שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת ראש השנה, דרך חייםShenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Rosh HaShanah, Derekh Chayim

א׳בראש השנה אף על פי שנאמר עליו (נחמיה ח, י) כי קדוש היום לאדונינו אל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם, מכל מקום יראת ה' תהיה על פניך תמיד ויהי' ירא וחרד מאימת הדין. וכך כתוב באגודה וזה לשונו, אמנם האוכלים בראש השנה לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקילו ראשם ותהי יראת ה' על פניהם. ושמעתי שהגאון מהרש"ל ז"ל לא אכל דגים בראש השנה, כי הדגים היו המאכל החביב עליו, על כן היה משבר תאוותו כדי להמשיך עליו המורא והקדושה:

ב׳לשון מהר"ר הירץ בסידור קבלה שלו, (ר"ה טז, א) אמר ר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידתו של יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם את עצמיכם, עד כאן. בודאי עקידה זו מראה לנו עקידת היצר הרע ידים ורגלים ועיניו ולבו לשמים עולה תמימה כאלו נתבטלו כל הרגשותיו, ולא יהיה שום מחשבת פסול בלבו הן בינו ובין קונו או בינו ובין חבירו. לא התוקע לבד, כל השומע יצחק לי יכוין עצמו כאלו עקוד ידיו ורגליו אסורות ויתחרט במעשי ידיו, הן בגזל הן בשליחות יד שיש בו חסרון יד התורה, הן ברגל אשר לו הלך בעצת רשעים. ויהיו לבו ועיניו נשואות לשמים על שני סרסורי עבירה להשיב בתשובה כל מה שבלבו על רחימיה על אויביו ועל שונאיו, ועל מה שראו עיניו ושלטו ברעה את הכל עשה יפה בעתו בקול שופר להריע על עצמו בהתעוררות רב, עד כאן לשונו:

ג׳ולעיל מיניה כתב ג"כ, שום שנאה לא יזכר ולא יפקד. ובשעה הזאת צריכה להיותינו בני יעקב איש תם, ולא כעשו עברתו שמורה נצח, פן ח"ו שרו של עשו יכול וינצח. על כן ישוב מעבירות שבינו ובין קונו, ומעבירות שבינו לחבירו, ויפייסנו. ואם חבירו חטא לו, ימחול לו בלב שלם, וכל זה קודם התחלת התקיעות:

ד׳וראיתי לאבי מורי זלה"ה בספר עמק הברכה, עניני התעוררות גדול הצריכות לבעלי תשובה שידעום, וסמכינהו אדיני שופר. הנני אעתיק את כל דבריו עם ההגהות שלי, ללמד מזה כמה הלכות תשובה התעוררות. (דף פ"ז ע"א ומסיים דף צ"ח ע"ב):

ה׳ואלו הן דיני השופר השייכים לכוונתינו:

ו׳א שופר של ראש השנה מצותו בשל איל וכפוף. ובדיעבד יוצא בשאר מינין ובפשוט, חוץ משל פרה שפסול בכל גוונא. וכן קרני רוב החיות שהם עצם אחד ואין להם מבפנים זכרות פסולים:

ז׳ב כל הקולות כשרים בשופר וכו':

ח׳ג אם ניקב וסתמו שלא במינו, אע"פ שאינו מעכב את התקיעה לאחר סתימה שחזר קולו לכמות שהיה בתחילה, פסול. ואם סתמו במינו וכו' כשר:

ט׳ד נסדק לארכו, פסול. יש אומרים אפילו בכל שהוא פסול:

י׳ה נסדק לרחבו במיעוטו, כשר וכו':

י״או דבק שברי שופרות זה עם זה ועשה מהן שופר אחד, פסול:

י״בז הפכו ותקע בו, לא יצא. בין הופכו כדרך שהופכין החלוק שהחזיר פנימי לחיצון והחיצון לפנימי, בין שהניחו כמו שהיה אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב:

י״גח היה ארוך וקצרו, אם נשאר בו שיעור תקיעה כשר:

י״דט צפהו זהב במקום הנחת פה, פסול:

ט״וי המציירים בשופר צורות במיני צבעונים כדי לנאותו, לא יפה הם עושים:

ט״זיא שיעור שופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן:

י״זאלו הן מן ההלכות, רצוני לומר הלכות שופר אשר ראיתי לזכור הנה אחת לאחת למצוא חשבון אחד עשר, ומתוכן נלמוד אחד עשר כללי דרכי תשובה שידבק בהם בעלי התשובה, כי כל אחד מהדינים הנזכרים רומז על כלל דרך אחד של תשובה, כאשר אבאר בס"ד עריבים על שומעיהם אוזן שומעת תוכחת מוסר הלא המה (רצוני לומר אלו הי"א כללי דרכי תשובה היוצאים מאלו הי"א דינים כדלקמן בפנים) יהיו מונחים כדמות יתידות ועמודים סוגים עליונים אשר אליהם יסמכו כל שאר פרטי התשובה, כי פרטיהן ודאי עצמו מספר לא יכילם ספר, כי אין מספר:

י״חוקודם שאבאר היאך יצאו מאלו הדינים הנזכרים כללי דרכי תשובה, נקדים הצעות ומהנה יעויין האמת ואמונה:

י״טראשונה יש לדעת, שיש חילוף מדריגות בין החכמים והצדיקים בעולם הבא. וראיה ממה שאמרו רז"ל (פרק ר"ע (עי' שבת קנב, א)) נגד זקנים כבוד, מלמד שכל אחד ואחד נותנים לו מדור לפי כבודו. דיקא נמי, דתנן (סנהדרין פ"י מ"א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, משמע חלק לכל אחד ואחד לפי כבודו, עד כאן. ואמרו עוד רז"ל בפרק השואל כי הולך אדם אל בית עולמו (קהלת יב, ה) אר"י מלמד שכל צדיק וצדיק עושים לו מדור לפי כבודו. משל למלך בשר ודם שנכנס הוא ועבדיו לעיר, כשהם נכנסים כולם בשער אחד נכנסים. כשהם לנים כל אחד ואחד נותנים לו מדור לפי כבודו, עד כאן. וכן במה שאמרו רז"ל (בפרק קמא דב"ב (י, ב)) הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן וכו'. וממה שאמרו ז"ל ריש פרק אין עומדין (ברכות לד, ב) במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד, (כלומר מעלתו גדולה ממעלת הצדיק), למדנו גם כן שיש לכל אחד מעלה אצל הבורא יתברך זה למעלה מזה בעולם הבא, על דרך משל מדריגות האבות בפני עצמו, ומדריגות משה בפני עצמו, ומדרגת אהרן בפני עצמו, ושאר כל אדם כל אחד ואחד נותנים לו מדריגה לפי כבודו:

כ׳שניה יש לדעת, כי כמו שמדריגת חסיד בעולם הבא היא יותר גדולה ויותר גבוה ממדריגת צדיק בעולם הבא, כך מדריגת הבעל תשובה אחד. וזה נלמוד ממה שאמרו רז"ל (במס' יומא בפרק יום הכפורים (פו, א) ר' חמא בר חנינא רמי, כתיב (ירמיה ג, יד) שובו בנים שובבים, דמעיקרא שובבים אתם (פירש רש"י, כשתעשו תשובה מעלה אני עליכם כאלו תחלת חטא ע"י שטות ונערות). וכתיב (עי' הושע יד, ה) ארפא משובותיכם, (משמע מכאן ואילך כבעל מום שנתרפא שמקצת שמו עליו). כאן מאהבה, (השב מאהבה נעקר עונו מתחלה). כאן מיראה, (ארפא). אמר רבי יודא בר אמי, רמי כתיב שובו בנים וגו', (אלמא בעלי תשובה קרוים בנים), וכתיב (ירמיה ג, יד) כי אנכי בעלתי בכם, (אלמא עבדים מקרי). לא קשיא, כאן מאהבה ומיראה (קרויין בנים שובבים), כאן ע"י יסורין (שלא שבו עד שנתייסר ביסורין קרוין עבדים). עוד שם, אמר ריש לקיש, גדולה תשובה שזדונות נעשה להם כשגגות, שנאמר (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך, עון מזיד הוא, וקרי ליה מכשול, (פירש רש"י, עונך יחשוב כמכשול שהוא שגגה). איני והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות להם כזכיות, שנאמר (יחזקאל לג, יט) ובשוב רשע מרשעתו וגו'. לא קשיא, כאן מאהבה כאן מיראה, עד כאן. הרי לך בהדיא שיש חלוקי מעלות בין בעלי תשובה עצמן כמו שאמרו כאן מאהבה כאן מיראה, ובודאי השב מאהבה מדרגתו גדולה בעולם הבא מהשב מיראה. והוא הדין אם שניהם שבים מיראה, או שניהם שבים מאהבה. נמצא גם כן שמעלת אחד גדולה בעולם הבא ממעלת חבירו, והוא שאחד מהם שב מעצמו, והשני לא שב כי אם על ידי יסורים כנזכר כאן בגמ'. ואפילו שניהן שבין מעצמן או שניהם שבים ע"י יסורין, רק שהאחד שב תכף שעשה החטא, או לא שב מיד אחר החטא רק ששב הוא בעודו באבו, רצה לומר בבחרותו. והשני התמהמה עד זקנתו כשתשש כחו, נמצא גם כן שמעלת האחד גדולה בעולם הבא ממעלת חבירו, כמו שיתבאר זה לקמן בסמוך בהצעה ג':

כ״אשלישית יש לדעת, מה שכתב בעל מנורת המאור מ"א נר ה' חלק א' פ' ב' זה לשונו, כל זמן שיתחרט אדם מחטאיו ויעשה תשובה שלימה, תשובתו נרצית לפני הקב"ה, ובלבד שיפטר מן העולם הזה בתשובה שלימה. אבל היא על שבעה מעלות זו גדולה מזו. המעולה והטובה שבכולם היא התשובה הנעשית תכף למשובה, והיא מקובלת מיד. ועל תשובה כזאת אמר ר' אבהו בפרק חלק (סנהדרין צט, א) ובפרק אין עומדין (ברכות לד, ב), במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד וכו', עד וזאת היא התשובה הגדולה שבכל אלו הז' מעלות, לפי שלא נתעכב בחטא. המעלה הב' מי שהוטבע בחטא ימים רבים או שנים, אבל שב בימי בחרותו בעודנו בתוקפו ובגבורתו, ונתחרט מאותו הדרך וכבש את יצרו ועשה תשובה שלימה, עליו נאמר (קהלת יב, א) וזכור את בוראיך בימי בחורותיך וגו', רצה לומר בעוד שאתה בתקפך ורשאי לעשותה עבירה כבראשונה ואינו עוזבה בסבת מונע אלא ביראת חטא. ועל דא אמרו (יומא פו, ב) היכי דמי בעל תשובה, כגון שבא עבירה לידו ופירש ממנה. מחוי רב יודא, באותו פרק, ובאותו אשה, ובאותו מקום. רצה לומר שהבחרות והאשה עומדים ואין דבר מונע. המעלה השלישית שעדיין הוא בימי בחרותו אבל אינה מזומנת לפניו העבירה כבראשונה, או הוא בוש מבני אדם לרדוף אחר יצרו כבתחילה, וסר מדרך זה מעט מעט, גם זה תשובתו מקובלת אע"פ שנזדמן לו מונע, כיון שהוא עדיין בבחרותו. עליו נאמר (זכריה ט, ז) והסירותי דמיו מפיו ושקוציו מבין שיניו. וגם עליו נאמר (תהלים קיב, א) אשרי איש ירא את ה', ודרשו עליו בפ"ק דעבודה זרה (יט, א), אשרי איש ולא אשה. אמר רב עמרם אמר רב, אשרי שעשה תשובה כשהוא איש וכו'. עד המעלה הרביעית השב מאימת צרה או מאימת מוכיחין או מאימת גזירה, כמו שמצינו באנשי ננוה וכו'. עד המעלה החמישית המתחרט מחטאיו אחר שבאו צרות רבות עליו ושב בתשובה וכו', הקב"ה ברוב חסדיו על ברואיו מקבל אותה, כדכתיב (דברים ד, ל) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלקיך וכו'. עד המעלה השישית היא בימי זקנתו שאינו יכול ללכת בדרכי העבירות מפני חלישותו, ואעפ"כ אם נתחרט על מה שעשה בבחרותו ושב בתשובה שלימה בכל לבו, תשובתו מקובלת. ועל זה נאמר (תהלים צ, ג) תשב אנוש עד דכא, רצה לומר עד הזמן שאדם נדכא ונחלש, אעפ"כ הוא אומר (שם) שובו בני אדם. ועל דא גרסינן בסוף פ"ק דקדושין (מ, ב) ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו רשעתו, שנאמר (יחזקאל לג, יב) ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעתו וכו'. המעלה השביעית היא הפחותה שבכולן, מי שלא נתחרט כל ימיו ועמד בפשעו אשר בו מת בראותו כי קרוב עתו למות, ועל דא גרסינן באבות (ב, י) שוב יום אחד לפני מיתתך וכו':

כ״בעד אמרו ואעפ"י שהתשובות האלו הם חלוקות, מקובלות הם לכל אחד ואחד כפי מעלתו בקדימה ואיחור. אבל העומד ברשעו אפילו ביום המיתה ונפטר בלא תשובה, זהו אפיקורס גמור ואינו מאמין ביום הדין, ומשחית גופו ונפשו להכעיס ונדון בגיהנם לדורי דורות. ועל כן הזהיר שלמה בחכמתו ואמר (קהלת ט, י) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה. רצה לומר כל אשר תמצא לעשות בעולם הזה עשה, כלומר שתשוב בתשובה בכל זמן שתוכל להקדים יותר. והטוב שבהם כשתעמוד בכחך, כי אחר שיפטר אין תשובה ותקנה בשאול אם לא עשאה בחייו, כמו שנאמר (תהלים ו, ו) בשאול מי יודה לך. וכתיב (שם פח, ו) במתים חפשי. ולזה רמזו במסכת אבות (ד, טז) התקן עצמך בפרוזדור וכו', עד כאן לשונו לעניינינו, וקצרנו לשונו המצטרך אל כוונתינו, ודלגנו הבלתי מוכרח:

כ״גוזה מבואר ג"כ במה שכתב הסמ"ג במצות עשה בהלכות תשובה סימן ט"ז זה לשונו, אע"פ שהשב בזקנתו או בחליו שאי אפשר לו לעשות מה שהוא עשה כבר בילדותו שאינה תשובה מעולה, מכל מקום מועלת לו ונקרא בעל תשובה. ואפילו עבר כל ימי חייו ועשה תשובה ביום מיתתו, תשובתו תשובה, שנאמר (קהלת יב, ב) עד אשר לא תחשך השמש, שהוא יום המיתה. ואומר (תהלים צ, ג) תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. ומה היא תשובת חולה, שיגמור בפיו ובלבו לשוב מחטאו ולא ישוב לזה החטא עוד לעולם, וכן היא במיימוני בהל' תשובה פ"ב (ב), עיין שם:

כ״דוקרוב לזה כתוב ג"כ בתשובת רבינו יונה שער א' וזה לשונו, והנה מדריגות רבות לתשובה, ולפי המדריגות יתקרב אדם אל הש"י. ואמנם לכל תשובה תמצא סליחה, אך לא תטהר הנפש טוהר שלם להיות העונות כלא היו אלא אחר שיטהר האדם אל לבו כענין הבגד הצריך כבוס, כי המעט מן הכבוס יועיל בו להעביר הגיעול ממנו, אך לפי רוב הכבוס יתלבן. וכן כתיב (תהלים נא, ד) הרב כבסני מעוני כו'. והכבוס מן העון כפי אשר תכבס את לבו וכו', עד אמרו רז"ל (ע"ז יט, א) אשרי איש (תהלים קיב, א) וכו'. רצו לומר, כי תשובת האדם המעולה בימי בחרותו בעוד כחו עליו ויתגבר על יצרו. אכן כל תשובה מועלת, כמ"ש (תהלים צ, ג) תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם, ואמרו רז"ל (רו"ר ו, ד) עד דכדוכא של נפש, עד כאן לשונו:

כ״הרביעית יש לדעת, כי ההכנעה היא מעיקרי התשובה, ובהכנעה יתקרב אדם אל הש"י, שנאמר (ישעיה סו, ב) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח. ולפי שעיקר גדר התשובה היא בהכנעה, על כן צותה התורה במצורע (ויקרא יד, ד) ולקח עץ ארז ושני תועלת ואזוב, שישפיל מגאותו כמו שפירש רש"י בתחלת פרשת מצורע, עיין שם:

כ״ווכתב המיימוני בהלכות תשובה פ"ב והביאו התניא בסימן ע"ב זה לשונו, הבעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר. אם חרפו אותם הכסילים במעשיהם הראשונים ואומרים לו אתמול היית עושה כך וכך, לא ירגיש להם, אלא שומעים חרפתם ואינם משיבים ושמחים ויודעים שזה זכות להם וכו', עד ההכנעה והשפלות נאה לבעלי תשובה, לפי שהחטא בא בסיבת גבהות הלב כמו שכתוב (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת וכו', וצריך הבעל תשובה שישפיל קומתו ואת רום עיניו וילך שחוח, עד כאן לשונו:

כ״זחמישית יש לדעת, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, אפי' עשה כל עבירות שבעולם יש להם תשובה, שהרי אפי' מנשה שהעמיד צלם בהיכל ועשה כל עבירות שבעולם, כשעשה תשובה קבלו הקב"ה. וירבעם בן נבט שחטא והחטיא את הרבים, אם היה רוצה לשוב הי' הקב"ה מקבלו, כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קב, א) שתפשו הקב"ה בבגדיו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן וכו':

כ״חואמרו חז"ל בהדיא (מדרש משלי ו, יג), שובה ישראל עד ה' אלקיך (הושע יד, ב), אפילו היה כופר בעיקר. ותניא בפ"ק דראש השנה (טז, ב - יז, א) בית שמאי אומרים ג' כיתות ליום הדין כו', עד פושעי ישראל בגופן יורדין בגיהנם ונידונין בה י"ב חודש. לאחר י"ב חודש, גופן כלה ונשמתן נשרפת וכו'. עד אבל המינים והמסורות וכו' יורדין לגיהנם ונידונין לדורי דורות, גיהנם כלה והם אינן כלים, עד כאן לשון הברייתא. וכתבו התוספות על זה (ד"ה קרקפתא) וכל הני דשמעתין בדלא עשו תשובה. וכן פירשו התוספות בבא מציעא בפרק הזהב (נח, ב) בדבור המתחיל חוץ מג' שיורדין ואינן עולים זה לשונם, וכולהו כשלא עשו תשובה, דתשובה מועלת לכל דבר. ואיכא למ"ד דבעלי תשובה גדולים מאותן שהיו צדיקים מעולם, עד כאן לשון התוספות במקום הנזכר:

כ״טוכתב המיימוני בספר המדע בהלכות תשובה פ"ג והביאו התניא בסימן ע"ב זה לשונו, ואלו שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתין ונאבדין ונדונים על גודל רשעם לעד ולעולמי עולמים, המינין והאפיקורסים והכופרים בתחיית המתים והכופרים בתורה וכו', וחשב שם עוד הרבה שאין להם חלק לעולם הבא. וכתב לבסוף זה לשונו, במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לעולם הבא, כשמת בלא תשובה. אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה, הרי זה מבני עולם הבא, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. ואפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב, יש לו חלק לעולם הבא וכו', האריך עוד בזה ולקצר אני צריך:

ל׳וכבר ידוע שבני עלי חטאו בבזיון קדשים (כדאיתא בפ' במה מדליקין (צ"ל במה בהמה, דף נה, ב)), והוא אחד מהדברים שאמרו עליהם חז"ל (אבות ג, יא) אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא. דרשו רז"ל (במסכת יבמות (קה, א) ופרק קמא דר"ה (יח, א)) על פסוק (עי' ש"א ג, יד) אם יכופר עון בית עלי בזבח ומנחה וגו', בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בדבי תורה ובגמילות חסדים. הא קמן שהתשובה מועלת על כל דבר פשע ועל כל חטא ורשע:

ל״אוהא דאמרינן במס' חגיגה (פ' אין דורשין (טו, א)) דיצאה בת קול ואמרה (ירמיה ג, יד) שובו בנים שובבים חוץ מאחר כו', תשובתו בצדו, שידע את כבודו ומכוין למרוד בו. ואם תאמר, והלא מנשה משומד להכעיס היה ואפילו כשעשה תשובה קבלו הקב"ה כדאמרינן בפרקי רבי אליעזר (מב), ר' יהושע אומר, תדע לך כח התשובה, בא וראה ממנשה בן חזקיה שעשה כל תועבות רעות שבעולם והרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו וכו', עד ובאו שרי גדודי אשור והורידו אותו בבלה וכו', ושם קרא לכל אלהים אחרים שזבח להם ואין אחד מהם קורא אותו ולא עונה אותו ומצילו. אמר, אקרא לאלהי אבותי בכל לבי, אולי יעשה ה' לי ככל נפלאותיו. וכשקרא לאלקי אבותיו ונעתר לו ושמע תפלתו, שנאמר (דה"ב לג, יג) ויתפלל אליו ויעתר לו וכו'. עד באותה שעה עמדו מלאכי השרת וסתמו כל החלונות של מעלה, ואמרו לפניו, רבש"ע אדם שהעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה וכו'. אמר להם, אם איני מקבלו בתשובה הריני נועל דלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה הקב"ה, חתר לו חתירה מתחת כסא כבודו ממקום שאין מלאך יכול לשלוט, הדא הוא דכתיב ויתפלל אליו ויעתר וישמע תפלתו ותחנתו. א"ר לוי, בערביי' צווחין לחתירה עתירה, עד כאן לשונו. ויש לתרץ, דמשומד להכעיס דאחר ומשומד להכעיס דמנשה אינם נכנסים תחת סוג אחד, רק הם על ב' בחינות. דזה היה יודע כבודו, רצה לומר הכיר האמת עם עצמו וידע בבירור שהוא יתברך המלך הכבוד סלה ואין עוד מלבדו, ומכוין למרוד בו באמרו שמא ח"ו שתי רשויות יש בשמים, הרי העיד עדות שקר בעצמו, על כן נטרד מן העולמות. משא"כ במנשה, אעפ"י שהיה משומד להכעיס, לא נאמר אצלו ידע כבודו וכו', והמשכיל יבין^הגה"הואל תדחק היות פירוש מלה אחת על ב' פירושים פעם כך ופעם כך, אף שנאמר בענין אחד ושם אחד, הוא כמו מלת כשר הנאמר בדיני שופר, דלעיל מיניה פירושו כשר בדיעבד, ורצה בזה שיש לו מדריגת מה בעולם הבא, אבל לא יגיע למדריגה גדולה כשאר בעל תשובה גמור, ומלת כשר הנאמר כאן יהיה פירושו כשר לגמרי אשר בה יגיע הבעל תשובה אל המדריגה היותר עליונה כנזכר בפנים. וכן מלת פסול הנאמר לעיל אצל פרה, ושל פרה פסול, הוא פסול ממש, כלומר שאין לו מדריגת מה בעולם הבא כדלעיל בפנים. ופסול הנאמר כאן אצל נסדק לארכו אינו פסול ממש, והוא מלשון פסל את הראשונים, כלומר שיש לו מדריגת מה בעולם הבא כנזכר בפנים. כי כן מצינו מלת פטור הנאמר אצל שבת על הרוב יהיה פירושו פטור אבל אסור, ועל המעוט יהיה פירושו פטור ומותר, כמו שאמר שמואל (בפרק האורג (שבת קז, א)) והביאו הסמ"ג בהלכות שבת, כל פטורים דשבת פטור אבל אסור, בר מתלת וכו'. וכבר מצינו הרבה מלות בגמרא ובפוסקים דלפעמים מוכרחים להוציאם מפשוטם ולפרשם כפי הענין ההוא המדובר בו, ולא חשתי להביאם כי הם רבים וידועים, ואב לכולן והתניא, דעל הרוב היא קושיא ועל המיעוט בניחותא, והוא הדבר הלמד מעניינו, וגם אלו יהיו כמוהו:
ואם תאמר לפי האמת למה כתב כאן במקום אחד לשון אחד דמשתמע לתרי אפי, כגון מלות כשר ופסול הנזכרים בפנים לפי הכוונה דלעיל. ויש לומר דלפי פשוטי הדינים הן דברים ככתבן, פסול פסול ממש, כשר כשר ממש. ואם לפי הכוונות הנזכרות בפנים תחליף פירושי אלו המצות הנזכרות כפי חלוף העניינים הנזכרים שם, אין בכך כלום, כי אלו הכוונות המובאות בפנים על אלו הדינים אינן באים אלא לסימן בעלמא, כדי שיהיו נודעים ונזכרים דרכי בעלי תשובה אף על פי שאינו מעניין פשטי הדינים. וזהו ענין מה שאמרו בכמה מקומות בתלמוד דבר פלוני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, כמו שהאריך בזה הרמב"ם ז"ל בהקדמת סדר זרעים עיין שם. עד כאן הגה"ה::

ל״בועוד דאפילו אלישע - אחר אם הפציר והרבה בתפלה והיה מסגף עצמו בסיגופים גדולים וקשים כמו שעשה מנשה, יכול להיות שהיה מקובל ברחמים רבים (ע"ל בסימן נ"ב). ואעפ"י ששמע מאחורי הפרגוד חוץ מאחר, לא היה למנוע את עצמו מן הרחמים אף שידע כבודו ומרד בו:

ל״גודוגמא זו מצינו בר' אלעזר בן דורדיא (בפ"ק דעבודה זרה (יז, א)), שאמרו עליו שלא הניח זונה שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה בכרכי הים, ונוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה ז' נהרות. בשעת הרגל דבר, הפיחה. אמרה, כשם שהפיחה זו אינה חוזרת, כך אלעזר בן דרדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין הרים וגבעות, אמר, הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו, עד שאנו מבקשים עליך רחמים וכו'. עד אמר, חמה ולבנה בקשו עלי רחמים וכו'. אמר, כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים וכו'. עד אמר, אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצאת נשמתו. יצאה בת קול ואמרה, ר"א בן דורדיא מזומן לחיי עולם הבא, עד כאן. ומסיק שם בגמרא, כיון דאביק ליה טובא במינות הוה כך, לא היה לו לאחר לייאש עצמו מן התשובה. אעפ"י שבת קול יצא והכריז חוץ מאחר, היה לעשות את שלו אפי' היה מת בתוך התשובה:

ל״דוכן כתב בעל ראשית חכמה בשער הקדושה בפ' י"ז זה לשונו שם, הכלל שאין לך דבר שלא יתוקן בתשובה. ומה שפירשו בזוהר שאינו תלוי בתשובה, הוא שתשובתו קשה, ואף זה מכלל קושי התשובה, שמראין לו שאינו תלוי בתשובה. ואין לך דבר שעומד בפני התשובה. ואף אם שמעת שובו בנים שובבים חוץ מפלוני כענין אלישע - אחר, אל תחוש. שהרי אלישע - אחר סוף סוף נתקבל אפילו לא שב, כל שכן אם היה שב שהיה מועיל לו יותר ויותר, אלא שסגרו דלתי התשובה בפניו והיה צריך להפציר עד שיפתח דפתח:

ל״הוזה מה שאמרו ז"ל (פסחים פו, ב), כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא. בעל הבית דהיינו הקב"ה, כל מה שיאמר לך עשה מהמצות, עשה. חוץ מצא, שאם יאמר לך צא מביתי ואל תכנס כענין אלישע - אחר, אל תשמע לו, אלא תכנס בתשובה, כי זה חשקו של בעל הבית, אלא שמטעה אותך, עד כאן:

ל״וששית יש לדעת, שהתשובה המעולה הוא שיתקן החוטא אותו החטא עצמו שעשה, רצונו לומר בדבר אשר זדה עליו יתקן. על דרך משל, אם חטא בלשון הרע או בלשון שקר, אמת יהגה חכו ופיו יפתח בחכמה ותורת חסד על לשונו. ואם חטא בהרהורים רעים, יצפין ויהרהר אמרי תורה בלבו. ואם חטא בעינים רמות, יהא דכא ושח עינים. ואם חטא בתאוות המלבוש, ילבש שק ואפר. וכן כל האיברים אשר חטא בהן, ישתדל לקיים בהן המצווה שכנגדן. ולא יספיק עזיבת החטא בלבד, רק שיעשה מעשים הפך עבירות שעשה. וכן אמרו רז"ל במדרש (תנחומא בשלח כד), הצדיקים באותו דבר שחוטאים בו מתרצים. ואמרו עוד במדרש ויקרא רבה (כא, ה) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה (משלי כד, ו), אם עשית חבילות עבירות וכו'. עד עינים רמות, והיו לטוטפות בין עיניך. לשון שקר, ולמדתם אותם את בניכם וכו', וכן הרבה. והאריך בזה בעל ראשית חכמה בשער הקדושה פרק י"ז, עיין שם. ועיין גם כן בספר הישר בזה הענין:

ל״זוכבר זכרתי בסימן זה בכוונת התקיעות תשר"ת מאמר רז"ל (עירובין יח, ב) כיון שראה אדם שנקנסה מיתה על ידו, ישב בתענית ק"ל שנה, ופירש מן האשה ק"ל שנה וכו'. וכל זה כדי לתקן עצמו בדבר אשר זדה בו, כי ע"י אשה חטא, לכן פירש ממנה. וע"י תאנה חטא, לכן בא לתקן כדלעיל. והארכתי גם כן קצת בענין זה לקמן בסימן ס"ט בכוונת הארבע מינים בכוונה השניי', עיין שם ויהיו לאחדים בידך:

ל״חשביעית יש לדעת, שיעשה התשובה בהדרגה בענין שלא יקדים המאוחר ולא יאחר המוקדם. על דרך משל, אם הקדים הצום והתפילה להשבת העושק והגזילה וכדומה, לא יצא ידי חובת תשובה. רק ישוב קודם הוידוי כדי שיתרצה בוידוי. וכן כתב בעל העקידה בשער צ"ז עיין שם. והוא הדין שיקדים החרטה והתשובה קודם עסק התורה, אף על גב שהתשובה העיקרית היא עסק התורה. כי עוד קשה, נקרא התורה אור שהיא מאירה את האדם, היאך יעשה תשובה כדי שיתכפרו לו עוונותיו. אפילו הכי צריך שיקדים לו החרטה והתשובה קודם עסק התורה כמו שכתב בעל ראשית חכמה בשער תשובה פ"ב בשם הזוהר (עי' רעיא מהימנא ח"ג קכג, א) וזה לשונו, דלבתר דמתחרט מחובו ועבד תשובה, יתעסק באורייתא. וקודם החרטה והתשובה אין תורתו רצויה ומקובל, כאמרו (תהלים נ, טז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי וכו'. וכן (עי' ויקרא כא, יז) כל אשר בו מום לא יקריב, ואדם זה בצואת עוונותיו מסריח, היאך יתקרב לפני המלך, אדרבה המלך יתרחק:

ל״טולזה כיוון החסיד ר' יודא בר אלעאי ע"ה באמרו (עי' ברכות יז, א) אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. פירוש, שהעוסק בה נקי מחטא ועון שאז המלך משתעשע בו ובתורתו. וזו היתה מעלת הראשונים שהיתה תורתן רצויה כל כך שהיו פטורין אפי' מן התפילה, מפני שהיתה התורה שלהם נקיה. אבל מי שהוא מלא מחסרון צואת עונותיו, אין תורתו נחת לבוראו. והטעם, כי בעסק התורה האדם מושך השכינה עליו, ובהיותו נקי מחטא מצא השכינה כסא ומושב שבו תשב ותנוח. כמו האדם היושב בכסא מתוקן כראוי שהכסא ההוא נחת רוח לו, כן צריכה התורה נקיה כסא מתוקן למשוך השכינה שתשרה בו. אבל בהיות האדם מלוכלך בכתם עוונותיו, אין התורה שורה בו, כי אין בו כסא לשרות לא התורה ולא השכינה, כי כל חטא יהיה קוץ מכאיב וסילון ממאיר ליושב על הכסא. ולכן קודם צריך שירחץ צואת עוונותיו בתשובה כראוי, ואח"כ יעסוק בתורה. ויקח דמיון מהדין הפסוק בגמרא (ברכות כה, א) ובפוסקים (רמב"ם הל' ק"ש ג, ט. שו"ע או"ח עט, א), כי במקום שיש ריח רע אסור לעסוק שם בתורה ובתפילה, וצריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. כן הדבר לעוסק בתורה וטומאת צואת עוונותיו עליו, כי כל הקדושים העליונים מתרחקים. והעונות נקראים צואה, דכתיב (ישעיה ד, ד) אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וכו':

מ׳שמינית יש לדעת, מה שכתב הרוקח בהלכות תשובה ד' מיני תשובה הם, והביאם הכל בו סימן ס"ז וחד מנהון תשובת המשקל. ופירש הוא, תשובת המשקל שיש לו לשקול צערו כנגד הנאתו. מי שחטא באשה, כמה נהנה בנשיקה ובשמושה ובהעראה. כן יש לו להצטער בדאגת הלב ובתעניות, עד כאן:

מ״אונלע"ד שבכלל זה ג"כ שיהיה שוקל וחושב כמה פעמים שכב אצלה קודם התעוררותו על התשובה, כי בודאי אינו דומה מי שחטא באשה פעם אחת, למי שחטא בה הרבה פעמים. כי מי שחטא בה פעם אחת, אם עשה התשובה כמו שכתב הרוקח דהיינו ד' ענייני תשובה, תשובת הבאה, תשובת הגדר, תשובת המשקל, תשובת הכתוב, בצירוף פירושם הכתובים שם פעם אחת זמן הקצוב שם ונסלח לו. אבל מי שחטא בה כמה פעמים, צריך לעשות התשובה הכתובה בה כמה פעמים שנה אחר שנה כחשבון הפעמים שחטא בה ושנהנה בה, דמסתמא לא נזדככה הנפש ולא הרצית עונה עד שיקיים תשובת המשקל בשלימותה:

מ״בולא מיבעיא הבא על נשים הרבה קודם התשובה שחייב לעשות תשובה על כל אחת ואחת, שזה דין גמור הוא, דהא אפילו עשאן שוגג ובהעלם אחת חייב חטאת על כל אחת ואחת, אע"פ שכולן משם אחד הואיל והם גופים מחולקים חייב על כל אחת ואחת, כמו שכתב הרמב"ם בספר תשיעי הוא ספר הקרבנות בהלכות שגגות בפרק ה' (ג) וזה לשונו שם, הבא על עריות הרבה בהעלם אחד, אעפ"י שכולן משם אחד הואיל והן גופים מחולקים חייב על כל אחת ואחת. כיצד, הרי שבעל ה' נשיו נדות, או שבא על ה' אחיותיו או על ה' בנותיו בהעלם אחד, חייב על כל גוף וגוף:

מ״געוד שם תכף (הלכה ד), האשה שהביאה עליה בהמות הרבה בהעלם אחת, חייבת חטאת על כל בהמה ובהמה, שהרי גופים מחולקים והרי נבעלת לאנשים הרבה בהעלם אחד שהיא חייבת חטאת על כל איש ואיש. עוד שם (ה), האשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת בעלה, או שבאו עדים שמת ונשאת בין ע"פ עצמה בין על פי בית דין, ונודע שבעלה קיים, חייבת קרבן אחד. ואם נשאת לאנשים הרבה, או שזינתה עם אנשים הרבה, חייבת חטאת על כל איש ואיש, מפני שהן גופים מחולקים, ואעפ"י שהכל בשגגה אחת, עד כאן לשונו. וכן כתב הסמ"ג במ"ע הלכות קרבן שגגות סי' רי"ג. (ואם זה נאמר גבי שוגג והוא לא ידע ואשם להביא חטאת על כל אחת ואחת, כל שכן אם יזיד איש לעשות תועבות הרבה עם נשים הרבה שצריך לעשות תשובה הכתובה ברוקח על כל אחת ואחת, ואפילו מאה פעמים עד תום המספר שחטא עמהם. ואפילו מת מתוך אותה התשובה כמו שמצינו ברבי אלעזר בן דורדיא (ע"ז יז, א) כדלעיל בהצעה ד'). אלא אפילו חטא עם אשה אחת כמה פעמים, אעפ"י ששם עבירה אחת היא והגופין אינם מחולקים, דכוותא גבי שוגג אינו חייב אלא חטאת אחת, כמו שכתב הרמב"ם במקום הנזכר (ה, א) זה לשונו, הבא על ערוה אחת ביאות הרבה בהעלם אחד, אעפ"י שהיה בין בעילה ובעילה ימים הרבה, הואיל ולא נודע לו בנתים והרי הוא גוף אחד, הרי הכל שגגה אחת ואינו חייב אלא חטאת אחת כו', עד כאן לשונו. אפילו הכי גבי מזיד אם בא לעשות תשובה חייב לעשות תשובה על כל אחת ואחת מכח תשובת המשקל שכתב הרוקח שצריך לשקול צערו כנגד הנאתו, רצה לומר לפי ערך הנאתו שהיה נהנה באשה חיבוק ונישוק ותשמיש אם מעט ואם הרבה, כן יעשה לו צער בגופו. וממילא שמעינן מזה, אם בעל כמה בעילות עמה שצריך לשקול צער התשובה כמספר הנאת הבעילות שהיה נהנה ממנה, כך נראה לי מכח שיקול הדעת:

מ״דועוד דלא דמי מזיד לשוגג דלעיל שכתב הרמב"ם הבא על ערוה אחת ביאות הרבה בהעלם אחד וכו' הואיל ולא נודע לו בנתים וכו' אינו חייב אלא חטאת אחת. דשוגג בהעלמה תליא מילתא, דונעלם כתיב. והא ראייה, דאפילו אם היה שוגג והיה לו ידיעה בנתים היה חייב חטאת על כל אחת ואחת. וזה הזיד וידע קודם החטא ובשעת החטא ולאחר החטא בשכבו ובקומו עשותו המזמתה ידע רבונו ומכוין להנות מן האיסור, מים גנובים ימתקו וגו' (משלי ט, יז). ואפשר דאפילו דין גמור הוא שחייב לעשות תשובה על כל שכיבה ושכיבה ששכב עמה, הואיל ושונה בחטא במזיד:

מ״הוכן הבנתי ממה שכתוב בתשובת רבינו יונה שער א' וזה לשונו, תדע כי השונה עבירה אחת עשר פעמים אעפ"י שנזהר מכל שאר העבירות הנה הוא נחשב כעובר על עבירות חלוקות, וכן אמרו רז"ל (נזיר לח, ב) כי אם יאמרו לנזיר אל תשתה כו' והוא שותה, לוקה באחרונה על כל אחד וכו':

מ״ואחר כתבנו את כל הרשום בכתב אמת, מצאנו מעיר לעזור ממה שכתב המיימוני בספר קדושה הלכות איסורי ביאה פ"ג (יב) בהדיא כדברי, וזה לשונו שם, הבא על ערוה מן העריות ביאות הרבה, חייב כרת או מיתות בית דין על כל ביאה וביאה, אעפ"י שאין בית דין יכולים להמית אלא מיתה אחת, הרי הביאות נחשבות לו כעבירות הרבה, עד כאן. תא חזי מאן גברא רבה מסהיד עלי הרמב"ם ז"ל, שכתב בהדיא מי ששנה בחטא אעפ"י ששם עבירה אחת היא והגופים אינם מחולקים, אפילו הכי אם היה אפשר להמית אותו בשתי מיתות היינו ממיתין באחרונה על כל ביאה וביאה אשר חטא בה, אך הואיל והוא מת במיתה ראשונה למה לן לעשות לו מיתה שניה, הואיל וכבר מת גברא קטילא קטיל, מכל מקום אם אין תשלום דין למטה יש לו למעלה ונחשב לו כעבירות הרבה לענין עונש עולם הבא:

מ״זוממילא מדחייב כרת על כל ביאה וביאה כדלעיל, אם בא לצאת ידי שמים ולהנצל מעונש עולם הבא פשיטא דצריך לעשות תשובה על כל כרת וכרת בפני עצמה, כי לא תנקה הנפש בסיגוף אחת, ובלתי טהורה היא עד שיסגף עצמו בתשובה הכתובה ברוקח סיגוף אחר סיגוף כמספר הכריתות שעבר בהן כדלעיל, ואז נסלח לו. והכרת הוא אף בלא עדים והתראה כמו שכתב הסמ"ג בהדיא בהלכות אישות:

מ״חועוד נראה לעניות דעתי יש ראיה לזה מתשובת ר"י ווייל בסימן י"ב, על ששאלוהו על אשה המנאפת תחת בעלה. והשיב, שתשובתה קשה מאוד וגדול כים שברה מי ירפא לה הואיל ונשתרשה בחטא י"ח שבועות, אם באנו לדקדק אחריה לא תהא מספקת לעשות תשובה שלימה על כל פשעיה, אפילו לא עברה אלא חדא זימנא הוי דינה לקבל יסורים, ואפשר שלא יהא לה כח לקבל יסורים קשין ולשוב בתשובה שלימה כיון שהיא ילדה ורך בשנים, האריך בזה קצת. וכתב לבסוף, וחזרתי על דברי הראשונים שאין אנו יכולין להכביד עליה ביסורים כדינא מטעם הידועה, כי גדול עונה מנשוא. שתים רעות עשתה, זנתה תחת בעלה בנידותיה, והולידה ממזר. ואי לא זנתה אלא פעם אחת וכו', והי' דינה לישב בקרח ושלג בכל יום ויום, ובימות החמה לפני זבובים כו' כמו שכתב רבי אליעזר בעל הרוקח ורבי יהודא החסיד. ועל ששימשה בנידותה היה לה להתענות לכל הפחות מ' יום אפילו לא עברה רק פעם אחת. וכתב הרמב"ן, הבא על הנידה צריך להתענות שס"ה ימים לבד שאר יסורים שכתבו, ואם באנו לדון על כל עבירה ועבירה אין אנו מספיקים וכו', עד כאן. הרי לפנינו דסבירא ליה ג"כ דמדינא הייתה חייבת לעשות תשובה על כל ביאה וביאה כדלעיל, רק שלא רצה להכביד עליה כיון שהיא ילדה ורך בשנים לא יהא לה כח לקבל יסורים קשה הרבה פעמים:

מ״ט(כך כתב גם בראשית חכמה בשער הקדוששה פרק י"ז בהבאת דברי אלקי מהר"ם קרדוורא בענין עון הוצאת זרע לבטלה. וכתב בסוף דבריו וזה לשונו, וצריך להתמיד התשובה שנה אחר שנה, ואל ישכח כמה פעמים הכעיס לבוראו, כי כל עונותיו ספורים וכתובים. ואם לאו, הרי לילית מזומנת ליפרע ממנו סך עונותיו מה שנתחמם בין ירכותיה שם יפול ואין מקים עד יעבור כל הרע, כי הקב"ה נותן כח ברשעים לסבול פורענותם, ועל כל חימום וחימום נפרעים ממנו מחדש, עד כאן לשונו):

נ׳תשיעית יש לדעת, שאם לא חטא באשה כי אם פעם אחת ועל זה עשה תשובה שלימה בכל מיני עינויים וסיגופים הכתובים בספר הרוקח וזמן שקצב הרוקח, ואחר זמן הקצוב חזר ועשה תשובה זו בעצמה, דהיינו ד' מיני תשובות דלעיל בכל תוקף וחומר עינוי וסיגוף הכתובים בה, לא ניחא למריה יתברך דעביד הכי מכמה טעמים. חדא, כי אין נכון לענות נפשו ולסגף גופו שלא לצורך, הואיל ובסיגוף הראשון נזדככה הנפש ונמחל לו על אותו עון, מה לו לעשות עוד. ואמר בנזיר (במדבר ו, יא) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, ואמרו רז"ל (בפ"ק דתענית (יא, א) ובפ"ק דנזיר (עי' דף יט, א)) וכי על איזה נפש חטא, (על) [אלא] שמנע עצמו מן היין. והלא דברים ק"ו, ומה זה שציער עצמו מן היין צריך כפרה, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, עד כאן:

נ״אוכבר האריך בזה הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהקדמת פרקי אבות, ובספר המדע בהלכות דעות פ"ג (א)), וספר בגנות אותן אנשים שצערו עצמם בצום ובשאר עינוי נפש ללא צורך, עיין שם:

נ״בובכלל מאשר חטא על הנפש הוא גם כן מי שציער עצמו בעינוי תשובה ללא צורך, כי לפעמים יש תשובה הקשה כמות, כגון שצריך הבעל תשובה לישב בקרח או בשלג. ובימות החמה ישב לפני הזבובים או נמלים או לפני דבורים, כמו שנמצא כתוב בספר הרוקח ובשאר עינוי נפש הכתובים שם, וא"כ מה לו לצרה הזאת לסבול יסורין הקשין לו כמות ללא צורך, הואיל וכבר עשה מה שהיה לו לעשות, ועוכר שארו חנם אכזרי, כי בודאי התשובה שכתב בעל הרוקח לכל עון ולכל חטאת הם דברי קבלה שקולים כנגד דיני בית דין, וזהו תשובת הכתוב שהזכיר הרוקח במקומו, רצה לומר שיהא אדם עושה דין בעצמו ככל הכתוב בתורה. שאם חטא בדבר שחייבין עליו מלקות, ילקה. ואם בדבר שחייבין עליו מיתה, יסבול צער קשה כמיתה. וכן שאר תשובות שכתב שם לשאר עבירות, הקל לקלה, והחמור לחמורה, כמו שמפרש שם ואזיל. וכמו שמיתת בית דין מכפרת (כמו שאמרו רז"ל במסכת סנהדרין), כן התשובה מכפרת. וכמו שמיתת בית דין בתרי קטלא לא קטלינן ליה, כן בתשובה שהיא במקום מיתה עומדת בתרי תשובות שהם קשים כמות כדלעיל לא, הואיל ועשה דין בעצמו יש לו כפרה מיד אחר שעשה תשובה הראשונה, ואם כן תרתי למה ליה, הלא אמרו רבותינו ז"ל (משנה בפ' אלו הן הלוקין (מכות פ"ג מט"ו)) ונקלה אחיך לעיניך (דברים כה, ג), כיון שלקה הרי הוא כאחיך וכו':

נ״גועוד כי מתוך שמענה נפשו בתעניות ובשאר סיגופים, יחלש לבו ויתערבב מוחו ויהיה הפסדו מרובה כי יבטל מן התורה. ואפילו בשעה שלומד לא יכול לדקדק כראוי ולהבין הענינים, לפי שאין תורה אלא מתוך שמחה. וגם תפלתו לא תהיה רצויה כשיתפלל אותה מיוסר ומעונה, כי אין להתפלל אלא מתוך שמחה כידוע (ברכות לא, א):

נ״דבפרט בדורות האלה אשר בני אדם חלשים בגופם מאד, שאל יתענה אדם עינוי נפש פן יחלש ולא יוכל לעשות עבודת השם יתברך בשלימות:

נ״ההביטה נא וראה מה שכתבו חכמי התלמודיים (בפרק כיסוי הדם (חולין פד, א)) וזה לשונם, ת"ר כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך (דברים יב, כ) למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון וכו'. עד אמר רבי אלעזר בן עזריה, מי שיש לו מנה יקח לפסו לטרא ירק וכו'. עד ואינך אימת מערב שבת לערב שבת. אמר רב, צריכין אנו לחוש לדברי זקן, (פירש רש"י, לחוש ולהסתפק במזונות קלים). אמר ר' יוחנן אבא (ר"י קרא לרב אבא), ממשפחת בריאים הוה, אבל כגון אנו מי שיש לו פרוטה בתוך כיסו יריצנה לחנוני. אמר רב נחמן, כגון אנו לווין ואוכלין. ופירש רש"י, כגון אנו שאין אנו בריאים, מי שאין לו אלא פרוטה יריצנו לחנוני וכו' ולא יסגף עצמו בעינוי ויצטרך לבריות יותר. א"ר נחמן כגון אנו, רב נחמן אחר דורו של רבי יוחנן היה, ותמיד העולם הי' משתנה והולך ולא היה ברי כאותן שבימי ר' יוחנן, ולפיכך הוא אומר כגון אנו דאפי' אין לנו הפרוטה עלינו ללוות ולאכול, עד כאן:

נ״וואם בימיהם היה חשו לחולשה, ק"ו בזמנינו זה שראוי שניחוש על חולשתינו ועל תשות כחינו, כי מה אנו ומה כחינו לסבול יסורים יותר מן הראוי. הלא אפי' בהיות בית דין בירושלים בלשכת הגזית, והיו דנין דיני נפשות ומלקיות, היו אומדים במלקיות כפי כח האיש הנלקה. וצערא דגופא הכתוב ברוקח, במקום מיתה או לפחות במקום מלקות עומד, ופן יוסיף ונקלה אחיך לעיניך שייך ג"כ כאן, וק"ל:

נ״זועוד מפני תקנת השבים אין נכון לעשות כן, כי כשיראו שהבעלי תשובה עושין תשובה, וחוזרין ועושים אותה תשובה עצמה על חטא אחד כאשר היא כתובה ברוקח, יסברו שהדין נותן כן שהנפש החוטאת היא תמות ביסורים קשים כמות כל ימיו לעולם, ומתוך כך יפרשו מלעשות תשובה, כי יכאב עליו בשרו ונפשו עליו תאבל לסבול ייסורי התשובה שהיא קשה כמות על עבירה אחת כמה וכמה פעמים בלי שיעור וקצבה. ומתוך כך רבים נמנעים מאליהם ונשארים בחטא, וא"כ חטא הרבים תלוי בו. ומפני זה הטעם עצמו אמרו רבותינו ז"ל , אם בא מלוה רבית לעשות תשובה ולהחזיר הריבית, אם רוב עסקו ומחייתו בריבית אין מקבלין ממנו כדי לפתוח לו דרך לתשובה. וכל המקבל ממנו, אין רוח חכמים נוחה הימנו, כדאיתא בפרק הגוזל (ב"ק צד, ב). וכן הוא אומר לענין גזלן שכתב בחושן משפט בסימן שס"ג זה לשונו, גזלן מפורסם שעסקיו בכך ותשובתו קשה הבא לעשות תשובה מעצמו, אם אין הגזילה קיימת אין מקבלין ממנו, כדי שלא ימנע מלעשות תשובה וכו':

נ״חוהדומה לדומה כתב בח"ה בהקדמתו, והכל בו (בסימן ס"ז) וזה לשונו, ואל יחשוב השב בנפשו למה זה הבל איגע ולריק כחי אכלה, כי איך תועיל תשובתי כנגד עונותי, וכל מה שאוכל לעשות עוד איך יעמוד כנגד כובד העונות שעשיתי. מי שלבו נקפו ואין תשובתו שלימה אומר כן. אבל השבים בלב ותוהים על העוונות הראשונים, כבר הבטיחנו הש"י על ידי יחזקאל הנביא כי פשעיהם לא יזכרו, שנאמר (יחזקאל יח, כא-כב) והרשע כי ישוב מכל חטאתיו אשר עשה ושמר את כל חקותי ועשה משפט וצדקה חיה יחיה לא ימות. כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו בצדקתו אשר עשה יחיה. ועוד כתיב בפסוק מלא על הנבהלים (שם לג, י), אמור אל [בית] ישראל כה אמרתם לאמר, כי פשענו וחטאתנו (אתנו) [עלינו] ובם אנחנו נמוקים ואיך נחיה. [אמור] (עליהם) [אליהם] חי אני נאם ה' כי לא אחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכיו וחיה שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל וכו'. ולשון במות המת יורה על שכבר מת, ורצה לומר לא אחפוץ במיתת הנפש שמת כבר, והוא נפש הרשע שאפילו בחייו נקרא מת. אבל כשישוב מדרכו וחיתה נפשו בגלל התשובה וכו'. ואע"ג דאין עניין זה עניינינו ממש, מכל מקום טעם אחד לשניהם כדי שלא יתייאשו מלשוב, וק"ל:

נ״טועוד דאם החוטא עשה תשובה שלימה כאשר היא כתובה ברוקח ולזמן הקצוב שם, והוא חוזר ועושה אותה התשובה עצמה יותר מהקצוב כמה פעמים, מראה עצמו מקטני הבטחון כאלו איננו בוטח על גדולות סליחות הש"י שהוא נושא עון ועובר על פשע, והזכירו על זה (תהלים לא, יט) תאלמנה שפתי שקר. וזה הטעם עצמו מ"ש ראב"י (בפרק יום הכפורים (יומא פו, ב)), עבירות שהתורה עליהן ביום כפור זה, אינו חוזר ומתודה עליהם ביום כפור אחר וכו', כמו שנמצא זה בשערי תשובה של רבינו יונה עיין שם:

ס׳ודמיא להא מה שנמצא כתוב בליקוטי מהרי"ל על מה שאמרו ז"ל (יומא נג, ב), הממהר לחזור לתפילתו אחר שפסע אחוריו הג' פסיעות, דומה לכלב ששב על קיאו, זה לשונו שם, אמר מהרי"ל, דנפל מחלוקת בין ההמון ליישב המשל הזה. ונראה אליו ליישב מהא דאיתא בכמה דוכתי מי ששב מחטאו יהא נדמה עליו כאלו לא חטא מעולם, יהיה בטוח במחילה גמורה ולא יחשוב אולי לא נתכפרו עונותיו. ויגמור בדעתו שלא לחזור לחטוא לעולם. והשתא כשאדם סיים תפילתו ופסע אחוריו, ישאר עומד שם וידמה אל לבו שתפילתו נתקבל ונתכפר ונפטר מכל וכל. ואם חוזר מיד, נראה כאלו ממהר לבקש להתפלל על שיחזור לחטוא עוד. משל לכלב דכבר קץ ומאס במאכל שבמעיו עד שהקיאו, ושוב חוזר עליהם ומתוקים לו כדבש ואוכלם, עד כאן לשונו:

ס״אשמענו מכל זה, מי שעשה עבירה גדולה או קטנה ועשה תשובה גמורה כמו שהיא כתובה ברוקח ובשאר ספרים, מאז יהיה לבו נכון בטוח שסר ממנו חטאתו ועוונו תכופר. ולא יכניס ספק בלבו אולי לא נמחל העוון. רק יחשוב בודאי נמחל לו בכח התשובה שעשה:

ס״בומה שנמצא כתוב במקצת ספרי המפרשים האחרונים ז"ל והבאתי בחיבורי הקטן אשר קראתיו ברית אברהם בפ' י"ב וזה לשונו, שם וידאג תמיד אולי הוא מקצר בחובות התשובה בצער ובמרירות ובבכי ובצום. וגם כי הרבה צער והרבה בכה, יזחיל ויירא אולי לא כלה חקו, וכדהוה ליה למעבד לא עבד, כמו שכתב רבינו יונה ז"ל בשערי תשובה ז"ל אשרי אדם מפחד תמיד, אע"פ שהוא מודה ועוזב, יש עליו לפחד תמיד אולי לא השלים חוק התשובה, כי היא צריכה למדריגות רבות, ויוסיף אומץ בכל יום להשיג המדריגות. גם כי יפחד אולי יתחדש עליו יצרו, וישמור ממנו בכל עת ויוסיף יראת ה' בנפשו תמיד, ויתפלל תמיד אל ה' לעוזרו אל התשובה. ומקשה לבו יפול ברעה, האומר בלבו השלמתי חוק תשובתי ואיננו משתדל תמיד להשיג מדריגות התשובה ולהוסיף בנפשו יראה יענש על זה וכו', עד כאן לשונו שם. זה מיירי כשעשה תשובה לפי אומדנא כאשר יעריכנו לפי אומד דעתו, ולא ידע בבירור אם כלה מלאכת התשובה כאשר היא כתובה בספרים, או לא. אבל אם עשה התשובה הכתובה בספרים עד גמירא, ובפרט בספר הרוקח, כי כל דבריו דברי קבלה הם כנזכר, ודאי יספיק פעם אחת:

ס״גומה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, הכי קאמר, אני תמיד בחרטה על חטאתי זאת. וכן פירש הקמחי במקומו. ולזה ראוי שהבעלי תשובה יעלה החטא אל לבו תמיד, ויודעו ומכירו כדי שלא ישוב עוד לחזור בו ולכיוצא בו. אבל לא לקבל צער ויסורין וסיגוף הגוף פעמים ושלש אם לא שנה בחטא:

ס״דאו נוכל לומר, זה שאמר דוד המלך ע"ה וחטאתי נגדי תמיד הוא אמור לעניין בושה, שהיה מעלה על לבו אותה תמיד ומתבייש ממנה, וכשאדם מתבייש מחטאו אשר עשה לא ישוב עוד לחזור בו ולכיוצא בו. וכן אמר עזרא (עזרא ט, ו) אלקי בושתי ונכלמתי להרים אלקי פני אליך וכו'. ומי האיש הבעל תשובה הירא ורך הלבב מעבירות, ותתפעם רוחו בקרבו על העבירות שעשה ואינו רוצה לעזוב התשובה כל ימיו לעולם לאהבת הש"י, על כן ילך וישוב בתשובה בביתו בלב נשבר ונדכה במקום אין רואה, ולא ימס את לבב העם שאר בעלי תשובה כלבבו, דאם יעשה בפרהסיא תנעול הדלת בפני השבים מטעם דלעיל, וק"ל:

ס״העשירית יש לדעת, אם עשה אדם חבילות עבירות קלות וחמורות ובא לעשות תשובה עליהן, והיה רוצה לעשות תשובה אחת על כולן כבחמורה שבהן, כמו מי שנתחייב ב' מיתות קלה וחמורה, דקי"ל בפרק הנשרפים (סנהדרין פא, א) דנידון בחמורה שבהן, הבעל תשובה אין נכון לעשות כן, רק יעשה תשובה על כל אחת ואחת בפני עצמה, ויש בזה כמה תועליות. האחד, שיזכור כל הדברים שחטא בהם ויתודה על כולם, כי הוידוי מעקרי הכפרה כדלקמיה. הב', כי בדבר עצמו אשר זדה עליו צריך לשוב כדלעיל בהצעה ו'. הג', כי צריך לידע במה שחטא עליהם כדי לעשות גדר להזהר מאותן דברים שנכשל בהן, כי צריך האדם יותר שמירה מאותן עבירות שהורגל בהן שהיא קלה בעיניו לעבור, וזהו תשובת הגדר שזכרתי לעיל בשם הרוקח. הד', שידע ויכיר גודל כל אחד מעונותיו ובאיזה עבירה יש מלקות או כרת או מיתה, וכשידע גודל החטא ימרד לבו בוידוי ויוסיף הכנעה. וכבר האריך בדברים כאלה החסיד רבינו יונה בשער תשובה, קחם נא אליך ענדם על לוח לבך דברי מוסר והשכל ודרך חיים:

ס״ואחד עשר יש לדעת, שצריך הבעל תשובה לפשפש במעשיו ולשוב אפילו מספק עבירה, וכתב הכל בו בסי' ס"ט, (וכן כתב רבינו יונה סביב האלפסי פ"ק דברכות ע"ש), גבי בין השמשות של יום הכיפורים וזה לשונו, ולדברי הכל בין השמשות הוא ספק, וקבלה בידינו שעונש הספק גדול מעונש הודאי, שכן מצינו שעל הודאי מביא אדם חטאת, ואמרינן (זבחים מח, א) דמי חטאת דנקא, כלומר אפי' לא היה לו לאדם דמי כשבה או שעירה שיביא חטאת אלא דנקא ודי לו בכך, פירוש דנקא היא מעה והוא שתות הדינר כדאמרינן ו' מעה כסף דינר. ואם מביא אדם אשם על הספק, כגון שהיו לפניו ב' חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב, ואכל אחת מהן ולא ידע איזה אכל, צריך להביא אשם שוה ב' סלעים שהן מ"ח מעין, כי הסלע ד' דינרין והדינר ו' מעין נמצא שב' סלעים הן מ"ח מעין, ועל הודאי די לו במעה אחת בלבד. מעתה צא ולמד עד היכן מגיע עונשו של ספק. וטעמו של דבר למה החמירו על הספק יותר מן הודאי, מפני שהודאי משים אדם אל לבו ודואג ומתחרט על מה שעשה, וחוזר בתשובה ומבקש רחמים. אבל על הספק עושה סברות, ואומר אותה חתיכה שאכלתי של שומן היתה ולא ישית אל לבו בכך. ולכך החמירו ז"ל על הספק, והוא הדין לכל ספק שבעולם. ומכאן אנו יכולים ללמוד לכל הספיקות שראוי לכל אדם להיות חרד וירא להזהר מהם בכל יכלתו, ולא יעשה דבר עד שיצא מכל חשש ויוציא כל ספק מלבו. וכך אמרו חז"ל (אבות א, טז) הסתלק מן הספק. לא כמו שעושים הרבה מבני אדם שמכניסים עצמם לידי ספק, ואין מקפידים בכך, עד כאן:

ס״זובכלל זה ג"כ יש בני אדם שעושין הרבה עבירות, ועשו להם כהיתר מתוך שהורגלו בהם בנעוריהם גם כי יזקינו לא יסורו מהם, כי אינם מרגישים בדבר מכח ההרגל. וכמה בני אדם סבורין שאין אדם נקרא בעל תשובה אלא א"כ בא על אשת איש או על הגויה או יצא לתרבות רעה וכיוצא באלו מעבירות גדולות, אבל בשאר עבירות אין יודעין לשוב עליהם, כי רוב העולם אינם נזהרים מדברים בטלים או לילך בטל, ומלהסתכל בנשים ומלדבר עמהם שלא לצורך. גם לא נזהרים להתפלל בכוונה ומלדבר בהכ"נ או להזכיר שם שמים לבטלה, או במקום שאינו טהור או בידים שאינם נקיות, ומשחוק ומקלות ראש, או לצער והערמת רבית, לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו, אבל האמת אינו כן. וגבהות הלב, וביטול תלמוד תורה, כנגד כולם כל אלו ודומיהם הם נחשבים בעיני קצת אנשים קלים כי לא הורגלו לקיים המצות מנעוריהם ועשו כל ימיהם עבירות, ומתוך ההרגל הם קלים בעיניהם לעשותם:

ס״חואמרו רז"ל (בב"מ (נח, ב)) הכל יורדים לגיהנם ועולים, חוץ מאלו שיורדין ואינם עולים, ואלו הם המכנה שם רע לחבירו והמלבין וכו' והבא על אשת איש. היינו מכנה היינו מלבין, לא צריכא אע"ג דדש ביה בשמיה, עד כאן לשונם. הרי שהשוו המכנה לבא על אשת איש שהוא מן העבירות החמורות שיהרג ואל יעבור, ואנו אין נזהרים ביה כל עיקר, ה' יכפר בעדינו, על כן צריך השב שידע מעשיו כולם, ויהיו העבירות הקלות דומות בעינו כחמורות וישוב על כולם הן דאורייתא הן דרבנן. כי על כל מה שהזהירו רז"ל עליו הוא יותר חמור מדברי תורה, כי כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה כדאיתא (פ"ק דברכות (ד, ב)), על כן בין יבין את אשר לפניו ויפשפש בפרטי מעשיו, ומה שנחשב בעיני קצת אנשים קלים יהיו נחשבים לו חמורות מאוד:

ס״טוזה לשון בעל ראשית חכמה, וצריך לעולם ליזהר מהקלות, כי יצר הרע לא יכשיל לאדם בתחלה אלא בקלות, עד שמהקלות יבא לחמורות. כמו שפירשו רז"ל (בר"ר כב, ו) על פסוק (ישעיה ה, יח) הוי מושכי העון בחבלי שוא, זה לשונם, א"ר יוסי (לפנינו: רבי עקיבא) יצר הרע בתחלה דומה לחוט, ולבסוף דומה כעבותות העגלה, עד כאן לשונם:

ע׳ואם לא ידע ליזהר, ילך אצל חכם וילמדנו סדר תשובה וטוב לו. ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יב, טו) דרך אויל ישר בעיניו ושומע לעצה חכם. רצה לומר, מי שישמע לעצת החכם, חכם, מפני שיודיענו הדרך שהוא ישר באמת, לא אשר יחשבהו הוא ישר, כן פירש הרמב"ם זה הפסוק בפ"ג מהקדמת מסכת אבות:

ע״אוזה לשון המיימוני בהלכות תשובה פ"ד זה לשונו, כ"ד דברים מעכבים התשובה וכו', עד ומהן חמשה דברים העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהן דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חוטא. א' האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה שזה אבק גזל הוא, והוא מדמה שלא חטא, ויאמר כלום אכלתי אלא ברשותו כו'. עד המתכבד בקלון חבירו, אומר בלבו שאינו חטא לפי שאין חבירו עומד שם ולא הגיעו לו בושת ולא ביישו, אלא ערך מעשיו הטובים וחכמתו למול מעשה חבירו או חכמתו, כדי שיראה מכללו שהוא מכובד וחבירו בזוי. והחושד בכשרים, אומר בלבו שאינו חטא לפי שהוא אומר מה עשיתי לו, וכי יש שם אלא חשד שמא עשה או לא עשה, והוא אינו יודע שזה עון שמשים אדם כשר בדעתו כבעל עבירות. ומהן ה' דברים העושה אותן ימשיך אחריהם תמיד וקשים הם לפרוש מהן, לפיכך צריך אדם להזהר מהן שמא ידבק בהן. והן כולן רעות רעות עד מאוד, ואלו הן, רכילות, ולשון הרע, ובעל חימה, ובעל מחשבה רעה, והמתחבר לרשע מפני שהוא לומד ממעשיו. עד כאן קיצור לשונו המצטרך לעניינינו:

ע״בזאת ועוד אחרת, כי יש בני אדם שאינם חוששים ליזהר במצות עשה כמו במצות לא תעשה, ואם עברו על מצות עשה אינם חרדים לעשות תשובה כמו שהם חרדים בעברם על מצות לא תעשה. ובזה טעו אותן האנשים החושבים כן, ואתם תלין משוגתם, כמו שכתב בעל ספר המוסר פרק ט"ז זה לשונו שם, לעולם יזהר אדם במצות עשה כמו במצות לא תעשה, ואף עפ"י שעונש מצות לא תעשה גדול כמו שמפורש במקרא, ממנו במלקות ארבעים, ממנו בכרת, ממנו במיתה בידי שמים, ממנו במיתת בית דין, ולא פירש עונש המבטל מצות עשה אלא בפסח ובמילה בלבד שעונשן בכרת, על כן טעו מקצת בני אדם טעות גדול, ונבערה דעתם ורפו ידיהם להחזיק במצות עשה, כמדומה בעיניהם כי המבטל מצות עשה לא יקרנו עון בדבר. אבל אם עשה, תכתב לו בספר זכיותיו. ואם נתרשל ממנה ובטלה, לא הרויח ולא הפסיד, וגרם להם המחשבה הרעה הזאת בטול המצות. ואם יזדמן להם מצות בלי טורח יעשו אותם, ואם תקשה בעיניהם יעזבנה, בין מצד טורח גופו בעשייתה, בין מצד חסרון כיס, ואינו מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ואינו יודע כי גדול עונש מבטל מצות עשה מעונש העובר על מצות לא תעשה. כי המבטל מצות עשה, היא סבת התרשלותו ועצלותו בעשייתה מעוט אמונה שבו, ונמצא פורק מעליו עול שמים ומזלזל במצותיו ועונשו גדול. אבל העובר על מצות לא תעשה, אם התגבר עליו יצרו והשיאתו תאות העבירה ועבר, אם יחזור בתשובה מוחלים לו. אבל אם בטל מצות עשה הוא הפסד שאין חלף וחסרון שאינו מתמלא ואבידה שאינו יכול להשיבה. נמצא כי גדול עונש המבטל מצות עשה מן העובר על מצות לא תעשה, כי העולם הזה עולם המעשה, והעולם הבא הוא עולם הגמול, שנאמר (קהלת ט, י) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה. רצה לומר, כל אשר תמצא ידך לעשות בעולם הזה מן המצות עשה קודם שתפטר ממנו, כי לאחר פטירתך לא תוכל למצוא אפי' מצוה אחת ממה שאבדת בעולם הזה וכו':

ע״גשנים עשר יש לדעת, שאל יפרסם אדם חטאו שאין מפורסם שבין אדם למקום, וכמו שאמרו רז"ל (בפרק יוה"כ (יומא פו, ב)) אמר רב יודא רב רמי, כתיב (משלי כח, יג) מכסה פשעיו לא יצליח וגו', וכתיב (תהלים לב, א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. לא קשיא, כאן בחטא מפורסם, כאן בחטא שאינו מפורסם. רב זוטרא בר טוביא אמר, כאן בעבירות שבין אדם למקום, כאן בעבירות שבין אדם לחבירו. ופירש רש"י, בחטא מפורסם, טוב לו שיודה ויתבייש ולא יכפור בו. בחטא שאינו מפורסם, לא יגלה חטאו וכבוד השם הוא שכל מה שאדם חוטא בפרהסיא מעוט כבוד שמים הוא. עבירות שבין אדם לחבירו יגלה לרבים, שיבקשו ממנו שימחול לו, עד כאן:

ע״דשלשה עשר יש לדעת, אם ציער את חבירו אפי' בדברים, אפי' אם יתן לו מלא ביתו כסף וזהב אין לו מחילה עולמית עד שירצה את חבירו ומוחל לו, כדאמרינן במשנה (בפ' החובל (ב"ק צב, א)) זה לשונה, אף ע"פ שהוא נותן לו, אין נמחל לו עד שיבקש ממנו וכו'. שם (בגמרא), ת"ר כל אלו שאמרו דמי בשתו (פירש רש"י, כל אלו שאמרו סלע מנה ומאתים וד' מאות, דמי בושת הם. אבל צער שדואג על בושתו, אינו נמחל לו). אבל צערו, אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין נמחל לו עד שיבקש ממנו וכו':

ע״הוזה לשון רוקח בהלכות תשובה, המצער את חבירו בין בדברים בין בממון בין בחבלה בין בהכאה בין באונאת דברים, אין לו כפרה אם לא ירצה את חבירו ומוחל לו, כדאמרינן (בפ' החובל (ב"ק צב, א)). ואפילו נתן לו כל ממון שבעולם, אין נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה. א"ר יצחק, המקניט את חבירו אפי' בדברים, צריך לפייסו וירבה עליו רעים. ואמרינן (פ"ב דיומא (פה, ב)) את זו דרש ר"א, מכל חטאתיכם לפני ה' וגומר (ויקרא טז, ל), עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר וכו':

ע״ווזה לשון המיימון בהלכות תשובה פ"ב, אין התשובה ויוה"כ מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן. אבל עבירות שבין אדם לחבירו, כגון החובל את חבירו או המקלל את חבירו או גוזל לו וכיוצא בהן, אין נמחל לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו, אף ע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול לו ממנו שימחול לו. ואפי' לא הקניט את חבירו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגוע בו עד שירצהו וכו'. וגרסינן בירושלמי (במסכת יומא) שהעולב עצמו ילך לפייס הנעלב ולא ע"י אמצעי וכו':

ע״זוזה לשון מנורת המאור בנר ה' ח"ב פ"ד, ואם החטא הוא בדברים שבגופו, אע"פ שישלם לו כל חיובו צריך לבקש ממנו מחילה, כדגרסינן במסכת ב"ק פרק החובל, אף ע"פ שהוא נותן לו כו' עד שיבקש ממנו מחילה וכו'. עד ת"ר, כל אלו שאמרו דמי בושתו אבל דמי צערו אפי' נותן לו כל אילי נביות אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה, שנאמר ועתה השב את אשת האיש כו':

ע״חלמדנו מכל זה שהחטא שבינו לבין חבירו צריך לרצות את חבירו, ולא כמו שראיתי מקום שנהגו בערב יוה"כ סמוך להתחלת ש"ץ כל נדרי הולכים האוהבים זה אצל זה בבית המדרש לבקש מחילה מחבירו, והוא לא שונא לו ולא מבקש רעתו. ויגיד עליו ריעו ויאמר לו כי לא ידע ממנו שום דבר רע מעולם, כי אם טוב בהחלט. והנה אמת ושלום נפגשו ומוחלים זה לזה במקום שלא היו צריכין מחילה, כי היה לבם שלם זה עם זה כל ימיהם לעולם. אבל השונאים זה את זה, נשארים במקומן ואינם הולכים זה אצל זה על דבר אשר לא קדמו אותו חבירו לילך אצלו בראש. ומי כהחכם יודע פשר דבר בין שני שונאים שהם חכמים בעיניהם, וכל אחד חושב בדעתו שהוא צדיק בריבו בל למד צדק מרב דבמקום גדולתו שם נראה גבורות ענותנותו ללכת אחרי האיש הטבח ההוא להוציא הדברים שיש עליו בלבו, אע"פ שהטבח חטא לו, כמו שפירש רש"י שם במקומו (בפרק יום הכפורים (יומא פז, א)). ק"ו לכל אדם אצל השוה לו, וכל שכן לגדול הימנו שילך אצלו לפייסו ויאחזנו ולא ירפנו, ובדברים ירצנו עד שיאמר אני יענה ויאמר סלחתי כפי כן לבי:

ע״טארבע עשר יש לדעת, כי בכל מקום אשר אזכיר מלת שופר בענין אלו הדינים אשר הבאתי לעיל, רצוני בזה בעל תשובה נקרא כן, ונרמז הבעל תשובה בשם שופר על שם שצריך הבעל תשובה ליפות מעשיו ולשפרם. וכן איתא במדרש (ויק"ר כט, ו) תקעו בחדש (תהלים פא, ד), חדשו מעשיכם. שופר, שפרו מעשיכם וכו'. ועוד כי שופר ראשי תיבות שפל רוח, וכן הוא צריך בראש השנה. כן הוא צריך הבעל תשובה להיות שפל רוח ולילך שחוח כדלעיל בהצעה ד':

פ׳חמשה עשר יש לדעת, כי כל מקום אשר אזכיר בדינים האלו ניקב או נסדק או נשבר, הוא מורה על החטא האיש אחד יחטא מפריד אלוף ופורץ גדר ושובר שבר, ונאמר בתהלים אני שמרתי ארחות פריץ (במזמור י"ז (ד)), ופירש הרד"ק ז"ל, מנעתי שלא ילך אדם בארחות פריץ ורשע:

פ״אובעל העקידה ז"ל המשיל ג"כ החטא לשבירה, והוא מ"ש בפ' שופטים (שער ס"ז) על שאמרו רז"ל בפרקי ר"א (מה) בראש חודש אלול אמר ליה הקב"ה למשה (שמות כד, יב) עלה אלי ההרה, שאז עלה לקבל הלוחות אחרונות וכו'. זה לשונו שם, כי הנה כאשר עלה אז לתקן שבירת הלוחות הראשונות והוא מה שהפסידו מטהרת הנפשות שכן תארום החכמים הפילסופים לוח מוכן לקבל הכתיבה, וחכמים ז"ל שמוהו כתובה כתיבה טהורה וזכה, כמו שכתב אלקי נשמה שנתת בי טהורה כמו שכתבנו בשער ס"ח, והאמת כי הנפשות לו הנה, והלוחות מעשה אלהים המה, והמכתב מכתב אלהים הוא חרות עליהם. ואם העונות טמאום והעבירו כתיבתם ושברום, יש להשתדל לפסול לוחות שניים ולכתוב כדברים אשר היו על הלוחות הראשונים, והוא המחויב בכל ימות השנה. ויותר מהמה בימים הנועדים שהם נזכרים ונעשים לזה לסבה חזקה מאוד וכו'. הרי לך בהדיא שהמשיל העונות לשבירה, וממילא נשמע מזה שהסתימה היא תורה על התשובה, כי סתימתו זו היא תשובתו כמ"ש ב"ה על (בראשית ג, ז) ויתפרו עלה תאנה, מלת ויתפרו מלשון תפירה, כלומר נתנו לב לתפור מה שקרעו. ובל"א אומרים (ווער דא האט פיל צו ריסען, דער מוז פיל פליקען). רוצים בזה, מי שהרבה לפשוע צריך לעשות תשובה הרבה:

פ״בהששה עשר יש לדעת, שצריך הבעל תשובה אחר שעשה התשובה שישיב ג"כ אחרים לעבודתו ית', כמו שאמר הכתוב (צפניה ב, א) התקוששו וקשו. ודוד המלך עליו השלום אמר במזמור התשובה (תהלים נא, טו) אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו. והנה אחזיר ההצעות בקצרה ומעט הערה:

פ״גהא' היא תודיע שיש חילוק מדריגות בין החכמים והצדיקים בעולם הבא וכו':

פ״דהב' היא תודיע שנמצא מדריגות בעל תשובה אחד יותר גדולה ויותר גבוה בעולם הבא ממדריגות בעל תשובה אחר וכו':

פ״ההג' היא תודיע שהתשובה היא על ז' מעלות. המעלה הטובה שבכולם היא אותה שנעשית תיכף למשובה וכו', עד מי שהוטבע בחטא ימים רבים וכו' ושב בהיותו בתקפו ובגבורתו וכבש את יצרו וכו', ובאותו פרק ובאותו אשה וכו'. רצה לומר שהבחרות והאשה עומדין ואין דבר מונע אלא יראת חטא, ועל תשובה כזאת אמרו רז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אפי' צדיקים גמורים אינן יכולין לעמוד וכו'. עד והמעלה הפחותה שבכולם מי שלא שב עד קרוב עתו למות:

פ״והד' היא תודיע כי ההכנעה היא עיקר התשובה, ויהיה שפל רוח בפני כל אדם ונפשו כעפר לכל תהיה וכו':

פ״זהה' היא תודיע שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, אפי' עשה כל רעות בעולם ושב ורפא לו וכו':

פ״חהו' היא תודיע שהחוטא צריך לתקן החטא עצמו, בדבר אשר זדה בו יתקן וכו':

פ״טהז' היא תודיע שיעשה התשובה כסדר, בענין שלא יקדים המאוחר ולא יאחר המוקדם וכו':

צ׳הח' היא תודיע שנכלל בתשובת המשקל, כי מי שחטא באשה אחת הרבה פעמים יעשה התשובה הכתובה ברוקח כמו הרבה פעמים אשר חטא בהם, וכל שכן אם יחטא עם הרבה שצריך לעשות תשובה הרבה, לפי רוב הנשים ורוב הביאות תרבה התשובה:

צ״אהט' היא תודיע שאם לא חטא עם אשה כי אם פעם אחת, לא יעשה תשובה כי אם פעם אחת, ולא יסגף גופו יותר מזמן הקצוב ברוקח וכו'. ומה שאמר דוד המלך ע"ה וחטאתי נגדי תמיד, יתורץ שם:

צ״בהי' היא תודיע אם עשה אדם עבירות רבות קלות וחמורות, יעשה תשובה על כל אחת ואחת בפני עצמה, ולא יכללם יחד לעשות תשובה על החמורה שבכולם וכו':

צ״גהי"א היא תודיע שיעשה תשובה אפילו על ספק איסור וכו', ועונש הספק מרובה משל ודאי כו':

צ״דהי"ב היא תודיע שאל יפרסם אדם חטאו שבינו למקום וכו':

צ״ההי"ג היא תודיע שאם ציער אדם את חבירו אפילו בדברים, אין לו מחילה עולמית עד שירצה את חבירו וכו':

צ״והי"ד היא תודיע שבכל מקום שמוזכר שופר באלו הדינים הנזכרים בזה רצה לומר הבעל תשובה נקרא כך:

צ״זהט"ו היא תודיע שבכל מקום שנזכר באלו הדינים ניקב או נסתם או נשבר, הוא מורה על החוטא גדול כים שברו, והסתימה מורה על התשובה וכו':

צ״חהט"ז היא תודיע שצריך הבעל תשובה אחר שעשה תשובה, שישיב לאחרים לעבודת הש"י:

צ״טוהנה בזה נשלמו הט"ז הצעות במספרן כמשפטן ובהסכמה מה שאמרו חז"ל בעלי התלמוד כי לא ימשך מהם רק טוב. ועתה אחר זכרו אלו הצעות קצרות וארוכות, נבוא אל הביאור בעזרת יוצר אור:

ק׳ואשיב ידי על הדינים הנזכרים לעיל בסמוך, כי גם את זה לעומת זה, (רצה לומר ההצעות ודיני שופר הנזכרים) עשיתי בס"ד לפרשם (ר"ל דיני שופר הנזכרים), על דרך כוונת ההצעות הנזכרים בסמוך כלל הכוונה אחת היא מורה חטאים בדרך. לפי ערך ההצעות הנזכרים בקיצור ובאורך:

100

ק״אהדין הא' שופר של ראש השנה מצותו בשל איל וכו'

101

ק״בלפי הנזכר בהצעה י"ד שנקרא שופר בעל תשובה מכח ב' טעמים הנזכרים שם, נלע"ד כוונת רז"ל במה שאמרו כאן שופר של ראש השנה (וקוריהו שופר של ראש השנה כי הוא זמן מזמני השנה לחפש מעשיו ולשוב אל ה', לפי שקדמה התשובה בראש השנה לאדם הראשון כדלעיל בפנים. ועוד כי ראש השנה הוא התחלת עשרת ימי תשובה, על כן יאות להמשיל הבעל תשובה לשופר של ראש השנה) מצותו בשל איל. רצו לומר, שעיקר מצוה של בעל תשובה כשישוב מדרכו הרעה שישוב בימי בחרותו בעודנו בתקפו וגבורתו. ואיל הנזכר כאן מלשון איל המנגח, ומלשון (יחזקאל יז, יג) ואת אילי הארץ לקח, ומלשון (בראשית לא, כט) יש לאל ידי, שפירוש כולם הוא כח וגבורה, ורומז על גבורת הבחרות. וגם על גבורת עבירה, רצה לומר שאותה העבירה שנכשל בה כבר הבעל תשובה היא מזומנת מלפניו והתאוה בה תאוה ואפשר בידו לעשותה כבראשונה, והוא גבור לכבוש את יצרו ופירש ממנה מפני התשובה לא מכשלון כח ככחו מאז כן כחו עתה לעשותה, וזהו נקרא בעל תשובה גמור, כמו שאמרו רז"ל (בפ' בתרא דיומא (פו, ב)), היכי דמי בעל תשובה, כגון שבא לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושנייה ופירש הימנה. מחוי רב יודא, באותו פרק (זהו גבורות הבחרות), ובאותו אשה, ובאותו מקום (זהו גבורת עבירה), על כן רצונם בזה שהבחרות והאשה עומדין ואין דבר מונע כמו שמוזכר בהצעה ג', וכן פירש רש"י התם (עי' ד"ה באותה אשה) וזה לשונו, מתוך שדומה הכל מכל וכל כבר יצרו מתגבר עליו ואומר לו ראה פלונית אותו פרק הוא קום עשה מה שעשית כבר, עד כאן:

102

ק״גונלע"ד דלזה כוונו במה שדרשו על פסוק (תהלים קיב, א) אשרי איש ירא ה', והקשו על זה (פרק קמא דע"ז (יט, א)) והובא לעיל בהצעה ג', איש ולא אשה. אמר רב עמרם, אשרי מי שעשה תשובה כשהוא איש. ר' יהושע בן לוי אומר, אשרי שמתגבר על יצרו כאיש. ופירש רש"י כשהוא איש כשהוא בחור בכחו, כלומר ממהר להכיר את בוראו קודם ימי הזקנה כאיש גבור, עד כאן:

103

ק״דואפשר דר' יהושע בן לוי לא בא לחלוק על רב, אלא לפרש דברי רב בא, ואמר מה שאמר רב אשרי שעשה תשובה כשהוא איש, שהמובן ממנו כשהוא בחור בכחו, לא אמר על כח גבורת בחרות לבד. אלא אמר גם כן על כח גבורת כבישת יצרו, שהעבירה מזומנת לפניו כאשר היתה בתחלה, ואינו בוש מפני אדם לרדוף אחר יצרו כבתחלה, והוא גבור כובש את יצרו מפני יראת חטאיו. וזה שאמר ר' יהושע בן לוי שמתגבר על יצרו וכו', על זה ראוי לומר עליו אשרי איש וגו', כי זהו בעל תשובה גמור. ורב שאמר כשהוא איש שרצונו בזה גבורות איש, אמר חדא דאית ביה תרתי, גבורת הבחרות, וגבורת כבישת יצרו באותו פרק ובאותו אשה וכו' כדלעיל. וזה כולו נרמז במילת איל שהוא לשון תוקף וגבורה, ותרווייהו איתנהו ביה. גבורת איש מצד הבחרות, וגבורת איש מצד העבירה עצמה באותו פרק ובאותו אשה וכו', (מכדי שקולים הם יביאו שניהם הי מינייהו מפקת):

104

ק״הואמרו וכפוף, רצונם בזה לפי דרכינו שצריך הבעל תשובה שישפיל את עצמו ויהיה כפוף הלכוף כאגמון ראשו ונפשו כעפר לכל תהיה, וזהו עיקר התשובה כדלעיל בהצעה ד'. ובאו רז"ל להודיע לנו כאן במ"ש שופר של ראש השנה מצותו בשל איל, וכפוף, שעיקר מצות התשובה המעולה אשר בה יגיע הבעל תשובה (הנמשל לשופר) אל המדריגה העליונה לעולם הבא, הוא כשתהיה בשל איל וכפוף על דרך הנזכר בסמוך:

105

ק״ווכשיעשה הבעל תשובה התשובה על זה האופן, יגיע אל מדריגה גדולה יקר הערך מאד שאפי' צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד בה, כי רבה היא כמו שנזכר בהצעה ג'. וזולת זה לא יגיע הבעל תשובה למדריגה גדולה כזו אלא למטה ממנו. וכבר מבואר בהצעה א' שמדריגת עולם הבא זו למעלה מזו, ומבואר ג"כ בהצעה ב' שמדריגת בעל תשובה אחד היא יותר גדולה ויותר גבוה בעולם הבא ממדריגת בעל תשובה אחר:

106

ק״זוזה שאמרו ובדיעבד כל השופרות כשרין בין פשוטים בין כפופים, פירוש אפי' אינו של איל ואינו כפוף, ורצו לומר באינו של איל לפי דרכינו, כלומר אפי' מי שאינו שב בבחרותו כשהוא בתקפו ובגבורתו שהיא התשובה המעולה כדלעיל, רק המתין בתשובה עד לעת זקנתו ככלות כח גבורת הבחרות. וגם כח גבורת היצה"ר חלף והלך לו, רצה לומר שאין אותה העבירה עצמה באותו פרק ומקום ואשה מזומנת לפניו כבראשונה, ור"ל באינו כפוף, כלומר וגם אינו נכנע כל כך לכפוף כאגמון ראשו להיות נוטה עד קצה השפלות לגמרי כדלעיל בהצעה ד', רק הסיר מעליו הגאוה ורמות רוחא היתירה שהיתה בו מקודם לכן, ושהביאו לידי חטא כמו שכתוב (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך, והוא עומד עתה בזה על מיצוע הענווה ובא והתפלל ומתודה ותוהה על הראשונות ושומר ידו מעשות כל רע. אי הכי תשובתו תשובה, ויש לו מדריגה מה בעולם הבא, וזו היא המדריגה הז' הנזכרת בהצעה ג'. וזה שאמרו, ובדיעבד כל השופרות כשרין וק"ל:

107

ק״חוזהו הנלע"ד מה שכוונו רז"ל בדין איל וכפוף לפי דרכינו, נוסף על מה שאמרו ז"ל (ר"ה טז, א) תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידה של יצחק, ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמיכם לפני. וכפוף כדי שיכפפו לבם לתפלה:

108

ק״טואמרו חוץ משל פרה שפסול בכל גוונא, ופירושו אם הוא משל פרה אפי' בדיעבד פסול, רמזו רז"ל כאן לפי דרכינו על אותן האנשים הדומים לפרה אדומה תמימה באדמות החטא, ואם יאדימו כתולע מחמת עבירות, גם עד זקנה ושיבה אינן חוזרין בתשובה. ולמה אין חוזרין בתשובה, מפני גיוה ורמות רוחא שיש בהם, כי כל גיא ינשא מלעשות תשובה, כי התשובה תלויה בהכנעה כנזכר בהצעה ד', ונאמר אצל אחאב (מל"א כא, כט) וראית כי נכנע אחאב מלפני וגו':

109

ק״יוזה שאמרו (דאין שמו בלשון הקודש שופר אלא קרן), בשכבר ידעת כי לשון קרן הוא שררה, כמו (ש"א ב, א) רמה קרני. (שם ט) וירם קרן משיחו. קרן ישועה. ור"ל שאינו עוזב הגאוה והשררה על כן אינו נותן לבו לשוב, כמו שאמר הכתוב ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו'. על כן הוא פסול אפי' בדיעבד אם הוא קרן הגאוה, כי הגאוה אינו מניחו לשוב כדלעיל, והן אותן שאמרו חז"ל (בפרק עושין פסין (עירובין יט, א)) רשעים אפי' על פתחו של גיהנם אינן חוזרין, ובחטאם מתו מכח קרני גאותם:

110

קי״אואמרו וכן קרני רוב החיות, רצו לומר חיות רעות טורפות, והן הרשעים שדומין לחיה שביער כדאיתא בפרק הפועלים (פג, ב):

111

קי״במפני שהם עצם אחד, רצו לומר שאין להם לב בשר, כי אם לב אבן ועצם ומקשין לבם מלעשות תשובה כל ימיהם לעולם עד שמתו בחטאם:

112

קי״גוזהו שאמרו ואין להם מבפנים זכרות, רצו לומר שאין זוכרים בפנימיות לבם יום המיתה ואין חרדין ממנו ואין עצבין עליו, כמו שדרשו רז"ל (במסכת שבת (לא, ב)) על פסוק (תהלים עג, ד) כי אין חרצבות למותם, אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שאין חרדים ועצבים מיום המיתה, אלא שלבם בריא להם כאולם וכו'. על כן הם פסולים לגמרי בעולם הבא, (כמו ששופר זה פסול אפי' בדיעבד), והם האפיקורס שאין מאמין ביום הדין ומשחית גופו ונפשו להכעיס, ונדון בגיהנם לדורי דורות כמו שנזכר זה בסוף הצעה ג':

113

קי״דב' כל הקולות כשרין בשופר

114

קי״האל תקרי קולות אלא קלות, כלומר אפי' היקל בכל התורה כולה, אל יחשוב בדעתו חוטא אני ועונות רבות עשיתי ומה יועיל לי עשיית המצות. אלא אם עשה עבירות הרבה, יעשה מצות הרבה, שנאמר (משלי כד, ו) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, ודרשו רז"ל על זה, אם עשה חבילות של עבירות, עשה כנגדן חבילות של מצות, כי אין לך דבר שעומד בפני התשובה כמבואר בהצעה ה' באריכות קצת:

115

קי״וג' אם ניקב וסתמו שלא במינו, אע"פ שאין מעכב את התקיעה לאחר סתימה שהחזיר קולו לכמות שהיה בתחלה, פסול

116

קי״זכבר נזכר בהצעה ט"ו כי בכל מקום שנזכר בענין זה שבירה או נקיבה לפי דרכנו הוא רומז על החטא, והסתימה רומזת על התשובה, ומבואר ג"כ בהצעה ו' שהתשובה צריכה להיות ממין החטא אשר זדה בו יתקן וכו'. ועל זה אמר כאן אם ניקב, רצה לומר שהיה נוקב חור בדלותו מהמצוה ובקלותו בעבירה, וסתמה בתשובה שלא במינו, רצה לומר שהיתה חתימת עבירה בתשובה שלא במין החטא. כגון על דרך משל, אם חטא באכילות אסורות והוא שב בתפלה וצדקה, או אם גזל וחמס והוא יושב בתענית, אותה תשובה וכל כהאי גוונא היא פסולה:

117

קי״חאע"פ שאינו מעכב את התקיעה לאחר סתימה וכו', רצה לומר שעשה תשובה בעינוי נפש וצערא דגופא ועושה צדקה בכל עת וגם הוא סור מרע ועוזב החטא:

118

קי״טוזהו שאמרו שהחזיר קולו לכמות שהיה בתחלה, כלומר שהוא עתה בלא חטא כמו שהיה קודם שחטא, אפילו הכי פסול עד שיעשה תשובה ממין החטא, רצה לומר שיעשה מעשים הפך עבירות שעשה כדלעיל בהצעה ו':

119

ק״כוזהו שאמרו אח"כ ואם סתמו במינו וכו' כשר, רצוני לומר אם סתימת עבירה שהיא התשובה במינו, כלומר ממין החטא ובדבר אשר זדה בו יפעול בהפכו על הדרך הנזכר בהצעה ו' כשר, כי אז יראה שהוא מודה וחוזר בתשובה שלימה:

120

קכ״אד' אם נסדק לארכו אפילו כל שהוא פסול

121

קכ״בכבר נזכר בהצעה י"ד ובהצעה ט"ו שהשופר רומז על בעל תשובה, וסדיקא רומזת על החטא. ונתבאר גם כן בהצעה ב' שמדריגות בעל תשובה אחד היא יותר גדולה ויותר גבוה בעולם הבא ממדריגות בעל תשובה אחר. ונתבאר גם כן בהצעה ג' שכל זמן שיתחרט אדם מחטאתו ויעשה תשובה שלימה תשובתו נרצית לפני הקב"ה, אבל היא על ז' מעלות, והתשובה המעולה היא ששב בבחרותו וכו', והתשובה הפחותה שבכולם מי שלא שב עד קרוב עתו למות. ועל זה אמר כאן נסדק לארכו, רצה לומר שהיה מאריך כל ימיו בעבירה ואינו שב עד יום מותו כי יראה כי אזלת ידו, פסול, רצה לומר תשובה זו היא פחותה שבכולם ופסולה. ולשון פסול הנאמר כאן מלשון (שמות לד, א) פסל לך, ומלשון (בר"ר יב, ג) אלה פסל את הראשונים, ורצה לומר שמדריגתו של בעל תשובה זו היא פסולה וחתוכה מן המדריגות האחרות שהן למעלה ממנה כדלעיל בהצעה ג':

122

קכ״גואמרו אפי' כל שהוא וכו', דלא תימא דוקא אם עשה עבירה גדולה ולא שב מיד בבחרותו רק לעת זקנתו אז יגיע אל מדריגה קטנה בעולם הבא, אבל אם עשה עבירה כל שהוא אף על פי שלא שב ממנה בבחרותו כי אם לעת זקנתו סמוך למיתתו שב יגיע אל המדריגה גדולה בעולם הבא. קא משמע לן הכא במה שאמרו אם נסדק לארכו אפילו כל שהוא פסול, שאפילו עשה עבירה כל שהוא והאריך בחטאו ולא עשה תשובה בבחרותו עד קרוב למיתתו, אפילו הכי פסול בענין שלא יגיע למדריגה עליונה בעולם הבא רק למדריגה קטנה:

123

קכ״דה' אם נסדק לרחבו במיעוטו כשר

124

קכ״הכבר ידעת מהצעה ט"ו שמלת נסדק רומז על עון, ורצה לומר נסדק לרחבו וכו' לפי דרכינו, כלומר אפילו עבר על מצות הרבה על דרך (תהלים קיט, צו) רחבה מצותך וגו', הואיל והוא במעוטו, רצה לומר נותן לבו לשוב במעט זמן אך יום או יומים משעבר עבירה, ניחם על הרעה כשר. ומלת כשר הנאמר כאן הוא כשר שבכשרות, כי התשובה שעושה אדם בבחרותו היא התשובה המעולה שבכל התשובות אשר בה יגיע הבעל תשובה אל המדריגה עליונה בעולם הבא שאפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד במחיצתן כדלעיל בהצעה ג':

125

קכ״וו' דיבק שברי שופרות זה עם זה ועשה מהם שופר אחד פסול

126

קכ״זכבר מבואר בהצעה ט"ו שכל ניקוב וסידוק או נשבר הנאמר כאן אצל שופר, לפי דרכינו הוא רומז על חטא ועון ואשמה. וסתימה ודיבוק הוא רומז על התשובה. ומבואר גם כן בהצעה י' אם עשה אדם עבירות הרבה קלות וחמורות שיעשה תשובה על כל אחת ואחת ולא יעשה תשובה אחת אפילו כבחמורה שבהם, ונתן טעם לדבר זה:

127

קכ״חועל זה אמר דיבק שברי שופרות ועשה מהם שופר אחד, רצה לומר שעשה עבירות הרבה ועשה תשובה אחת על כולם כבחמורה שבהם, אפילו הכי פסול, רצה לומר אינו קרוי בעל תשובה גמור להגיע בהעולם הבא אל מדריגה עליונה כמו שעושה תשובה על כל אחת ואחת, מהטעמים הנזכרים בהצעה הנזכרת. ופירוש פסול על דרך פסל את הראשונים כדלעיל בסמוך:

128

קכ״טז' הפכו ותקע בו לא יצא, בין הפכו כדרך שהופכין החלוק שהחזיר פנימי לחיצון והחיצון לפנימי

129

ק״ליתפרש לפי דרך ההצעה הי"ב שנזכר שם שאל יפרסם אדם חטאו שבינו לבין המקום וכולי בחטא שאינו מפורסם. אבל בחטא מפורסם, טוב לו שיודה ברבים. ועל זה אמר כאן הפכו וכו', שהחזיר פנימי לחיצון, רצה לומר, מה שהיה ראוי להיות צפון בפנימיות לבו כגון בחטא שאינו מפורסם שאין לגלות משום כבוד שמים כנזכר בהצעה י"ב, והוא החזיר הפנימיות לחיצון, רצה לומר שהוא מגלה אותם ברבים, לא יצא ידי חובת תשובה, כי אין זה כבוד שמים לפרסם החטא כדלעיל:

130

קל״אאו שהחזיר החיצון לפנימי, כלומר מה שהוא חיצון וגלוי לכל שהוא חטא מפורסם, אם הוא מחזירו לפנימי רצה לומר שמכסה אותו בפנימיות לבו ועשה תשובה בינו לבין עצמו, לא יצא ידי חובת תשובה, ועל זה נאמר (משלי כח, יג) מכסה פשעיו לא יצליח, וצריך להתודות ברבים כדי שידעו ששב ממנו וזהו כבוד שמים כמו שמבואר בהצעה הנזכרת. והוא הדין אם היא עבירה שבין אדם לחבירו, צריך לבקש גם כן ממנו מחילה ברבים:

131

קל״בולפי ההצעה הז' שנזכר בה שהחוטא צריך לעשות התשובה כסדר בענין שלא יקדים המאוחר ולא יאחר המוקדם וכו', על דרך משל, אם הקדים הצום והתפלה להשבת העושק והגזילה וכדומה לא יצא ידי חובת תשובה. יתפרש הפכו כו' שהחזיר פנימי לחיצון וכו', עד"ז שמהפך התשובה מה שהיה ראוי לעשות אחרונה הוא עושה ראשונה או להפך, וזהו שאמרו שהחזיר פנימי לחיצון בשכבר ידעת כי כל חיצון הוא קודם לפנימי והוא מהפכו ומחזיר פנימי לחיצון על דרך הנזכר וק"ל:

132

קל״גויש מפרשים, הפכו ותקע בו שהניחו כמו שהיה אלא שהרחיב את הקצר וכו'. יתפרש לפי דרכינו שהרחיב התשובה במקום שהיה לו לקצר, כגון שלא חטא באשה כי אם פעם אחת, והוא עשה תשובה ככל הכתוב בספר הרוקח ובזמן הקצוב שם, ואחר כך חזר ועשה תשובה זו בעצמה בכל תוקף וחומר עינוי וסיגוף הכתובים שם, לא ניחא למריה יתברך דעביד הכי מכמה טעמים הכתובים בהצעה ט':

133

קל״דקיצר את הרחב, רצונם בזה לפי דרכינו שקיצר התשובה במקום שהיה לו להרחיב אותה, כגון שחטא עם הרבה נשים כמה פעמים, או אפילו עם אשה אחת כמה פעמים קודם התעוררותו על התשובה, כי אז צריך לעשות התשובה הכתובה ברוקח כמה פעמים שנה אחר שנה עד תום המספר שחטא עמהם כמבואר בהצעה ח', ואם לא הרחיב התשובה כחשבון הפעמים שחטא בהנה לא יצא ידי חובת תשובה כמבואר בהצעה הנזכרת באריכות קצת:

134

קל״הח' היה ארוך וקצרו אם נשאר בו שיעור תקיעה כשר

135

קל״ויתפרש לפי דרכינו אפילו האריך ברשעתו כל ימי בחרותו ואינו שב עד לעת זקנתו קרוב לשעת מיתה בראותו כי אזלת ידו וחסרא לגנבא נפשיה בשלמא נקט, ותשובה זו היא הפחותה שבכולם לפי שהיא אינה רק מיראת המיתה כדלעיל בהצעה ג', ובדין היה שלא לקבל ממנו תשובה פחותה כזו. ועם כל זה הקדוש ב"ה ברחמיו מקבל אף תשובה זו, וכן הוא אומר (תהלים צ, ג) תשב אנוש עד דכא, ודרשו רבותינו ז"ל (רו"ר ו, ד) עד דכדוכא של נפש, והוא הזמן שהאדם נדכא ונחלש, אף על פי כן הוא אומר שובו בני אדם כדלעיל בהצעה הנזכרת. וזה היה ארוך וקצרו, רצה לומר היה מאריך ברשעתו וקיצר בתשובה כי איחר אותה עד סמוך למותו:

136

קל״זאם נשאר בו שיעור תקיעה כשר, רצה לומר אפי' איחר בתשובה סמוך למותו כל כך עד שלא נשאר לו מזמן חייו כי אם שיעור מצומצם שיוכל לשוב להתודות על עוונותיו ולהתחרט על מה שעשה עד היום הזה, ומצטער עליו ומת מתוך צערו וזהו שיעור תקיעה, רצה לומר שיעור מצומצם שיוכל לשוב ולהתודות ותו לא, כי התקיעה תורה על התשובה כדלעיל בסי' ס"ג, אפילו הכי נרצית תשובתו לפני הקב"ה, ובלבד שיפטר מן העולם הזה בתשובה שלימה כדלעיל בהצעה הנזכרת. וכן אמרו רז"ל בפ"ק דקדושין (מ, ב) ואפילו היה רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו כלום מרשעתו, שנאמר (יחזקאל לג, יב) ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעתו. ויעתר אל אלהים וירצהו וימחול עונותיו ויש לו מדריגה מה בעולם הבא, ואם מצער היא ותחי נפשו:

137

קל״חט' צפהו זהב במקום הנחת פה פסול

138

קל״טיתפרש לפי דרכינו כפי מה שכתבנו בהצעה י"ג, שאם ציער את חבירו אפילו בדברים, אפילו אם ירצה לו ליתן מלא ביתו כסף וזהב בשביל שלא יצטרך לבקש ממנו מחילה, אין נמחל לו העון עד שירצה את חבירו ויבקש ממנו מחילה. וזהו שאמר כאן צפהו זהב וכו' במקום הנחת פיו, כלומר במקום שהוא מחויב לילך אצלו ולפייסנו בנחת ובלשון רכה במאמר פיו ובמענה רך משיב חמה על מה שהכעיסו והקניטו בדבריו, והוא בגאותו לא רצה לבקש ממנו מחילה. אפילו צפהו זהב, רצה לומר אפילו רוצה לצפות אותו בזהב כלומר שנותן לו זהב הרבה, אף על פי כן אינו נמחל לו העון עד שיפייסנו הוא בעצמו ולא על ידי שליח כמבואר בהצעה הנזכרת, כי בלשון חטא ובלשון יתכפר עונו אם לא שחבירו מרוצה ברצי כסף:

139

ק״מי המציירים בשופר צורות צבעונים כדי לנאותו, לא יפה הם עושים

140

קמ״ארצה לומר לפי דרכינו שכתבנו בהצעה י"ד שצריך הבעל תשובה לשוב אפילו מספק עבירה, ואל יעשה סברות מעצמו להקל עליו, אלא יחמיר על עצמו לעשות תשובה על הספק כאלו היה ודאי. ועל זה אמר כאן המציירים בשופר צורות וכו', כלומר שהוא מצייר בדעתו ומורה היתר על ספיקי עבירות שלא היה ספיקן איסור, והלך בזה לקולא ועושה סברות שלא חטא וזהו כדי לנאותו, רצה לומר שמיפה מעשיו ואומר לא חטאתי כדי שלא יצטרך לעשות תשובה, ועל זה נאמר כאן לא יפה הם עושים, אלא היה להם להחמיר על עצמם כאלו הוי ודאי איסור כמבואר בהצעה י"א:

141

קמ״בי"א שיעור שופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן

142

קמ״גכיוונו בזה לפי דרכינו הכתוב בהצעה ט"ו שצריך הבעל תשובה אחר שעשה תשובה שישיב גם כן לאחרים לעבודת הבורא יתברך, וזהו שאמרו שיעור שופר וכו' ויראה לכאן ולכאן בשכבר ידעת מהצעה י"ד שהבעל תשובה נמשל לשופר, ואמר ויראה לכאן ולכאן, כלומר צריך לראות שתי ראיות אחת לו ואחת לאחרים. ומה ששיערו זה השיעור לטפח שוחק, רמזו בזה שצריך הבעל תשובה שלא להרבות שחוק כי אם מעט זעיר שם זעיר שם כשיעור טפח שהוא דבר מועט, כך יהיה הבעל תשובה כל ימיו במיעוט שחוק וידאג תמיד על חטאיו כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, ויועיל זה לבל יוסף חשק העון עוד בקרבו כדלעיל בהצעה ט':

143

קמ״דאלו הן מן ההלכות רצה לומר הלכות שופר המורים על כללי הדברים, (אבל פרטי התשובה שהבעל תשובה חייב בהם הם רבים מאוד ארוכה מארץ מדה וגו') אשר יעשה אדם הבעל תשובה אשר נדבה רוחו לשוב אל אלקיו על דרך הכוונה כאשר נתבאר. עם היותי מאמין באמת שהדינים הללו הם דיני אמת וצדק דברים ככתבם כאשר צוה ה' את משה, מכל מקום לבי אומר לי שרומזים בהם גם כן ענייני תשובה כאשר ביארתי לעיל לפי קט שכלי. וסמכנום אדיני שופר לסימנא בעלמא שיהא נודע ונזכר בכל שנה ושנה ענייני הבעל תשובה גמור אשר חטא ושנה ולא יסוף מזר עם, כי צורך גדול הוא להודיע לבני אדם, רצה לומר ההמוניים שאינם יודעים ליזהר. והיה כל הנשוך מנשיכת הנחש קדמוני הוא השטן הוא היצר הרע וראה אותו הכתוב כאן וחי חיי העולם הבא, עד כאן מספר עמק ברכה פי המדבר בקדושה ובטהרה:

144

קמ״ההתשובה אעפ"י שהוא מעולה ומשובח בכל זמן, הקב"ה קרוב לשבים באמת, ובכל עת שישובו אליו ישוב אליהם, וביחוד בארבעים יום שהם מראש חודש אלול עד יום הכפורים שהם ימי ריצוי. מכל מקום עשרת ימי תשובה שהם לבסוף המ' יום רצוים יותר משאר הימים שהם בארבעים יום שהיו לפניהם, כי התשובה מקובלת בהם ואפילו ביחיד, מה שאין כן בכל שאר ימות השנה כמו שאמרו רז"ל בפרק קמא דראש השנה (יח, א) ויחיד אימת, אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, והכי אתמר ביבמות בפרק החולץ (מט, ב) ובפרק מצות חליצה (קה, א):

145

קמ״ווכך כתב המיימוני במדע בהלכות תשובה (ב, ו) וזה לשונו, אעפ"י שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ליה"כ היא יפה ביותר ומתקבלת הוא מיד, שנאמר (ישעיה נה, ו) דרשו ה' בהמצאו. במה דברים אמורים ביחיד, אבל בצבור כל זמן שעושין תשובה וצועקין בלב שלם הם נענים, שנאמר (דברים ד, ז) מי כה' אלהינו בכל קראינו אליו, עד כאן לשונו:

146

קמ״זלכך בכל יום ויום ואלו הימים יפנה אדם מכל עסקיו, יותר טוב בלילה שהוא פנוי מבני אדם לפשפש בעונותיו ולהתודות עליהם בבכי רב ודמע, כמו שכתוב (תהלים קיט, קלו) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתיך, ויתקן כל מה שקלקל ויעשה על כל עבירה ועבירה התשובה הראויה לה בכלליה ובפרטיה, ויתחרט במאוד ויהיה מודה ועוזב ואז ירוחם:

147

קמ״חעוד הרבה דברי תוכחת מוסר ודרכי התשובה וענייני ימים הנוראים האלה אשר הארכתי בהם בדרושים בימי חורפי יהיו נכתבים ונסדרים יחד לקמן בסוף מסכת יומא, ואלו הקונטרסים יהיו נקראים בשם מור"ה חטאי"ם. ולא המדרש עיקר אלא המעשה, להיות נאה דורש ונאה מקיים ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום:

148

קמ״טנשלם מסכת ראש השנה, בעזרת חונן לאדם דעת ובינה

149