שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת יומא, נר מצוה א׳Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Yoma, Ner Mitzva 1

א׳עמוד התשובה

ב׳תנן במסכת נדרים (כג, ב), הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר כל הנדרים שאני עתיד לידור בזו השנה יהיו בטלים. וכתב הטור אורח חיים סימן תרי"ט, שמזה נתפשט המנהג לומר כל נדרי בערב יום כפור, כי יום כפור מקרי נמי ראש השנה. אבל זריזין מקדימין למצוה, וראוי להקדים קודם ראש השנה ממש לעשות שני עניינים ענין אחד שיתקן מה שקילקל, דהיינו התרה על העבר, או אם היה מחויב איזה נידוי ינהוג בעצמו שעה אחת נידוי ואח"כ יבקש מהחכמים שיתירו לו. ענין שני הוא מסירת מודעא אלהבא, שכל מה שיתקשר את עצמו מהיום בשבועה או בחרם או בנידוי וכיוצא בזה שהוא עתה מוסר מודעא מעוקרו ועקרו ומבטל^הגה"הוזה לשון ספר החרדים, מכלל היראה שלא להוציא האדם שם שמים מפיו אלא במורא הלב ובצורך גדול ולא לבטלה, כדאמרו במסכת תמורה (ג, ב) אזהרה למוציא שם שמים לבטלה, שנאמר (דברים ו, יג), את ה' אלהיך תירא, והשומע הזכרת השם מפי חבירו לבטלה בשוגג שלא היה יודע שזה אסור מזהירו ומתרה בו שלא יחזור, במזיד חייב לנדותו, ואם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנידוי, הכי איתא במסכת נדרים (ז, ב) יש מפרשים הוא עצמו היינו השומע שלא חש לכבוד ה' שהיה לו לנדותו בפומבי, ואם היה מתיירא ממנו היה לו לנדותו בינו לבינו ולהתירו מיד כדי שלא יהא מכשיל לרבים:
והרמב"ן פירש בשטת נדרים שלו, הוא עצמו, היינו המזכיר לבטלה, אף כי לא נדהו שום אדם, הוא יחלוץ מנעליו וישב בקרקע בנידוי ויבקש משלשה שיתירו לו, ואז בהכנעתו ונסלח לו. ואם לאו, עליה אתמר (דברים כח, נט) אם לא תשמור כו' ליראה את השם הנכבד והנורא והפלא ה' את מכותך ואת מכות זרעך. ומצוה זו תמידית. ואיזו הזכרת השם לבטלה, בכל לשון הוא, בין בשבועת חנם שלא השביעוהו בית דין, בין בשבועת שקר או בקללה או בדברי הבאי, או שבירך ברכה שאינה צריכה, עד כאן לשונו::

ג׳וכך הוא המנהג בארץ ישראל, מתאספין בערב ראש השנה בבתי מדרשות עדה קדושה תלמידי חכמים ויראי שמים, ואם אין פנאי בערב ראש השנה, מתאספין בין כסא לעשור ועושין שני העניינים האלה בזה האופן ובזה הנוסח בזה אחר זה, עומד בפני העדה הקדושה ואומר בזה הלשון, שמעו נא רבותי דיינים מומחים, כל נדר או שבועה או איסור או קונם או חרם שנדרתי או נשבעתי בהקיץ או בחלום, ואפילו נשבעתי בשמות הקדושים שאינם נמחקין ובשם ההוי"ה ברוך הוא, וכל מין נזירות שקבלתי עלי ואפילו נזירות שמשון, וכל שום איסור ואפי' איסור הנאה שאסרתי עלי או על אחרים בכל לשון של איסור, בין בלשון איסור או חרם או קונם, וכל שום קבלה ואפילו של מצוה שקבלתי עלי בין בלשון נדר בין בלשון נדבה, או שום מנהג של מצוה שנהגתי את עצמי, וכן כל מוצא שפתי שיצא מפי או שנדרתי וגמרתי בלבי לעשות שום מצוה מהמצות, או איזה הנהגה טובה או איזה דבר טוב שנהגתי ג' פעמים ולא התניתי שיהיה בלי נדר, הן דבר שעשיתי הן על עצמי הן על אחרים, בכולהון אחרטנא בהון מעיקרא ושואל אני התרה עליהן כי יראתי פן אכשל ונלכדתי ח"ו בעון נדרים ושבועות ונזירות וחרמות ואסורין וקונמות והסכמות. ואיני תוהה ח"ו על קיום המעשים הטובים ההם שעשיתי, רק אני מתחרט על קבלת העניינים בלשון נדר או שבועה או נזירות או איסור או חרם או קונם או הסכמת קבלה בלב, ומתחרט אני על זה שלא אמרתי הנני אעשה דבר הזה בלי נדר ושבועה ונזירות וחרם ואיסור וקונם. ולכן אני שואל התרה על כל הנזכר. הן היו דברים הנוגעים לגוף, הן היו דברים הנוגעים לממון, הן היו דברים הנוגעים אל הנשמה, בכולהון אני מתחרט על לשון נדר ושבועה ונזירות ואיסור וחרם וקונם וקבלה בלב. והנה מצד הדין המתחרט ומבקש התרה צריך לפרוט הנדר, אך דעו נא רבותי כי אי אפשר לי לפרטם כי רבים הם, ויהיה בעיניכם כאלו הייתי פורטם:

ד׳והמתירים משיבים לו שלשה פעמים בזה הלשון, מותרים לך מחולים לך שרוים לך, אין כאן לא נדר ולא שבועה ולא נזירות ולא חרם ולא אסור ולא קונם, אבל יש כאן מחילה וסליחה וכפרה. כשם שמתירין הבית דין שלמטה, כך יהיו מותרים מבית דין שלמעלה:

ה׳אחר כך יהיה מוסר מודעא לפניהם ויאמר, הרי אני מוסר מודעא לפניכם ואני מבטל מכאן ולהבא כל נדרים וכל שבועות ונזירות ואסורים וקונמות וחרמות וקבלת הלב הן בהקיץ הן בחלום, ובאם שאשכח לתנאי מודעא זאת ואדור מהיום עוד, מעתה אני מתחרט עליהם ומתנה עליהם שכולן יהון בטלין ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין ולא יהו חלין כלל וכלל מעתה ועד עולם:

ו׳ודבר זה יועיל כשלא יזכור לתנאי בשעת הנדר. שאם הוא זוכר לתנאי ואפילו הכי הוא נודר, הרי הוא מבטל התנאי והנדר קיים. אבל כשאינו זוכר לתנאי, אז מועיל התנאי. ולכך צריך לומר כולם אחרטנא בהון, כלומר אם אשכח ואדור מעתה אני מתחרט עליהם ומתנה שיהיו בטלין:

ז׳ואחר המודעא יאמר לפניהם, אם עברתי על שום דבר שנתחייבתי נזיפה או ארור או נידוי או חרם או שמתא או קללה בבית דין שלמעלה, בין מפי השכינה בין מפי הבית דין צבא שלמעלה, בין מפי עצמי בין מפי אחרים ובין בעולם הזה, הריני שב בתשובה שלמה ואשב יחף על הארץ כמנודה ואתפלש בעפר בוכה מתחרט ומתודה על כל מה שחטאתי ועויתי ופשעתי ושמריתי ושמרדתי מיום היותי על האדמה עד היום הזה. ואשפוך את נפשי לשאול מחילה וסליחה וכפרה מן השמים ומן הבריות. ואשאל ממעלתכם שתתירוני מכל הנזיפות והארורים והנידויים והחרמות והשמתות והקללות שנתחייבתי ושנכשלתי בהם עד היום הזה. ואז מתרחק מהעדה הקדושה ד' אמות בחליצת מנעלים, ומתפלש באפר כאבל ומקבל על עצמו נידוי ויושב כמנודה. ולאחר שישב מעט על הארץ כמנודה וכאבל, אז קורין אותו העדה הקדושה ואומרים לו, אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה, מאחר שקבלת עליך את הדין. אז יעמוד מהארץ ומתפלל בדמעות להש"י ואומר, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שכל הקללות והארורין והנידויים והחרמות והשמתות שקללתי או שאררתי או שנדיתי או שהחרמתי, או ששמתי את עצמי או את אחרים אשר מזרע ישראל, או אחרים שקללו או שאיררו או שנידו או שהחרימו או ששמתו אותי או את זרעי. יהי רצון מלפניך אלהי השמים והארץ שאל ישלטו בנו ואל יעשו רושם, וכל הקללות יתהפכו עלינו לברכה, כדכתיב ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך:

ח׳גם העדה הקדושה אומרים לו שלשה פעמים, כולם מותרים, כולם מחולים, כולם שרוים. כשם שמתירים הבית דין שלמטה כו'. ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה וגו':

ט׳והא לך המנהג דק"ק חברון תוב"ב שנה שנה מפי הרב הגדול החכם השלם החסיד העניו מהור"ר מלכיאל אשכנזי זלה"ה

י׳מתחילה היה מלקה האיש כפי רצונו ג' או ד' מלקיות או פחות או יותר, ומתירין אזורו. ואח"כ בעודו ערום מלבישין אותו מכף רגלו ועד קדקדו שק ומשכיבין אותו בקרקע וסוחבין וגוררין אותו הולכה והבאה ג' או ד' בחורים, והחכם או ש"ץ מהלך ומכריז ככה יעשה לאיש אשר הכעיס את בוראו, ככה יעשה לאיש אשר הקניט את בוראו. אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. והעם רואים ובוכים, וכל שכן הנסחב שהוא צועק בקול מר וחמרמר. ואומר הש"ץ, אם אתה חייב הרג לפני המקום יהי רצון שתחשב זאת הגרירה כאלו נהרגת בבית דין הגדול שבלשכת הגזית, הרי הרג שהיא קלה שבכולם לדעת ר"ש:

י״אאחר כך חונקין אותו בין שניהן באזור אחד על גרונו, או הוא עצמו בשתי ידיו, וכבר הוא יושב על ברכיו ואומר החכם או הש"ץ, אם אתה חייב חנק למקום, יהי רצון שיחשב זה כאלו נחנקת בבית דין הגדול שבלשכת הגזית, הרי חנק שהיא קלה שבכולן לדעת הת"ק דהלכתא כותיה:

י״באח"כ היה מצוה וסוקלין אותו בשנים או בשלשה אבנים קטנות, וגם המתייסר נוטל בידו אבן גדולה מעט כמלא אגרוף או מעט יותר ומכה בה על לבו, והחכם או הש"ץ אומר אם אתה חייב סקילה לפני המקום, יהי רצון שיחשב זה כאלו נסקלת בבית דין הגדול שבלשכת הגזית:

י״גואח"כ היו מדליקין נר של שעוה ומטיפין על גביו מתחת השק ג' או ד' טפות עד שרואין אותו שהוא נרתע, והחכם או הש"ץ אומר אם אתה חייב שריפה לפני המקום, יהי רצון שיחשב זה כאלו נשרפת בב"ד הגדול שבלשכת הגזית. או אם היה רוצה היה מתחיל מלמטה למעלה חנק הרג שריפה סקילה הכל כדעת הת"ק דהלכתא כוותיה בריש פרק ד' מיתות (סנהדרין פ"ז מ"א). אי נמי, מלמעלה למטה, כדתנן התם סקילה שריפה הרג וחנק:

י״דאח"כ אומרים לו בעור השק על גופו, שאם הוא חייב חרם או נידוי למקום שיקבל על עצמו, ובודלים ממנו העדה לכל הפחות ד' אמות והוא יושב מרחוק בקרן זוית מעוטף בשק ראשו בין ברכיו. ואח"כ מעמידין אותו ומתירין לו כל הדיינים את נידויו ולובש בגדיו וסר עונו וחטאתו תכופר. והחכם העושה הסדר, מקבל כל היסורין הללו בגופו קודם הכל משום (צפניה ב, א. ב"מ קז, ב) התקוששו וקושו, וממנו יראו וכן יעשו. זה הסדר נכתב אלי מק"ק חברון תוב"ב, וירא שמים יוצא ידי שניהם, וכל המרבה הרי זה משובח:

ט״ובערב יום כפור כשאוחז התרנגול להתכפר בו לאחר שיאמר הפסוקים והבקשה, יסמוך ידיו עליו ותכף לסמיכה שחיטה ויתנו לעניים. או יתן פדיונו לעניים וזה טוב יותר, לפי שמתביישין כשנותנים להם התרנגולים, כך דרש מהרי"ל. ומי שנזהר תמיד ליתן מעשר מכל ריוח ומחלק בין עניים, אזי זה הפדיון לא יקח ממעות מעשר רק ממעות של עצמו:

ט״זובזה שכתבתי שצריך ליתן הפדיון לעניים, ניחא מה שכתב הטור סימן תר"ה וזה לשונו, ועוד שמענו מחכמים הראשונים, שאעפ"י שבהמה דמיה יקרים יותר מתרנגול, אף על פי כן תרנגול מובחר גבר תחת גבר. ולפום ריהטא קשה, לענין כפרה מה תלוי ביוקר. ולפי מה שכתבתי ניחא, דכשהיה ביוקר אז מרויחים העניים, והדבק במצות הצדקה יתן לעניים ויוסיף כהנה וכהנה בתשלומי כפל:

י״זכל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי (ר"ה ט, א). כלומר, כאלו היה מצווה להתענות תשיעי ועשירי והיה מתענה בהם היה לו שכר רב, כך מקבל שכר האוכל בתשיעי ומתענה בעשירי. כי אכילת התשיעי הוא בשביל תענית העשירי, נמצא האכילה כלולה מהתענית. וענין הזה כתב הטור לפי פשטן של דברים, כדי שיהיה חזק ונוכל לסבול עינוי של מחר של העשירי. ולפי טעם זה, הסעודה העיקרית היא סעודת הערב. ואפשר לטעם זה מי שלא ירצה לאכול עד סעודת הערב הרשות בידו. וכן נראה לי לפי טעם האכילה על פי הסוד שכתב האלה"י מהר"ם קורדוורא שיובא דבריו לקמן בפרק שני. וכן משמע קצת במשנה פרק ח' דנדרים (ו), אמר קונם בשר שאיני טועם עד שיהא הצום, אינו אסור אלא עד לילי צום, שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר. פירוש, לילי הצום ליל צום כפור שמצוה להרבות בסעודה בערב יום כפור. הרי שסעודה העיקרית היא בערב סמוך ללילה. מכל מקום נראה דאסור להתענות עד הערב, דאפילו תענית שעות מקרי תענית. ואף שסעודת הערב היא עיקרית, מכל מקום האכילה היא כמו העינוי. ומה עינוי כל היום, אף אכילה צריך לראות כל היום שלא יהיה מעונה:

י״חולפי טעם הזוהר בסוד האכילה שיובא דבריו לקמן בפרק שני, אזי כל היום הוא יום טוב ומצוה לענג בו. ובתשובת מהרי"ל שאלו אותו, על אשה שנדרה שלא לאכול בשר ולא לשתות יין רק בשבתות וימים טובים, מה דינה בערב יום כפור. והשיב, שמותרת לאכול כל רצונה ולשמוח לבה ביום זה, דגם הוא מתקרי יום טוב:

י״טובספר מהרי"ל דף מ"ח כתב וזה לשונו, שאלו מקמי מהר"י סג"ל היאך עושין בתענית חלום בערב יום כפור. ואמר דיכול לאכול ויניח להטיב לו חלומו. וכן איתא בגמרא (פסחים סח, ב) מר בריה דרבינא כולא שתא יתיב בתעניתא, בר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורא. ופירש ראבי"ה, דבתענית חלום מיירי. ואמר מהר"י סג"ל, דהרוצה להחמיר ולהתענות, יאכל סעודה המפסקת עם בני הבית, ודוגמא תענית חלום בערב ט"ב דצריך נמי לאכול סעודה המפסקת כדפירש שם. ואמר מהר"י סג"ל, דמגמרא דלעיל נמי משמע דאין להתענות תענית חלום לא בפוריא ולא בשבועות, עד כאן לשונו:

כ׳ומה שאמר דמי שרוצה להחמיר יתענה תענית חלום בערב יום כפור ויאכל סעודה המפסקת, לא נראה כן מהגמרא שהביא, דמשמע דאיסורא הוא אפילו תענית חלום. דאלו היה היתר להחמיר ולהתענות, בודאי היה מחמיר על עצמו מר בריה דרבינא והיה מתענה בו. אלא בודאי איסורא הוא. ואין להקשות היאך יהיה חמור ערב יום כפור משבת. וי"ל דשאני ערב יום כפור דפרט הכתוב בהדיא בו וציוה על האכילה, והאכילה במקום עינוי, מה עינוי כל היום אף אכילה צריך לראות שלא יהיה מעונה בכל אותו היום אפילו במקצת ממנו:

כ״אוענין ליל ט' בתשרי, הנוהגים שלא לאכול בשר ופירות ושלא לשתות יין רק בשבתות וימים טובים, נראה בעיני דתלוי במנהג מקומות בענין אשמורת הבקר. באותן המקומות שנוהגים קודם עלות השחר בערב יום כפור להשכים במאוד ולהרבות בסליחות ובתחנונים, אזי אין עושין אותו ליום טוב גמור עד אחר הסליחות ותחנונים. ואותן המקומות שאין אומרים רק מעט ומחסרים ממה שנוהגין בשאר ימי תשובה, נמצא מחזיקים גם הלילה ליום טוב, ואף על פי שאומרים קצת סליחות מפני שהוא עכ"פ יום אחד מימי תשובה, ולפי מנהגם גם הלילה מישך שייכא ליום. וכן הוא מסתברא דלילה היא כיום, כמו שמצינו בשבת ויום טוב וראש חודש וחנוכה ופורים. ואע"פ שנופלין על אפיהם במנחה שקודם לו, מכל מקום מיד שמתחיל הלילה הוא יום תשיעי שהאכילה בו חשובה כעינוי:

כ״בונראה בעיני הנהגה ישרה, ערב יום כפור יאכל לשובע נפשו מאכלים טובים מה שזימן לו השם יתברך. ולערב לא יאכל רק מאכלים חשובים וקלים. וכך כתב הכלבו בשם מהר"ם הטעם שיש לאכול מאכלים קלים, כדי שלא יהיה שבע ומתגאה. וזה לשון סדר היום דף צ"א, סעודה המפסקת יתחיל בה מבעוד יום, כדי שיוכל לנוח מעט מאכילתו קודם שילך לבית הכנסת ולא יטריד עליו אכילתו בתפילתו שלא ימצא עכור בתפילתו ולא יוכל לכוון בה כראוי. והחכם עיניו בראשו לאכול דברים טובים ומטעמים טובים מעטי הכמות ורבי האיכות שיוכלו לסמוך עליהם כל היום ולא יזיקו לו, וזהו דרך החכמים ובעלי השכל. גם כדי שלא יצטרכו לצאת מבית הכנסת לעשות צרכיהם, עד כאן לשונו. ועוד אכתוב מזה טעם בפרק שני:

כ״גכל אדם יזהר שלא יאכל בערב יו"כ בסעודה המפסקת דברים המחממים, כגון מיני בשמים וכן מיריק"א שקורין זפרי"ן ויין טוב וביצים, פן ח"ו אם יראה קרי אין מתירין לו לטבול. ואמר מהרי"ל שכן ראה מרבותיו ששתו מים ואכלו פרי שקורין ער"ד עפפי"ל כדי להתקרר להשמר בנקיות. ואומר שכן ראה מרבו מהר"ש שהיה נוטל הפרי הנזכר, ושמהו במים להצטנן מאד ואכל ונתן לבני ביתו. וכן אסור לאכול בערב יום כפור מיני מאכל חלב דהוא מרבה קרי, עד כאן במהרי"ל. ועם כל זה שאוכל ושותה ושמח ע"כ אין צריך להרבות לו עידונין בעצמו ואכילות גסות שלא יבא מהם לקלות ראש ושיחה בטילה, שא"כ הוא עושה עבירה היא בידו ולא נצטוינו על ככה רק על שמחה של מצוה. על כן יאכל כאוכל לפני המלך, והשלחן מלא דברי תורה ויראת שמים ביתר שאת מכל ימות השנה, ויאכל לשם מצוה ככהן האוכל קדשים:

כ״דמצות הטבילה בערב יום הכפורים היא מצוה גדולה, והיא יתר בקודש משאר קדושות הטבילות שבכל ימות השנה מי שנוהג בהם, ויהיה כוונתו שעושה הטבילה בשביל תשובה ובשביל טהרה, כי יש דעות שונות בזה מזה, מכל מקום אלו ואלו דברי אלהים חיים:

כ״הוזה לשון אבא מורי זלה"ה בעמק ברכה, מהרי"ל מביא ראיה בהלכות יוה"כ דטבילת ערב יום כפור משום תשובה היא, והא דאשכחן דמהר"ם היה נוהג לשפוך ט' קבין על ראשו משום שהוא סובר הטעם דמשום טהרה היא. אבל מי שסובר דטבילת ערב יום כפור משום תשובה היא, אינו יוצא בט' קבין, אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור (ויקרא יא, לו). וספר תניא כתב ג"כ בהלכות תשובה שטבילת ערב יום כפור משום תשובה היא:

כ״ווראוי להחמיר בזה, בפרט מי שאינו זקן או חולה אעפ"י שיש קצת צערא דגופא לטבול במים קרים בעת הזאת, לפום צערא אגרא. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם (ויקרא טז, ל):

כ״זלפיכך צריך כל בר ישראל לנקות את עצמו ביום שהיא דוגמת עולם הנשמות, כי נקיון הגוף מבוא גדול בנקיון הנפש, כי ליכנס לעולם הבא יצטרך תחלה לטבול במקוה ישראל מושיעו בעת צרה וגו' (ירמיה יד, ח):

כ״חוזה לשון ראשית חכמה בשער הקדושה, והזהיר לעשות הטבילה בזמנה, בודאי לא תזיקהו שום מזיק, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע. אלא אם יהיה אנוס ואם נתרשל מלעשות בזמנה, יזדרז לשוב בתשובה ולא יניח לטומאה שתתישן בנפשו, שאח"כ יהיה קשה להפרידם. על דרך מה שכתוב מפני שיבה תקום, קודם שיצר הרע יזקין בי' וכו'. עד ויבטח בה', כי הבא לטהר מסייעין, ולא תארע לו שום היזק וכו'. עד כי בטהרה יטהר ג"כ נפשו ורוחו שהם חלק עליון וכו'. עד וצריך שיהיה שמח בעשיית המצוה, כמו ההולך להרויח ממון הרבה שהוא משמח בה, כן יהיה משמח במצות וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתך וגו'. ובזמן שימצא גופו בריא, יחמיר במ' סאה. ואם גופו חלש או בימי הצינה, יתן עליו ט' קבין של מים חמין. וט' קבין צריך להטילן עליו בכלי שיוכל להריקו ממנו בלי שום הפסקה. וכן טוב לטהר ולגלח הצפרנים, שכן האשה המטהרת לבעלה צריכה לקצצם. עוד צריך לטהר מכל הדברים שנזכר בהם טומאה בתורה ובדברי רז"ל וכו'. ועיקר הטהרה הוא מה שנתבאר לעיל שיטהר עצמו מכל עון ואשמה כמו שאמר הכתוב (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם, עד כאן לשונו:

כ״טכזה ראה וקדש עצמך מכל טומאות עבירות והרהורי עבירה, בענין שתהיה מנוקה מכל חטא ועון ואשמה ביום טהרתך במים. וראוי הוא קודם שיכנס אדם למקוה שיהרהר תשובה מעונותיו ויתודה ג"כ, כי עיקר הטבילה לבעל תשובה הוא לטהר עצמו מעונותיו כנזכר:

ל׳לזה צריך לשום בלבו לשוב מעוונותיו מכל וכל, ולא יהא טובל וקצת עוונותיו בידו, כי לא יועיל לו הטבילה לטהר עוונותיו עד שיעזוב אותם עזיבה גמורה מכל וכל, ולזה נכון שיתודה קודם שיכנס במקוה או לפחות בהרהור, וכן הוא בראשית חכמה:

ל״אמהרי"ל היה נוהג לטבול ערב יום כפור ג' פעמים, וכן בערב ראש השנה ג' פעמים. ובספר החסידים (שצד) כתב, שראוי לטבול ג' פעמים כנגד חטא עון ופשע, על כן תלתא זמנא הוי חזקת טהרה, עד כאן לשון עמק ברכה. וכבר כתבתי למעלה במאמר האותיות באות ק' קדושה שאפי' בטבילת כל ערב שבת ראוי לטבול י"ד טבילות, ע"ש באורך הטעם. א"כ מכל שכן עתה ליום האדיר. ושמעתי כי היו כת חסידים בזמנינו שטבלו ביום הזה ל"ט טבילות נגד המלקות, ואז האדם מתעורר במאוד ובוער הקדושה בלבו ונתקיים בו באנו באש ובמים:

ל״בתנן (יומא פ"ח מ"ט) את זו דרש רבי אליעזר בן עזריה, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו (ויקרא טז, ל), עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר. ושבינו לבין חבירו, אין יום הכפורים מכפר. וזה נאמר הן על עסקי ממון שבינו לבין חבירו, או איזה הקנטה. וכן איתא שם בסוף יומא (פז, א), א"ר יצחק, כל המקניט את חבירו אפי' בדברים צריך לפייסו, שנאמר (משלי ו, א-ג) בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך. נוקשת באמרי פיך [נלכדת באמרי פיך]. עשה זאת איפוא בני והנצל. אם יש בידך, התר לו פיסת יד. ואם לאו, הרבה עליו רעים. אמר רב חסדא, וצריך לפייסו בשלש שורות של שלש בני אדם, שנאמר (איוב לג, כז) ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי, עד כאן:

ל״גוזה לשון רש"י, בני אם ערבת לריעך ותקעת לזר כפיך, בשביל זר לערבו בממון. או אם נוקשת באמרי פיך, שהקניטו בדברים. עשה זאת והנצל, כי באת בכף רעיך על עסקי ממון לך התרפס יד ופרע לו. ועל מוקש אמרי פיך, אם הקניטו רהב רעיך, הרבה רעים לבקש הימנו מחילה. ריעיך בתרא דקרא מלא כתיב, לפי שהוא לשון רבים. בשלש שורות, ג' פעמים יפייסהו בג' אנשים בכל פעם, שנאמר ישור לשון שורה, ואין שורה פחותה מג' בני אדם, עד כאן לשונו:

ל״דומצאתי כתוב, ויבקשו מחילה זה מזה שלשה פעמים, כמו אנא שא נא שאמרו אחי יוסף ליוסף. והמוחל לא יהא אכזרי, וימחלו זה לזה בלב שלם. אבל המוציא שם רע על חבירו, אין לו למחול, מהרי"ו בדרשותיו דף פ"א, והוא מהירושלמי דפרק קמא דיומא (מב, ב) דאיתא התם שמואל אמר, הדין דחטא לחבריה, צריך למימר ליה סרחית עלך. ואין קבלה, הא טבות. ואין לא, מייתי בני נשי ומפייס ליה קדמיהן, הה"ד ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי. ואי מיית, צריך למיזל ומפייסיה על קבריה, ומימר ליה סרחית עלך. א"ר ייסא בשאר כל העבירות, אבל במוציא שם רע על חבירו אין לא מחילה עולמית, עד כאן:

ל״הוכתב מהר"י בן חביב וזה לשונו, מכאן נראה שהוא מנהג של טעות מה שנוהגין בזמנינו אם יחטא איש לאיש והקניטו בדברים, נכנס ביניהם אמצעי עושה שלום ומדבר עם העלוב שירצה לקבל פיוס העולב, ואחר זאת ההקדמה יבוא העולב לבקש מחילה ממנו. ואין זאת כוונת שמואל, אלא שהעולב ילך מעצמו לפני העלוב ואומר סרחית עלך. ואם לא קבלו, אז יביא אנשים עמו וחוזר לחלות פניו לפניהם שימחול לו, וכן יורה דקדוק לשון שמואל. ועוד יגיד עליו רעהו, שאמר ואי מית צריך למיזל על קבריה כו', וראוי שנאמר שההליכה לפייס לפני החי והמת אין בהם הקדמה בידיעה, רק שהעולב ילך מעצמו לפייס, וזאת הבושה ובזיון הם לכפר עליו מאשר חטא לחבירו אפילו לא הקניטו אלא בדברים. וכשהולך לפייסו על קברו, יוליך עמו י' אנשים ויאמר בפניהם חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שפשעתי בו. והם ישיבו לו, מחול לך מחול לך, עד כאן מצאתי:

ל״וואעפ"י שבכל ימות השנה חייב אדם לרצות חבירו תיכף לפשיעותא, אבל כשיגיע יום הכיפורים לא יאחר לשלמו. ואף אם הפושע הוא קשה עורף, ימציא הוא את עצמו לו כדי שיביא הדברים לידי פיוס כדי שיסולק המכשול מהעיור הזה. ומי לנו גדול מרב דהוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא אזיל תריסר ירחי שתא ולא אתא לפיוס כי מטי מעלי יומא דכיפורי לא אתא אמר איזיל אנא כו' כדאיתא שם בסוף יומא (פז, א):

ל״זהלכתא אומר זמן בראש השנה ויום כפור. ונוהגין שהש"ץ אומר שהחיינו לאחר כל נדרי. והקהל עונין אמן, ויכונו לצאת בברכת החזן. ומי שרוצה לנהוג לברך לעצמו קודם שיסיים ש"ץ הברכה, וסובר שזהו עדיף שיעשה בעצמו ולא יוציא אותו אחר, לא ישר בעיני. אדרבה, ברוב עם הדרת מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכן נראה לי לנהוג בברכת הלל וברכת הלולב שהש"ץ יברך בקול רם והקהל יכוונו לצאת בברכתו ויענו אמן. וכבר כתבתי מזה במקום אחר, והבאתי ראיה מהא דאיתא בברכות בפ' אלו דברים (ברכות דף נ"ג) (א) ת"ר היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם, בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו, וב"ה אומרים אחד מברך לכולם, שנאמר (משלי יד, כח) ברוב עם הדרת מלך. בשלמא ב"ה מפרשי טעמא, אלא בית שמאי מ"ט. קסברי מפני ביטול בית המדרש, עד כאן:

ל״חאסור בתשמיש המטה, ויליף מקרא דחשיב עינוי. ואיתא בפסחים (פ"ד מ"ד) מקום שנהגו להדליק את הנר בליל יום כפור מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק כו'. דרש רבא (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ. בין שאמרו להדליק, בין שאמרו שלא להדליק, שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד. ופירש רש"י, לא נתכוונו אלא לדבר אחד, להפריש עצמו ממשכבי האשה. האומרים להדליק, משום דאין אדם משמש מטתו לאור הנר. והאומר שלא להדליק, סבר כשהנר דולק רואה את אשתו ומתאוה:

ל״טומאחר שמקום שנהגו להדליק הוא משום שאין אדם משמש מטתו לאור הנר, ואנו נוהגין כמקום שנהגו להדליק, לכן ידליקו בחדר משכבו דאז הוא מונע את עצמו מלקרב לאשתו דישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן לאור הנר. ואי מדליק בבית, לא עביד לא כמקום שנהגו שלא להדליק, ולא כמקום שנהגו להדליק. דאלו מקום שנהגו שלא להדליק, סברי כשהנר דולק רואה את אשתו ומתאוה לה, והוא רואה ומתאוה לה. ולא כמקום שנהגו להדליק, דסברי משום שאין אדם משמש מטתו לאור הנר, וכאן בחשיכה יתהלכו לחדר משכבו, ונמצא תרתי לריעותא, דבבית מסתכל בה כשהיא מקושטת ומתאוה לה, ואח"כ הולך חשכים. על כן צריך להדליק ג"כ בחדר משכבו:

מ׳וכל אותה לילה ויום יתרחק מאשתו שלא ליגע בה ובבגדיה כאלו היא נדה, שהרי החמירו להדליק או שלא להדליק, ובנדה לא החמירו, כן הוא באגודה בפסחים וביומא. וגם לא ירבה בדברים עמה שלא יבא לידי הרגל עבירה ושלא יבא לידי הרהור ולידי קרי, מצאתי:

מ״אאמר מהרי"ל, כשרוצה אדם לילך לבית הכנסת ליל כל נדרי, ישלוף מנעליו ויניחם בביתו ולא יוליכם לבית הכנסת משום טינוף, ויום זה הוא יום שחייבין לכבדו בכסות נקיה ובכל דבר טהרה. ואמר, דבימי אביו מהר"ם סג"ל בהיות שם רב במגנצא הי' נוהג ששמש העיר הי' מכריז בערב להניח מנעליהם בביתם. ואמר שיש מקומות שפורסין בגדי צבעונין בבית הכנסת לכבוד היום, ויש מקומות שמשטיחין עשבים על הרצפה משום דכתיב (ויקרא כו, א) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה, וביום כפור אנו מרבין בהשתחוואות יותר מבשאר כל השנה. ומסיק פרק הקורא תניינא (מגילה כב, ב) דהשתחוואוה היא פישוט ידים ורגלים, ואנן עבדינן הכי ביום כפור דוקא. ומהאי טעמא נותנים מחצלת לפני העמוד אל פני הש"ץ כל השנה, וכן הוא באלפס בתוספתא דמגילה פרק הקורא תניינא. ואם אדם מפונק וקשה עליו לילך יחף עד לבית הכנסת, רשאי לילך במנעליו עד פתח בית הכנסת ויתנה לבני ביתו להחזירם הבית, או יצניעם במקום מוצנע שלא יראו, עד כאן לשונו:

מ״בוכבר כתבתי לעיל בהלכות ט' באב, אם עת גשמים ויירא שיטנפו רגליו ואז שרי ללבוש מנעלים, מכל מקום יהפכם של שמאל לימין, והבאתי סמך מהתלמוד על זה. ואם הכרח הוא לו לשום המנעלים בבית הכנסת, ישים אותם בחור או במקום נסתר ויהיו מכוסים אין רואה, כי קדוש היום לאדונינו:

מ״גבפרק בתרא דיומא (פז, ב), ת"ר, מצות וידוי ערב יוה"כ עם חשיכה, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים, צריך שיתוודה קודם שיאכל וישתה שמא יארע דבר קלקלה בסעודה. ואע"פ שהתודה ערבית מתודה בשחרית כו'. וכתב הר"ן, וידוי ערב יו"כ עם חשיכה לאחר אכילה משיקבל עליו יום הכפורים, שמא יארע דבר קלקלה של שכרות וכיוצא בו:

מ״דצריך שיתודה לאחר שיאכל וישתה בתפלת ערבית, כך פירשו הראשונים. והרמב"ן הקשה עליהם, ופירש דהכי קאמר, מצות וידוי של ערב יו"ה שצריך להתודות קודם שיכנס ליום בתשובה הוא עם חשיכה סמוך ליום עצמו, כדי שלא יהא שהות לחטוא בין הוידוי והיום. אבל חששו חכמים שמא תטרוף דעתו בסעודה וימנענו שכרותו מן הוידוי, ולפיכך החמירו עלו להתודות קודם אכילה. ואף על פי שהתודה קודם אכילה, חוזר ומתודה בזמנה עם חשיכה סמוך ליום עצמו שמא אירע דבר קלקלה של חטא בסעודה. אבל ווידוי ערבית שהוא וידוי של יוה"כ עצמו לא קתני, דודאי מתודה הוא ביוה"כ. אלא קתני אע"פ שהתודה ערבית מתודה שחרית וכל היום, שמא אירע לו דבר עבירה כל היום, דיום הכפורים בסופו עם חשיכה מכפר. והביא ראיה לדבריו מדתניא בתוספתא מצות וידוי ערב יו"ה עם חשיכה, ואע"פ שמתודה קודם שיאכל וישתה, צריך שיתודה לאחר אכילה ושתיה שמא אירע דבר קלקלה בסעודה. ואע"פ שהתודה לאחר שאכל ושתה, צריך שיתודה ערבית. ואע"פ שהתודה ערבית, צריך שיתודה שחרית, עד כאן:

מ״הוראוי לכל ירא שמים לעשות כן כדברי הרמב"ן מאחר שהביא ראי' מהתוספתא. ואעפ"י שהבית יוסף סימן תר"ז כתב והעולם לא נהגו כדברי הרמב"ן, מכל מקום אני אומר הנוהג כדברי הרמב"ן הוא מנהג טוב וישר בעיני אלהים. וכן אני נוהג כשאני רואה בין השמשות ממשמש ובא והוא סמוך לחשיכה, אני מתודה בכל יכולתי:

מ״וסדר הוידוי, זה לשון אבא מורי זלה"ה בעמק ברכה דף ק"ד, וסדר הוידוי חטאנו עוינו פשענו, והחטאים הם השגגות והפשעים הם המורדים מלשון (מל"ב ג, ז) מלך מואב פשע בי. האלוף המרומם בפי כל מהורר"ף סג"ל יצ"ו מק"ק קראקא העיד על גיסו מהר"מ איסרל"ן ז"ל שהיה נוהג בוידוי יום כפור לומר בזה הסדר כפרה לחטאים. ומחילה לעונות. וסליחה לפשעים שחטא הוא השוגג מתפללים שימחקם לגמרי כאלו לא היו מעולם. וזה ל' כפרה כמו (בראשית לב, כא) אכפרה פניו וגו'. ומחילה לעון כי שם נשאר שום רושם. וסליחה שהיא אריכות אף לפושעים הם המורדים כי עליהם יום הכפורים תולה, חזי מאן גברא רבא קא מסהיד עליה דגברא רבא ז"ל וטעמו כצפיחית בדבש, עד כאן לשונו:

מ״זקבלתי כשמתודה ישוח עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, ולא ביום כפור בלבד, אלא אף כל ימי השנה כשמתודה יעשה כן. וכבר נודע מי שלא כרע במודים, אז טרדתו נעשית נחש, ומזה נותן השכל כי המתודה על העבירות והם באים מצד זוהמת הנחש והוא מודה ומתודה יכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה ואז ושב ורפא לו. וכן רמוז בספר נחמיה סימן ח' דכתיב (ו) ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול, ויענו כל העם אמן אמן במעל ידיהם ויקדו וישתחוו לה' אפים ארצה. אחר כותבי זה, מצאתי כן במהרי"ל בהלכות ליל יום כפור. וזה לשון מהר"י סג"ל, כשהיה מתודה היה עומד בכפיפת הראש כדרך שהיה שוחה באומרו מודים:

מ״חבפרק בתרא דיומא (פו, ב) איפליגו ר' יודא בן בבא ור' עקיבא, ריב"ב סבירא ליה צריך לפרש החטא, שנאמר (שמות לב, לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. ר' עקיבא אומר, (תהלים לב, א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. אלא מהו שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב, כדר' ינאי, דאמר ר' ינאי אמר משה לפני הקב"ה כסף וזהב שהרבית לכנסת ישראל עד שאמרו די גרם להם שיעשו אלהי זהב. והרי"ף והרא"ש פסקו הלכה כר' עקיבא, דהא הלכה כר' עקיבא מחבירו (עירובין מו, ב). וכן הסכים הבית יוסף בטור אורח חיים סימן תר"ז, והולך לסברתו דרגיל לפסוק כתרי משלשה גדולי ההוראה דהיינו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש:

מ״טאבל הרמב"ם (הל' תשובה ב, ה) פסק כריב"ב, מכל מקום כתב הבית יוסף דיש להרמב"ם ראייה ברורה דהלכה כריב"ב, דמוכח שם דרב יודא אמר רב סבירא ליה כריב"ב. ועוד הביא הבית יוסף ראיה מדאפליגו תנאי בעבירות שהתודה בהם ביוה"כ שעבר אם חוזר ומתודה עליהם ביוה"כ, מכלל מתודה עליהם בפרטיות. ובאמת ראיות שהביא הבית יוסף הם ראיות חזקות, ואף שלענין פסק הלכה הסכים הבית יוסף עם הרי"ף והרא"ש, מכל מקום כתב וזה לשונו, מכל מקום נראה שאם רצה לפרט החטא הרשות בידו, דר' עקיבא לא אסר לפרט החטא, ולא בא אלא לומר שהוא יותר מאושר מי שאינו מפרט חטאיו. ועוד דאפשר דלא אסר ר' עקיבא אלא דמפרט אותם בקול רם, אבל בלחש שפיר דמי למיפרט כדי שיתבייש יותר, ואכתי כסוי חטאה הוא כיון דאינו נשמע לבני אדם, הכי מוכח מדמשני כאן בחטא מפורסם כו', דבמתודה לפני בני אדם בקול רם מיירי. דאי בלחש, כי אינו מפורסם מאי הוי, הא אע"פ דמפרט אכתי מכוסה הוא. מה שכתב רבינו בסמוך בשם הרא"ש שהעבירות שהתודה עליהם ביום הכפורים שעבר יוכל להתודות עליהם אף ע"פ שלא שנה בהם, ובמתודה בפרטות מיירי וכמו שהוכחתי בסמוך, עכ"ל. הרי שלכולי עלמא יפרט החטא בלחש:

נ׳והנה לפום ריהטא מה שרצה לומר שאף לר"ע יפרט בלחש, יש להקשות על זה, אם כן למה מוקי תלמודא הפסוק דויעשו אלהי זהב אליבא דר' עקיבא כדר' ינאי כו' כדלעיל, יפרש הפסוק כריב"ב ועל כל זה לא יהיה קשה על ר' עקיבא, דהא ר' עקיבא מודה באם אינו נשמע לבני אדם דיפרט חטאו. וגם משה כשהתפלל לא היה נשמע לבני אדם זולתי להש"י, שהרי התפלל בהר כמו שכתוב (שמות לב, לא) וישב משה אל ה' וגו'. אמנם אין זה קושיא, דודאי אותו אדם שחטא יפרט החטא בלחש אף לר' עקיבא, כדי שיתלבש בבושה כשמודה על חטאיו. אבל איש אחד שמתפלל בעד אחר, כמו כאן משה שלא חטא והתפלל בעד חוטאי ישראל, אפשר שהוא בכלל כסוי חטאה שלא יפרטם, כי אצלו לא שייך כדי שיתבייש מאחר שהוא לא היה החוטא, על כן הוצרך לר' עקיבא הפסוק ויעשו להם אלהי זהב כדר' ינאי:

נ״אנמצא לפירוש הרמב"ם הלכה כריב"ב לגמרי, ואף לר' עקיבא יפרט חטאיו בלחש, ורוב המחברים בענייני תשובה מסכימים לפרט החטא כדעת ריב"ב, וכן כתב הכלבו. וכך כתב מהרי"ל בהלכות יו"כ זה לשונו, כל מה שאדם חטא בכל השנה יהיה כולל תוך וידויו ויתודה עליו. כגון אם ח"ו אכל דבר איסור, יאמר על חטא שחטאתי לפניך באכילת איסור, וכל כהאי גוונא, עד כאן לשונו. וכן מצאתי בספר חסידים סימן כ"א זה לשונו, חסידים הראשונים היו כותבין באגרת עונותיהם כשהיו חוטאים כדי להתוודות על חטאתם וכדי שיזכור ויתחרט ויעשה תשובה, ולפיכך טוב לכתבם לקיים מה שנאמר (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, וזוכר יום המיתה וגיהנם ויום הדין, ולבסוף אהבת שמים, כי היא מובחרת. אך ברמז יכתבם שלא ימצאם שום אדם. ומה שאמרו חצוף מאן דמפרש חטאיו, וזהו שמגיד לכל אשר חטא, אבל מותר להגיד לאדם צדיק וצנוע אחד עונותיו כדי שיורה לו היאך יעשה תשובה. או ישאל לו סתם אדם שעשה עון זה ובא לשוב היאך יעשה תשובה, עד כאן. ודבר זה מביא להחוטא לידי בושה כשמזכיר חטאיו בפירוש לפני מלך מוחל וסולח לעונים, ויזכירם באימה וביראה וברתת ובזיע ובבושה והכנעה ובקול בכיה ותמרורים. מכל מקום טוב שיפרטם בלחש שלא יהיו נשמעים לאחרים ואז יוצא ידי כולם:

נ״בובענין עבירות שהתודה עליהם ולא שנה עליהם, דסבירא ליה לת"ק (יומא פו, ב) אם חוזר ומתודה עליהם הוא ככלב שב על קיאו. ור' אליעזר בן יעקב אומר כל שכן הרי זה משובח. הרי"ץ גאות פסק כת"ק, והרי"ף והרמב"ם והרא"ש סבירא להו כראב"י דקיימא לן (עירובין סב, ב) משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. וכן משמע קצת בזוהר פרשת נח וזה לשונו, תא חזי, אע"ג דאודי על חוביה ותב בתיובתא, לא אעדי לביה ורעותיה מאינון חובין דחב. ומההוא חובא דבת שבע בגין דדחיל תדיר עלייהו דלמא גרים חד מינייהו ויקטרג עליה בשעתא דסכנה, ובגין כן לא אנשי לון מיניה ומרעותיה, עכ"ל:

נ״גמנהג בהרבה גלילות בישראל לומר כל ספר תהלים בליל יום כפורים, והוא מנהג ותיקין כי אין לנו דבר גדול יותר מספר תהלים שכלול מן הכל מרבים שבחים להש"י, ורבים מזמורים הם של התעוררות תשובה, ורבים מזמורים הם של בקשת מחילה וסליחה, והכל מיד ה' השכיל חיבר דוד המלך ע"ה ברוח הקודש. והאומר תהלים הוא כמתפלל והוא גם כן כעוסק בתורה, כי כבר בקש דוד המלך ע"ה שיהיו מקבלים שכר הקורים בתהלים כעוסקים בעומק התורה נגעים ואהלות (מדרש תהלים א, ה). ומצאתי ג"כ בטור אורח חיים סוף הלכות תענית סי' תקע"ט בענין תעניות צבור החמורים של גשמים, כתב לומר פזמונים וסליחות ותחנונים, עיין שם:

נ״דאמנם מי שעיף ויגע ואי אפשר לו, על כל פנים יאמר ד' מזמורים הראשונים קודם שישכב כי הם מסוגלים שלא יבא לידי קרי. וכן כתב בסדר היום דף צ"א. וכתב, ויש בהם ש"ו תיבות וד' מזמורים יעלה למנין קר"י, ובלילה הזאת שאנו דומין למלאכים צריכין אנו ליזהר מכל טומאה ובפרט מטומאת קר"י:

נ״העוד דבר טוב הוא בעת שהוא ישן בלילה לא יעטף את עצמו בכרים ובכסתות המחממין, כי זה מוליד כח התאוה. ועכ"פ לא יכסה את רגליו. ודוגמא לזה תנן במס' יומא (פ"א מ"ז) בכהן גדול שבקש להתנמנם, אומרים לו אישי כהן גדול עמוד והפג אחת על הרצפה. והבאתי משנה זו לעיל במסכת שבועות, וכתבתי שזה היה טעם של רות ותגל מרגלותיו של בועז (רות ג, ז) כדי שלא יתחמם ויבוא לידי יצר:

נ״וזה לשון סדר היום דף ל"ד, ענין סוד מאה ברכות הוא ענין נשגב עד מאוד ונורא, כי לא על חנם אמרו רז"ל (עי' מנחות מג, ב) מה ה' אלהיך שואל מעמך (דברים י, יב) א"ת מה אלא מאה. וכיון שהש"י אין שואל מעמנו כי אם הדבר הזה בלבד, דבר גדול הוא. והענין הוא, כי כל העולמות אינן מתקיימים כי אם מצד הפעולות הטובות הנעשות למטה, כי צדיק יסוד עולם. ואם אין צדיק אין עולם מתקיים, ומברכתו יבורכו כל צבא השמים מרום רקיעא עד תהומא. ואם כן כשאדם השפל משגיח עליו ומתבונן בברכותיו לומר אותם כראוי, הבל אותם הברכות עולה ובוקע כל האוירים עד שמגיע לפני כסא כבודו, והקב"ה כביכול מתעטר בו ושמח שמחה גדולה באותו שבח העולה מאת האדם נגזר מהאדמה כי מחומר קרוץ ומתעלה בו ומכין לו מחיה ומזון ונותן טרף לביתו פותח את ידו ומשביע לכל חי רצון. אבל פחות מק' אין הדבר נגמר כאשר ידוע ליודעי חן. ויום השבת שנמנעו ממנו כמה ברכות י"ב בכל תפילה, צריך בעל נפש ליזהר כדי להשלים ולכוון בכל ברכות העולים לקרות בתורה ובז' ברכות של מפטיר ויעלו לו. ואם לא בא לידו כדי להשלים, כבר אמרו בגמרא (מנחות שם) ממלי להו באספרמקי ומגדי, וכן ביום טוב. אבל ביום הכפורים הוא טורח גדול למצוא צד להשלים, כי כשאנו מונין אין מוצאים אפי' שמונים. כיצד, ה' תפילות ל"ה ברכות ברכת הבקר עד ברכת התורה, יום טוב ברכות ב' של ברוך שאמר וחתימת ז', ברכות דקריאת שמע הם כ"ח ול"ה הרי ס"ג, וי"ד של הפטורת הם ע"ז, הרי חסידים מן המנין כ"ג. ואם נאמר שיכוין לברכות הקוראים בתורה, מי הוא המכוין בהם. לכן ראיתי טוב ליקח עמו מעט בשמים או הדס ומשעה לשעה יריח בה ויברך, ולא מצאתי תיקון אחר קרוב מזה אחר שאינו יוצא מבית הכנסת. והחכם עיניו בראשו להבין ולהשכיל כל העניינים על מתכונתו, ואין אנו חוששין אם הוא נוהג בכך להריח בעצי בשמים כל שעה, ולא עוד אלא שאנחנו מבקשים ביום הזה כל דבר עינוי ואיך יעשה בהיפך, דכיון שעושה הדבר לשם שמים אין לחוש ודי לנו מה שאסרה תורה וגדר שגדרו חכמים עליה. ועוד דתענוג נשמה הוא זה ולא תענוג הגוף, כמו שאמרו רז"ל (ברכות מג, ב) אכל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ, ו) איזה דבר הוא שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף, זהו הריח, וא"כ אין חשש לתענוג הנפש. ואע"ג דכתיב (ויקרא כג, כט) כי כל הנפש אשר לא תעונה, היינו נפש הבהמיות הנקשרת עם הגוף, אבל הנשמה אין לה עינוי מזה, עד כאן לשונו:

נ״זומה שכתב להריח בכל שעה ושעה ולעשות ברכות הריח, תמיהני עליו הא איתא בפ' אלו דברים (ברכות נג, א) והובא בטור אורח חיים סי' רי"ז, הנכנס לחנותו של בשם שיש בו מיני בשמים, מברך מיני בשמים. ישב שם כל היום כולו, אינו מברך אלא אחת. נכנס ויוצא נכנס ויוצא, מברך על כל פעם ופעם. וכתב מהר"ם מרוטנבורג, דוקא כשלא היה דעתו לחזור, אבל אם היה דעתו לחזור לא יברך דהא לא אסח דעתיה, עד כאן. אם כן זה המביא דבר המריח ודעתו להריח בו כל היום, איך מברך עליו שנית. גם כבר פקפקתי בדבר לעיל במסכת תענית אם מותר להריח בתענית ציבור:

נ״חומה שטרח למצוא ק' ברכות, נלע"ד דאין בזה כלום בדלא אפשר. דאי לא תימא הכי, מה תאמר ביום כפור שחל להיות בשבת היאך יקיימו ג' סעודות שהם דאורייתא, אלא לא אפשר שאני, וקדושת היום בעצמו מספיק ועומד נגד כל הקדושות של מצות אלו. מכל מקום מה דאפשר לעשות יעשה, דהיינו שיכוין בברכותיו במאוד, ויכוין בברכות של הש"ץ מכל התפילות, ויכוין בברכות הקוראים בתורה וכן בברכות הפטורות, וכן בברכת המצות של יחידים כשמתעטפים בטליתות ומברכין בקול רם וכיוצא, אז יעלו לו מאה ברכות והרבה מהם:

נ״טנרות יום הכפורים שכבו, פשיטא ופשיטא שלא יאמר לגוי שידליקם, ולא כמו שעושים רבים מעמי הארץ, ואפילו לרמז לגוי לא ירמז. ומצוה עושה כשיניחם כך ולמוצאי יום כפור ידליקם:

ס׳מצאתי בקונטרסי דהאר"י ז"ל המוריד דמעות ביום כפורים על מיתת בני אהרן, בניו אינם מתים בחייו:

ס״אמשום ונשלמה פריך שפתינו, מצוה רבה שילמוד ביום כפור משניות מסכת יומא עם פירושיהן ששם מוזכר סדר עבודת יום כפור. גם נכון ללמוד בתלמוד בסוף יומא המאמרים המדברים ממעלת התשובה. ודע כי כל מאמר ומאמר מדברי רז"ל כולל הרבה עניינים מתשובה וממוסרים אשר הוצרכו המחברים לכתוב על כמה דפין, על כן צריך לתת לב במאמרי רז"ל להבינם ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים:

ס״בדרש מהרי"ל, מיד לאחר יום הכפורים יעסוק כל אדם לעשות סוכה, משום שנשלמו ימי תשובה ויום ראשון שנכנס לחטא ח"ו יקדים את עצמו לאתחולי במצוה כדי לקיים ילכו מחיל אל חיל. וכן העיד, שפעם אחת חל יום הכפורים ביום ה', ולמחרתו בערב שבת אקרי מהר"י סג"ל לבית מהר"מ ומצאו שהי' עוסק בסוכתו והי' מתקנה מכל וכל, ולא רצה להאזין אל מהר"ם סג"ל ואל שאר העם שבאו לדין. ואמר, הואיל דאתא מצוה לידין לא אחמיץ. וכן לשון אורח חיים (תרכה), במוצאי יום כפור מתעסקין במצוה ואין עושין עונות, עכ"ל מהרי"ל בהלכות סוכה:

ס״גוטוב מיד לאחר הבדלה קודם שיאכל יתייעץ בענין סוכה עם בני ביתו, איך יעשה אותה ובאיזה מקום וכיוצא בזה. ומכל מקום לא יעכב כל כך האכילה שהיא גם כן מצוה שהוא יום טוב. ולמחר ביום י"א תכף אחר יציאתו מבית הכנסת יתחיל בעסק הסוכה והשתדלות ד' מינים: