בביתו, אם הוא בחול המועד יוציאנו מיד, ואם הוא יום טוב, יש אומרים שיכפה עליו כלי עד הלילה שיוציאנו, אבל ביום טוב אינו יכול לטלטלו כדי להוציאו. ולא מבעיא אם בטלו שאין כאן איסור דאורייתא בשהייתו, פשיטא שאינו יכול לטלטלו. אלא אפילו לא בטלו שיש בו איסור דאורייתא, אפילו הכי לא יוציאנה, כיון שאין יכול לבערו כדינו דהיינו בשריפה לר' יהודה. וכן הדין בחמץ שנשאר בביתו בי"ד שחל להיות בשבת אחר ה' שעות, עד כאן:
31
ל״בונראה לעניות דעתי, דזה מיירי בדליכא כאן גוי. אבל בדאיכא גוי, יאמר לגוי שיוציא החמץ. ולא מבעיא אם לא בטלו, דאז עובר בדאורייתא דמותר ע"י גוי. אלא אפילו בטלו דאינו אלא מדרבנן, מכל מקום אתי עשה דרבנן, דתשביתו שאור מבתיכם (שמות יב, טו) הוי אפילו בבטלו מדרבנן, ודחי לא תעשה דרבנן דאמירה לגוי שבות, כדין עשה ולא תעשה דאורייתא דאתי עשה ודחי לא תעשה כמו מילה בצרעת (שבת קלב, ב) וכלאים בציצית (יבמות ד, ב). והא דלענין שופר בראש השנה כשחל בשבת לא דחי השופר אפילו שבות דשבות כמו שפסק הטור אורח חיים סוף סימן תקפ"ו בשם התוספת. שאני התם בעידנא דעבר על השבותים אינו מקיים מצות עשה דהשופר, כי מצות עשה דהשופר דהיינו התקיעה הוא בא אח"כ. אבל אם בעידנא דדחי לא תעשה מקיים העשה, כמו צרעת במילה ברגע שעובר על (דברים כד, ח) השמר בנגע הצרעת בהעברה זו מקיים מצות עשה דמילה, וכן כלאים בציצית, אז נשאר הכלל במקומו אתי עשה ודחי לא תעשה, וכן מבואר בתוספות פרק אלו מציאות (עי' פסחים נט, א. חגיגה ב, ב. זבחים צז, ב) וכן במסכת יבמות פרק קמא (עי' ה, א ד"ה שכן ישנו), הכי נמי בעידן דהגוי מטלטל החמץ מקיים תשביתו מבתיכם (שמות יב, טו) וק"ל:
32
ל״גכתב הטור סוף סימן תנ"ח, ואני ראיתי בברצלונ"ה מהמדקדקין, שהמה אופין כל מה שצריכין למועד מקודם המועד, שאם יתערב עמו משהו מחמץ יתבטל קודם הזמן איסורו, עד כאן לשונו. ומנהג יפה הוא, וכן אני נוהג:
33
ל״דושמרתם את המצות (שמות יב, יז), צריך שמירה יתירה. ובתחילה צריך לראות שלא יניחו העיסה בלי עסק בו אפילו רגע אחד. ואם הניחוהו בלא עסק שיעור מיל, הוי חמץ, והוא רביע שעה וחלק כ' מן השעה. וכתב בהגה"ה מיימוני בשם רא"ם, שיעור זה הוא בבית שאין בו אש, אבל אם יש בו אש או יתרון חמימות משאר דברים, לפי יתרון החמימות ממהר להחמיץ, וצריך לתת לב לפי הענין, עד כאן לשונו. ואם יתעסק בו בידים נתחמם תחת ידים, אם יניחוהו בלא עסק יחמיץ מיד, עיין בתשובת הרא"ש כלל י"ד. ומהרא"י כתב בתרומת הדשן סימן קכ"ג, דשהיות מצטרפות. לכן יזהר כל אדם למהר בעשייתם לרדותם לתנור תכף לעשייתן, דדילמא שהייות מצטרפות כדעת מהרא"י. אף שדעת האגור בשם מהר"י מולי"ן אינו כן, מי יכניס עצמו בספק איסור כרת. ומכל שכן אם יהיה במקום חם שממהר להחמיץ, שאין להתעצל במלאכה:
34
ל״הומה שרגילין העולם לשפשף עם ידיהם על גבי המצות אחר שתיקנם קודם אפייתן, ואומרים לא יהיה מונחים פנויות, אין בו ממש דאין זה מתעסק, אדרבה מחמת השיפשוף יתחממו יותר ויתחמצו. וכן אותן המניחין על המצות מדקר אחד או מגלגל אחד, אין בזה תועלת, והמצה תעלה ותחמץ בלי מונע. ויותר נכון אם יראה שלא תביא לידי חמוץ, ישבר אותה ויחזור ויקטפנה ויגלגל אותה פעם אחרת, וכן הוא במהרי"ל בשם הרוקח ואגודה:
35
ל״ווכדי שיהיה הרושם קבוע בלב להיות זהיר וזריז בעסק המצות, היטב אשר דיבר מהרי"ל לומר, בכל פעולה של מצוה יאמר לשם מצות מצוה, הן בעשיית המצות של מצוה, הן בשאיבת מימיו, הן במדידת קמח, הן בנותן מים תוך הקמח, כי המים והקמח נחשבים כאחד. וראייה, דהתם מסופק באחד הנותן מים ואחד נותן קמח ללוש מצות עירוב, אם עולה העירוב לשניהם:
36
ל״זוראוי להקדים כשאופה לאחר שש, לבטל הפירורין של עיסה הנופלין מתחת ידו קודם שיוכלו לבא לידי חימוץ, כי לאחר שנתחמצו אינם ברשותו לבטלם שהוא לאחר זמן איסורו, על כן יבטלם קודם שיוכלו לבוא לידי חימוץ, שפעמים יש בהן פירורין דחשיבי, שבולי לקט. ומה שאמר שפעמים יש בהם פירורי דחשיבו, משום דקיימי לן בעלמא אמרינן פירורין הפקר, פירש מאליהן בלא ביטול, לזה כתב שפעמים יש בהם פירורי דחשיבי. ומהר"ר זלמן רונקיל ז"ל חולק, הא דאמרינן בעלמא פירורין הפקר, היינו פירורי הפת. אך פירורי בצק, מאחר דעדיין ראויה לידבק יחד, חשיבי ולא בטלי. ובמהרי"ל כתב, דשאני הכי דחיישינן שמא לאחר אפייה מכבדין הבית ויקבצו יחד וראוי ליחשב. ורבים שוגים בזה שאומרים סתמא פירורין הפקר, דמשמע פירורין מסתמא הם הפקר, וזה טעות גמור הוא כדכתיבנא. אך יאמר טרם שילוש, כל הפירורין שיפלו מהבצק הזה יהיו בטלים והפקר, כן הוא ברוק"ח סימן רע"ג, ובמהרי"ל, וכן משמע בא"ח:
37
ל״חנוהגות הנשים כשלוקחין חלה מעיסת המצות, אז כופלין העיסה לשנים ולוקחין משני הקצוות. יראה דלאו שפיר עבדא, משום דמתחמם העיסה בשיפשוף זה שמשפשפין ידיהם בחיבור העיסה מקצה אל קצה סביב המגלגלת. ודמיא להא דכתב מהרי"ל בענין תיקון המצות וזה לשונו, ומה שרגילין העולם לשפשף ידיהן על גבי המצות אחר שתיקנם קודם אפייתן, ואומרים לא יהיו מונחים פנויות, אין בו ממש דאין זה מתעסק, אדרבא מחמת השיפשוף יתחממו יותר ויתחמצו, עד כאן לשונו. ונלע"ד שהמנהג הזה נמשך בין הנשים בטעות מהא דשמעו לקרב ב' עיסות ביחד, והוא מה שכתב הטור בסימן תנ"ז וזה לשונו, מפני שצריך לדקדק בשיעור העיסה שלא להרבות בה משום חשש חימוץ, ומוטב שימעט בה, לכן טוב לקרב העיסות יחד בשעת הפרשת חלה, דשמא יש שלא היה שיעור, עד כאן לשונו. ומזה נמשך הטעות לקרב יחד הקצוות העיסה אחת, בין עיסה לעיסה נתחלפו. וראוי למחות ולנהוג בשעת הפרשת החלה שיהא אחד עומד על גב העיסה בקציהו השני לערוך אותו במגלגלת, שלא ינוח פנוי:
38
ל״טקצת דיני חלה מבוארים לעיל באות ק' קדושה
39
מ׳ראוי להשגיח בכלי שלשין בו, ולש בפעם אחת כמה עיסות בזה אחר זה, וכשמודד קמח בהכלי אזי פירורי העיסה שנדבקו בכלי מעיסה ראשונה משתהים בלי עסק. על כן צריך לראות היטב שיהיה נקי. וכשהייתי בק"ק פראנקווארט, ראיתי נוהגים שהם מכינים שני כלים של לישה, ומיד אחר עיסה ראשונה, יש אחד מוכן לרחוץ הכלי היטב ולנקותו, ועיסה השנייה מודדין בכלי שני, וכן חוזר חלילה. וטוב ויפה הוא, וכן ראוי לעשות:
40
מ״אכתב הבית יוסף סימן תנ"א, כתב הכלבו, הרחת שקורין פל"א נהגו להגעילה או לקנות חדשה. ואפשר לומר, שאם ימרקנה הרבה ויחממנה בתוך התנור הרבה שרי בזה, דכבולעו כך פולטו:
41
מ״בוהגהות מיימוני כתב בפרק ה', העץ שרודין בו את הפת אין לו תקנה בהגעלה, שתשמישו על ידי האור. וכתוב בתרומת הדשן, דמדברי סמ"ק יש להחמיר שלא להכשיר מחמץ למצה עץ המרדה, רק לקלפו בכלי אומנות, וגם להגעיל אחר כך, דאותו העץ חשיב תשמישו על ידי האור, עד כאן לשונו. ומצאתי, שראוי לכל אדם כשאופה בפסח, להיות לו שני רחת, מפני חשש אולי יתחמץ מצה אחת, ואין ראוי להוציא ברחת זו מצה אחרת. ועל כן כשמוציאה האשה מצה מהתנור, והיא מסופקת אם נתחמצה או לא, עד שיורה המורה אזי תוציא המצות אחרות ברחת אחרת:
42
מ״גאותן הנשים שטחות את המצות במי מלח וכיוצא בו, וחוזרות ומכניסות המצות לתנור שיאפו היטב, יזהרו שלא להוציא המצות מהתנור לטוח עד שיצא הספק מלבם שבודאי נאפו, עד שאם פורסין אותם אין חוטין נמשכין ממנה:
43
מ״דנשאלתי על חטה שנמצאת בשומן אווז רותח בפסח. ומתחילה עלה על דעתי להתיר, כי מי פירות אין מחמיצין. אחר כך חזרתי, ועל כרחך אין לשומן דין מי פירות, מדאסר הרוקח והביאו הטור סימן תס"ז, תרנגולת צלויה ונמצאת עליה חטה שאסורה, שמע מינה שלא חשיב השמנונית למי פירות. ואין לומר דמיירי כשהתרנגולת עתה מלוחה. דהא סתם דבריו והוי ליה לפרש. ועוד דהא הטור סבירא ליה סוף סימן תס"ב דמלחא עם משחא אין מחמיצין. אלא שמע מינה דבכל ענין מיירי בתרנגולת צלויה שהחטה אוסרתה. והטעם נראה לי, דמאחר שהיתה שרויה במים כבר משום דם, אם כן יש בהם כח המים (ומכל שכן בעור האווז שנמלחה כבר, ואנן סבירא לן שהמלח תולדות מים) :
44
מ״הואע"ג שכתבו הגהת מיימוני פ"ה בשם סמ"ג, והביאו הבית יוסף סימן תס"ב, וזה לשונו, שמותר ללוש ביין אע"פ שאי אפשר ליין בלא טיפת מים שנופלת בו בשעת הבציר. אף על פי כן אין לחוש למים, הואיל וכבר נתבטלו. וזה לשון סמ"ג, אף על פי שאי אפשר ליין בלא טיפת מים, ואף לכתחלה רגילין לתת מים בשעת הבציר כדי להתיר נצוק בכלי הגוי. אעפ"כ אין לחוש למים, הואיל וכבר נתבטלו המים ביין קודם שלשו העיסה, עד כאן לשונו. צריך לומר דאין דומה, דהתם מים מועטים, והכא מי שריה מים מרובים ומכסין כולו, כך נראה לעניות דעתי:
45
מ״ושמעתי קצת מדקדקין ומזהירין לנשותיהן, שלא ילכו בפסח בנרות של שומן להאיר בקדירה לראות איך מתבשל המאכל בקדירה, מאחר שלא נזהרו מכלי חימוץ כשעשו הנרות מהשומן. אלא יקחו בידם נר של שעוה או של שמן, והוא דקדוק של יראת חטא:
46
מ״זבערב פסח יקיים אדם (תהלים טו, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד בכל היום כולו, בעבודת השם יתברך ביראה ובאהבה. ביראה היינו יראת חטא, שיקיים (שמות יב, טו) אך ביום ראשון תשביתו שאור מבתיכם, שאסרה התורה החמץ בערב פסח משש ולמעלה, והחכמים אסרו ב' שעות מקודם. ויהיה זהיר וזריז לבער החמץ ולבטלו במהירות וזריזות כמו שכתבתי למעלה. ויהרהר בתשובה ויפשפש במעשיו, ויחשוב ככה יבער היצה"ר ולא יראה ולא ימצא עוד אצלי. ואח"כ יסתפר לכבוד יום טוב קודם חצות דוקא:
47
מ״חואחר כך מחצות ואילך הוא יום טוב בשביל קדושת קרבן פסח, ולא יעסוק אלא בעניני החג. ילך למרחץ ויטבול עצמו לכבוד הרגל אשר בחר בנו מכל העמים, וסוד הטבילה מבואר למעלה (אות ק' הל' ביאה קדושת הזיווג). ויעסוק באהבה רבה ובשמחת המקום ברוך הוא, ויעסוק בעשיית המצוות בקדושה ובטהרה ובשמירה יתירה, ולא יסמוך על אנשי ביתו, רק בעיניו יראה בהסקת התנור אם הגחלים הולכים בכל התנור, כי לא די בלהבה ההולכת כמ"ש, ויזהר בעסק המצוות שלא יהיה רגע בלי עסק:
48
מ״טאח"כ יעסוק בדברים הצריכין ללילה להסדר הקדוש להכינם מבעוד יום, ויהיה שלחנו ערוך מבעוד יום כדי לאכול מיד כשתחשך. ואף אם הוא בבית המדרש, יקום, מפני שמצוה למהר ולאכול בשביל התינוקות שלא ישנו. וגם צריך לראות שיהיה הכל מוכן, ולא ישהה משחשיכה ויתחיל לעסוק בהסדר, כי צריך להקדים עצמו שגם הלל יקרא קודם חצות כמו שכתב הר"ן פרק ערבי פסחים:
49
נ׳ויכין כרפס וחומץ או מלח להטיבול, ומרור וחרוסת, ושני תבשילין. כתב הטור סימן תע"ג וזה לשונו, ושני תבשילין, אחד זכר לפסח, ואחד זכר לחגיגה, מאיזה מין שירצה. ונהגו בבשר ובביצה. ונהגו ליקח זרוע רמז לו (שמות ו, ו) בזרוע נטויה. ויש אומרים כשפסח במוצאי שבת, שאין ליקח אלא תבשיל אחד זכר לפסח, אבל לא השני שכנגד החגיגה, לפי שאז לא היתה חגיגה באה עם הפסח, שאין דוחה את השבת. והר"ר פרץ כתב, שאין לחוש, כיון שאינם אלא לזכר בעלמא. ואדרבה המדקדק בזה, נראה שעושה כמין קדשים ממש. וכן כתב בעל העיטור שאל ישנה אדם. ואין צריכין להביא מכל אלו לפני כל אחד ואחד, אלא לפני בעל בית, והוא יחלק לכולם, עד כאן לשונו:
50
נ״אובבית יוסף הביא דברי הכל בו שכתב וזה לשונו, דאמרינן בהירושלמי שהמנהג ליקח זרוע וביצה, כלומר בעא רחמנא למיפרק יתנא בדרעא מרממא. וכתב עוד, מנהגינו לעשות צלי מזרוע בהמה, זכר לזרוע נטויה. ואין צולין אותו בשפוד, רק על הגחלים. והטעם, לפי שהוא זכר לפסח, ופסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רמון, ואם נחזור אחר שפוד של רמון יהיה טורח גדול. והמבושל עושין מביצה, זכר לאבלות בית המקדש. ויש אומרים, מפני שהיא קלה לבשל, עד כאן לשונו. ומהר"י מולין כתב, דתרגומו ביעא, דבעא רחמנא עלן ופרקינן. ובאורחת חיים כתב, בעא רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרוממא:
51
נ״בויצלה אותם מבעוד יום, כיון דלא נהגו לאוכלם בלילה הראשון, א"כ הוי שלא לצורך יו"ט, מהר"י ווייל. ומה שכתב להיות הבשר שהוא זכר לפסח צלי, אין נראה בעיני, אף שהעולם נהגו כן, אינו מנהג ותיקין. כי כל מה שמביאין בלילה הזה, ראוי לאכול ולחלק בין בני בית משום חבוב מצוה, וכמו שמשמע בטור שהעתקתי שבעל הבית יחלק הכל לבני ביתו, על כן לא יעשנה צלי, מאחר שאין אוכלין צלי בלילה ההוא. ואי משום שהוא זכר לפסח, אדרבה המדקדקים בזה נראה שעושה אותו כמין קדשים וכמו שכתב הטור בשם הר"ר פרץ שהעתקתי. על כן הזרוע והביצה לא יהיו צלוין רק מבושלים, והוא ובני ביתו יאכלם. ובליל שניה יקח אחרות. וכן משמע בגמרא פרק ערבי פסחים (פסחים דף קי"ד) (ב) שאין צריך להיות צלי, דאיתא שם, מאי שני תבשילין, אמר רב הונא סילקא וארוזא. רבא מיהדר אסילקא וארוזא הואיל ונפק מפומיה דרב הונא. ואפי' הרמב"ם דפסק (הל' חמץ ומצה ח, א) כרב יוסף צריך שני מיני בשר, מכל מקום לא אשתמעא מרב יוסף דצריך להיות הבשר צלוי, ומאחר שמוכח בפשיטות מרב הונא שאין צריך להיות צלוי, א"כ מאן הוא דחולק. על כן טוב יותר להיות שניהם מבושלים מהטעם דפירש.הגה"הואף שכתבו הרשב"ם והתוס' (פסחים קיד, ב ד"ה שני מיני בשר) בשם רבינו חננאל שאחד יהיה צלי, אפשר שמקומו היה מהמקומות שנוהגין לאכול צלי וק"ל: אח"כ מצאתי בתוס' שם כדברי, וזה לשונו, שני מיני בשר, פירש רבינו חננאל, צלי זכר לפסח, ומבושל זכר לחגיגה. ולא נהירא, דקיימא לן כבן תימא (פסחים ע, א) דאין חגיגה נאכלת אלא צלי, דמתני' אתיא כוותיה. לכך נראה דתרווייהו מבושלין, וכן משמע לשון תבשילין, עד כאן לשונו. הרי שהסכמת דבריהם הוא להיות שניהם מבושלין. אחר כך מצאתי כתוב כן בסדר היום דף ס"ד, וישים בה ביצה וזרוע כבש או איל, ואלו זכר לב' ענינים פסח וחגיגה, ויותר טוב שיהיה מבושל ולא צלוי, שלא ידמה לו כלל, אלא זכר בעלמא, עד כאן לשונו. והנאני הדברים:
52
נ״גוישים כל אלו הדברים בקערה, ויסדר הקערה לפניו בענין שאין צריך לעבור על המצות. דהיינו הכרפס יהא למעלה מן הכל, והחומץ סמוך לו יותר מן המצה, והמצות מן המרור והחרוסת, והם יהיו יותר קרובים אליו מן הבשר והביצה, וכן כתב רמ"א (או"ח תעג, ד):
53
נ״דואמר מהר"י מולין, הג' מצות והתבשילין וירקות וחרוסת כולן יהיו מונחים בקערה, לאפוקי מאותן אשר מניחים מקצתן על גבי השלחן חוץ לקערה, דאיך תחשוב אז עקירת הקערה במקום עקירת השלחן אם נשארו הדברים שם. והיאך ישאל התינוק. ומטעם זה נמי אין לשום שום מצה יותר על השלחן עד אחר הסדר כשסועדים. ויניח את המצות כסדר זו על גב זו אב"ג, ויכרוך את המצות במפה לכסות חרפת הפת שמקדימין היין לפניו לקידוש. וכשמתחיל עבדים היינו, אז יגלה אותם מלמעלה מעט לקיים (דברים טז, ג) לחם עוני, שעונין עליו דברים (פסחים לו, א):
54
נ״העוד אמר, שנראה בעיניו נכון להניח ירק האיפוך בקערה שהיא סמוך אליו יותר מן המצות, דאי המצות סמוכים, לא היה מעביר על המצות, וק"ל:
55
נ״וונשלמה פרים שפתינו (הושע יד, ג), על כן תקנו אנשי כנסת הגדולה התפלה כנגד התמידין, ותפלת המנחה היא נגד תמיד של בין הערבים. והנה בזמן בית המקדש היה הפסח נשחט אחר התמיד של בין הערבים, וכדי שישלמו פרים שפתינו, ראוי לעסוק בסדר קרבן פסח אחר תפלת המנחה. והא לך סדרו בקצרה כפי מה שהעתיק בסדר היום, וזה לשונו, קרבן פסח מביא מן הכבשים או מן העזים זכר בן שנה, ושוחטו בעזרה בכל מקום אחר חצות י"ד דוקא, ואחר שחיטת התמיד של בין הערבים, ואחר הטבת הנרות של בין הערבים, ואין זורקין דם הפסח עד שישחטו התמיד ויזרקו את דמו, וממרסין בדם הפסח כדי שלא יקרש עד שיזרקו דם התמיד, ואחר כך יזרק דם הפסח. ואין שוחטין את הפסח על החמץ. וזורק דם הפסח זריקה אחת כנגד היסוד:
56
נ״זוכיצד עושין, שחט השוחט וקבל הכהן האחד שבראש השורה, ונותן לחבירו, וחבירו לחבירו, והכהן הקרוב אצל מזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד, וחוזר הכלי ריקן לחבירו, וחבירו לחבירו. מקבל כלי המלא תחלה, ואח"כ מחזיר הריקן. והיו שורות של בזיכי כסף, ושורות של בזיכי של זהב. ולא היו לבזיכין שולים, שמא יניחום ויקרוש הדם. אח"כ תולין את הפסח, ומפשיטין אותו כולו, וקורעין אותו וממחין את קרביו עד שיצא הפירש', ומוציא את האימורין והם החלב שעל הקרב ויותרת הכבד וב' כליות והחלב שעליהן והאליה לעומת העצה, ונותנה בכלי שרת ומולחה ומקטירם הכהן על גבי המזבח כל אחד לבדו. והשחיטה והזריקה ומחוי קרביו והקטר חלביו דוחין את השבת, ושאר עניניו אינם דוחין את השבת. וכן אין מוליכין אותם לבית כשחל בשבת, אלא כת הא' הם מתעכבים עם פסחיהם בהר הבית. והכת הב' יושבת לה בחיל. והג' במקומה עומדת. חשיכה, יצאו וצלו את פסחיהם דבג' כיתות הפסח נשחט, ואין כת פחות מל' אנשים. נכנסה כת הא' נתמלא העזרה, נועלין אותם. ובעוד שהם שוחטין ומקריבין, הלוים קוראין את ההלל, אם גמרו אותו קודם שיקריבו כולם, שונין אותו. ואם שנו, ישלשו. ועל כל קריאה תוקעין ג' תקיעות, תקיעה, תרועה, תקיעה. גמרו להקריב, פותחין העזרה. יצאה כת א', נכנס כת ב', נועלין דלתות העזרה. גמרו פותחין, יוצאת כת ב', נכנסה כת ג', ומעשה כולן שווין:
57
נ״חואחר שיצאו כולן רוחצין העזרה, ואפילו בשבת, מפני לכלוך הדם שהיה בה. וכיצד היתה הרחיצה, אמת המים היתה עוברת בעזרה, והיו לה מקום לצאת ממנה. וכשרוצין להדיח את הרצפה, סותמין מקום יציאתה והיא מתמלאת על כל גדותיה מפה ומפה עד שהמים עולין וצפין מכאן ומכאן, ומקבץ אליה כל דם וכל לכלוך שהיה בעזרה, ואח"כ פותחין מקום יציאתה והכל יוצא עד שנשאר הרצפה מנוקה ומשופה, זהו כבוד הבית. ואם הפסח נמצא טריפה, לא עלה לו עד שמביא אחר, זהו הענין בקיצור:
58
נ״טוצריך האדם הירא וחרד על דבר ה' לקרוא אותו בזמנו, שתעלה קריאתו במקום הקרבתו. וידאג דאגה על חורבן הבית, ויתחנן לפני בורא עולם, יהי רצון שיבנה אותו במהרה בימינו, עד כאן לשונו. ואם ירצה להאריך יותר בחקיו ומשפטיו מה טוב ומה נעים, וכל המרבה הרי זה משובח:
59
ס׳ואח"כ ילבש מלבושיו הנקיים והמכובדים כדי לקבל שמחת הרגל בשמחה ובששון מהודר ומסולסל, וכן נאה לו לעשות ולהחזיק טובה וחנות למי שעשה לאבותינו ולנו כל הניסים והנפלאות במצרים, והוציאנו מעבדות לחרות, ועל כן צריכין אנו להראות בעצמינו הענין ההוא ולשמוח בישועת אלקינו להכיר ולידע את החסד הגדול שעשה אלהי אבותינו עמנו להוציאנו מכור הברזל, ולקח אותנו מטיט היון שהיינו מוטבעים בו עובדי עבודה זרה, וכמעט שכחנו ברית אבותינו, ויחד אותנו לעם סגולה ועטרנו בתורתו ומצותיו, אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו (תהלים קמד, טו). ומי הוא אשר יבין את זאת, ולא יודה וישבח לאדון הכל כפי יכלתו והשגתו מלב ומנפש הפיצה על הטובה אשר עשה לישראל עמו. ויעשה המצוה לשמה בדעת שלימה וכוונה ראויה, ולא דרך עראי מצות אנשים מלומדה:
60
ס״אאח"כ כשמקבל יום טוב ומתפלל ערבית, יתפלל בכוונה שלימה ובשמחה לזה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, בפרט במקומות שמזכיר יציאת מצרים, יתעורר בכוונה שלימה ולהודות ולהלל ולשבח את השם יתברך:
61
ס״בויחזור לביתו ויתנהגו הוא ואשתו כמלך וכמלכה ובני ביתו כבני מלכים, ויכינו כלי כסף וזהב ובגדי משי ורקמה מכל מה שחננם הש"י, והכל כדי להראות לכל שמחת לבו בחסדו של מקום. וקדושת הלילה הזו וכל הדינים הנוהגים היא קדושה רבה במאוד, כי אז בחר בנו הש"י מכל העמים וקדשנו במצותיו, על כן ראוי לאדם להיותו נזהר שלא ידבר בלילה זו שום שיחה משיחת חולין, ויזהירו בני ביתו על זה, ולא יהיו נפרדים מדביקות הש"י רגע כמימרא. רק יתעסקו הכל במצות הלילה הזה ובסיפורי ניסי מצרים ולפרסמם לבני ביתו. ואם הקב"ה חלק לו חלק בבינה ויודע סודות הענינים, יעסוק בהם:
62
ס״גועוד מטעם אחר שלא ישיח שום שיחה עד אחר אכילת אפיקומן, כי ברכת פרי האדמה שמברך על הכרפס קאי גם כן על אכילת מרור כמו שכתב רשב"ם וכן הסכים הרא"ש, ושעל כן אין לברך בורא נפשות רבות אחר אכילת כרפס אף אם היה אוכל כזית, כדי שיהיה פוטר בורא פרי האדמה הזה גם על המרורהגה"האבל הגאון רש"ל ז"ל כתב בסדר שלו, לקח פחות מכזית כדי להוציא נפשו מפלוגתא. כי ר"י סבירא ליה שחייב לברך ברכה אחרונה על הכרפס, ולרשב"ם אין צריך:, וא"כ איך ישיח ויפסיק ביניהם במה שאינו מענינים של הסדר:
63
ס״דכשמברך אמצה ומרור, יכוין בברכתם ג"כ על הכריכה. גם מן הראוי כשמברך על אכילת מצה, שיהיה במחשבתו ג"כ אכילת אפיקומן שיאכל בסוף, וכשהוא כך איך יפסיק:
64
ס״הובר מן דין, יחשוב האדם המצוה הבאה לו פעם אחת בשנה, ואח"כ כל השנה אלו מצות עוברות ממנו, על כן בשעתם יכבדם ויאהבם וידבק בהם לא יפרד מחשבתו מהם. וראיתי מבני עליה המחבבים מצות, היו מנשקין המצות והמרור וכל המצוות בעת מצוותן. וכן הסוכה בכניסתו וביציאתו, וכן ארבעה מינים שבלולב, והכל לחבב המצוה. ויש ללמוד זה ממה שכתב רמ"א (או"ח) בסימן כ"ד (ד) יש נוהגין לנשק הציצית בשעה שרואה בם והכל משום חיבוב מצוה, ואשרי מי שעובד את ה' בשמחה ובטוב לבב ובדביקה וחשיקה וחפיצה:
65
ס״ודין ארבע כוסות, שיעור הכוס רביעית לאחר שימזגנו. וכתב הטור סימן תע"ב, ואין צריך לשתות כולו, אלא רובו. וזה לשון בית יוסף, ומה שכתב ואין צריך כולו אלא רובו, וכן משמע בגמרא. ומיהו התוספות כתבו דלכתחילה צריך לשתות רביעית, וכן משמע מדברי הרא"ש. וכתב הכל בו, אם היה כוס גדול שיש בו שני רביעיות, שותין בו שנים זה אחר זה ויוצאין. וזה לשון אורחות חיים, אם היה כוס גדול שיש בו ב' רביעיות, שותין בו שנים או יותר לפי הרביעיות ויוצאין. ואחר ששתה מלא לוגמיו אפי' מכוס קטן שאינו מחזיק רביעית, משקה לבניו ולבני ביתו הקטנים. והרמב"ם כתב שצריך לשתות רוב מכל כוס אפילו מחזיק כמה רביעיות, וכך כתב מו' הרש"ט, עד כאן לשון הבית יוסף:
66
ס״זוכשמברך על היין תהיה הפת מכוסה, שלא יראה בושתו. וכשאומר ההגדה, יהיה הפת מגולה כי נקרא (פסחים לו, א) לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה. וכשמגיע ללפיכך, יאחז הכוס בידו ויכסה את הפת. וכשאומר הפיסקא והיא שעמדה לאבותינו כו', יאחז הכוס בידו עד שמסיים הפיסקא והקב"ה מצילנו מידם זה, הוא על דרך הקבלההגה"הוסוד הענין, כי כוס של ברכה רומז על השכינה שבין שתי זרועות ומטה כלפי חסד, על כן מקבלו בימין, והשכינה היא שעמדה לנו בכל מקום שגלו ישראל גלה שכינה עמהם (ויק"ר לב, יא):, רוק"ח, ואז יהיה הפת מכוסה. אח"כ יעמיד הכוס על השלחן ויגלה הפת עד לפיכך:
67
ס״חמסירין הקערה מהשלחן כשאומר מה נשתנה עד עבדים היינו, והוא במקום עקירת שלחן שלהם. ובפרק ערבי פסחים (פסחים) דף קט"ו (ב), למה עוקרין את השלחן. אמרי דבי רבי ינאי, כדי שיכירו התינוקות וישאלו. אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא דקא מדלי תכא מקמייהו, אמר להו עדיין לא קא אכלינן אתו קא מעקרי תכא מקמן. אמר ליה רבא, פטרתן ממימר מה נשתנה, עד כאן. פירש רשב"ם, פטרתן מלומר מה נשתנה, דתניא לקמן (קטז, א), חכם בנו, שואלו. ואם לאו, שואל הוא לעצמו מה נשתנה. וכיון ששאלו בנו מה נשתנה, אין אנו צריכין לומר מה נשתנה, אלא להשיב על דבריו של בנו, לפי שנשתעבדנו במצרים אנו עושין כל הדברים הללו, עד כאן לשונו:
68
ס״טואיני מבין מה תשובה מספקת הוא זה להתינוק שעוקרין את השלחן לפי שנשתעבדנו במצרים. וזה לשון התוס', כדי שיכיר התינוק וישאל, כלומר ומתוך כך יבא לשאול בשאר דברים. אבל במה ששאל למה אנו עוקרין השלחן לא יפטר ממה נשתנה. וההוא דאביי לא פירש התלמוד אלא תחילת שאלתו, עד כאן לשונם. וגם זה קצת דוחק:
69
ע׳על כן נראה כפי מה שקבלתי, כששואל התינוק למה עוקרין הקערה, משיבין לו כי לא נאכל עתה ולא נאכל עד דברנו דברינו שבח והודאה להש"י. ואומר התינוק, מה יום מיומים. ואז משיבין לו, עבדים היינו, ממילא פטורין לומר מה נשתנה. (אח"כ מצאתי כן במהרי"ל בשם ר' שמחה). וכן כל מה ששואל התינוק כגון בטיבול ראשון מה עניינו, וכן בכוס שני לפני הסעודה ומוזגין כוס שני בבא לומר מה נשתנה. משיבין לו, כן עושין המלכים והשרים כדי שיהיו תאבים לאכילה, ודבר זה מגריר גריר. ואז אומר התינוק מה זה ענין החירות היום מיומים. ואז משיבין לו ומספרים מניסי מצרים שיצאנו לחרות ביד חזקה ובזרוע נטויה:
70
ע״אויבצע מצה אמצעית לשנים, דאם יבצע הראשונה יהיה המוציא על השניה ואסור משום דאין מעבירין על המצות (פסחים סד, ב). אבל עתה יהיה המוציא על הראשונה. ואין מצוה בשבירת מצה לשנים. והא דלא מבצעים השלישית ויברך ברכת המוציא על הראשונה, ואכילת מצה על השניה, דצריך לברך אכילת מצה על הפרוסה כדרכו של עני. ואי היה בוצע השלישית, היה מברך אכילת מצה על השלימה דאין מעבירין על המצות, וק"ל:
71
ע״בנראה לי וישים החציה בין השלימות, וחציה ישים תחת המפה לאפיקומן זכר (שמות יב, לד) למשארותם צרורות בשמלותם על שכמם. וכתב הגאון מהרש"ל ז"ל, שראוי לכורכה בתוך המטפחת ולתנה בין הכרים, ולא להצניע בלבד. ומהרי"ל כתב, ליקח חלק גדול לאפיקומן, וכן כתב מהרש"ל:
72
ע״גבדין הלל, כתב בספר תניא וזה לשונו, ומצאתי בשם הר"ר מאיר ז"ל שמצות הלל לקרותו מעומד, והטעם מצאתי בשם החבר ר' בנימן בר אברהם הרופא ז"ל על שם הכתוב (תהלים קלה, א-ב) הללו עבדי ה'. שעומדים. כלומר, הללו את השם בעמידה, שנאמר (דברים יט, יז) ועמדו [שני] האנשים, ובעדים הכתוב מדבר. וכן היו קורין אותו בעזרה על שחיטת הפסחים בעמידה, שהרי (יומא כה, א) אין ישיבה בעזרה. ומה שקורין אותו בלילי פסחים בישיבה, מתוך שחולקים אותו ואין קורין אותו כולו ביחד אין מטריחין אותו לעמוד. ועוד שהרי יושב על השלחן וכוס בידו, שמא תטרוף דעתו מתוך סעודתו ויפול הכוס מידו. ובשם הר"ר מאיר ז"ל מצאתי, לפי שדרך לילי פסחים דרך הסיבה וחירות, אין מטריחין אותו לעמוד, עד כאן לשונו. על כן אע"פ שיושב, ישב באימה וביראה ולא מוטה, ויאמר הלל בכוונה וביראה:
73
ע״דבענין ברכת המוציא ואכילת מצה, וזה לשון האגור, ואני המחבר אכתוב מנהג של מורי אבי ז"ל שהיה לוקח ג' המצות, כלומר גם הפרוסה באמצע, ומברך על שלשתן המוציא כדי לקיים לחם משנה בשתי שלימות, וגם לקיים (פסחים קטז, א) מה דרכו של עני בפרוסה. ואח"כ מניח השלישית, ומחזיק בידו הראשונה והשנייה הפרוסה, ומברך על שתיהן יחד על אכילת מצה, ובוצע משתיהן יחד כזית מכל אחת, ובזה יוצא לכל הדעות והספקות. על כן מפני כי יש דעות שיברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה, ויש דיעות שס"ל להיפך שמברך על הפרוסה המוציא ועל השלימה אכילת מצה, לכך הרוצה לצאת ידי שניהם יאחז שתיהם בידו ויברך המוציא ואכילת מצה בזה אחר זה, וכך כתב הטור ריש סימן תע"ה. וצריך לבצוע מכל אחד כזית כמו שכתב הטור:
74
ע״הובזה מתורצת הקושיא שהקשה בהגה"ת מנהגים, למה צריך לבצוע כזית מהמצה שמברך המוציא, דהא ברכת הנהנין מברכין אפי' במשהו. בשלמא המצוה דאכילת מצה דמחויב לאכול מהתורה, דכל אכילה שבתורה הוא כזית (עי' ברכות מט, ב). אבל לפי מ"ש דאוחז שניהם משום לצאת ידי ספק איזה מצה היא להמוציא ואיזה לאכילת מצה, על כן מוכרח לבצוע מכל אחד כזית:
75
ע״ווזה לשוני בליקוטי עמק הברכה שלי סימן ג', בהגדה בנוסח לפיכך אנחנו חייבים וכו' מסיים בנוסחאות שלנו, ונאמר לפניו הללויה. וכן היא הגירסא בהדיא במשנה בפרק ערבי פסחים (פסחים דף קי"ו) (ב). אכן בהגהות מרדכי כתב על משנה זו וזה לשונו, הכי גרסינן ונאמר לפניו שירה חדשה. וכן כתבו התוספת שם דף קי"ו (ב ד"ה ה"ג ונאמר לפניו) דהכי גרסינן, כמו שאעתיקם לקמן בסמוך. וכך כתב מהרש"ל בתשובותיו בסדר הפסח שלו:
76
ע״זנמצינו למדים, דנוסחאות סידורים שלנו שכתוב בהן ונאמר לפניו הללויה, וכן הוא כתוב בהרבה פוסקים היא נוסחא חסירה מהספר, אלא הנוסחא האמיתית היא ונאמר לפניו שירה חדשה:
77
ע״חואל תטעה לומר במה שכתבו התוס' וזה לשונם, הכי גרסינן ונאמר לפניו שיר חדש, וכן ונודה לך שיר חדש על גאולתינו. דהכי תניא במכילתין, כל השירות לשון נקיבה, חוץ משירה דלעתיד בלשון זכר וכו', (לפי שגאולה זו אין צער אחריה). שהם דעת שלישית, דהיינו שהם מסכימים להוסיף שתי תיבות הללו, אבל לא כנוסח שכתבו הגהות מרדכי. דהיינו דהגהות מרדכי כתבו לומר, ונאמר לפניו שירה חדשה, בלשון נקיבה. והתוספת כתבו הנוסחא לאמרן בלשון זכר, דהיינו שיר חדש. דזה אינו אלא טעות סופרים הוא בדברי תוספות, וכך צריך לומר, הכי גרסינן ונאמר לפניו שירה חדשה. וכן הגי"ה מהרש"ל בחכמת שלמה. וכך הם ביאור דברי תוס' דהכי גרסינן, ונאמר לפניו שירה חדשה. וכן לקמן גבי ונודה לך על גאולתינו, גרסינן ונודה לך שיר חדש על גאולתינו. רצה לומר דהכא ולקמן גרסינן עוד ב' תיבות. אבל אין כוונת התוספות במה שכתבו וכן ונודה לך כו' שיהא עניינם שוה ממש אות באות. אלא כוונתם על תוספות ב' תיבות בכלל בכאן ולקמן, דהיינו בכאן שירה חדשה, ולקמן שיר חדש:
78
ע״טומה שכתבו דהכא תניא במכילתין כו', אינו קאי אריש דבריהם לחוד במה שכתבו הכי גרסינן ונאמר לפניו שירה חדשה, וכמו שהגיה מהרש"ל. אלא קאי אכל הנזכר בדבריהם עד פה, שהראו בדבריהם שיש לחלק בין גאולה לגאולה בענין השיר, לפעמים בלשון זכר, ולפעמים בלשון נקיבה. ועל זה סיימי ואמרי דהכי תניא כל השירות לשון נקיבה כו', וק"ל:
79
פ׳ויש הכרח לזה כשמוסיפין ב' תיבות הללו בונאמר לפניו כגירסת התוס' והגהות מרדכי דלעיל, שעל כל פנים צריך לאומרם בלשון נקיבה שירה חדשה. דהא טעמם דגרסי הכי משום דנוסחא של ונאמר לפניו הללויה הכתובים במשנה ובסידורים אינה מקושרת עם מה שלמעלה הימנה, שהרי פתח במה שעבר כמו שהתחיל ואמר לפיכך אנחנו כו' למי שעשה ניסים לאבותינו, הוציאנו מעבדות לחירות עד ומשעבוד לגאולה, וזה כולו מדבר במה שעבר. וסיים, ונאמר לפניו הללויה המדבר בעתיד. על כן הם גורסין ונאמר לפניו שירה חדשה, שאז קאי הכל אשעבר, וכך הם המשך הדברים, שעשה ניסים לאבותינו כו' הוציאנו כו' ונאמר לפניו שירה חדשה, רצה לומר שאז נאמר לפניו שירה חדשה דהיינו שירת הים (שמות טו, א) אז ישיר משה וגו' והיא נאמרה בלשון נקיבה כמו שאמרו (שם) את השירה הזאת. ולפי זה צריך לקרות ונ֡אמר, ולא ונֹאמר. וכן מצאתי מנוקד בספר המרדכי של מהר"ר יצחק צלאל ז"ל בסגול תחת הנו"ן, ולא בחולם. כי אם הוא בחולם, אז הוא משתמש בלשון עתיד, מה שאין כן כשהוא בסגול שאז הוא לשון עבר, רצה לומר שכבר נאמר לפניו שירה חדשה, וזהו שירת הים:
80
פ״אאך יש לדקדק לפי התוספות והמרדכי דלעיל שהן גורסין ונאמר לפניו שירה חדשה, א"כ מה חיבור יש לזה תיבת הללויה הבא אחריו במשנה. ואין לומר דהתוספות והמרדכי מוחקין תיבת הללויה מהמשנה, דהא סתמו דבריהם ולא כתבו אלא תיבות החסירים, דהיינו שירה חדשה, ולא כתבו שלא גרסינן תיבת הללויה. ועוד דעל כרחך אי אפשר לומר דלא גרסינן הללויה, דא"כ אהיכא קאי התנא אח"כ במשנה הסמוכה לזו, עד היכן הוא אומר. בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה. ובית הלל אומרים עד למעיינו מים. הלל מאן דכר שמיה אי לא גרסינן הללויה. ונלע"ד דסבירא להו התוספת והמרדכי דלעיל דתיבת הללויה הנזכרת במשנה אינו מהמשך נוסח האמירה שיאמר כך, אלא הוא סימנא מילתא בעלמא שהתנא מסמן תיבת הללויה שהוא התחלת ההלל, לרמוז שאחר שסיים ונאמר לפניו שירה חדשה, יתחיל ויאמר הלל, וזה שאמר הללויהו:
81
פ״בוהדבר הזה שדברתי שתיבת הללויה אינה מנוסח האמירה רק סימנא בעלמא, מוכח מדברי תוספות והמרדכי דלעיל שכתבו וזה לשונם, הכי גרסינן, ונאמר לפניו שירה חדשה, ותו לא. ולמה לא כתבו הכי גרסינן ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה. אלא שמע מינה כדפירשתי שתיבת הללויה אינה מנוסח האמירה:
82
פ״גאכן דעת מהרש"ל אינו כן, שכתב בתשובותיו וזה לשונו, ואחר הגדה קודם שיתחיל הלל יאמר ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה, כאשר פסק המרדכי והוא מגירסת התוספת, עד כאן לשונו. ולפי דבריו קשה ליישב. וצריכין לפרש אליביה, שנאמר לפניו כבר שירה חדשה דהיינו שירת הים, וגם נאמר לפניו כבר הללויה, ועל דרך שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה יד, א) הללו עבדי יי', ולא עבדי פרעה. אבל לא יתיישב לפי זה מה שאמרו אח"כ במשנה שהבאתיה לעיל, עד היכן הוא אומר כו'. דהא לפי זה לא הוזכר כלום מענין אמירת הלל. וצריך לומר דתיבת הללויה הנזכרת בדברי רש"ל אינו אלא העתקת לשון המשנה, ולא שדעת רש"ל היא לאמר תיבת הללויה, ודוק. נדחקתי כדי ליישב הכל על נכון לפי גרסת התוספות והמרדכי ורש"ל, אף שהוא בפירוש דחוק קצת:
83
פ״דמרור, תנן בפרק כל שעה (פסחים פ"ב מ"ו), אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח כו', עד יוצאין בהן בין לחין בין יבשין. ובגמרא (לט, ב), אמר רב חסדא, לא שנו אלא בקלח, אבל בעלין, לחין אין, יבשין לא. וכתב הבית יוסף בסימן תע"ג וזה לשונו, וכתבו הגהות מיימונית, שר"ת דיקדק שבקלח יוצאין ולא בשורש. וכן כתב הסמ"ג, עד כאן לשונו. וכדי לברר מה נקרא קלח ומה נקרא שורש, אביא לך הרשום לענין זה. מהרי"ו דף פ"ד כתב וזה לשונו בפרק קמא דסוכה (יג, א), תניא איזוב ג' קלחים ובהם ג' גבעולים. פירש רש"י, קלחים, שרשים. מטעם זה נראה, הא דכתב ר"ת ולא שרשים, היינו השרשים הקטנים המתפצלים לכאן ולכאן. אבל השורש הגדול שבו עומד הירק, הוי בכלל קלח, עד כאן לשונו שם. וזה לשונו בדף פ"ה, ואם יקח מיררט"ך, יקח מה שהוא למעלה מן הקרקע, כגון העלין וסמוך לו. אבל לא יקח מה שהוא למטה מן הקרקע, דהוי שורש. ור"ת כתב, דווקא קלח ולא שרשים, אגודה סימן פ"ה במסכת עירובין בשם ר"י, עד כאן לשונו:
84
פ״הוכן ראוי לנהוג בזה, כי שמעתי אומרים בשם הגאון מהר"ר שכנא שהורה כן דכל מה שהוא תחת הקרקע נקרא שורש, ולא נקרא קלח אלא מה שיוצא למעלה מהקרקע סמוך לעלין. על כן כשיקח כזית מקרי"ן, יקח העלין עם הראש הקרי"ן שהעלין נתחבו בו, עד כאן:
85
פ״ומצה, כל המצה שאוכל בסעודה יאכל בהסיבה, ומוכח כן מדאמר ר' יהושע בן לוי (פסחים קח, א) שמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא, משמע דבעל הבית שאינו זז מעל שלחנו לא די כשאכל כזית מצה יאכל בהסיבה, רק יאכל הכל בהסיבה, וכן הוא במהרי"ל:
86
פ״זאפיקומן, אמר מהר"י סג"ל, דצריך לאכול כשיעור שני זיתים, דהיינו כביצת התרנגולת, דחביבה היא משאר המצות דשיעורם בכזית שהיא חצי ביצה, ונאכל על השובע, וגם כדי שביעה. ואם לא יוכל לאכול כולי האי, מכל מקום לא יפחות מכזית. ובעי הסיבה, ויהא זהיר לאוכלו קודם חצות:
87
פ״חכתב הרוקח, אל יהא לו אכילת אפיקומן למשא ולטורח, דאמרינן בנזיר (כג, א) אכלו לשם אכילה גסה, עליו נאמר (הושע יד, י) ופושעים יכשלו בם. ענין זימון, כתב מהרי"ו כו', לקוטי עמק הברכה:
88
פ״טחייב אדם לעסוק בהלכות פסח וביציאת מצרים, ולספר בנסים ובנפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה. אבל ברכת המפיל צריך לברך, כי ברכה זו אינה משום שמירה, רק היא ברכה על השינה, ופשוט:
89
צ׳כתב הכלבו וזה לשונו, כתב הר"ר אשר וזה לשונו, יש אנשים שנהגו למעט אכילתן ביום ראשון של פסח כדי שיאכלו מצה לתיאבון בליל שני, עד כאן. וכן כתב בדרשות אבן שועיב, שכן היה נוהג הרמב"ן ז"ל. ומכאן נהגו אנשי מעשה שגם אין לאכול חזרת ביום א' של פסח כמו שנהגו בערב פסח:
90
צ״אענין ספירת העומר הוא ענין גדול וקדושה עליונה שממשיכים על עצמם כמו שיתבאר לקמן, על כן צריך שיתעורר בלבו בתשובה ויהיה קדוש וטהור:
91
צ״בטעות גדול בנוסח שרגילין המון העם לומר, שהיום יום אחד או שני ימים כו', כי השי"ן הזו אין חיבור. רק יאמר, היום יום א' או ב' כו' בלא שי"ן. ומן תיבת היום ואילך הוא מצות הספירה שמקיים מצות עשה (ויקרא כג, טו) וספרתם לכם. וברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת העומר, היא ברכת המצוה. על כן מי ששומע הברכה מחבירו, יאמר אמן קודם שיתחיל לספור היום כך כו':
92
צ״גובספר מערכת אלהות בשער השביעי כתב וזה לשונו, ומפני שהספירה היא לעומר, נראה שהסופר יצטרך לומר שהיום כך וכך, ותחזור השי"ן על מלת העומר בברכה. או שיצטרך לומר היום כך וכך לעומר, עד כאן לשונו. ודרך האחרון עיקר:
93
צ״דוסופרים עד ז' שבועות. וכשסופרים ז' ימים, יאמר ז' ימים שהם שבוע אחד, כי שבוע לשון זכר. וכן פירש רש"י בהדיא גבי (בראשית כט, כז) מלא שבוע זאת בפרשת ויצא. וח' ימים יאמר, שהם שבוע אחד ויום אחד, וכן לעולם, כי צריך למימני יומי ושבוע (מנחות סו, א):
94
צ״הכתב הרשב"א בתשובה, ציבור שטעו ביום המעונן וברכו על ספירת עומר, חוזרין. דהיכא לימא היום י' ימים ואינם אלא ט', כי אותו היום יום ט' הוא ולא עשירי עד צאת הכוכבים. והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות, עד כאן לשונו:
95
צ״ווהגאון מהרש"ל ז"ל לא היה אוכל עד צאת הכוכבים, כי אמר פן ישכח הספירה בטרדת הסעודה, וקודם צאת הכוכבים לא היה רוצה לספור:
96
צ״זואומר יהי רצון אחר הספירה, משום שעכשיו ספירה מדרבנן הואיל ואין כאן בית המקדש קיים, על כן אנו אומרים יהי רצון שיבנה בית המקדש, ואז יהיה מן התורה ונקיים מצותיה:
97
צ״חויש תמיהים ואומרים וכי מה ענין עבודת בית המקדש להזכירם עם ספירת העומר, והלא ספירת העומר אינה תלויה בבנין הבית, והיא חובת הגוף ונוהג בכל מושבות. מצאתי בשם החבר ר' בנימין בר אברהם הרופא ז"ל, אע"פ שהספירה אינה תלויה בבנין הבית, הרי הקצירה וההבאה תלוים בבנין הבית:
98
צ״טבחוצה לארץ במדינות פולין ופיהם וכל המלכות ובאשכנז שנוהגין להתפלל ערבית הן עוד היום גדול, מכל מקום חדשים מקרוב באו, ויש חברותה קדושה המתחברים להתפלל ערבית בשעתו, כמו שראיתי בעיר ואם בישראל בפרא"ג, אשרי מי שמתחבר להם, כי חביבה מצוה בשעתה (פסחים סח, ב). מכל מקום אף אם לא אפשר בכל ימות השנה, ראוי למי שיש התעוררות בלבו להתחבר להם בימי הספירה, כי אז מצוה גוררת מצות קריאת שמע בזמנה, וגם ספירת העומר בציבור:
99
ק׳בענין ושמחת בחגיך באיזה אופן שיהיה שמחת יום טוב, יבא בארוכה לקמן בחג הסוכות:
100
ק״אעופות שממלאים אותם בבשר ובביצים, מותר לתפרם ביום טוב, והוא שיתקן מערב יום טוב החוט וישימנו במחט. ויזהר שלא יחתוך החוט ביו"ט. וכן נהגו לשרוף החוט הנשאר בעוף לאחר שתפרו, כן הוא בשלחן ערוך סימן תק"ט (ג):
101
ק״בכגון דא צריך להודיע לנשים שאינם בקיאות וללמדם, אין שבת מכין לחול ולא ליו"ט, וכן אין יו"ט מכין לשבת, וכן אין להכין מיו"ט ליו"ט. ואסור להכין אפילו הכנה מועטת וקלה:
102
ק״גונשאלתי, אם מותרות הנשים להדליק נרות ביו"ט ראשון של גליות בערב, לצורך ליל יו"ט שני. והתרתי, כמו נר של בית הכנסת שהדין הוא (או"ח תקיד, ה) שמותר להדליק ביו"ט ראשון בין השמשות לצורך הלילה, ואין נקרא נר של בטלה, שהרי בהדלקתו יש מצוה לאותו שעה. הוא הדין הני נשי. ואע"פ שמברכות לצורך הלילה, אין בכך כלום, לא יהא בכל ערב שת מוסיפין ומדליקין בעוד היום ומברכין. ואדרבה בעיני הוא יותר מצוה ממה שנוהגין הנשים שאינן מדליקין בליל שני עד בואם מבית הכנסת תפלת ערבית, ואז בבואם לביתם הם יושבי חשך ולא שפיר דמי בעיני:
103
ק״דראיתי בקצת קהלות בחוץ לארץ, שבליל יו"ט שני לוקח כל בעל הבית הנר שמתפלל אצלו, ושם אותו בחול במקום שקובעו שם כל הנרות, ובזה איסור עבדי כמבואר בשלחן ערוך סימן תקי"ד (ג) נר של שעוה שרוצה להדליקו ביו"ט וחס עליו שלא ישרף כולו, יכול ליתן סביבה קודם שידליקנה דבר המונע מלישרף בענין שיכבה כשיגיע שם, עד כאן לשונו. הא כשנר דולק ואח"כ רוצה לתחבו בחול המונעו מלשרוף, אסור משום כיבוי. והדרך הנכונה היא שיקח כל בעל בית נרו ויוליכנו לביתו, ובזה ניצול מעבירה ועושה מצוה, כי מדליק מבואות אפילות ואמרו רז"ל (ויק"ר ט, ב), מפני מה זכה שאול למלוכה, שהדליק מבואות אפילות, ויהיה לנו ה' לאור עולם (ישעיה ס, יט):
104
ק״הויען כי פסח הוא עמוד החסד כאשר יתבאר, ראוי לבאר קצת ממידות החסד
105
ק״והרוצה לידבק בשכינה, ילמוד ממידות בוראו. ואם ירגיל במדותיו, נמצא שמתדבק בשכינה ומקויים בו (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם, כדגרסינן בפ"ק דסוטה דף י"ד (א), א"ר חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב (דברים יג, ה) אחרי ה' אלהיכם תלכו, וכי אפשר לאדם להלוך אחר שכינה, והלא כתיב (שם ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא. אלא הלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הקב"ה מלביש ערומים, דכתיב (בראשית ג, כא) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה מבקר חולים, שנאמר (שם יח, א) וירא אליו ה' באילוני ממרא וגו', אף אתה בקר חולים. הקב"ה מנחם אבלים, שנאמר (שם כה, יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קובר מתים, דכתיב (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגי, אף אתה קבור מתים:
106
ק״זברוך אלהינו שהשמחה במעונו, מדה טובה מרובה ממדת פורעניות (סוטה יא, א), ומצינו שהקב"ה שמח שמחה גדולה בחופת אדם וחוה כדגרסינן בפרק ג' מפרקי ר' אליעזר, עשר חופות עשה הקב"ה לאדם בגן עדן, וכולן של אבנים טובות ומרגליות. והלא לכל חתן אין עושין אלא חופה אחת, ולמלך המשיח עושין י' חופות, שנאמר (יחזקאל כח, יג) בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסוכתך אודם פטרה ויהלום תרשיש שוהם וישפה ספיר נופך וברקת וזהב מלאכת תופייך ונקבייך, כך ביום הבראך כוננו, הרי אלו עשר חופות והיו המלאכים מתופפים ומרקדים כנקבות, שנאמר מלאכת תופייך וגו'. ביום שנברא אדם הראשון, אמר הקב"ה למלאכי השרת, בואו ונגמול חסד לאדם הראשון ולעזרו, שעל מדת גמילות חסדים העולם עומד. ואמר הקב"ה, חביבה גמילות חסדים מזבחים ועולות שישראל עתידין להקריב לפני על גבי מזבח, שנאמר (הושע ו, ו) כי חסד חפצתי ולא זבח. והיו מלאכי השרת הולכין לפניו כמו רעים המשמרים את החופות, שנאמר (תהלים צא, יב) כי מלאכיו יצוה לך וגו', ואין דרך זה אלא דרך חתנים. והקב"ה כחזן, מה דרכו של החזן עומד ומברך לחתן ולכלה בתוך חופתם, כך הקב"ה עמד ובירך לאדם ולעזרו, שנאמר (בראשית א, כב) ויברך אותם אלהים ויאמר להם וגומר:
107
ק״חוגרסינן נמי במסכת בתרא פרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף ע"ה) (א), א"ר חמא ב"ר חנינא, עשר חופות עשה לו הקב"ה לאדם הראשון בגן עדן, שנאמר בעדן גן אלהים היית וגו'. מר זוטרא אמר, י"א, דכתיב, כל אבן יקרה. וגרסינן נמי במסכת עירובין פרק עושין פסין (עירובין דף י"ח) (ב), ויביאה אל האדם (בראשית ב, כב), מלמד שעשה הקב"ה שושבינות לאדם הראשון:
108
ק״טעל כן ירגיל האדם להדר אחר שושבינות אף גדול לקטן, וישרתהו כביכול כמו שעשה הקב"ה, וממנו למדו מלאכי עליון. וכמו שהמלאכים היו תופפים ומרקדים, כן ראוי לרקד לפני חתן וכלה מאחר שהוא רצון שמים, וכן היה דוד מרקד לפני הארון (ש"ב ו, יד):
109
ק״יובמסכת כתובות פרק האשה דף ט"ז (ב) תנו רבנן, כיצד מרקדין לפני הכלה, בית שמאי אומרים, כלה כמות שהיא. ובית הלל אומרים, כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל, לדבריכם מי שנשא חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה, והתורה אמרה (שמות כג, ז) מדבר שקר תרחק. אמרו להם בית הלל לבית שמאי, לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו אדם בפניו, או יגנהו בפניו, הוי אומר ישבחנו בפניו, מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. כי אתא רב דימי, אמר הכי משרי קמי כלתא במערבא, לא כחל ולא שרק ולא פרכוס (קליעת שער) ויעלת חן. ואמרי עלה, אמרו עליו על ר' יהודה בר אלעי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני כלה ואומר כלה נאה וחסודה. ר' שמואל בר רב יצחק מרקד אתלתא שיטותא (ג' בדין), זורק אחד ומקבל אחד. א"ר זירא, קא מכסיף לן סבא. כי נח נפשיה, איפסק עמודא דנורא ביניה לבין עמא, וגמירי, דלא מיפסיק עמודא דנורא אלא לחד בדרא או לתרין בדרא. א"ר זירא, אהני ליה שוטתיה (פירוש בד של הדס) לסבא. ואמרי לה אהני ליה שטתיה (פירוש מנהגו) לסבא. ואמרי לה שטותיה לסבא. רב אדא בר אהבה מרכיב לה אכתפיה ורקיד, אמרו ליה רבנן אנן מהו למיעבד הכי, אמר להו אי דמי עלייכו ככשורא (כקורה) לחיי, ואי לא לא, עד כאן:
110
קי״אוהרוצה להיות חסיד ולאחוז בדרכי הראשונים, יגמול חסד עם חתנים לשם שמים ויכבדם וישבחם, ומהאל יתברך תהא משכורתו שלמה. ורז"ל הזכירו ביותר שמחת חתן כמו שאמרו (ברכות ו, ב), כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו כו'. מפני שיש בכלה פנים לכאן ולכאן, אי דמיא עליו ככשורא יעשה כההוא סבא, ואי לא לא. עוד נראה לי דירבה תחבולות ביותר לשמח חתן וישבח לפניו הכלה, כי אם החתן שמח וטוב לב, אז החתן מאהב את הכלה ומחזר אחריה וזהו שמחתה:
111
קי״בובענין הכנסה לחופה, הזכירו הכלה, כהא דאמרו (סוכה מט, ב) והכנסת כלה לחופה, ולא אמרו חתן. והיה נראה לי לפרש, כי לפנים בישראל היו נוהגין להוציא הכלה מבית אביה ולהכניסה לבית החתן, והחתן כונסה אליו. אמנם עיקר הפירוש הוא, הכנסת הכלה שמסייע לנדונייתא ולתכשיטיה שתוכל ליכנס לחופה, וכן מצאתי. על כן ראוי לאדם לטרוח בזה בגופו ובנפשו ובמאודו, ויהיה עושה ומעשה:
112
קי״גאמנם אותן הנוהגין לרמות החתן בכל מה שיכלו לרמות אותו בענין נדונייתו, וגם לכופו שילך לחופה אף שלא נתנו לו הנדוניא משלם שהבטיחוהו, איני יודע מנין להם הדין הזה. ואדרבא תנו בפרק בתרא דכתובות (קח, ב), הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל, תשב עד שילבין ראשה. אדמון אומר, יכולה היא שתאמר אילו אני פסקתי לעצמי אשב עד שילבין ראשי, עכשיו שאבא פסק מה אני יכולה לעשות, או כנוס או פטור. אמר רבן גמליאל, רואה אני דברי אדמון, (על כן אף לדברי אדמון אין אנו יכולין לחתן לכפותו להכניסה אף שכבר קדשה, וק"ל) :
113
קי״דוהנה הם סברי מצוה עבדי, כדי שלא לבייש בת ישראל. אבל לא נראה הגון בעיני, כי אם בדבר מועט ומה שתלוי בשיקול הדעת שבשעת הקנין כל כי האי גמר בלביה החתן. אבל זה מצוה רבה לילך ולרדוף ולהשתדל לו כל מה דאפשר, ובודאי אפשר לדבר עמו דברים טובים ולרצות אותו ולומר לו אל תתן עינך בממון ואז יהיה אלהים עמך, וכיוצא בזה דברים הנכנסים בלב:
114
קי״הוהא דאמרן לעיל דעדיפא מצות שמחת חתן וכלה משאר חסדים ומדה של טובה מרובה, זהו דוקא כשהוא חסד של אמת שעושה כן לשם שמים ולא לתשלום גמול, וילך בדרכי קונו ית' שגמל עם אדם וחוה חסד של אמת. וברבה (ב"ר) סוף פרשה ה' (ח, יג), אמר רבי שמלאי, מצינו שהקב"ה מברך חתנים מנין, (בראשית א, כב) ויברך אותם אלהים. ומקשט כלות מנין, (שם ב, כב) ויבן ה' אלהים את הצלע. מבקר חולים מנין, שנאמר (שם יח, א) וירא אליו ה' באלוני ממרא. קובר מתים מנין, (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגי. א"ר שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן, אף מראה פנים לאבל, הדא הוא דכתיב (בראשית לה, ט) וירא אלהים אל יעקב עוד וגו'.הגה"הור' שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן הביא הפסוק דיעקב ולא דיצחק, להראות מעלה יתירה בענין ניחום האבלים, דהיינו להראות לו פנים. ויש ללמוד מזה שלא די בניחום לבד, אלא ג"כ ידבר ניחומים וידבר לאבל דברים טובים עד שישמחו ויהיו פניו יפות: מה ברכה ברכו, ר' יונתן אמר ברכות אבלים:
115
קי״ווקשה, למה לא חשיב רבי שמלאי ניחום אבלים שמוזכר שני פעמים (שם כה, יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק, שהוא ברכת אבלים. וכן בירך את יעקב בברכת אבלים. ונראה דרבי שמלאי לא חשיב אלא סדר מעלות של גמילות חסדים שהם ג' זו על גבי זו בענין עשיית האדם אותן. המדריגה הראשונה, שמחת חתנים וכלות, יש לחוש אולי הוא עושה לתשלום גמול שהוא ישמח ג"כ אותו או את בנו, וכן הדין (ב"ב קמד, ב) שושבינות נגבה בבית דין. ביקור חולים הוא מעלה יתירה, שכל חולי עומד בספק אם יחיה אם ימות, ואם ימות אזי לא ישלם גמול ועל כל זאת הוא גומל חסד עמו מספק. המדריגה הג' היא מדריגה עליונה והוא חסד של, אמת קבורת מתים שאינו מצפה לגמול:
116
קי״זור' שמלאי זה שהוזכר בכאן, הוזכר ג"כ בסוטה דף י"ד (א), דרש ר' שמלאי, תורה תחילתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב (בראשית ג, כא) ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. וסופה גמילות חסדים, דכתיב (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגי, עד כאן. וקשה מה יוצא מזה שהוא בתחילת התורה ובסוף התורה, כל התורה כולה קדושה. אלא כוונת ר' שמלאי הוא כמו שפירשתיו בכאן, הזכיר שני הקצוות דהיינו שמחת חתנים וקבורת מתים, וכשיש התחלה וסוף, בהכרח יש אמצעי ביניהם. רק כוונתו היא אצל הקב"ה נעוץ סופו בתחילתו, ותחילתו בסופו, כולם נאות לטובה, מה הסוף קבורת מתים שאפי' אצל בני אדם הוא חסד של אמת, כך אצל הקב"ה. גם הקצה הראשון שהוא שמחת חתנים וכלות הוא חסד של אמת, על זה רמזו (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו, מה הוא משמח חתנים מלביש ערומים, אף אתה. רצה לומר, כמו הוא ית' עושה חסד והוא חסד של אמת, אף אתה. ועל זה מרמז תיבת אמת, א' בראש, מ' באמצע, ת' בסוף, דהיינו ג' מדריגות הנ"ל יהיו כולם חסד של אמת:
117
קי״חובזה יתבאר מאמר במדרש רבה פרשה ה' (ח, ה,) חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו (תהלים פה, יא), חסד אמר יברא, שהוא גומל חסדים. ואמת אמר אל יברא, שכולו שקרים. צדק אמר יברא, שהוא עושה צדקות. שלום אמר אל יברא, דכולה קטטה. מה עשה הקב"ה, נטל אמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב (דניאל ח, יב) ותשלך אמת ארצה. וקשה למה הוצרך הש"י להשליך אמת ארצה, הלא מידותיו של הקב"ה שהוא מטה כלפי חסד כשזכיות ועונות שוות, וגם בכאן היו שקולים, חסד וצדקה אמרו יברא, ואמת ושלום אמרו אל יברא:
118
קי״טהענין הוא, דלבריאת האדם היה בהכרח להיות בו איזה זכות, והמתנגדים השיבו שלא יהיה לו שום זכות, כי חסד אמר יברא בזכות החסד, ואמת אמר אל יברא כי חסד של בני אדם אינו חסד של אמת רק לתשלום גמול, וא"כ מה זכות יש בחסד שלו. צדק אמר יברא בזכות הצדקה, שלום אמר אל יברא כי עיקר הצדקה היא להיותה ניתנת בסבר פנים יפות בשלום ואהבה, ולא בעו"ה כנהוג הרבה פעמים שנותן הצדקה בריבות וקטטות וע"י כפיות הבית דין ודברי ריבות. מה עשה הקב"ה, השליך האמת ארצה, כלומר עולם יבנה בחסד. ומה טוען אמת, כי החסד של בני האדם אינו חסד של אמת, אמר שיש ג"כ חסד של אמת בהכרח, דהיינו מה שעושים עם המתים לקברם בארץ החיים, זהו (תהלים פה, יב) אמת מארץ תצמח. הכלל העולה, שכל החסדים יראה שלא יהיה מחשבתו לשום תשלום גמול, ולשום טעם בעולם, רק לגמול חסד בעצם ולילך בדרכי הש"י:
119
ק״כביקור חולים דאורייתא, כדגרסינן במסכת נדרים פרק אין בין המודר (נדרים דף מ') (לט, ב), אמר ר' שמעון בן לקיש, מנין לביקור חולים מן התורה, דכתיב (במדבר טז, ל) אם כמות כל האדם וגו' ופקודת כל האדם יפקד עליהם. מאי משמע. אמר רבא, אם כמות כל האדם שהם חולים ומוטלים על מטותיהם, ובני אדם מבקרין אותן. ואמרינן עלה תאנא, ביקור חולים אין לו שיעור. מאי אין לו שיעור, סבר רב יוסף למימר אין שיעור למתן שכרן. אמר ליה אביי, וכל המצות יש שיעור למתן שכרן, והא תנן (אבות ב, א) הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. אלא אמר אביי, אפילו גדול אצל קטן. רבא אמר, אפילו מאה פעמים ביום:
120
קכ״אובמציעא פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל') (ב), תאנא רב יוסף, והודעת להם (שמות יח, כ), זה בית חיים. את הדרך, זו גמילות חסדים. ילכו, זו ביקור חולים. בה, זו קבורה. את המעשה, זה הדין. אשר יעשון, זו לפנים משורת הדין. אמר מר, ילכו זו ביקור חולים, היינו גמילות חסדים. לא צריכא דאפילו בן גילו נמי. ואף על גב דאמר מר בן גילו נוטל אחד מס' בחליו, אפילו הכי איבעי ליה למיזל, עד כאן:
121
קכ״בוביקור חולים הוא בגוף, ונפש, וממון. בגוף כיצד, ירוץ ויתעסק בכל צרכיו, ולהמציא לו כל רפואותיו. וכן יטרח בגופו ביתר צרכיו. אמרו רז"ל (נדרים מ, א), מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה ולא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס רבי עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבד ורבץ לפניו היה אומר לו רבי החייתני כו'. בנפש כיצד, ישפוך נפשו בתחינות להתפלל להש"י שישלח לו רפואה שלימה. בממון כיצד, לראות אם אין להחולי ממון כל צרכו להשתדל לו, כי צרכי החולי הם מרובות:
122
קכ״גבפרק קמא דשבת דף י"ב (ב), תניא, הנכנס לבקר את החולה בשבת, אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. ורבי מאיר אמר, יכולה היא שתרחם. רבי יהודה אומר, המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל. רבי יוסי אומר, המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל. שבנא איש ירושלים בכניסתו אומר, שלום. וביציאתו אומר, שבת היא מלזעיק ורפואה קרובה לבא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום. כמאן אזלא הא דאמר רבי חנינא מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל, כמאן כרבי יוסי. ואמר רבי חנינא בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת:
123
קכ״דאמר רבה בר חנה, כי הוה אזלינן בתרה דר' אליעזר לשיולי בתפיחה, זימנין אמר יפקדך לשלום, וזימנין אמר ליה ידכרינך לשלום. היכי עביד הכי, והאמר רב יהודא לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, ואמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי, אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי. שאני חולה דשכינה עמו, דאמר רב ענן אמר רב, מניין ששכינה סועד את החולה, שנאמר (תהלים מא, ד) ה' יסעדנו על ערש דוי. תניא נמי הכי, הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי המטה, ולא ע"ג כסא, אלא מתעטף ויושב לפניו, מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה, שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי. ואמר רבא אמר רבין, מנין שהקב"ה זן את החולה, שנאמר ה' יסעדנו על עשר דוי, עד כאן:
124
קכ״הוכתבו התוס', לא ישב על גבי מטה ולא על ספסל, ונראה דדוקא כשהחולה שוכב בנמוך, שלא ישב גבוה ממראשותיו של חולה, עד כאן. ונראה דאפילו המבקר יושב בנמוך מהחולה, לא ישב אצל ראשו של חולה, רק לפניו, כדמשמע לישנא דברייתא, ושם דווקא שרי לישב נמוך מהחולה. וכן משמע בהגירסא שהיא בהרא"ש שעשה ב' בבות, דהכי איתא הגירסא בהרא"ש, תנו רבנן, הנכנס לבקר את החולה לא ישב על גבי המטה, ולא ע"ג הכסא, ולא ע"ג הספסל, ולא ע"ג שרפרף, ולא על מקום גבוה, ולא למעלה מראשותיו של החולה, אלא מתעטף כו'. נראה מבואר, שמתחלה חשוב ישיבות הגבוהות, ואמר שאסור. אחר כך אמר ולא מראשותיו, רצונו לומר אפילו בנמוך. ואל תטעה מלשון מלמעלה מראשותיו של חולה, משמע הא בנמוך שרי אפילו בראשותיו. כי למעלה אין פירושו גבוה, אלא רגלי המטה הם התחת, והצדדין הן לפניו, וראשותיו הוא המעלה, וק"ל:
125
קכ״ועוד יש ללמוד מלשון הברייתא שאמרה מתעטף, שצריך להתעטף כדרך שמתעטפין כשהולכין לבית הכנסת מפני כבוד השכינה מראשותיו:
126
קכ״זאם גמילות חסד בביקור חולים הוא גדול במאוד כשמבקרו בצרכי גופו ובריאותו, ק"ו בנו של ק"ו אם מבקרו בצרכי נשמתו, דהיינו לראות שהחולה יתוודה היטב בשברון לב ובחרטה גמורה ובבקשת מחילה וסליחה מהשי"ת, וגם יצווה עניינו שלא יהיה נשאר חייב הוא וכן להיפך, ולא כמו שעושין המוניים שממתינין בדברים ההם עם החולים עד דכדוכה של נפש, שאז החולה בלי דעת ואינו מהרהר בתשובה גמורה, כי מהות התשובה הוא החרטה ועזיבת החטא והוידוי על כל פרט ופרט מעוונותיו, ובקשת המחילה בלב נשבר ובבכיה, וצריך לזה ישוב הדעת. על כן זריזין מקדימין, כשמבחינין בו שהוא מסוכן, יאמר לו כי טוב להודות לה' ולהתפלל לו שהוא הרופא האמתי בוידוי שאינו כי אם תפילה לפניו ית', כמו שאנו עושין בכל יום תמיד בבית הכנסת, וכמו שאמרו רז"ל, הרבה לא התודו ומתו, והרבה התודו ולא מתו, ובכן ירפאהו ה' רפואה שלימה:
127
קכ״חוקודם כל דבר, יאמר לו שישאל מחילה מכל מי שחטא כנגדו, בין בדיבור ובין במעשה, ואם יש בידו באיזה אופן ממון חבירו, יסדר שישיבוהו לו, כי הרבה מקפיד הש"י על דברים שבינו לבין חבירו. וכן שימחול לכל מי שחטא כנגדו, בין באומר בין בפועל בין בגזילה בין בכבודו, כי אלמלא כן לא ימחול לו הש"י על עונותיו שישאל עתה מחילה מהן, שכן אמרו רז"ל (ר"ה יז, א), נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז, יח), למי נושא עון, למי שעובר על פשע. ויודיע לו שעתה יקרא לפניו הוידוי הנהוג מלה במלה, אך שהוא כולל, ולכך צריך שיהרהר בלבו פרטות עונותיו ויצרפם איך שיוכל תחת איזה אחד מאותם הסוגים. ואם היא אשה, שתכין לבה, בפרט אם עברה על ג' מצות נדה חלה הדלקת הנר, ותהא כונתה חרטה גמורה, ושאם יזכהו ה' להרפא שלא יוסיף עוד לעבור עליהם. וכל המרבה בוודוים הרי זה משובח:
128
קכ״טובזוהר פרשת פקודי (ח"ב רנ, ב), מי שמשגיח על החולי ומשתדל שישוב בתשובה, הנה זה הוא המלאך המליץ טוב, והוא גורם לו שנצל ממדת הדין הקשה, וגואלו ממות ופודיהו משחת, וגורם לו החיות, ועליו נאמר (תהלים מא, ב) אשרי משכיל אל דל, עד כאן. ואשרי לחולה המתעורר מעצמו קודם שיעוררוהו:
129
ק״לבפרק במה מדליקין (שבת לב, א), תנו רבנן, מי שחלה ונטה למות, אומרים לו התודה, שכן כל המומתין מתודין כו'. ותנן בפרק נגמר הדין (סנהדרין מג, ב), כל המתודה יש לו חלק לעולם הבא, שכן מצינו בעכן וכו'. וכתב הבית יוסף בטור יורה דעה סימן של"ח, וכך כתב הרמב"ן ובספרי רבי נתן אומר, ואשמה הנפש ההיא והתודה (במדבר ה, ו), זה בנה אב לכל המתים שיטענו וידוי, עד כאן לשונו:
130
קל״אסדר הוידוי העתיק אבא מורי ז"ל בסוף עמק ברכה והביא נוסחאות, והנני אלקט אחת אל אחת לעשות נוסח. יעשה צוואה ויבקש מחילה לכל מי שחטא, ויבקש מרבים שיעזרוהו בתפילה, ויעשה תשובה שלימה, ויטול ידיו ויתעטף בציצית ויאמר, ה' אלהים אמת ותורתו אמת ומשה נביאו אמת, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ויקרא אשרי יושבי ביתך עד סוף המזמור (סימן קמה), ומזמור תפילה לדוד הטה ה' אזניך ענני סימן פ"ו, ומזמור למנצח בנגינות מזמור לדוד בקראי ענני סימן ד', ומזמור אשא עיני אל כו' סימן קכ"א:
131
קל״בויאמר אח"כ בכוונה גדולה, מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, אלהי אברהם יצחק ויעקב, אלהי האלהים ואדוני האדונים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, עושה שמים וארץ, עושה חסד ומשפט בארץ, היה והוה ויהיה, שרפואתי בידך ומיתתי בידך, יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלימה, כי אתה אל רופא רחמן. ואם אמות, תהא מיתתי כפרה על כל חטאתי ועל כל עונותי ועל כל פשעי שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך בילדותי ובבחרותי בישישתי ובזקנתי, בין באונס בין ברצון, בין בשוגג בין במזיד, בין בנסתר בין בגלוי, בין במתכוין בין שלא מתכוין, בין ער בין ישן, בין בהרהור בין במחשבה בין במעשה, בין בדיבור בין בשמיעה בין בראייה בין במישוש, בין בטעם בין בריח, הכל תעבור ותסלח אשר נואלתי ואשר חטאתי מיום היותי על האדמה עד היום הזה, הן בגלגול זה הן בגלגולים אחרים, כי לך ה' הישועה בך תוחלתנו אלהי הסליחות. אנא סלח נא אל טוב וסלח, כי אל מלך חנון ורחום אתה:
132
קל״גאנא ה' בורא בראתני וגדלתני וזנתני ופרנסתני וכלכלתני עד היום הזה, ואנכי באולתי הרע בעיניך עשיתי, והכעסתיך במעשי הרעים מידי יום ביום עד כי חדל לספור, הייתי עובר ושונה מי מנה. אנה ה', מודה אני לפניך חטאתי עויתי פשעתי לאלפים ולרבבות, אוי נא לי, אני מלא עון, ואתה מלא רחמים, כמו שכתוב (שמות לד, ו-ז) ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה. למען שמך הגדול עבור על פשעי, כי עמך הסליחה ואין זולתך למחול ולסלוח. חוס עלי למען רחמיך הרבים וחסדיך הגדולים, ואל תורידני שחת בחטאי הגדול. ואתה ה', הלא חסדיך עם כל בשר, ובמדת טובך אתה נוהג עם כל חי, ובעבור חסדיך הגדולים בראת התשובה קודם שבראת עולמך, כי ידעת יצר לב האדם רע מנעוריו, לכן התקנת לו רפואה קודם למכה. ועל כן אני החוטא בעל רמה ותולעה מגואל ומטונף, מפיל תחינתי ובקשתי לפניך, סלח נא לחטאתי והעבר את אשמתי ונקני מעוני, הלא כך מדותיך מיום שבראת עולמך למחול ולסלוח לשבים אליך, חנני ה' חנני ולא כמעשה ידי תשוב, וכמפעלי אל תשלם, רק במדת טובך וחסדיך התנהג עמי, ומחה את זדוני והעבר את פשעי, ותשליך במצולות ים כל חטאתי, במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו לעולם. במה אקדם פניך ובמה תתרצה ותתכפר לי על כל חטאתי ועוונותי ופשעי אשר חלפו ועברו. אם בתשובה ווידוי תתרצה, הנני שב ומתודה לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי חטאתי פשעתי וישר העויתי, ולא שוה ליהגה"הבעודו בבריאותו, אנא השם חטאתי עויתי פשעתי כי כזאת וכזאת עשיתי מיום היותי על האדמה עד היום הזה, ועתה נשאני לבי ונדבה רוחי אותי לשוב אליך באמת ובתמים בכל לבי ובכל נפשי ובכל מאודי מה שעולה על זכרוני הוא חטא פלוני ופלוני, והנני מודה ועוזב ומשליך מעלי כל גילולי אשר עשיתי מיום היותי, ונתתי אל לבי לעשות לי לב חדש ולב טהור ורוח חדשה להיותי זהיר וזריז ומשכיל ביראתך, והריני כגר שנתגייר וכקטן שנולד דמיתי הייתי כאלו הימים הראשונים יפלו כו' ועתה::
133
קל״דועתה ה' אלהי אחר שובי נחמתי, ואחר הודעי ספקתי על ירך, בושתי וגם נכלמתי. ואם בתפילה ובתחנונים תמחול, הנני מפיל תחינתי לפניך, כעיני עבד אל אדוניו, וכעיני שפחה אל גברתה, כן עיני נשואות אליך ה' אלהים. ואם בבכיה וזעקה תסלח, הנה במסתרים תבכה נפשי מפני חטאתי, ובחדרי תאנח רוחי על רוב פשעי. ואם בשבר רוח תכפר, הנה נשבר לבי בקרבי:
134
קל״הועתה ה' אלהי הפותח יד בתשובת השבים, ומסייע לבא לטהר, פתח ידך לקבלני בתשובה שלימה לפניך, שמע אל תפילת עבדך ואל תחנוניו, ויהיו לפני כסא כבודך מליצי יושר להליץ בעדי, ולהכניס תפילתי באזניך. ואם בעונותי הרבים אין מליץ בעדי ואין מלמד עלי זכות, חתור נא לי מכסא כבודך כאשר חתרת למנשה בשועו אליך מתוך דוד הנחשת, כי על התשובה מראש הבטחתנו ככתוב בתורתך (דברים ד, כט), ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. ובדברי נביאיך כתוב לאמר (ישעיה נה, ו-ז), דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב. יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. ונאמר (מיכה ז, יח), מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא. ונאמר (יחזקאל לג, יא), אמור אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשובו מדרכו וחיה, שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל. ונאמר (שם יח, לב) כי לא אחפוץ במות המת נאום ה' אלהים והשיבו וחיו. לעולם ה' דברך נצב בשמים (תהלים קיט, פט), ודברך אמת וקיים לעד, יאמנו נא דבריך ויעלה לפניך לרצון שתכפר לחטאתי, ותמחל לעונותי, ותסלח לפשעי, מחה והעבר הזדון והשוגג האונס והרצון בדבור ובמחשבה ובמעשה, הנגלות לי והנסתרות ממני, מה שעשיתי בילדותי בבחרותי בישישתי בזקנתי, הן בגלגול זה הן בגלגול אחר, הכל תעביר ותסלח:
135
קל״ווכשיגיע עת קיצי לפטור מן העולם הזה ולשוב אליך, הריני מקבל המיתה באהבה. (תהלים כה, א) אליך ה' נפשי אשא. יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתהיה מיתתי כפרה על כל עוונותי שבעולם מגדול ועד קטן, ותקבל נשמתי בשמחה כאשר תקחנו ממני ויום לכתי לפניך, רצה נא הליכתי ושלח מלאכי רחמים ויצאו נא לעומתי ושלום בואך יאמרו בקול אחד, בביאתי יביאוני לגן עדן ושם תהיה ישיבתי, ואתעדן בזיו אורך ימים ושים כבוד מנוחתי ואור גנוז (פי' הוא הנעימות הנצחי) לפניך יהי סתרי וסוכתי, ותחת צל כנפיך תנה לי את מחיצתי, שמע תחינתי חיש נא ישועתי, אל תעלם אזנך לרווחתי ולשוועתי, כי אתה אל ישועתי אשר בך הבטחתי. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך יי צורי וגואלי (תהלים יט, טו):
136
קל״זתפלה קדמונית מיוסדת על שם של מ"ב. וזה לשון הפרדס בשער פרטי השמות סוף פרק י"ג, כתב הרשב"י ע"ה, שכל שם שיש בו ששה אותיות, נגד שש כנפים שבשרפים, ועל זה נאמר שש כנפים שש כנפים לאחד (בישעיה (ו, ב)). ואמר, ששם זה טוב להזכירו בלילה קודם שנתו, וכן האדם סמוך לפטירתו. כי על כנפים אלה כתוב בישעיה (שם), בשתים יכסה פניו, ובשתים יכסה רגליו, ובשתים יעופף הנשמה למעלה ותזכה להנצל ממלאכי חבלה ומכל מזיקין, ותזכה לחיי עולם הבא, עד כאן לשונו. וקבלתי שהמשמרים את המת ויושבים סביבו מרגע המיתה עד שיכוסה בעפר בתוך הקבר, ישבו בתכיפות סביבו בחוזק שלא יכנס אויר חיצוני ביניהם, והם יזכירו תמיד זו התפלה בלי הנחת רגע, ולא ימעיטו אפילו אלף פעמים:
137
קל״חאנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה אב"ג ית"ץ
138
קל״טקבל רנת עמך שגבנו טהרנו נורא קר"ע שט"ן
139
ק״מנא גבור דורשי יחודך כבבת שמרם נג"ד יכ"ש
140
קמ״אברכם טהרם רחמי צדקתך תמיד גמלם בט"ר צת"ג
141
קמ״בחסין קדוש ברוב טובך נהל עדתך חק"ב טנ"ע
142
קמ״גיחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך יג"ל פז"ק
143
קמ״דשועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות שק"ו צי"ת:
144
קמ״הכשמתפללים תפלה זו, אז משגיחים באלו הששה שמות הכתובים מהצד, אבל ח"ו לאומרם. אל ברוך גדול יראה תום צדקותיו אב"ג ית"ץ קדוש רחום עליון שמור טהר נפשו קר"ע שט"ן נא גדול דגול יגדל כח שמירתו נג"ד יכ"ש ברחמי טהור רחמהו צדקה תמיד גומלהו בט"ר צת"ג חי קדוש ברוך טהר נפשי עליון חק"ב טנ"ע יה גלה לבן פדותיך זך קדוש יג"ל פז"ק שוכן קדם ומאז צדק יושר תומיך שק"ו צי"ת:
145
קמ״והגה"השוב יום אחד לפני מיתתך, על כן צריך האדם לגמול חסד הוא עם עצמו, וצריך האדם להיותו מכין עצמו למיתה בעודו בריא. יהיו מוכנים תכריכין שלו מפני כמה טעמים. חדא, שאז יכול לעשות אותם בקדושה ובטהרה ובנקיות ע"י נשים שאינן נדות וכיוצא בהן. ועוד אולי ימות ויקבר ביום טוב ע"י גוים ואז הם יתעסקו בתכריכיו. ועוד שלא יגרומו עשיית התכריכין שהייה בקבורתו, ואין למת מנוחה עד שלעפר ישוב. ועוד שבראות תכריכין שלו יבוא התעוררות בלבו לזכור תמיד ביום המיתה. והתכריכין יעשה מבגד פשתן ממוצע, ולא כאותן המתנהגין בשגעון בו בוחרים בפשתן המעולים ביותר וביוקר. ובפרק אלו קשרים (שבת קיד, א) רבי ינאי כו'. ויהי' לו צוואה כתובה וחתומה:
ויבחר אדם בבריאותו עת מן העתים שיתבודד ויתודה הוידוי הגדול הזה, ויחשוב בדעתו כאלו היה גוסס. והא לך סדר הוידוי בעודו בריא כשיזכור ביום המות:
תנן רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. במסכת שבת (קנג, א), שאלו תלמידיו את רבי אליעזר, וכי אדם יודע איזה יום ימות. אמר להו וכל שכן ישוב היום, שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה. ראוי לכל בר דעת לתפוס זה הסדר שאכתוב, ויתנהג כן על כל פנים בכל ערב ראש חודש שהוא יום כפור קטן, ויתענה יום שלם כדין תשעה באב ובכל החומרות, ויפשפש במאוד במעשיו וידבק עצמו בשכינה על כל פנים שעה אחת ויהיה בהסגר עיניו למטה ולבו למעלה, ויזכור ביום המות וימסור עצמו למיתה באהבה בעת שיהיה רצון עת המיתה מן השם יתברך, ויהיה מלובש בטלית ובתפילין ויעורר את עצמו:
וזהו נוסח זכרון יום המות, אוי לך הגוף נגוף וגויה עניה ונשמה נַשמָה ויחידה גלמודה ושכל סכל ואנוש אנושי ואדם מאדמה, מה תקותך ומה תשובתך ביום שכבך בקבר, מדוע התמכרת וזדת ומעמד הזה לא חשבת, ועל מי בטחת איה עוזרך ואיה אוהביך ונאמניך ואיה איפה מכירך יקומו אם יושיעוך בעת רעתך, אתה עשית ואתה תשא, אתה זרעת ואתה תקצור, אתה מאסת ואתה תהיה נמאס, הכנע נפש האולת דע יסודך והכר את בוראך, ראה ביתך גוש ורמה יכניעוך ותולעים יחלקוך ורשפי אש שלהבת יאכלוך, על כן זכור את יום הזה יום המר יום תאבד עצתך ונסרחה חכמתך, יום ישיאוך על כתף יסבלוך, ואל ארץ תחתיות ישליכוך ארץ ציה וצלמות חצר מות שם תיפול עליך אימה ותכסה כלימה ולבושך גוש ורימה, הלא ההוא יום נורא ואיום, יום אשר אין לך פדיון, יום תמרור בכיה תאניה ואניה, יום חרדה וצעקה, יום שוע ונאנקה, יום מספד מר, יום תערוך אבל משמר מול משמר, יום יחרה אף האל וקנאתו ונתכה כאש חמתו, יום תצא הנשמה וישאר הגוף שממה השוכב לבדו ולא יהפך מצדו אל צדו. ואתה בן אדם אל מי תנוס לעזרה, או מי יהיה עליך סתרה, הלא אז תאמר אוי לי מה עשיתי ומדוע דבר י"י בזיתי ואחרי שרירות לבי פניתי. על כן בעוד חיים חיותך, דע מה אחריתך. ואז תכף ימסור עצמו למיתה כשיהיה רצון אלהים לִִהָרֵג עבור קדושת שמו בכל לב ונפש ומאוד, הן למות על מטתו באהבה כשיהיה רצון אל:
ויאמר המזמור בסימן כ"ה לדוד אליך י"י נפשי אשא כו', ואחר המזמור יאמר צדוק הדין פסוק הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. ואחר כך יאמר, רבש"ע הריני מקבל עלי המיתה בעת בואה על פי רצונך, הנני מקבלה באהבה לשם יחודך הקדוש. ואז יאמר בכל כחו, פירוש בכל כוונתו, כל הסדר הכתוב למעלה, ויעשה צוואה ויבקש מחילה עד צורי וגואלי. ואחר כך תפלת שם של מ"ב אנא בכח גדולת ימינך כו', ובסיום התפלה יכרע וישוח ויאמר רבש"ע זכיני קודם מותי להתודות לפניך כראוי ככל הנ"ל. ובאם יהיה רצונך ליסרני קודם מיתה בטירוף דעת חס ושלום, או בלתי נקיון, אתה צדיק על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי. אמנם י"י אלהי הנני מפיל תחנתי לפני כסא כבודך בשברון לב ובהתעוררות רחמים גדולים, שתצרף מחשבה טובה למעשה ויהיה זה הוידוי שאני מתודה עתה כאלו הייתי מתודהו גם כן לפני מותי מלה במלה ובכוונה גדולה ובבכיה רבה, ויעלה לרצון לפני כסא כבודך וזכני לנצחיות דביקות נפש רוח ונשמה חיה יחידה נעימות בימינך נצח אמן סלה:
וטוב הדבר שהטלית הזה שהוא לובש בהתודתו, יהיה שמור ויהיה אתו בתוך הקבר. ובזה יהיה התעוררות להתלבשות נשמתו בבגדי כבוד שלמעלה אמן:
וכשהוא בריא ומתודה, יהיה נזהר אחר שיתודה הוידוי הזה, שיעשה עצמו כאלם שלא ידבר שום שיחה בטילה כאלו היה מת ואינו יכול לדבר. ואף מה שמוכרח לדבר, ידבר בנחת. גם יקדש ראות עיניו, ויהיו עצומים כאלו היה מת. וכן בכל תנועות החיצונים. ומכל שכן כשיבא חטא לידו, שיהיה נמנע ממנו כאלו היה מת. גם מחשבתו תהיה נקיה. אבל בעסק התורה והמצות ומדות טובות, חיה יחיה. ועל זה ישים רמז בלבו (ברכות יח, א) הצדיקים במיתתן קרויין חיים, ובזה יהיה דבוק באלהים חיים כי יהי' הוידוי עולה לו כאלו היה מתודה בכל כחו בעת יציאת נשמתו, מאחר שחושב עצמו כמת וחי לעולם חיי הנצחיים: ואח"כ יאמר לו כמזהיר, שיסדר לבני ביתו על עסקיו אם יש לו ביד אחרים, או לאחרים בידו. או אם רוצה לצוות שיעשו איזה דבר ברצונו, ובפרט שיזכור להניח איזה דבר לעניים או להקדש או לחברת גמילות חסדים או לחברת אחרות, כי חובה על כל האדם מכל עמלו בשעה זו להניח להקדש כי הוא חלקו בחיים:
ויבחר אדם בבריאותו עת מן העתים שיתבודד ויתודה הוידוי הגדול הזה, ויחשוב בדעתו כאלו היה גוסס. והא לך סדר הוידוי בעודו בריא כשיזכור ביום המות:
תנן רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. במסכת שבת (קנג, א), שאלו תלמידיו את רבי אליעזר, וכי אדם יודע איזה יום ימות. אמר להו וכל שכן ישוב היום, שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה. ראוי לכל בר דעת לתפוס זה הסדר שאכתוב, ויתנהג כן על כל פנים בכל ערב ראש חודש שהוא יום כפור קטן, ויתענה יום שלם כדין תשעה באב ובכל החומרות, ויפשפש במאוד במעשיו וידבק עצמו בשכינה על כל פנים שעה אחת ויהיה בהסגר עיניו למטה ולבו למעלה, ויזכור ביום המות וימסור עצמו למיתה באהבה בעת שיהיה רצון עת המיתה מן השם יתברך, ויהיה מלובש בטלית ובתפילין ויעורר את עצמו:
וזהו נוסח זכרון יום המות, אוי לך הגוף נגוף וגויה עניה ונשמה נַשמָה ויחידה גלמודה ושכל סכל ואנוש אנושי ואדם מאדמה, מה תקותך ומה תשובתך ביום שכבך בקבר, מדוע התמכרת וזדת ומעמד הזה לא חשבת, ועל מי בטחת איה עוזרך ואיה אוהביך ונאמניך ואיה איפה מכירך יקומו אם יושיעוך בעת רעתך, אתה עשית ואתה תשא, אתה זרעת ואתה תקצור, אתה מאסת ואתה תהיה נמאס, הכנע נפש האולת דע יסודך והכר את בוראך, ראה ביתך גוש ורמה יכניעוך ותולעים יחלקוך ורשפי אש שלהבת יאכלוך, על כן זכור את יום הזה יום המר יום תאבד עצתך ונסרחה חכמתך, יום ישיאוך על כתף יסבלוך, ואל ארץ תחתיות ישליכוך ארץ ציה וצלמות חצר מות שם תיפול עליך אימה ותכסה כלימה ולבושך גוש ורימה, הלא ההוא יום נורא ואיום, יום אשר אין לך פדיון, יום תמרור בכיה תאניה ואניה, יום חרדה וצעקה, יום שוע ונאנקה, יום מספד מר, יום תערוך אבל משמר מול משמר, יום יחרה אף האל וקנאתו ונתכה כאש חמתו, יום תצא הנשמה וישאר הגוף שממה השוכב לבדו ולא יהפך מצדו אל צדו. ואתה בן אדם אל מי תנוס לעזרה, או מי יהיה עליך סתרה, הלא אז תאמר אוי לי מה עשיתי ומדוע דבר י"י בזיתי ואחרי שרירות לבי פניתי. על כן בעוד חיים חיותך, דע מה אחריתך. ואז תכף ימסור עצמו למיתה כשיהיה רצון אלהים לִִהָרֵג עבור קדושת שמו בכל לב ונפש ומאוד, הן למות על מטתו באהבה כשיהיה רצון אל:
ויאמר המזמור בסימן כ"ה לדוד אליך י"י נפשי אשא כו', ואחר המזמור יאמר צדוק הדין פסוק הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. ואחר כך יאמר, רבש"ע הריני מקבל עלי המיתה בעת בואה על פי רצונך, הנני מקבלה באהבה לשם יחודך הקדוש. ואז יאמר בכל כחו, פירוש בכל כוונתו, כל הסדר הכתוב למעלה, ויעשה צוואה ויבקש מחילה עד צורי וגואלי. ואחר כך תפלת שם של מ"ב אנא בכח גדולת ימינך כו', ובסיום התפלה יכרע וישוח ויאמר רבש"ע זכיני קודם מותי להתודות לפניך כראוי ככל הנ"ל. ובאם יהיה רצונך ליסרני קודם מיתה בטירוף דעת חס ושלום, או בלתי נקיון, אתה צדיק על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי. אמנם י"י אלהי הנני מפיל תחנתי לפני כסא כבודך בשברון לב ובהתעוררות רחמים גדולים, שתצרף מחשבה טובה למעשה ויהיה זה הוידוי שאני מתודה עתה כאלו הייתי מתודהו גם כן לפני מותי מלה במלה ובכוונה גדולה ובבכיה רבה, ויעלה לרצון לפני כסא כבודך וזכני לנצחיות דביקות נפש רוח ונשמה חיה יחידה נעימות בימינך נצח אמן סלה:
וטוב הדבר שהטלית הזה שהוא לובש בהתודתו, יהיה שמור ויהיה אתו בתוך הקבר. ובזה יהיה התעוררות להתלבשות נשמתו בבגדי כבוד שלמעלה אמן:
וכשהוא בריא ומתודה, יהיה נזהר אחר שיתודה הוידוי הזה, שיעשה עצמו כאלם שלא ידבר שום שיחה בטילה כאלו היה מת ואינו יכול לדבר. ואף מה שמוכרח לדבר, ידבר בנחת. גם יקדש ראות עיניו, ויהיו עצומים כאלו היה מת. וכן בכל תנועות החיצונים. ומכל שכן כשיבא חטא לידו, שיהיה נמנע ממנו כאלו היה מת. גם מחשבתו תהיה נקיה. אבל בעסק התורה והמצות ומדות טובות, חיה יחיה. ועל זה ישים רמז בלבו (ברכות יח, א) הצדיקים במיתתן קרויין חיים, ובזה יהיה דבוק באלהים חיים כי יהי' הוידוי עולה לו כאלו היה מתודה בכל כחו בעת יציאת נשמתו, מאחר שחושב עצמו כמת וחי לעולם חיי הנצחיים: ואח"כ יאמר לו כמזהיר, שיסדר לבני ביתו על עסקיו אם יש לו ביד אחרים, או לאחרים בידו. או אם רוצה לצוות שיעשו איזה דבר ברצונו, ובפרט שיזכור להניח איזה דבר לעניים או להקדש או לחברת גמילות חסדים או לחברת אחרות, כי חובה על כל האדם מכל עמלו בשעה זו להניח להקדש כי הוא חלקו בחיים:
146
קמ״זכתב הרקנאט"י פרשת ויחי, ואמרו קצת חכמי קבלה, צריך ליזהר כל אדם בעת מותו שלא ישאר כלום מאיבריו חוץ למטה, כי כל הנשאר ממנו חוץ לזאת המטה לא יאסף ולא יקבר, (רצה לומר בקבורה העליונה), לחית השדה נתנוהו לאכלה. והרמז הזה גדול מאד, לפי שסביבות המטה הנזכר יש מיני משחית ופורעניות כמה דאת אמר (שה"ש ב, ב) כשושנה בין החוחים. לפיכך צריך שיאסף אל עמיו, ולא חוץ לכיתות הטומאה, זהו הענין אסיפה הנאמרים בצדיקים, עד כאן לשונו. ודבריו מבוארים ליודעי חן, שהמטה רמז למדת מלכות השכינה, שמשם מחצב הנשמות. על כן אותו אבר שהוא חוץ למטה, נפסל ביוצא, וטמא טמא יקרא, וכנגדו הנשמה הקדושה נשאר פגום, ושומר נפשו ירחוק, והזהיר זוכה להדבק בשכינה, עכ"ה:
147
קמ״חעוד מצאתי סדר נאה איך יתנהגו עם החולה כשמתחיל לגסוס. בשעת גסיסה, ישתדל אם יוכל החולה לומר אלו הפסוקים. (תהלים קכא, א-ב) שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי. עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. והעומד על גבי החולה, יגמור המזמור הכתוב לפנינו. וכן יאמר החולה (במדבר ו, כג) כה תברכו את בני ישראל אמור להם. והעומד יאמר (שם כד-כו), יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ואם יוכל החולה, יאמר ג"כ (תהלים כג, א) מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר. וג"כ (שם ג, ב) ה' מה רבו צרי, הכתובים לפנינו. ואלו הפסוקים (בראשית מט, יח) לישועתך קויתי ה'. (שם בתרגום אונקלוס) לפורקנך סברית ה'. (תהלים לא, ו) בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת. אם אשכב לא אפחד, ושכבתי וערבה שנתי. (תהלים קל, ו) נפשי לה' משומרים לבוקר, שומרים לבוקר. (שם יז, טו) אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתיך. (דברים ד, לה) ה' הוא האלהים. ה' הוא האלהים. ה' הוא האלהים. (שם ו, ד) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. והעומד אצלו יאמר (ישעיה נד, יז), כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאם ה'. והעומד אצל החולה יאמר, אלו המזמורים ושבעים ושתים פסוקים עם התפלה הכתובים אחריהם:
148
קמ״טשיר למעלות אשא עיני וגו', סימן קכ"א.
149
ק״נמזמור לדוד ה' רועי וגו', סימן כ"ג.
150
קנ״אמזמור לדוד בברחו וגו', סימן ג'.
151
קנ״בשיר המעלות ממעמקים וגו', סימן ק"ל.
152
קנ״גויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. יושב בסתר עליון וגו', סימן צ"א.
153
קנ״דלמנצח מזמור לדוד יענך וגו', סימן כ'.
154
קנ״המזמור הבו לה' בני אלים, סימן כ"ט.
155
קנ״והללויה שירו לה' שיר חדש, סימן קמ"ט:
156
קנ״זיי' מלך תגל הארץ ישמחו איים רבים. ענן וערפל סביביו צדק ומשפט מכון כסאו. אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו. האירו ברקיו תבל ראתה ותחל הארץ. הרים כדונג נמסו מלפני ה' מלפני אדון כל הארץ. הגידו השמים צדקו וראו כל העמים כבודו. יבושו כל עובדי פסל המתהללים באלילים השתחוו לו כל אלהים. שמעה ותשמח ציון ותגלנה בנות יהודה למען משפטיך ה'. כי אתה ה' עליון על כל הארץ מאוד נעלית על כל אלהים. אוהבי ה' שנאו רע שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. שמחו צדיקים בה' והודו לזכר קדשו (תהילים צ״ז:י׳-י״ב):
157
קנ״חשבעים ושתים פסוקים
158
קנ״טיברכך ה' וישמרך (במדבר ו, כד). (שם כה) יאר ה' פניו אליך ויחנך. (שם כו) ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. (תהלים קכח, א) אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו. (שם קיט, א) אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. (ש"א כ, כב) ואם כה אומר לעלם, הנה החצים ממך והלאה לך כי שילחך ה'. (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. (דברים לא, ח) וה' הוא ההולך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך לא תירא ולא תחת. (יהושע א, ט) הלא צויתיך חזק ואמץ אל תערוך ואל תחת כי עמך ה' אלהיך בכל אשר תלך. (תהלים פד, יב) כי שמש ומגן ה' אלהים חן וכבוד יתן ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. (שם פו, ה) כי אתה ה' טוב וסלח ורב חסד לכל קוראיך. (שם לד, ז) זה עני קרא וה' שמע ומכל צרותיו הושיעו. (שם כג) פודה ה' נפש עבדיו ולא יאשמו כל החוסים בו. (נחום א, ז) טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו. (איכה ג, כה) טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו. (יואל ב, יג) חנון ורחום ה' ארך אפים ורב חסד. (תהלים קכט, ח) ולא אמרו העוברים ברכת ה' אליכם ברכנו אתכם בשם ה'. (שם פד, ח) ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון. (משלי טז, ו) בחסד ואמת יכופר עון וביראת ה' סור מרע. (תהלים ט, י) ויהי ה' משגב לדך משגב לעתות בצרה. (ישעיה כו, ח) אף אורח משפטיך ה' קוינוך לשמך ולזכרך תאות נפש. (תהלים קיח, טז) ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל. (תהלים קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים. (שם כד, ה) ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישענו. (שם י, א) למה ה' תעמוד ברחוק תעלים לעתות בצרה. (ישעיה כו, ד) בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים. (תהלים כה, ו) זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה. (שם קט, לא) כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו. (תהלים קטו, יא) יראי ה' בטחו בה' עזרם ומגנם הוא. (שמות לד, ה) וירד ה' בענן ויתייצב עמו שם ויקרא בשם ה'. (שם ו-ז) יעבור ה' על פניו ויקרא, ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה. (תהלים פד, יג) ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך. (שם לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע. (שם כ, ב) יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב. (תהלים ה, יג) כי אתה תברך צדיק ה' כצנה רצון תעטרנו. (ש"א כה, כט) ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. (ישעיה יב, א) ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני. (תהלים קלה, ו) כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ. (שם קמו, ה) אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו. (ירמיה יז, ז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. (תהלים קמה, ט) טוב ה' לכל ורחמיו על מעשיו. (ישעיה ס, א) קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח. (תהלים לז, כג) מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ. (ש"א ב, ו) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. (תהלים לז, כד) כי יפול לא יוטל כי ה' סומך ידו. (שם לד, ח) חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. (שם קטז, טו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. (ישעיה ל, יח) [ו]לכן יחכה ה' לחננכם [ו]לכן ירום לרחמכם. (דברים ד, ל) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו. (שם לא) כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם. (תהלים לז, לט) ותשועת צדיקים מה' מעוזם בעת צרה. (שם קיב, ז) משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'. (ישעיה ס, יט) לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם, ולנגה הירח לא יאיר לך, והיה לך י"י לאור עולם, ואלהיך לתפארתך. (ישעיה מא, טז) תזרם ורוח תשאם וסערה תפוץ אותם ואתה תגיל בי"י בקדוש ישראל תתהלל. (ישעיה נח, יד) אז תתענג על י"י והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי י"י דבר. (תהלים לז, ד) והתענג על י"י ויתן לך משאלות לבך. (ישעיה נ, י) מי בכם ירא י"י שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו יבטח בשם י"י וישען באלהיו. (ישעיה נח, יא) ונחך י"י תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. (ויקרא ז, יא) וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לי"י. (במדבר כח, ו) עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחוח אשה לי"י. (ישעיה לג, ו) והיה אמונת עתך חוסן ישועת חכמה ודעת יראת י"י היא אוצרו. (שם ל, כט) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולל בחליל לבוא להר י"י אל צור ישראל. (שם מד, ה) זה יאמר לי"י אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו לה' ובשם ישראל יכנה. (דברים כח, ז) יתן ה' את אויביך הקמים עליך נגפים לפניך, בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך. (משלי יח, י) מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. (במדבר י, לו) ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. (תהלים לז, ה) גול על ה' דרכיך ובטח עליו והוא יעשה. (ישעיה מ, לא) וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו. (תהלים קלג, ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. (ישעיה נח, ח) אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך. (תהלים קכא, ז) ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך. (שם ח) ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם:
159
ק״סתפלה
160
קס״ארבונו של עולם, בידך כח וגבורה לגדל ולחזק ולרפאות אנוש עד דכא עד דכדוכה של נפש, ולא יפלא ממך כל דבר. ובידך נפש כל חי, ורוח כל בשר איש. לכן מי יתן יהיה רצון מלפניך, לתת כח ותעצומות לפלוני החולי הזה, לרפאותו ולהחזיקו ולהחלימו ולהחיותו כרצון כל אוהביו וקרוביו, ויראו לפניך זכיותיו, ותשליך במצולות ים כל חטאתיו ופשעיו, ויכבשו רחמיך את כעסך. אך אם באולי נגזרה גזירה לסלקו מן העולם בעונה הזאת, כי צדיק אתה וישר משפטיך ואין להרהר. זכור רחמיך י"י לבל יתייסר במשפטים רעים, והמון מעיך אליו יהמו, ומלאך אכזרי לא ישולח בו, כי כבר הוכח במכאוב על משכבו. ויסורו ממנו מרעים וכל הרוחות רעות. הוציאה ממסגר נפשו כמשחל ביניתא מחלבא. כמות כל האדם מעבדיך הצדיקים ורוחו ונשמתו אליך תאסוף, ומלאכי שלום יצאו לקראתו. מנוחה ידריכוהו בסתר כנפיך סלה אמן. עד כאן מצאתי:
161
קס״בואם העומדים את הגוסס סיימו כל הסדר הזה ועדיין גוסס, יעסקו בדברי תורה ובענייני מצות ודברים שבקדושה, כדי שתצא נפשו בקדושה. גם החולה שנוטה למות והמדברים עמו, ראוי שידברו הכל בלשון הקודש ולא בלשון חול, כי קדושה גדולה בלשון הקודש:
162
קס״גמצאתי בספר טעמי מצות של הרב רבי מנחם הבבלי סימן פ"ד, האריך בעונש המוציא שכבת זרע לבטלה, וכתב, כשמוציא זרע לבטלה שערו אשר סביבו מתעטפים שם כחות הטומאה ומשם נבראים רוחות רעות, ואחרי מיתתו אינם מתפרדים ממנו ומלוים אותו כי הם בניו, (ואין לו צער גדול מזה), רחמנא ליצלן. ותיקונו, להקיפו עשרה טבולי יום והם יריצוהו אל הבור, עד כאן לשונו. ואשרי כל ירא חטא ומשכיל ומתבונן לאחריתוהגה"הואם בחייו מחרים בשופר עם עשרה תלמידי חכמים ששום אחד מבניו לא ילוהו, יותר טוב::
163
קס״דהא לכם העתקה מצידוק הדין ומסדר זה הקפות הנהוגות בארץ ישראל. הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. צדיק וישר הוא לבדו, זך ויחיד בפעלו. חנון ורחום וצדיק בדינו. הצור פעל, ומי יאמר לו מה תפעל, הכל למענו פעל. כי הוא מוריד שאול ויעל. הצור צדיק, ויוצר כל מעשה, וחסיד בכל אשר יעשה. שלבו בכל חפצו, ומי יאמר לו מה תעשה. הצור צדיק וישר, אין בדרכיו עול, כי הוא נקרא הצור תמים. זך פעלו וצדק אורחותיו, אין להסתר מפניו. פועל כל הצור צדק, ומשפט כל דרכיו. חסד ואמת אורחותיו, משוא פנים אין לפניו. ועלינו יהמו רחמיו, כי כלנו מעשה ידיו. הצור נפש כל חי, בידך מלאה ימינך, רחם על פליטת צאן ידך. ותאמר למלאך הרף ידך. הצור תמים יחמול ממרומים, עשה נא ברחמים כאבות על בנים מרחמים. עצור רגזך מעולי תמימים ומחתומי דמים. הבט נא במעטי עמים, כי אתה מלא רחמים. ולאבלים תן ניחומים. הצור זו היא דרך לכל העולם, האספו ועשו חסד כולם, כי אין דבר נעלם ונשמתי לחיי עולם, הצור:
164
קס״הבפרק האורג (שבת קה, ב), תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, העומד על המת בשעת יציאת נשמה, חייב לקרוע. הא למה זה דומה, לספר תורה שנשרף, עד כאן. הנה האדם הוא כמו הלוחות, וכמו שהדברות חמש כנגד חמש, כן י' אצבעותיו ה' כנגד ה', הרי הגוף האדם כמו הלוחות, והאותיות נשמות, וכשפורחות נשתברו הלוחות. ואף שברי הלוחות הושמו בארון, כן האדם יושם בארון:
165
קס״ומצות הלוית המת, ובכיה על אדם כשר, וגודל חיוב ההספד על תלמיד חכם, כל אלו הדברים ידועים ומפורסמים. וכן ניחום אבלים:
166
קס״זגמילות חסדים של הכנסת אורחים. תנן (אבות א, ה) יהי ביתך פתוח לרוחה כו'. במסכת שבת פרק מפנין (קכז, א) אמר רבי יוחנן גדול הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש. רב דימי מנהרדעא אמר, יותר מהשכמת בית המדרש. אמר רב יהודא אמר רב, גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, דכתיב (בראשית יח, ג) ויאמר י"י אם נא מצאתי חן בעיניך וגומר:
167
קס״חוכשיבואו לביתו, יקבלם בסבר פנים יפות וישים מיד לפניהם לאכול, כי אולי העני רעב ומתבייש לשאול, על כן צריך ליתן לו מיד לחמו ומימיו בפנים מאירות. ואף אם יש בלבו דבר דאגה, יסירנה בפניהם וינחמם בדברים, ובזה יהיה להם למשיב נפש. ואל יספר לפניהם תלאותיו, כי ישבר את רוחם בחשבם שבשבילם אמרם, וכמעט אין לו שכר בעמלו. ובשעת האוכל יראה עצמו כמצטער על שאינו יכול להשיג יותר, שנאמר (ישעיה נח, י) ותפק לרעב נפשך. כלומר, תצא נפשי שאין לי יותר ליתן לפניכם. וצריך לידע מהם במה היו רגילים לסעוד, שאולי היו רגילים בעדונים אם הם בני טובים, כדאיתא למטה בפ"ה בחבור שני:
168
קס״טואם ילינו עמו האורחים, ישכיבם במיטב מטותיו כפי הראוי להם, כי גדולה מנוחת עיף בהיותו שוכב בטוב. ויותר עושה לו נחת רוח המשכיבו היטיב, מן המאכילו ומשקהו:
169
ק״עובצאתו, ילוה אותם ויתן להם פת צידה לדרך, כי על פת לחם יפשע גבר (משלי כח, כא), על אשר לא נתן יהונתן לדוד פת בהפרדו ממנו, נתגלגל הדבר ונהרגו כהני נוב. ומי שאינו מלוהו ולא נתן לו צידה לדרך, כאלו שופך דמים, שנאמר (דברים כא, ז) ידינו לא שפכה את הדם, (סוטה מו, ב):
170
קע״אושכר גדול למשמש לאורחים ע"י עצמו, כמו שמצינו באברהם במה שעשה למלאכים אפילו שנדמו לו כערביים. כדגרסינן במציעא פרק השוכר את הפועלים (פו, ב), אמר רב יהודה אמר רב, כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכים בעצמו, עשה הקב"ה לבניו בעצמו. וכל מה שעשה להם ע"י שליח, עשה הקב"ה לבניו ע"י שליח. (בראשית יח, ז) ואל הבקר רץ אברהם, (במדבר יא, לא) ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים. (בראשית יח, ח) ויקח חמאה וחלב. (שמות טז, ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. (בראשית יח, ח) והוא עומד עליהם וגומר. (שמות יז, ו) הנני עומד לפניך על הצור. (בראשית יח, טז) ואברהם הולך עמם לשלחם. (שמות יג, כא) וי"י הולך לפניהם יומם:
171
קע״בוכתב רבינו בחיי בספר שלחן ארבע שער א' וזה לשונו, והנה באזנינו שמענו ורבים ספרו לי בגדולים שבספרד והפרנסים בעלי אכסניאות, שנהגו מנהג נכבד מאוד ונתפשט ביניהם מימים קדמונים, שהשלחן שלהם שהאכילו עליו את העניים, בלכתם לבית עולמם שעושין ממנו ארון ולוחות שנקברים בהם, וכל זה לעורר ולקבוע בלבבות כי האדם אילו יגיע שיאו לעב ויעלו עשרו לעושר המלך שלמה, לא ישא בידו מאומה מעמלו שיעמול תחת השמש, כי אם הטוב שעושה והצדקה שהוא מרחם את העניים, כמו שאמר (ישעיה נח, ח) והלך לפניך צדקך, עד כאן לשונו. וכן כתב בפרשת תרומה:
172
קע״גוזה לשון אבא מורי ז"ל ה"ה בצוואת יש נוחלין, והכניסו אורחים בבתיכם, רצה לומר עשירים, דכל היכא דנזכר מצות הכנסת אורחים רצה לומר דווקא הכנסת עשירים ומוכבדים כשנתאכסנו אצלו שאז יקרבם בסבר פנים יפות לנהוג בהם כבוד ולהכין תפנוקים בשבילם, (דכל ההולך בדרך, עני הוא באותו שעה כמו שאמרו חכמי משנה ז"ל במסכת פאה (ה, ד)). וראייה מאברהם אבינו ע"ה, שסבר שהמלאכים היו אורחים והרבה לשחוט בשבילם ג' שורים להאכילם ג' לשונות בחרדל. אבל הכנסת עניים ממש, בכלל צדקה הוא, עד כאן. וכן הוא בילקוט מהרי"ל:
173
קע״דוהכנסת אורחים הוא בכלל גמילות חסדים השייך בין לעניים ובין לעשירים (סוכה מט, ב). והכנסת אורחים של עניים תרתי הוא עביד, צדקה, וגמילות חסד. כתיב (ישעיה נח, ז) הלא פרוס לרעב לחמיך, כולל שני עניינים, האחד שיפרוס לו מפה על השלחן שיהיה דרך כבוד. עוד רצה לומר, שצריך בעל בית לחתוך חתיכות לחם לפני אורח כדי שלא יבוש ולא יכלם. וכן הוא בזוהר (ח"ב קצח, א):
174
קע״הבמסכת סוכה פרק לולב וערבה (מט, ב) א"ר אלעזר גדולה גמילות חסדים יותר מהצדקה, שנאמר (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה וגו'. אדם זורע, ספק אוכל ספק אינו אוכל. אבל קוצר, ודאי אוכל. וא"ר אליעזר, אין הצדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסדים שבה, שנאמר (שם) קצרו לפי חסד. תנו רבנן, בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה. שהצדקה בממונו, וגמילות חסדים בין בגופו בין בממונו. וצדקה לעניים, גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים. צדקה לחיים, גמילות חסדים בין לחיים בין למתים. ואמרינן נמי התם, אמר רבי חנינא בר פפא, כל אדם שיש עליו חסד, בידוע שהוא ירא שמים, שנאמר (תהלים קג, יז) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, עד כאן:
175
קע״וכתב הרמב"ם במורה נבוכים בפרק נ"ג מהחלק הג', וידוע שגמילות חסדים הטובה כולל שני עניינים, האחד מהם, לגמול הטוב למי שאין לו חק עליו כלל. והשני, להטיב למי שהוא ראוי לטובה יותר ממה שהוא ראוי. ורוב שימוש ספרי הנבואה במלת חסד הוא בהטבה למי שאין לו חק עליו כלל, ועל זה כל טובה שתגיע מאתו יתברך תקרא חסד. אמר (ישעיה סג, ז) חסדי ה' אזכיר, ובעבור זה המציאות כלו, רצה לומר המציאות הש"י אותו הוא חסד. אמר (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה, ענינו בנין עולם חסד הוא. ואמר יתברך בספור מדותיו (שמות לד, ו) ורב חסד:
176
קע״זומלת צדקה היא נגזרת מצדק, והוא היושר. והיושר הוא שהגיע מכל בעל חק לחקו, ולתת לכל הנמצא מן הנמצאים כפי הראוי לו, ועל זה הדרך מה שאדם נותן מממונו לעני הדחוק בפרנסתו שמחוייב עליו נקרא צדקה. אבל מה שאדם נותן מממונו יותר מהראוי לו, וגם למי שאינו עני כל כך אלא שאינו יכול עתה להתפרנס משלו, וגם מה שאדם מסייע מגופו לחבירו וגם לעשיר ולחולה ולחתן ולמת או לכל מי שאינו מחוייב בעשייתו, נקרא חסד, לפי שהיא צדקה הנעשית במדת חסד בלי שום חיוב, ועל צדקה כזאת שהיא גמילות חסדים אמר (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, עד כאן:
177
קע״חאמר החכם, עשה חסד עם הראוי לו, ועם מי שאינו ראוי לו. כי אם היה ראוי לו, תשיבהו במקומו. ואם אין ראוי לו, תהיה אתה ראוי לו, עד כאן לשונו:
178
קע״טחסד אל כל היום (תהלים נב, ג), ראוי לאדם שכל ימי חייו יראה שלא יהיה שום יום שלא יעשה בו גמילות חסדים או בגופו או בממונו. גרסינן במסכת כלה פרק כיצד מרקדין (פ"י), דרש רבא, כל מי שיש בו ג' מדות הללו, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, רחמן, ביישן, וגומל חסדים. בשלמא גומל חסדים, דכתיב (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב גו'. ביישן נמי כדדריש רבא, דדריש רבא (בראשית יב, יא) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, ולא עד עכשיו כו', אלא רחמן, הא אברהם לא רחים על בריה, היינו רבותיה דאברהם להודיעך חבתו בהב"ה. ודורשי רשומות נתנו סימן, (תהלים קיז, ב) כי גבר עלינו חסדו, גבר ראשי תיבות גומלי חסדים ביישנים רחמנים:
179
ק״פנשלם פרק נר מצוה
180
קפ״אאמר המגיה, הנה מצאתי בפירוש הסידור שלו שעשה אדוני אבי ז"ל, הש"י יזכני להדפיס גם הסידור, ומצאתי כתוב קודם הצור תמים, וראיתי להעתיק גם הנה:
181
קפ״בתנן (אדר"נ טו, ד) רבי אליעזר אומר, שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו, וכי יודע באיזה יום ימות. אמר להם כל שכן ישוב בכל יום ויום, כי אינו יודע באיזה יום ימות. ויחשוב אדם תמיד כי חייו ובריאתו הכל ביד הש"י, וברגע אחד כמימרא ישתנה, כי הוא הוה נפסד, על כן תהיה עת המיתה תמיד לזכרון לו, ויחשוב כאלו הוא שוכב ונוטה למות:
182
קפ״גואיתא בפרק במה מדליקין (שבת לב, א) תנו רבנן, מי שחלה ונטה למות, אומרים לו התודה, שכן כל המומתים מתודין כו'. ותנן בפרק נגמר הדין (סנהדרין מג, ב) שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא, שכן מצינו בעכן כו'. וכתב הבית יוסף בטור יורה דעה סימן של"ח, וכתב הרמב"ן, בספרי (נשא פיסקא ב) ר' נתן אומר, (במדבר ה, ו-ז) ואשמה הנפש ההיא, והתודו, זה בנה אב לכל המתים שיטענו וידוי, וכל המרבה להתודות הרי זה משובח, והא לך נוסח בקצרה:
183
קפ״דלשם יחוד הקב"ה ושכינתיה ע"י ההוא טמיר ונעלם:
184
קפ״המודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, אלהי אברהם, אלהי יצחק, ואלהי יעקב, שרפואתי בידך ומיתתי בידך, יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלימה. ואם הגיע עת פקודתי למות, אתה צדיק על כל הבא עלי, כי אמת עשית ואני הרשעתי. הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. אליך ה' נפשי אשא. ויהי רצון מלפניך שתהא מיתתי כפרה על כל חטאים ועונות ופשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך במחשבה בדיבור במעשה, בשוגג במזיד באונס וברצון, מיום היותי הן בגלגול זה הן בגלגולים אחרים עד העת ורגע הזאת, על כולם אלוה סליחות, סלח לי מחל לי כפר לי, ותן חלקי בגן עדן וזכני לעולם הבא הצפון לצדיקים, ותודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח.
185
קפ״ושמע ישראל ידוד אלהינו ידוד אחד. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
186
קפ״זה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד.
187
קפ״חה' הוא האלהים. ה' הוא האלהים. הוא אלהינו אין עוד אמת מלכנו אפס זולתו ככתוב בתורתו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. מיוחד באהיה אשר אהיה, הוא היה והוא הוה והוא יהיה, הוא ממית ומחיה, לפניו לא נוצר אל, ואחריו לא יהיה.
188
קפ״טאנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה אב"ג ית"ץ
189
ק״צקבל רנת עמך שגבנו טהרנו נורא קר"ע שט"ן
190
קצ״אנא גבור דורשי יחודך כבבת שמרם נג"ד יכ"ש
191
קצ״בברכם טהרם רחמי צדקתך תמיד גמלם בט"ר צת"ג
192
קצ״גחסין קדוש ברוב טובך נהל עדתך חק"ב טנ"ע
193
קצ״דיחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך יג"ל פז"ק
194
קצ״השועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות שק"ו צי"ת
195
קצ״וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד
196
קצ״זבידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת:
197
קצ״חיהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתקבל נשמתי בשמחה כאשר תקחנה ממני ויום לכתי לפניך, רצה נא הליכתי, ושלח מלאכי רחמים ויצאו נא לעומתי ושלום בואך יאמרו בקול אחד, בביאתי יביאוני לגן עדן ושם תהיה ישיבתי ואתעדן בזיו אורך, ושים כבוד מנוחתי ואור הגנוז לפניך יהי סתרי וסוכתי, ותחת צל כנפיך תנה לי את מחיצתי, שמע תחינתי חיש נא ישועתי, אל תעלם אזנך לרווחתי ולשועתי, כי אתה אל ישועתי אשר בך הבטחתי. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ידו"ד צורי וגואלי:
198
קצ״טפירוש הוידוי, מה טוב לאדם לעולם שכולו טוב כמשקבל בשמחה יסורי המיתה למען שמו באהבה כנזכר בזוהר, על כן יצדיק עליו את הדין, צדיק כו' תמים כו', ואז יתלהב בלבו קבלת המיתה בשמחה ובטוב לבב. ובאמרו אליך ה' נפשי אשא, יהרהר בראשי תיבות של אש"א שהוא "ארבעים "שתים "אותיות, רומז לשם של מ"ב, שבשם זה נשמתו נשמר מן הקליפות האוחזות בה ותשוב אל האלהים אשר נתנה, כמו שאפרש אח"כ:
199
ר׳ומצאתי במגילת סתרים של מקובל גדול, כתוב שם וזה לשונו, ומהחכם הזקן ונשוא פנים כבוד המקובל האלהי ר' יהושע משער"י המכונה שאלוי"ש שמעתי, שקיבל מרבו, ורבו מרבו, כי האדם בעת שמוצאין נשמתו השטן עומד על ימינו לשטנו ואומר לו כפור בה' אלהי ישראל, והנשמה ממאנת. ואפשר ח"ו שיבוא לידי הודאה, מאי תקנתיה להנצל ממנו, יכוין בי"ג עיקרים. ואם הוא אינו בשכלו, או שאינו יודעם על פה, יקראום לפניו בנו או אחיו, או אוהביו יקראום לפניו, והוא יודה בהם וטוב לו ותתענג בדשן נפשו, כי שם צְמַרְכָד היוצא מסוף פסוקי פרשה ראשונה של בראשית עד יום אחד, העולה כמנין דשן, הוא יקבל נשמתו ויוליכוהו בלי שום צער לאותו מקום ששמו דשן, מה טוב ומה נעים חלקו וגורלו, עד כאן לשונו. על כן סידרתי לאחר הוידוי שיהיה מורגל בייחוד שמו יתברך ובכוונה הלב:
200
ר״אובאומרו ידו"ד הוא האלהים, יכוין כי מדת הדין ומדת הרחמים מיוחד, שכן ידו"ד עולה כ"ו, וכשתמלא כ"ף ו"ו אז אותיות ראשונות עולות כ"ו כמנין ידו"ד, ואותיות שניות פ"ו כמנין אלהים. ובאומרו שנית, יכוין כי תמצא היחוד בדרך אחר שם ידו"ד במלואו כזה, יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה מ"ה, תכתוב מ"ה במילואו כזה, מ"ם ה"א, עולה פ"ו, וכמנין אלהים. הרי ידו"ד הוא האלהים:
201
ר״בובתיבת השם, יהרהר מה שנזכר בזוהר פרשת האזינו בפסוק (דברים לב, ד) הצור תמים וגו' צדיק וישר הוא, והוזכרו י' ספירות בזה הפסוק, ותיבת הוא כללא דכולא. וביחוד אהי"ה אשר אהי"ה, יכוין ב' פעמים אהי"ה עולה מ"ב, כמנין שם של מ"ב. וענין הזכרת שם של מ"ב, מבואר בספר הפרדס סוף פי"ג משער השמות, שם של מ"ב בכל שם יש בו ששה אותיות נגד שש כנפים שיש לשרפים ועל זה נאמר (ישעיה ו, ב) שש כנפים לאחד שש כנפים לאחד, ושם זה טוב להזכירו בלילה קודם שינתו, וכן האדם סמוך לפטירתו, כי ע"י כנפים אלה, (שם) בשתים יכסה כו', ובשתים יעופף הנשמה למעלה ותזכה להנצל ממלאכי חבלה ומכל מזיקין ותזכה לחיי עולם הבא, עד כאן:
202
ר״גושמענו מתלמידי החכם האלהי המקובל דמטמרין מתגליין ליה כבוד ר' משה קורדוורו ז"ל, כי ציום רבם שיהיו מוכנים ומזומנים אצלו בעת פטירתו, ובצאת הנשמה מהגוף יאמרו אנא בכח גדולת ימינך כו' ולכוין בכל השמות היוצאות ממנו, ובפרט קרע שטן שיקרע כח השטן שלא יצערהו ויבעתהו בעת הוצאת הנשמה, וכל זמן שלא יצאת עדיין הנשמה יחזרו חוזר חלילה כנזכר וכוונת השמות. והנה מצאתי רמז בפסוק (דברים ד, ד) *ואתם *הדבקים *בה' *אלהיכם *חיים *כלכם *היום הרומז לחיים הנצחיים, ראשי תיבות של אתם הדבקים בה' כו' עולה מ"ב:
203
ר״דובאמרו בידך אפקיד רוחי, יכוין בראשי תיבות בא"ר, הוא סוד באר מים חיים שלמעלה, שכן אלו השמות הכוללים עולים באר דהיינו אהי"ה ידו"ד אדנ"י יאהדונה"י *פדית *אותי *ידו"ד ראשי תיבות פא"י, והוא שם משמות ע"ב ועולה יאהדונה"י:
204