שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת יומא, נר מצוה ב׳Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Yoma, Ner Mitzva 2
א׳הלכות תשובה
1
ב׳מעלה הנפלאה של התשובה מבוארת בתורה ובנביאים ובכתובים בתלמוד ובמדרשים ובזוהר ובתיקונים והרבה ספרי קודש המחוברים בענייני תשובה, גם מהמפורסמות לכל היא מעלת התשובה:
2
ג׳אמנם שלשה טעויות טועים המון העם. א במהות התשובה. ב באיכות התשובה. ג בזמן התשובה. והחוט המשולש הזה יתבאר, וסימנו (תהלים צג, ב) נכון כסאך מא"ז. רז"ל אמרו (יומא פו, א) גדולה תשובה שמגעת עד הכסא, וזהו נכון כסאך. והתשובה עלה במחשבתו קודם שנברא העולם, זהו נכון כסאך מאז. גם מא"ז ראשי תיבות *מהות *איכות *זמן:
3
ד׳ענין מהות התשובה
4
ה׳כתיב (דברים ל, יא-יד) כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת וגו'. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. ופירש הרמב"ן בחומש, כי המצוה הזאת יאמר על התשובה הנזכרת והשבות אל לבבך ושבת עד ה' אלהיך מצוה שצוה אותנו לעשות כן, עד כאן לשונו. והנה הם ג' כללי התשובה ולהם הרבה פרטים וג' כללים הם. א הוידוי. ב החרטה. ג העזיבה. ואלו שלשתן מתייחדים והיו לאחד, כי תכליתם הוא להיות עושה תשובה השבה מעלייתא כמו שאפשר:
5
ו׳ומתחלתן צריך לידע מה פירושו של תיבת תשובה, אם היא ציווי שובה, הל"ל כמו שנאמר (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך. ואם הוא קיום, רצוני לומר המקיים ושב, השב הל"ל. אלא הוא על משקל תרומה תנופה תרומה, פירש רש"י הפרשה, דהיינו ההרמה. כך תשובה פירושו השבה, רצה לומר השבה מעלייתא וזה יתבאר. ושלשה כללים ההם מוזכרים ברמב"ם במדע הלכות תשובה פ"א ופ"ב וזה לשונו, כל מצות שבתורה בין עשה ובין לא תעשה אם עבר על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאתו חייב להתוודות לפני האל ב"ה, שנאמר (במדבר ה, ו-ז) איש או אשה כי יעשו וגו'. והתוודו את חטאתם אשר עשו. זהו וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתודה, אומר אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך כך וכך עשיתי, הרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזה עיקרו של ווידוי. וכל המרבה להתוודות ומאריך בענין, הרי זה משובח וכו':
6
ז׳וכתב עוד בפרק שאחר זה הפרק זה לשונו, ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא את חטאיו ויסיר ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשה עוד, שנאמר (ישעיה נה, ז) יעזוב רשע דרכו. ויהא תוהא ומתנחם ומתחרט על הראשונים, שנאמר (ירמיה לא, יח) כי אחרי שובי נחמתי. ויעיד על עצמו יודע כל תעלומות שלא ישוב בזה החטא לעולם, שנאמר (הושע יד, ד) ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו. וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינים אלו שגמר בדעתו. וכל המתוודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר (משלי כח, יד) ומודה ועוזב ירוחם. וצריך לפרוט את החטא, שנאמר (שמות לב, לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. מדרכי התשובה צריך להיות צועק תמיד לפני ה' בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כחו, ומתרחק הרבה מן הדברים שחטא בהן, ומשנה שמו. כלומר, שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה המעשים הרעים, ומשנה מעשיו כולם לטובה, עד כאן לשונו:
7
ח׳והחוט המשולש של ג' כללים הנ"ל הוידוי והחרטה והעזיבה. כולם עולים בקנה אחד לתכלית התשובה שפירושה השבה מעלייתא, וביאור הענין הזה, כתיב (תהלים כה, ח) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. הנה ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל למה הדבר דומה, מי שהוא בעיר המעטירה כלילת יופי משוש כל הארץ, החכם הנבון יוצא ונכנס בכי טוב, כי יש דרך סלולה לעיר הזאת והוא הולך ושוב בדרך הנועם הזה באופן שדביקותו בעיר כלילת יופי הנזכר העיר הזאת היא משל אל העיר אשר ה' שמה והיא משוש כל הארץ אשר עליה נאמר (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, ובדרך לעיר הזאת הולכים ושבים הצדיקים, כי הוא הדרך הטוב והישר. אמנם פושעים יכשלו, כי הפושעים הולכים למרחוק מתרחקים והולכים בדרך עקלתון ההולך למדבר שממה מקום נחש שרף ועקרב שהוא מקום הקליפות בר מינן שמתעורר האדם בחטאים ועונות ופשעים בר מינן, ולפי ערך החטא כך גובר כח הקליפה. ולא זו שנתרחק מהעיר המעטירה כלילת יופי, אלא אף זו שהגביר בדרך אשר הלך כח הנחש שרף ועקרב והי' מהלך עד שבא לדרך המיושר, מכל מקום הוא בדרך רחוקה מהעיר המעטירה כלילת יופי שהלך ממנה ונתרחק ומחיצה של ברזל מפסקת ביניהם. ואין תקנה להאיש הזה עד שישוב ויחזור לעירו בדרך שהלך, ויהיה גבור כארי נגד נחשים שרפים ועקרבים להרוג אותם לעשות לו דרך טוב שישוב לעירו:
8
ט׳כן הענין בהנמשל, מי שהלך בדרך רשעים ונתרחק מהעיר אשר ה' שמה, והלך למקום הקליפות שהם נחש שרף ועקרב. ואף שיצא משם ובא לדרך טוב דהיינו שאחז במעשים טובים בתורה ובתפילה ובצדקה ובכל המדות המעולות, מכל מקום עדיין הוא רחוק ממקום שיצא, כי קלקל בדרך ואין לו תקנה אלא שישוב בדרך הזה ויהרוג הנחשים והעקרבים שהם בדרך. כלומר, שיתקן את המקולקל ויעשה בהפוכו, אז ישוב לביתו ויעשה בתחבולות מלחמה באופן שיחזור לעירו ולביתו. וזהו ענין תשובה שישוב לביתו ולאחוזתו, לא כטעות שסוברים תקנת החוטא הוא בדברי הצומות ובתפילות לעמוד באשמורת ולהתחנן על מחילה וסליחה וליתן צדקה, ונותנים סימן צו"ם קו"ל ממו"ן עולים בגימטריא שוה, ואומרים ג' אלה הם תשובה תפילה וצדקה, כי סוברים הצום הוא תשובה, נמצא בהצטרף הקול שהוא תפילה וממון הוא צדקה הרי תשובה תפילה וצדקה המעבירין את רוע הגזירה. אבל אותן האנשים הם ההולכים בדרך רחוקה, אע"פ שיצאו ממקום נחש שרף ועקרב והולכים בדרך טוב כי אמת ויציב ששלשה אלו הם דרכים טוביםהגה"האמת כל בעלי תשובה לא סגי ליה בלי שלשה אלה, ובפרט הצומות, מכל מקום צריך להקדים התשובה דהיינו תיקון הקילקול. לכן הרב רבינו יונה כתב, שאדם שהרבה לחטוא לא יעשה סיגופים עד אשר יתחזק לבו בחרטה גדולה וגמר לבו לעזוב החטא עד יום מותו, ועבר עידן ועידנין שהוא בחרטה גמורה ודמעתו על לחיו, אז יקריב קרבן תעניות בבושת פניו והכנעת לבו, וכל מה שיוסיף תשובה יוסיף ההכנעה. משל למי שהמרה פי המלך, לא ישלח לו דורון שיטרפנו לו על פניו, אך ידכה ישוח ונפל אפים ארצה לרגליו והוא מתחנן לו בדמעה, ואחרי כן ישלח לו דורון. וזהו רמז קרבן חטאת שהיה החוטא מקריב תחילה ואחר כך קרבן עולה, שהעולה היא דורון, והחטאת היא הטהרה ונקיון ורחיצת הכתם. וזהו שאמר הכתוב (ישעיה נה, ז), יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו: צום וקול וממון, מכל מקום עדיין רחוקים הם מהעיר אשר ה' שמה שממנה יצאו, ואין להם תקנה אלא שישובו בדרך הזה שהלכו ויהרגו בדרך הנחשים שרפים ועקרבים, דהיינו שימשלו ביצרם ויהיו כובשים אותו:
9
י׳ודבר זה מבואר בדברי רז"ל במס' יומא בפרק יום הכפורים (פו, ב) איתא שם, היכי דמי בעל תשובה, אמר רב יודא כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה. מחוי רב יודא, באותו אשה, באותו פרק, באותו מקום, עד כאן. זהו ענין תשובה שחוזר מדרכו הרעה ושב לדרך הטוב ומתקן את הקלקול בעצמו וכבוש את יצרו. ועל זה תנן תשובה ומעשים טובים, כלומר מתחלה יעשה תשובה שישוב לביתו בדרך אשר הלך ויחזור ויהרוג נחש שרף ועקרב, דהיינו שיכבוש את יצרו בדבר אשר חטא. ואחר כך יעשה מעשים טובים דהיינו תפילה וצדקה וגמילות חסדים וכל מדות טובות, ותלמוד תורה כנגד כולם:
10
י״אוכן פירש חובת הלבבות מהות התשובה וזה לשונו בפ"א משער התשובה, התשובה היא התקנת האדם לעבודת הבורא יתברך אחר יציאתו ממנו וחטאו בה. והיציאה מעבודת הבורא על ב' דרכים, אם בעזיבת מה שציוה הבורא לעשות והתעלמותו ממנו, או בעשית מה שהזהיר מעשותו וכוון בו להמרות את בוראו. ואם תהיה יציאתו מן העבודה בחלוקה הראשונה בעזיבת מה שצווהו, אופן תשובתו שיזדרז וירבה לעשות מכאן ולהלאה מצות ותורה וכיוצא. ואם היה שעבר על הציווי, תשובתו שיתרחק האיש ההוא אל קצה האחרון עד שיחזור אל קו האמצעי. והדמיון בזה לאדם שחלה גופו מחמת המזון, אם מפני שמנע מלאכול מה שיש בו התמדת בריאותו, או מפני שאכל מה שהזיקו והפסיד בריאותו. ולחלק הראשון רפואתו הוא להרבות לו ממיני המזונות הראוים לטבעו. ואם יהיה חוליו מפני שאכל מה שהזיקו רפואתו, בהשמרו מהמזון ההוא ולהתנהג במה שהוא הפך מזגו עד שישוב אל הענין השוה, עד כאן כלל דבריו:
11
י״בוזו התשובה בעבירות שבין אדם למקום, ובעבירות שבין אדם לחבירו. אם חטא בחטא שבין אדם למקום, לא יוסיף עוד לחטוא וימנע מהחטא הזה בתכלית המניעה בתוקף יצרו עליה, ויעשה עוד גדרים וסייגים שלא יבא לידי כך כדבעינן למימר לקמן. ונוסף על זה באבר שחטא יראה שיעשה עמו קדושה, כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר כג, ג) הצדיקים באותו דבר שחוטאים בו מתרצים. עוד אמרו (ויק"ר כא, ה), אם עשית חבילות של עבירות, עשה כנגדן חבילות של מצות. רגלים ממהרות לרוץ לרעה, יהיו רצין לדבר מצוה. לשון שקר, אמת יהגה חכו ופיו יפתח בחכמה ותורת חסד על לשונו. ידים שופכות דם, פתוח יפתח את ידו לאחיו ולעניים. עינים רמות, יהא דכא ושח עינים. לב חורש מחשבות און, בלבו יצפון אמרי התורה ויהיה הגות לבו תבונות. משלח מדנים בין אחים, יבקש שלום וירדפהו. אם חטא בתאוות המלבושים, ילבש שק ואפר. אם חטא במאכלות אסורות, יתענה ויזהר מלאכול לשובע נפשו אפילו הדברים המותרים, כמו שאמרו רז"ל (יבמות כ, א) קדש עצמך במותר לך:
12
י״גאם חטא לחבירו, אם בממון שגזלו או כיחש לו, אין לו תקנה בעולם עד שישיב ישיבנו לו. ואם חטא נגדו בדברים, אפילו הקריב כל אילי נביות שבעולם אין לו תקנה עד שיפייסנו:
13
י״דוזה לשון אבא מורי זלה"ה בספר ברית אברהם פרק תשיעי, כבר אמרו הראשונים כדרך שיש לגוף חולה ומדוה, כן יש לנפש חולה ומדוה, ומדות הנפש וחליה הם מדותיה הרעות וחטאתיה. ובשוב רשע מדרכו הרעה, ירפא הש"י חולי הנפש החוטאת, כמו שאמר הכתוב (תהלים מא, ה) ה' חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך. ונאמר (ישעיה ו, י) ושב ורפא לו. והנה נמצא פעמים תחלואי הגוף שלא יתרפאו רפואה שלימה כי אם בפעולה ההפכיות, על דרך משל, אם יש לאדם חמימות הרבה, אז צריך להשקותו במיני משקים המקרים אותו. ואם החולי הוא בהיפך, אז צריך לפעול בהפוכו, וזולת הפעולות ההפכיות אי אפשר לחולי להיות בריא וחזק:
14
ט״וגם לחולי הנפש אי אפשר להתרפאות בשלימות כי אם בפעולות ההפכיות, ועל דרך שאמרו רז"ל בבבא בתרא (ד, א) על הורדוס שהרג את החכמים, ושאל עצה לבבא בן בוטא אם יכול למצוא למכתו תרופה. ואמר אליו, אתה כבית נרו של עולם, לך עסוק באורו של עולם והשתדל בבנין בית המקדש. ולזה הסכימו גם כן חכמי המדרש ז"ל במה שאמרו (עי' סנהדרין ע, ב) כי טוב העץ למאכל (בראשית ג, ו), תאנה היתה, בדבר שקלקלו בו נתקנו שנאמר (שם ז) ויתפרו עלה תאנה:
15
ט״זלמדנו מכאן שלא יספיק לבעל תשובה עזיבת החטא בלבד, אלא שיעשה מעשים היפך עבירה שעשה. על דרך משל, אם חטא במאכלות אסורות, יתענה ויזהר מלאכול לשובע נפשו אפילו הדברים המותרים, כמו שאמרו רז"ל (יבמות כ, א) קדש עצמך במותר לך. ואם העלים עיניו מצדקה, יפזר ממונו לעניים. ואם הורה לאנשים קלות במצות, ילמד אותם דרך ישרה לדקדק במצות ולשוב אל הש"י. ואם חטא בתאוות העושר, יתחבר לעניים ומרודים. ואם חטא בשררה, יתחבר לשפלים ונמוכים. ואם חטא ברב העסקים, יחשוב במותו אשר ישבית תכלית כל העסקים וכל המעשים. ואם חטא בתאוות המלבוש, ילבוש שק ואפר. ואם חטא בלשון הרע, יעסוק בתורה:
16
י״זובכל האברים שחטא ישתדל לקיים בהם מצות, כמו שאמרו רז"ל באותו דבר שחוטאים בו מתרצים, עד כאן לשונו:
17
י״חוזה לשונו (תמצא בעמק ברכה בדף ק"ו סוף ע"א עד ק"ז ע"ב) בהגה"ה ואומר, ולא זו בלבד אמרו שחייב כל אדם לראות את עצמו, רצה לומר חטא עצמו, רצה לומר לתקן עיותו באותו דבר עצמו שחטא כדלעיל בפנים. אלא בכל דור ודור ראוי לבנים לתקן את עוונם ואת עון אבותיהם, באותו דבר עצמו שקלקלו האבות בו יתקנו התולדות הבאים אחריהם, ויאמרו בלבם אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סובלים לתקנם כפי היכולת, כמו שמצינו באבות העולם שעשו כן, כמו שאמרו ז"ל במדרש (תנחומא נשא טז) א"ר שמעון בר נחמן, בשעה שברא הקב"ה את העולם, נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש לו בעליונים. ברא את האדם וצווהו (בראשית ב, טז) מכל העץ הגן וגו' ועבר על ציויו. כך הייתי מתאוה שיהא לי דירה בתחתונים, ודבר אחד צוויתי אותך ולא שמרתו, סילק הקב"ה שכינתו לרקיע הראשון. עמד קין והרג להבל, סילק שכינתו לרקיע שני. עמד דורו של אנוש והיו עובדי עבודה זרה, וסילק שכינתו לרקיע שלישי. עמד דור המבול, סילק שכינתו לרביעי. עמד דור הפלגה, סילק שכינתו לחמישי. עמדו הסדומיים, סילק שכינתו לששי. עמד אמרפל וחביריו והכעיסוהו, סילק שכינתו לרקיע השביעי, ואמר (תהלים צד, טז) מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און. מה עשה הקב"ה, קפל את כל הדורות הראשונים והעמיד את אברהם וסגל מעשיו. ירד משביעי לששי. עמד יצחק ופשט צוארו על המזבח, ירד מששי לחמישי. עמד יעקב, וירד מחמישי לרביעי. עמד שבט לוי, וירד מרביעי לשלישי. עמד קהת, וירד משלישי לשני. עמד עמרם, וירד משני לראשון. עמד משה והורידו לארץ, שנאמר (שמות יט, כ) וירד ה' על הר סיני, עד כאן לשון המדרש:
18
י״טובעל העקידה ז"ל הביא זה המדרש בהקדמת ספר שמות, וכתב עליו, שהכוונה היא שאלו האחרונים תיקנו עיוות של ראשונים. דהיינו אברהם תיקן חטא אדם הראשון במה שלא עמד על מצות בוראו אשר ציוהו לאמור לא תאכל וגו', ובאברהם נאמר (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע בקולי וגו'. בא יצחק ותיקן החטא השני אשר חטא עליו קין, כי הוא הביא צוארו לשחיטה לקבל מצות קונו, היפך ממה שעשה קין שהרג אחיו ואמר לית דין ולית דיין, ולזה ירד ירידה שניה. בא יעקב ותיקן מה שחטאו דור אנוש בחטא העבודות הנכריות, כי הוא אסף את בניו לקבל עול מלכות שמים שלימה עד שאמרו הבנים שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, והוא ענה אחריהם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, בעבורו ירד ירידה שלישי. בא לוי ותיקן מה שעיוותו אנשי המבול בחטא הזימה, כי הוא מבואר ממעשה אחותו כמה הרחיק ענין הנבלה ההיא עד שנתקנו עצמם לגדור פרצת הזימה מעל הארץ, וכמו שאמרו (שם לד, לא) הכזונה יעשה [את] אחותינו, יען זאת ירד ירידה ד'. בא קהת ותיקן חטא דור הפלגה כמו שאמרו (שם יא, ד) הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, להמרות עיני עליון בזדונם ובגובה לבם. אמנם קהת היה ראש ופרנס בישראל במצרים אשר קבלו עול מלכות, ויבן ערי מסכנות לפרעה וכו', ובכל זה לא שינו את שמם ולא המירו דתם, ולזה ירד ירידה ה'. בא עמרם ותיקן חטא סדום אשר לא זכרו עשות חסד עם רעיהם, ועמד הוא וגמל חסד עם כל ישראל לשמוע בקול בתו לעשות זיווגים שניים אחר פירשו ממנה, כדי שתהר ותילד למשה מושיעם ממצרים אשר נאמר עליו (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, לזה ירד ירידה ו'. בא משה ותיקן חטא אמרפל הוא נמרוד במה שרדף אחר אוהבו ובקש להמיתו, כי הוא נגש אל ה' בכל לבבו ואוהב אוהביו ועבדיו ומסר נפשו עליהם, כמו שעשה בתוכחת הרשע בהריגת המצרי, והצלת בנות יתרו מהרועים, תחת זאת ירד ירידה ז' וחזרה שכינה לארץ כבראשונה, עד כאן כלל כוונת העקידה בקיצור:
19
כ׳וזה לשון הצרור המור פרשת חיי שרה, ובמדרש הנעלם אמרו, ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו (בראשית כג, יט), לשרה אשתו לא נאמר, אלא את שרה אשתו, לרבות את חוה. והרמז בזה, כי בעבור חטא אדם הראשון ואשתו אעפ"י שנקברו בכאן לא הי' להם קיום אמיתי עד שבא אברהם לקיים העולם ולתקן את אשר עיוותו אדם וחוה בעברם על מאמר השם שאמר להם (בראשית ב, יז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו, והם חטאו באכילה. ואברהם תקנו באכילה, שהאכיל לכל באי עולם והחזירם למוטב. וכמו שחטאו בעץ הדעת טוב ורע, כך אברהם נטע אשל בבאר שבע (שם כא, לג) ויקרא שם בשם ה' אל עולם. ולכן כתיב באברהם (שם יח, ד) והשענו תחת העץ, כי מה הוצרך לזה, וכן מה שכתוב (שם ח) והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. אלא להורות שבעץ כשלו ובעץ נתקנו, ולכן חוה אעפ"י שנקברה שם לא קבלה הארץ מצד חטאה כאלו לא היתה לה קבורה, עד שבאת שרה ונקברה שם, עד כאן לשונו:
20
כ״אוכמו שאלו הז' הצדיקים הנזכרים במדרש דלעיל מאברהם עד משה תקנו חטא כל הדורות שהיו מכעיסין השם מאדם הראשון עד מתן תורה, כך עמד דוד המלך ע"ה ותיקן מה שחטאו ישראל אחרי מתן תורה, דהיינו חטא העגל. ורמזו רז"ל זה במה שאמרו בפ"ק דברכות (ג, ב) וזה לשונם, אמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו, והיה דוד יושב ועוסק בתורה עד שהגיע עמוד השחר וכו'. בודאי הכל מיד ה' השכיל, כי לא לחנם היה כל זה שהי' כינור והיה רוח צפונית מנשב בו, אלא לכוונה וסוד רמזו. ועוד קשה לי על המאמר גופו, למה השמיט בעל מאמר זה הנבל מהכינור, כי בפסוק שלומד ממנו בגמ' דלעיל שכינור הי' תלוי וכו' הוזכרו שניהם הנבל והכינור כדאיתא התם, ואם כן למה חסר אחת מהנה. ואם תרצה לומר דבעל המאמר דיבר בקצרה, אכתי קשה מה ראה דכתב כנור וחסר נבל, לכתוב נבל ולחסר כנור. אלא ודאי לדרשה אתי, וע"כ חיסר נבל כדי שישאלו למה זה ועל מה זה חיסר בעל המאמר נבל, אלא להורות בא ענין שלא הייתי יודע זולת זה, ואז יתרץ כל אחד כוונת בעל המאמר איש כפי שכלו. וסוגיא כזו תמצא בגמרא (בבא מציעא) בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ח ע"א) גבי מימרא דרבא שאמר קרא ומתניתה מסייע לי' לריש לקיש, עיין שם:
21
כ״בונראה שרמזו רז"ל כאן שהיה דוד מתקן עיוות העגל, כי בעגל כתיב (שמות לב, יט) וירא את העגל ומחולות, שהיה להם שיר ועוגב לעבודה זרה. בא דוד המלך ע"ה והביא כלי שיר למעלה ממטתו כדי שיעמוד בחצות לילה לעסוק בדברי תורה, וזה היה סוד הכנור ולא כלי זמר אחר, כי הנה הקב"ה הוציא את ישראל מכור הברזל להיות לו לעם נחלה כיום הזה, והם קלקלו את הכור כי השליכו בו את העגל כמו שכתב רש"י פרשת כי תשא. וקלקלו ג"כ אות הנו"ן שהם יצאו בנ' שערי בינה ממצרים שנאמר (שם יג, יח) וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, ופירשו בו קצת מפרשים שהוא רמז על חמשים שערי בינה, וכך כתב הזוהר בפרשת אמור. ובפרשת בראשית (השמטות ח"א רסא, ב) זה לשונו, כתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, כיום צאתך הל"ל, מאי כימי. דכולהו יומין עלאין אזדמנו התם ואזדמנו הכא, בגין כן נפלאות נ' פלאות, דהא נ' תרעין דבינה פתח קוב"ה לאפקא לון מתמן, ובגין כך באורייתא אדכר יציאת מצרים נ' זימנין לקבל נ' תרעין וכו', והם אמרו (שמות לב, ד) אלה אלהיך ישראל אשר העלוך וגו', וכפרו בנ' שערי בינה וכו', האריך שם בזה יותר עיין שם. והם קלקלו הנו"ן במה שפרקו נזמי זהב נ' דנזמי, וגם קלקלו מה שאמרו מתחלה נעש"ה נשמ"ע שהיא בנו"ן, ואח"כ הלכו אחר הנו"ן נחש הקדמוני שחזרו לזוהמתן. וזהו סוד נון גדולה דנוצר חסד לאלפים וגו' המוזכר בתפילת משה (שם לד, ז) כשהתפלל על עון העגל, רומזות על נו"ן זו שעברו עליה ישראל, ואז נשאר מן נצר צר כי גרמו צר עליהם בקלקול הנון:
22
כ״גהרי לך דישראל קלקלו הנו"ן, ובדוד המלך ע"ה מצינו שתיקן הנו"ן כמו שכתב הזוהר פרשת בראשית זה לשונו, גל עיני ואביטה נפלאות (תהלים קיט, יח) נ' פלאות כו', הרי לך שביקש דוד המלך ע"ה על הנו"ן, וביקש ממש בתיבת נפלאות דומה לתיבת נפלאות הכתוב ביציאת מצרים שקלקלו ישראל כמו שהבאתי לעיל בשם הזוהר. ולכך לקח דוד אותו הנו"ן שקלקלו ישראל במעשה העגל בנזמי זהב, והטיל אותה בתוך כור אשר משם יצא העגל, ונעשה מכור כנו"ר שבו הי' מתעורר לתורה, וחיבר הנו"ן לויו במלת כנור כדי לחזור עטרה של נעשה ונשמע ליושנה וק"ל:
23
כ״דומה שאמרו למעלה ממטתו, הוא תיקון נגד מה שכתוב בעגל שבא שטן והראה להם דמות מטה באויר כו' כדאיתא בשבת בפרק ר' עקיבא (פט, א):
24
כ״הומה שאמרו וכיון שהגיע חצות לילה, הוא תיקון למה שחטאו הם בחצות כמו שכתוב (שמות לב, א) וירא העם כי בשש, בא שש:
25
כ״וומה שאמרו ורוח צפונית מנשבת בו, תיקון לגוף העגל שהיה מזהב, והזהב הוא מצפון כמו שכתוב (איוב לז, כב) מצפון זהב יאתה. וזהו סוד עגלה בצפון ועקרב בדרום שאמרו רז"ל במסכת עירובין (נו, א), רמזו במלת עגלה על העגל שהוא מצפון יאתה. ועקרב רומז על התורה ולומדיה, כמו שאמרו רז"ל (אבות ב, י) ועקיצתן עקיצת עקרב, זהו בדרום על דרך (ב"ב כה, ב) הרוצה להחכים ידרים, להורות כי גם את זה לעומת זה עשה האלקים, על דרך שאמרו רז"ל (קידושין ל, ב) בראתי יצר הרע בראתי התורה תבלין, הרי לך לפי דברי כי דוד ע"ה תיקן עון העגל שעיוותו הראשונים. ולפיכך תיקן דוד המלך ע"ה חטא עגל יותר משאר אבות העולם, לפי שהוא יהי' ראש שבטי ישראל ולו תשיב המלוכה לימות המשיח, ועל כל מלך ומלך שבדורו מוטל להתפלל על בני דורו ולתקן מה שיוכל לתקן, עד כאן הגה"ה לשונו בעמק הברכה:
26
כ״זואחר שעשה התשובה שלימה הזו, יהיה בו מעשים טובים, כמו ששנינו תורה ומעשים טובים ומצות וצדקות, כי במה יתרצה עבד אל אדוניו כי אם במעשים האלה:
27
כ״חוכבר כתבתי כי תיבת תשובה הוא משקל תרומה, ופירוש של תשובה הוא השבה בעצם, והכוונה השבה מעלייתא. ובמה יודע איפא כי הוא שב השבה מעלייתא ולא יחזור לסורו, על פי שני עדים יקום הדבר, דהיינו וידוי וחרטה דכשהוא מתודה ומודה ומעיד על עצמו ומכיר בסרחונו ומתבייש בהודאתו כבושת גנב כי ימצא, ומתחרט בלבו חרטה גמורה וחטאתו נגדו תמיד להיות מודה ומתודה ומתחרט בלבו ויש לו יגון ואנחה, בודאי יתחזק ויתאמץ לשוב אל ה' בכל לבו, ומידי יום ביומו יוסיף אומץ להיות סור מרע ולעשות טוב:
28
כ״טועל כן אלו שני הכללים שהם וידוי וחרטה מצטרפין לכלל הגדול שהוא התשובה, ואלו ג' ביחד הם החוט המשולש, והם מרומזים בפסוק (דברים ל, יד) כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. בפיך זהו הוידוי. בלבבךהגה"היתן אל לבו, כאשר הוא שב בתשובה והתחיל בה, הוא כאשה נדה הלובשת נקיים, שכל דם שתראה בשבעה ימי ליבון סותרת כל הימים הראשונים וצריכה לחזור ולמנות ז' נקיים. וכן אם בעל תשובה יחזור למעשיו הראשונים, הרי אבד כל מה שהתענה וכל מה שהתודה ובכה. ולכן צריך להיות זריז מאוד לבל יחטא, ואם בשוגג יזדמן לו איזה חטא, יתודה עליו מיד בבכי ודמעה:, זהו החרטה. לעשותו, הוא מעשה התשובה שפירשתי עזיבת החטא ולתקן הקלקול ושלא ישוב לכסלה עוד. ויען כי לג' כללים האלה הם הרבה פרטיים בלי מספר, ראוי לפרטם אפס קצתו תראה וכולם לא תראה לרוב אריכותם:
29
ל׳בפיך, מצות וידוי
30
ל״אלפני ה' ישפוך שיחו, ויפרט חטאיו בהכנעה באימה וביראה ברתת וזיע וחיל, ובברך כריעה ובקריעת הלב בבכי ודמעה, לבקש מחילה וסליחה וכפרה ממלך מוחל וסולח ברוך הוא. וזה לשון ספר החרידים ריש פרק ב' ממצות התשובה, וידוי דברים בפרטיות לפני ה' בהכנעה והדמעה, והוידוי יקרא קרבן דכתיב (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו, ואמרינן בפרק בתרא דזבחים דקרבן בלי תשובה נקרא (משלי טו, ח) זבח רשעים תועבה, והכי נמי הוידוי בלי הסכמת הלב שימות ולא יחטא עוד יקרא תועבה, ובשובו לכסלה יקטריגו עליו בשמים והודו נהפך עליו למשחית שיאמרו לפני מלכו של עולם הרי פלוני שהתודה על חטאתו חזר בעזות פנים לסורו הראשון ככלב שב על קיאו, כדפירש החסיד על פסוק (ויקרא כו, מ) והתודו את עוונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי, וכתיב בתריה (שם מא) אף אני אלך עמהם בקרי. וקשה וכי זה פרי התשובה. אלא על כרחך פירוש במעלם כלומר בעוד מעלם בם, שלא הסכימו לעזוב החטא לגמרי, והוי כטובל ושרץ בידו כי הם מוכנים לחטוא ולשוב לכסלם, לפיכך ה' כועס עליהם יותר ואומר אף אני אלך עמהם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם, והאמת שכבר היו בארץ אויביהם כדכתיב לעיל, אלא פי' והבאתי שארחיקם עוד מלפני מארץ ישראל מרחוק עוד מארץ אויביהם, והכי איתא בזוהר, עכ"ל:
31
ל״בובודאי מי שמתודה וחוזר לסורו, אז בשעה שהתודה לא נשבר לבו בקרבו ועונשו בכפל כפלים, כי אז הוא כאלו מתפאר ח"ו במה שעשה וכאלו אומר מי אדון לי. וזהו פירוש מה שאומרים בנוסח על חטא, על חטא שחטאתי לפניך בוידוי פה, רצה לומר שהוידוי לא היה אלא בפה ולא בלב, וכבר כתבתי זה למעלה באריכות:
32
ל״גוזה סדר הוידוי, יפשפש במעשיו ויהיה לו לזכרון את אשר העוה, ויצטער ויבוש ויבכה ויאמר, אוי לי מה עשיתי איך מרדתי במלך מלכי המלכים הקב"ה ובתורתו הקדושה, איך פגמתי בנשמתי והחלפתי עולם עומד בעולם עובר, ומה אעשה ליום פקודה ברדתי שחת אללי לי ולבי עלי דוה ביותר במה שמרדתי במלך מלכי המלכים הקב"ה, הוא טהור ומשרתיו טהורים עושים רצונו ואני נבזה כלב סרוח חוטא מנוול איך טמאתי את עצמי. הנני מתחרט בחרטה גמורה ולא אעשה עוד כן כל ימי חיי. ואף אוסיף נדרים וסייגות והרחקות שלא אבוא לידי כך, ואחרי שובי נחמתי והנני מודה ועוזב:
33
ל״דוזהו נוסח הוידוי בכפיפת ראש ובעינים זולגות ובחליצת מנעל. הנני מתאבל על החטאים והעונות והפשעים שחטאתי ושעותי ושפשעתי נגד אדו"ן עולם בורא"י יוצר"י עוש"יהגה"הסוד בריאה יצירה עשיה שפגם בהם נגד אדו"ן עול"ם סוד האצילות כשלהבת קשורה בגחלת בסיבת כל הסיבות אי"ן סו"ף. על כן נקרא האצילות בשם אדון עולם סוד אין סוף בגימטריא אדו"ן עול"ם, אשר כמעט לפעמים הפגם מגיע ונוגע גם באצילות כביכול, כמו שבארתי הענין בארוכה במקומו: אשר הטיב עמדי בכל מכל כל, ואני הרעותי, ועל זה הנני מבויש ומבייש את עצמי, אוי לי לאותה בושה אוי לי לאותה כלימה, הריני נכנע ונפשי כעפר:
34
ל״האז ישב על הארץ במרירות ויתפלש בעפר ויבכה, ואח"כ יעמוד ויתודה. הנני עומד ומתודה בכפיפת ראש ובשברון לב, בידים רפות וברגלים עפות ובהתפקקות כל חוליות שבשדרה ובריסוק אברים. אלהי ואלהי אבותי תבוא לפניך תפילתי ואל תתעלם מתחינתי, שאין אני עז פנים וכו', מה אומר לפניך יושב מרום כו', עד ואין נסתר מנגד עיניך:
35
ל״ואנא ה' אלהי ואלהי אבותי, בורא בראתני גדלתני וזנתני ופרנסתני וכלכלתני עד היום הזה, ואנכי באולתי גמלתי הרע בעיניך עשיתי וכעסתיך במעשי הרעים מידי יום יום, הנה הסכלתי ואשנה הרבה מאוד, וחטאתי לפניך בהרבה עבירות שבעולם ובפרט עבירה פלונית ופלונית שעשיתי במקום פלוני. הריני מודה ועוזב ומתחרט, ותרחמיני כמו שכתוב ומודה ועוזב ירוחם. נחמתי אשר עשיתי, והריני מקבל עלי שלא אעשה עוד וארחיק את עצמי בכל הרחקות מזה. אנא אב הרחמים, הנני קורע את לבבי באנחתי לפניך ובמסתרים תבכה נפשי, ומבקש אני רחמיך וחסדיך כעני בפתח לעזרני בתשובה שלימה לפניך. אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלימה לפניך. אבינו מלכנו עשה למענך ולא למעני. אבינו מלכנו עשה למען שמך הגדול הגבור והנורא שנקרא עלינו. הריני מעכשיו כובש את יצרי. יהי רצון מלפניך אתה ה' רחום וחנון הרוצה בתשובה שיתהפכו זדונותי לזכיות, ומלאך רע יהיה טוב. ונאמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. דרכיך ה' הודיעני אורחותיך למדני. קראתיך ה' בכל לב ענני ה' חקיך אצורה. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי:
36
ל״זוכתב החסיד רבינו יונה בשערי התשובה, כשיתודה יזכור עונותיו ועונות אבותיו כי היה נענש עליהם באחזו מעשי אבותיו בידו. וכן כתיב והתודו את עונם ואת עון אבותם, עד כאן לשונו. על כן ישר בעיני נוסח וידוי הספרדים שאומרים אבל אנחנו ואבותינו חטאנו אשמנו בגדנו וכו':
37
ל״חוכתב בראשית חכמה סוף שער התשובה, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה, הרי זה משובח. גם זה עיקר של וידוי שיאמר, אבל אנחנו חטאנו. וטוב מאוד לפרט החטא בתוך הוידוי, כגון אם אכל נבילות וטריפות או שאר דברי איסור, יפרש בתוך הוידוי שלו. כיצד, כשיאמר אשמתי, יאמר אכלתי דבר שלא טהור. וכשיאמר בגדתי, יאמר אם בעלתי כותית או אשת איש או נדה יאמר בעלתי. ואם גנב או גזל, גזלתי. ואם הוציא שם רע על חבירו או לשון הרע או שום גידוף, יאמר עליו דברתי דופי. הוציא שכבת זרע לבטלה, יאמר העויתי הוצאתי זרע לבטלה. ואם זנה עם עריות, יאמר זדתי זניתי. ואם חלל שבתות או חמד, יאמר חללתי חמדתי. וכן לכל אלפא ביתא על כל אות ואות יפרש בוידוי העבירה שעבר, ויאמר בבכי יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו ואז יועיל לו. וסוף הוידוי וסרתי ממצותיך וממשפטיך הטובים ולא שוה לי ואתה צדיק על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי. ואז יאמר כך עברתי על עשה ועל מצות לא תעשה, ועברתי על כריתות ומיתות בית דין. עברתי על חייבי מיתות בידי שמים ותורה שבכתב ותורה שבע"פ. שכחתי שמך הגדול, שכחתי עול מלכותך ויראתך ואתה צדיק על כל כו'. בירושלמי מפרש כיצד יתודה, אומר רבון כל העולמים הרע בעיניך עשיתי ובשרירות לבי הלכתי ותוכחתך לא שמעתי. יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתכפר לי על כל פשעי ותסלח לי על כל עוונותי ותמחול לי על כל חטאתי וכו':
38
ל״טכתב אבא מורי זלה"ה בעמק ברכה, ויתודה בכל יום ג' פעמים ביום. ובכל לילה קודם שישן יעשה חשבון ממעשיו שעשה אותו היום, וישב בדד וידום ויפשפש במעשיו אשר עשה מיום היותו על אדמתו עד היום הזה, וישימם לנגד עיניו ולנוכח פניו, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, עד כאן לשונו:
39
מ׳ראה כמה גדול מצות הוידוי. גרסינן פרק יום הכפורים (יומא פו, ב) א"ר יצחק, אמרי במערבא משמיה דרבא בר מארי, בוא וראה שלא כמדת הקב"ה, מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אדם מקניט את חבירו ספק מתפייס ספק אין מתפייס ממנו. ואם תאמר מתפייס ממנו, ספק מתפייס ממנו בדברים, ספק בממון. אבל הקב"ה מתפייס ממנו בדברים, שנאמר (הושע יד, ג) קחו עמהם דברים. ולא עוד, אלא שמחזיק לו טובה. שנאמר (שם) וקח טוב. ולא עוד, אלא שדומה כמי שבנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר (שם) ונשלמה פרים שפתינו. ושמא תאמר פרי חובה, תלמוד לומר (שם ה) אוהבם נדבה, עד כאן. וסוד הענין וטעם הוידוי כתבתי בחלק תורה שבכתב פרשת נשא בפסוק (במדבר ה, ז) והתודו את אשר עשו, עיין שם:
40
מ״אבכלל בפיך, תפילה. וזה לשון רבינו בשער התשובה, יתפלל אל השם ויבקש רחמים לכפר את כל עונותיו, שנאמר (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ואמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פריך שפתינו. קחו עמכם דברים, זה ענין הוידוי. ואמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, זה ענין התפילה. פירוש, וקח טוב מעשה הטוב שעשינו, כי אמרו רבותינו ז"ל (סוטה כא, א) עבירה מכבה מצוה. ובעת התשובה יתכפרו העונות ותתעורר זכות המצוה ויאיר נרה אחרי אשר לא הגיע אורו, עד כאן לשונו:
41
מ״בוזה לשון ספר החרדים, כל אדם חייב להתפלל שיצילהו הש"י מיצר הרע, כמו שמצינו בגמרא באמוראים הקדושים שהיו מתפללים רחמנא ליצלן מיצר הרע. ובפרקי רבי עקיבא כתיבת יד נמצא כתוב, שהיה מתפלל כל היום יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שלא אכעוס היום ולא אכעיסך. אע"פ שבכלל שלא אכעיסך כל העוונות נכללים וגם עון הכעס, מכל מקום להיותו מצוי והוא סבת כל העונות, ולכך אמרו (נדרים כב, א) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, לכך היה מתפלל עליו בפרטות:
42
מ״גורבותינו ז"ל בסוף תפילתינו סדרו לנו אלהי נצור לשוני מרע כו', לפי שעון לשון הרע הוא עון פלילי, ואמרו (אוצר המדרשים חופת אליהו ד) שאין אדם ניצול מעון אבק לשון הרע בכל יום אם לא יהיה על משמרתו כארי. לפיכך סדרו לנו לשון זה שמשמעותו על עון לשון הרע, ואנו מתפללים עליו בפרטות. אבל קושטא דמלתא דתפילה זו שיצילנו ה' מהיצר הרע, אלא שהיצה"ר אע"פ שנראה שאחד הוא, נחלק לשנים. כדאיתא בזוהר בכמה דוכתי הזכר יוצרו קראו רע, שנאמר (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו. והנקיבה בעלת מרמות ותחבולות, עליה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי ז, ה) לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה. ועל שניהם אנו אומרים אלהי נצור לשוני מרע, ושפתותי מדבר מרמה, כי שניהם יחדיו הם החטיאו את חוה. ומסיים, ולמקללי נפשי תדום, לפי שעון המחלוקת גדול. ונפשי כעפר לכל תהיה, רצו לומר שכל כך נרגיל במדת הסבלונות, עד שיהיה לנו ההרגל טבע שנהיה כעפר שדשין אותו ואינו מרגיש. ולפי שעון ביטול תורה כנגד כולם, אנו מתפללים פתח לבי בתורתך. ולפי שרפיון הידים במצות גרמא בניזקין, לכך אנו מתפללים ואחרי מצותיך תרדוף נפשי. וכל הקמים עלי לרעה כו', כמשמעו. וגם בכלל כל בני אדם הבאים להחטיאני ולגרום לי שארד בגיהנם, כדאמרו רז"ל (נדרים כב, א) אין רעה אלא גיהנם, כדפירשתי לעיל על פסוק (משלי ג, ל) אל תריב עם אדם חנם אם לא גמלך רעה:
43
מ״דוכשם שצריך האדם להתפלל על עצמו, כך צריך להתפלל על זרעו שיהיו יראי שמים, כדאמר במדרש שהעיר אליהו ז"ל על כהן אחד שהיה מתפלל לפני הקב"ה ומשתטח ובכה לפני הקב"ה על בניו שיהיו צדיקים, ונעתר לו הקב"ה ששמעו וזכה לראות כולן בכהונה גדולה ולא מת אחד מהן בחייו:
44
מ״הואם כל אדם חייב להתפלל להנצל מיצרו, כל שכן הבעל תשובה, שנאמר (ירמיה לא, יז) השיבני ואשובה. וכתיב (איכה ה, כא) השיבנו ה' אליך ונשובה. ונאמר (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. ולפי שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, לכך תקנו על התשובה ברכה בפני עצמה השיבנו אבינו לתורתיך והחזירנו בתשובה שלמה לפניך. וצריך לכוון בה יותר מכל ברכות האמצעיות, לפי שהיא תועלת הנפש ורפואתה:
45
מ״ווכשם שחייב אדם להתפלל על עצמו, כך חייב להתפלל על פושעי ישראל, כדאיתא בסוף פ"ק דסוטה (יד, א) ולפושעים יפגיע (ישעיה נג, יב), מלמד שהיה משה רבינו מבקש רחמים על פושעי ישראל שישובו בתשובה ושבו. וכן במס' תענית (כג, ב) אמרו על אבא חלקיה, כשהתפללו על הגשמים הוא ואשתו, שנענה היא תחילה לשתי סיבות. אחת, לפי מה שהיתה נותנת לעני מקרבא הנאתיה. והסיבה הב', לפי שהתפללה היא על רשעים שהיו בשכנותה שישובו בתשובה ושבו, עכ"ל:
46
מ״זעוד בכלל בפיך, לימוד התורה. ילמוד בעל תשובה כפלים ממה שהיה רגיל ללמוד, כי תלמוד תורה מכפר עון. אמרו במסכת מנחות (קי, א) מאי דכתיב (ויקרא ז, לז) זאת התורה לעולה ולמנחה וגו', כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם כו'. וכן יש בויקרא רבה (כה, א) זה לשונם, נכשל אדם בעבירה ונתחייב מיתה בידי שמים, מה יעשה כדי שיחיה. אם הוא לומד תורה והיה רגיל לקרות דף אחד, יקרא ב' דפין. ואם רגיל לשנות פרק אחד, ישנה שני פרקים וכו':
47
מ״חעתה נפרש תיבת ובלבבך
48
מ״טובלבבך זהו החרטה. זה לשון רבינו יונה בשערי תשובה, יבין לבבו כי רע ומר עזבו את ה', וישיב אל לבו כי יש עונש ונקם ושלם. ונאמר (איוב יט, כט) גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב. ויתחרט על מעשיו הרעים ויאמר בלבבו, מה עשיתי, איך לא היה פחד אלהים לנגד עיני ולא יגורתי מתוכחות על עון ומן המשפטים הרעים, כי רבים מכאובים לא חמלתי על גופי ולא חסה עיני עליו משחתו מפני הנאת רגע אחד, ונמשלתי לאיש שיגזול ויחמוס ויאכל וישבע ויודע כי אחרי אכלה ואחרי שתה יגרס השופט בחצץ שיניו, כענין שנאמר (משלי כ, יז) ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ. וראה מזאת כי הייתי על הנפש היקרה אכזרי, ונטמאה בגלגלי יצרי, ומה הועילה בכל קנייניה אם רעה בעיני אדוניה. ואיך החלפתי בעולם חולף עולם עומד לעד ולעולם. איך נמשלתי כבהמות נדמיתי והלכתי אחרי יצרי כסוס כפרד אין הבין ותעיתי מדרך השכל. והנה הבורא נפח באפי נשמת חיים חכמת לב וטובת שכל להכירו ולירא מלפניו ולמשול בגוף וכל תולדותיו כאשר המשילה על שאר בעלי חיים שאינם מדברים מאשר יקרה בעיניו נכבדה, ואחרי אשר בעבור זאת נבראתי ויהי כי הפך מזה למה לי חיים, כענין שנאמר (משלי כא, טז) אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח. ועוד כי כמשפט בהמה לא עשיתי, אבל שפלתי ממנה כי ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ואני לא ידעתי ולא התבוננתי ושלחתי נפשי לחפשי מאדוניה. טעמתי צופי ונשיתי סופי וגזלתי וחמסתי ועל דל בוססתי, ולא זכרתי יום המות אשר לא ישאיר לפני נשמתי בלתי אם גויתי ואדמתי:
49
נ׳והענין הזה אשר בארנו הוא אשר דבר ירמיה ע"ה (ירמיה ח, ו) אין איש ניחם על רעתו לאמור מה עשיתי. גם יהיה יגון בלבו ישתונן כליותיו, ויחשוב כמה רבה רעת מי שהמרה את יוצרו ויגדיל יגון בלבבו וסער מתחולל ברעיוניו, ויאנח במרירות לב כי יתכן שהתחרט וירע בעיניו על חטאתו אשר חטא ולא השלים חקו בזה, כי גם הפסד דינר או איסר קשה בעיני האדם אף אם אבד עשרו בענין רע ויצא נקי מנכסיו נפשו עליו תאבל ותכבד אנחתו נפשו מרה לו, וכן על צרות רעות ורבות כאבות נצח ויגון בלבבו יומם. ויותר מהמה ראוי שיצטער ויאנח מי שהמרה את השם יתברך והשחית והתעיב עלילה לפניו ולא זכר אשר בראו יש מאין וחסד שעשה עמו וידו תנחהו בכל עת ונוצר נפשו בכל רגע, ואיך מלאו לבו להכעיס לפניו, ואיך טח מראות עיני החוטא מהשכיל לבבו, והמשכיל אשר נפקחו עיניו יוחקו הדברים האלה בלבבו ויבוא בחדרי רוחו, עכ"ל:
50
נ״אואני אומר, נוסף על זה ירבה בחרטה ובצער ויגון גדול בזכרו כי הוא טיפה סרוחה עפר ואפר היתוש טוב ממנו, ואיך עלה על מחשבתו למרוד במלך הגדול והקדוש מלך מלכי המלכים הקב"ה יושב על כסא רם ונשא אשר מלאכי מעלה ירעדון מפניו, אף שהם קדושים וטהורים. ואיך כלב סרוח ומטונף כמוהו סלקא אדעתיה להמרות בו אף בדבר קטן שבקטנים, ובפרט לאחר שהטיב עמו ובראו ונתן לו גוף אשר יצר בחכמה, ונתן בו שכל ממרומים ומעלת הנשמה. וגם זן ומפרנס אותו ונתן לו כל צרכיו בכדי חייו, וביותר נתן לו את התורה למען אשר ילך בדרך טובים ואז תתרומם נשמתו למעלה למעלה, והוא הורידה למטה וגרם בחטאיו כמה פגמים בכל ההשתלשלות ובכל העולמות, והכניס צלם טמא הנעשה מהחטא בהיכל הקודש שלמעלה כמו שהארכתי בענין זה במקום אחר. על אלה ואלה יבכה ויתחרט ויצטער וירבה יגון בלבו. גם יהיה דאגה בלבו:
51
נ״בוהנה צער ויגון שייך על העבר שיצטער ויהגה על העבר, דהיינו מה שעשה. ודאגה על העתיד ידאג ויפחד מעונש עונותיו, כי יש עונות שהתשובה תולה כפרתן, ויסורין ממרקין, כמו שכתוב (תהלים לח, יט) כי עוני אגיד אדאג מחטאתי:
52
נ״גועוד שנית ידאג ויפחד תמיד אולי הוא מקצר בחובת התשובה בצער ובמרירות ובצום ובבכי. וגם כי הרבה צער והרבה בכה, יזחיל ויירא אולי לעומת זה הרבה אשמה ולא השלים חקו, ויתבונן בגודל עבודת הבורא על יצוריו, וכי אין קץ לדעת הממרה את פיו כל אשר יוסיף בעבודת ה' ובדרכי התשובה הלא מצער אצלו ויהיה למעוט בעיניו:
53
נ״דגם יתלבש במאוד בבושה, כענין שנאמר (ירמיה לא, יח) בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי. והנה החוטא יבוש מאוד לעבור עבירות לפני בני אדם ויכלם אם ירגישו ויכירו מעבירותיו כבושת גנב כי ימצא, ואיך לא יבוש מן הבורא יתברך ויכלם וישתנו זיו פניו, כענין שנאמר (עי' תהלים סט, ח) כסתה כלימה פני. ובראות החוטא כי הש"י מעביר על עונו ומאריך לו, איננו נפרע ממנו לא כחטאיו עשה לו ולא כעונותיו גמל עליו, יוסיף בושה בלבבו. הלא החוטא למלך בשר ודם ובוגד בו והוא מכפר לו יבוש ממנו. וכן כתיב (עי' יחזקאל טז, סג) למען תזכרו ובשת מכל עלילותיך בכפרי לך לכל אשר עשית, ואמרו רז"ל (ברכות יב, ב) העושה דבר ומתביישהגה"התשובה הם אותיות הבושת, זהו (עי' דניאל ט, ז) לך ה' הצדקה ולנו הבושת: ממנו מוחלין לו על כל עונותיו, וכן מצינו בשאול שאמר (עי' ש"א כח, טו) ולא ענני גם בחלומות גם בנביאים, ולא הזכיר אורים ותומים, כי נתבייש להזכירם מפני שהרג אנשי עיר הכהנים, ואמר לו שמואל מחר אתה ובניך עמי עמי במחיצתי:
54
נ״הובפסוק (ויקרא ט, ז) קרב אל המזבח אמרו רז"ל (ספרא שמיני מכילתא דמלואים ח) שהיה אהרן בוש, אמר לו משה, קרב כי לכך נבחרת, רצה לומר בשביל כך שאתה בוש נבחרת, כי אהרן נתלבש בבושה בזכרו בעגל, ואיך יתקרב למזבח. גם יש לפרש על שם שהיה בוש וביישן אינו רודף אחר הכבוד, אמר ליה משה לכך נבחרת, כי מי שאינו רודף אחר הכבוד הכבוד וכו'. נשמע מזה גדולה בושה וכו', וישיג אדם מדריגות הבושה בהתבודד לחשוב בגדולת השם וכמה רבה רעת הממרה את פיו. ובזכרו תמיד כי השם רואה מעשיו ובוחן כליותיו וצופה מחשבותיו:
55
נ״וגם יהיה נכנע בלבו כמו שכתוב (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ויהיה נבזה בעיני עצמו ונמאס, ויהיה שפל רוח ונפשו כעפר לכל יהיה ממש. ואף בעשותו איזה מעשה טוב, אל יחזיק טובה לעצמו. יזכור תמיד בחטאיו. ואם יביישהו איזה אדם לומר לו זכור מעשיך הראשונים, אע"פ שזה האדם חוטא במאוד, מכל מקום הוא יקבל הבושה ולא ישיב לו מאומה, וההכנעה הוא עיקר העמוד מעמודי התשובה, ונאמר בענין התשובה ואמר (ישעיה נז, יד-טו) סולו סולו פנו דרך וגומר. כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים:
56
נ״זוכתב בעל ראשית חכמה בשער תשובה פ"ג וזה לשונו, עוד צריך בעל תשובה שינהיג נזיפה בעצמו לפחות שעה אחת ביום, כמו שמצינו שעשה דוד המלך ע"ה. וכן פי' בזוהר (ח"ב קז, ב) זה לשונו, כתיב (ש"ב טו, ל) ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף. אמאי, אלא נזיף הוה עביד גרמיה לקבלה עונשא, ועמא הוה רחיקין מיניה ד' אמות וכו'. עד אומרו גם כן שיהיה שומע חרפתו ואינו משיב כענין דוד. והטעם, כי אותו המחרפו הוא שליח מלמעלה לחרפו, וצריך לקבל את הדין בסבר פנים יפות. כי הנה לא היו בו אותן החירופים שאמר לו שמעי, ומכל מקום שתק וקבל. כל שכן מי שחטא והרבה לפשוע שאפשר כל מה שאמרו הוא אמת בערך הפגם העליון שפגם וכו', עד וצריך בעל תשובה להכנע לבו, שנאמר (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה וגו', ובענין העצבות והמרירות זובח את הדין וכו', עיין שם שהאריך:
57
נ״חגם ישבור התאוה, ישיב אל לבו כי התאוה עוללה לנפשו לחטוא ולמשוך העון בחבלי השוא, ויעשה גדר לשמור את דרך התשובה, יפרוש מהתענוגים ולא ימשך אחר תאותו גם בדברים המותרים, ויתנהג בדרכי הפרישות ולא יאכל רק לשובע נפשו וקיום גופו, כענין שנאמר (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו. ואל יגש אל אשה רק לקיים מצות פריה ורביה או למצות עונה, כי כל זמן שהאדם הולך אחרי התאוה נמשך אחרי תולדות החומר וירחק מדרך הנפש המשכלת. וגם יתגבר יצרו עליו, כענין שנאמר (דברים לב, טו) וישמן ישורון ויבעט. ונאמר (ח, יב) פן תאכל ושבעת ורם לבבך. ונאמר (משלי ל, ט) פן אשבע וכחשתי, ואמרו רז"ל (סוכה נב, ב) אבר קטן יש בו באדם, משביעו רעב, מרעיבו שבע:
58
נ״טובכלל ההכנעה הוא מה שאמר האלהי האר"י ז"ל. תשובה ראשי תיבות *תענית *שק *ואפר *בכיה *הספד, וכולם מצינו במרדכי שעשה כן בעת צרת ישראל בשושן. וכשבוכה יאמר זה הנוסח הכתוב בספר חסידים סימן קע"א, ויכבה דמעתי חרון אפך ממני ואת לבבי ראה אשר נמס ויהי למים, ויכבה גחל אשר קדחה באפיך, ותשובות מעשי ישובו אפך ממני, ותענותי ועינויי ימלאוך רחמים עלי, וערך שלחני אשר לא ערכתי תחשוב זבח ערוך, והסיר אשר לא הצגתי על גחלים תחשוב כאש תוקד על מזבחך לא תכבה, וכלי מאכלי אשר לא הובאו לפני תחשוב כאשר יביאו בני ישראל את המנחה, ואת חסרון דמי יכפר עלי כדמי קרנות המזבח, ומיעוט חלבי כחלב אימורים, דמעות עיני כהסך נסך שכר, וקול בכיי כקול שירים שהיו משוררים, וחשיכת עיני בצום ובכי כאור הנרות, וריח רעבון כריח הקטורת. ובשפכי נפשי ולבבי עם דמעותי, תמחה פשעי. וחלישת איברי כניחוחי קרבן, ושברון לבי כאבני מזבחך, ומשברי לבי כזבחיך, ולא תבזה לבי הנשבר. ושינוי בגדי החמודות כבגדי הכהונה, ומניעת רחיצה כקידוש ידים ורגלים, ובקריעות לבבי יקרעו ספרים שכתובים בהם עונותי, ומוצאי שפתי יסתמו פיות סוטני, וחלישות לבי ישמחו לב מבקשיך, ובטני הריק מהתענוגים אל תשב ריקם מלפניך, ובעבור נפשי היבשה מתאות תמלא משאלותי ונחומי, ותשובתי ישיבך ותרצני כי נחמתי על רוע מעללי ועל דרכי הרעים כי עשיתים בין שגיונות בין זדונות. ואתה יודע ורואה כליות ולב, ואתה יודע כי שוים מחשבותי ודברי פי, יהיה רצון מלפניך רחום וחנון שתסיר מעלי כל הדברים המעכבים את התשובה, ולא אשוב להרע לפניך, ומעשי הטוב והמחשבה הטובה אשר יש בי יכונו לעולם לפניך לבך עלי לטובה, עד כאן לשונו:
59
ס׳ובראשית החכמה פ"ט משער היראה כתב, כשבוכה יעביר הדמעות על פניו. וטוב ג"כ להעביר הדמעות על מצחו, כי במצח נכתבין העונות:
60
ס״אוענין מעלת לבישת השק, כתבתי בארוכה למעלה בריש מסכת ראש השנה (עמוד הדין פרק נר מצוה):
61
ס״בגם השק מורה על ההכנעה במעשה, להראות שהוא דומה לבהמה. כי כמו שצריך להיות הכנעה בלבו, כן צריך להראות סימן ההכנעה בגלוי. וזה לשון רבינו יונה, ההכנעה במעשה שיתנהג במענה רך כענין שנאמר (משלי טו, א) מענה רך משיב חימה, ובקול נמוך כי זה מדרך השפלות כמו שכתוב (ישעיה כט, ד) ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך. בהפך ממה שכתוב בעשיר (משלי יח, כג) בעל גאוה ועשיר יענה עזות. ולא יתעסק בנוי המלבושים והתכשיטים, כמו שכתוב (שמות לג, ה) ועתה הורד עדיך מעליך. ונאמר באחאב (עי' מל"א כא, כז) ויהלך אט וילבש שק ויצם. ואמר הש"י על זה (שם כח-כט), הראית כי נכנע אחאב. וענין ויהלך אט, בהפך מדרך המלכים שהם מהלכים ברוב חיל וקול המולה. ויהיו תמיד עיניו שחות, כענין שנאמר (איוב כב, כט) ושח עינים יושיע. וסימני ההכנעה כמו מענה רך וקול הנמוך ושוחת העין יזכירוהו להכניע את לבו, עכ"ל:
62
ס״גודברי פי חכם חן מה שכתב רבינו תם בספר הישר על ענין טהרת הלב לתשובה, והביא דמיון לרפואת חולי הנפש מרפואת חולי הגוף, וזה לשונו, כאשר בחולי הבא מתערובות צריך בתחילתו רפואות משלשלות מטהרות את הנגע מבפנים, ואז תועיל הרפואה מבחוץ. כי אם תתן לו רפואה או משיחה או תחבושת, והנגע עומד בעיניו לא תועיל הרפואה רק להתחבר התערובות ותוסיף על ההיזק, כמ"ש (שמות א, י) ונוסף גם הוא על שונאינו. ועוד מה תוכל הרפואה לעשות מבחוץ והאורב יושב לו בחדרו, וכפי אשר תתקן הוא, יקלקל ויאבד הגוף בין מלחמת שניהם. ועל כן צריך לטהר הגוף, וכשיהיה נקי אז תועיל הרפואה. כמו היריעה המטונפת, אם תרצה לצבוע אותה לא ידבק בה צבע מפני הטינופים עד ירחצוהו היטב ותהיה נקיה, וכפי שתהיה נקיה תקבל הצבע היטב. וכן הנפש, כשנדיח ממנו חלאי המחשבה הרע והתאוה הנגעלת, אז תדבק בה כח התשובה כמו הבגד הרחוץ. ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים, רמוז לנקיות הלב, כלומר תהיה כוונתך בכל עת שתהיה לבך בר, ואז תוכל לקבל המעשים הטובים. וכן אמר בתשובה (ישעיה נה, ז) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו, עד כאן לשונו:
63
ס״ד(סימן על השק, השקיפה. השק יפה) ואמרו רז"ל (שבת פג, ב) מה שק מטלטל מלא וריקן, ורצו לומר דרך רמז, השק יפה לטלטל אף מי שהוא מלא מצות, מכל שכן מי שהוא ריקן. עוד כתבו תלמידי האר"י ז"ל, ש"ק ואפ"ר עולים כמנין מילואים של שם הוי"ה ושם אהי"ה שהם ע"ב ס"ג מ"ה בן קס"א קנ"א קמ"ג עולים תרפ"ז, וכן עולה ארץ ושמים דאינון זעיר ונוקביה. כי ע"י זה יתייחדו זעיר ונוקביה, כי בהכנעה באלה מפזר הקליפות. ועל זה רמז (תהלים פט, יא) בזרוע עזך פזרת אויביך, כי הם בגי' פזרת. ועל זה רמז (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך, בתיבת רפאות בגימט' שניהם רפאות עולה תרפ"ז, ובפרטיות בתיבת רפאות נזכרו אותיות אפ"ר. ובתיבת שקוי נזכרו אותיות ש"ק:
64
ס״העתה נבאר תיבת לעשותו
65
ס״ולעשותו זהו עיקר התשובה, תיקון הקלקול, כאשר כתבתי כבר שזהו פירושו של תיבת תשובה. ויהיה לעשותו מלשון (בראשית א, ז) ויעש אלהים את הרקיע, פירש רש"י, תקנו כו'. הרי שלושה עקרים של תשובה, שהם בפיך ובלבבך לעשותו:
66
ס״זגם קרוב למה שכתבתי יש לפרש בפיך ובלבבך לעשותו על דיבור מחשבה ומעשה. וכן כתוב בספר מרפא לנפש וזה לשונו, ולפי שהעבירה היא אם בדיבור אם במחשבה אם במעשה או בכולן, צריך שתהיה התשובה משלשתן. אם במחשבה, החרטה. ואם בדיבור, הוידוי. ואם במעשה, שלא יספיק עזיבת החטא בלבד, אבל שיעשה מעשים היפך העבירות שעשה. לפיכך היה דוד מתפלל על כולן, על המחשבה אמר (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים. על הדיבור (שם יז), ה' שפתי תפתח. ועל המעשה אמר (שם טו) אלמדה פושעים דרכיך וגו'. כלומר, שיעשה מעשים היפך העבירות כדי שיראו האנשים ויקחו מוסר וילמדו לשוב אל הש"י. ואם העלים עיניו מהצדקה, יפזר ממונו לעניים. ואם הורה לאנשים לנהוג בקלות ראש במצות, ילמד אותם דרך ישרה לדקדק במצות וכו'. עד ואם חטא במחשבה בלבד, יטהר מחשבותיו לפני יודע מחשבות, כי הוא ית' מרבה לסלוח ברחמיו וברוב חסדיו כו', עיין שם שהאריך:
67
ס״חוהרוקח כלל ענין התשובה בארבע עניינים. תשובת הבאה. תשובת הגדר. תשובת המשקל. תשובת הכתוב. וביאר דבריו בספרו. ויען כי מועתקים בכל ספרים של תשובה, על כן אין צורך לי להזכירם כי ידועים לכל, ואני נותן סימן על זה א"ב ג"ד. א היא אנח"ה השוברת גופו של אדם, זהו תשובת המשקל. ב תשובת בא"ה. ג תשובת גדר. ד הוא די"ן. ורז"ל אמרו (כתובות ל, א), אע"פ שארבע מיתות בטלו, דין ארבע מיתות לא בטלו, על כן בעל תשובה יעשה בעצמו מעין דין שנתחייב, וזהו תשובת הכתוב. וכבר כתבתי כי פירוש העצמי של תשובה היא תשובת הבאה, ותשובת הגדר שלא ישוב לכסלה, ותשובת המשקל נרמז בתיבת בלבבך שישבר לבו. ותשובת הכתוב הוא נכלל גם כן בתיבת לעשותו, שיעשה ככל הכתוב דהיינו העונשים הכתובים יעשה בעצמו עינוים וסיגופים כערכם. והרוקח פרט קצת עונות, וכתב על כל אחד מהם מה יעשה. ובודאי דבריו דברי קבלה הם. וגם בספר המדות הוזכרו כמה סדרי התשובה, והביאם בעל ראשית חכמה פ"ז משער תשובה, עיין שם:
68
ס״טועתה בדורינו זה, זכינו לתקוני תשובה מפי האלהי האר"י ז"ל, והם נדפסו סוף ראשית החכמה הקצר. ועוד נתפשטו הרבה קונטריסים מתלמידיו נמצא בהם גם כן תקוני תשובה, ומי שרוצה להיות בעל תשובה, צריך להדר אחר הספרים האלה כמו שמהדר החולה אחר הרופא המומחה. ודרך רמז נאמר, הא דתנן (אבות ב, א) וכל מעשיך בספר נכתבים, כלומר, תמצא תיקוני התשובה בספרים המחוברים לזה:
69
ע׳ודע, כי תקוני תשובה של הרוקח וספר המדות ותיקונים דהאר"י ז"ל אלו ואלו דברי אלהים חיים. כי יש כמה וכמה מיני מדריגות התשובה זה על זה, והרוצה שתשובתו תגיע עד כסא הכבוד, צריך לצאת ידי שניהם. ואם יחשוב החוטא שאולי אלו הסיגופים יביאוהו לידי חולי או לידי מיתה, אין בכך כלום, ואשריו שמת מתוך תשובה. וגדולה מזו מצינו במסכת קידושין בפרק בתרא דף פ"א (ב), ר' חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפיל לאפיה, הוה אמר הרחמן יצילני מיצר הרע. יומא חד שמעיתינהו דביתהו, אמרה מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי מאי טעמא קאמר הכי. יומא חד הוה קא גריס בגינתיה, קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה. אמר לה, מאן את. אמרה, אנא חרותא דהדרי מיומא. תבעה, אמרה ליה אייתא ניהלי להך רומנא דריש צוציתא, שוור אזל אתייה ניהלא. כי אתא לביתיה, הוי קא שגרא דביתהו תנורא, סליק וקא יתיב בגויה. אמרה ליה, מאי האי. אמר לה, הכי והכי הוה מעשה. אמרה ליה, אנא הויא. לא אשגח בה עד דיהבה ליה סימני. אמר לה, אנא מיהא לאיסורי איכווני. כל ימיו של אותו צדיק הי' מתענה עד שמת באותה מיתה, דתניא (במדבר ל, יג) אשה הפרם וה' יסלח לה, במה הכתוב מדבר. באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה שהיפר לה בעלה והיתה שותה יין ומטמאה למתים, עד כאן. הרי שזה היה מופלג בתורה ובחסידות ולא היה חוטא לפי האמת, רק היה סובר שהוא חטא, עם כל זה המית עצמו בתשובה, וכמו שאיתא שמת באותה מיתה. וכן כתב רש"י קא יתיב בגויה, להמית את עצמו. א"כ מה יעשה חוטא ורב מרי, ועל זה ידוו כל הוידוים:
70
ע״אמי שעשה עבירה שמתחייב בה מיתת בית דין, מלבד התשובה החמורה שעושה שיהיה שקול כמיתת בית דין, צריך עוד להוסיף תשובה. כי אף אותן המומתין בבית דין לא נתכפרו במיתתן עד שנתעכל הבשר שסבלו מיתה וסבלו בזיון. ולאחר שנתעכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין אותן במקומן, כדתנן בפרק נגמר הדין (סנהדרין פ"ו מ"ו), וזהו גם כן הטעם שלא היה הקרובין מתאבלין כדתנן שם, כדי שהבזיון יכפר:
71
ע״בגרסינן בפ"ק דראש השנה (טז, ב), אמר רבי יצחק, ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם, צדקה, צעקה לפני הבורא ית' בבכי ותחנונים, ושינוי השם שמשנה שמו, כלומר שאני אחר ולא אותו האיש שעשה אותן המעשים, ושינוי מעשה שמשנה כל מעשיו לטובה. ויש אומרים, אף שינוי מקום.הגה"הובזה מתדמה במדות קונו כביכול, שמצינו שינוי מקום ושינוי השם ושינוי מעשה. דאיתא בתיקונים (תקון ס"ט קא, א) והובא בחייט בספר המערכת שער אדם וזה לשונו, ולקביל גלגולים אילין אינון שנוי מקום ושנוי השם ושנוי מעשה כגוונא דקב"ה, דאתמר (ישעיה כו, כא) הנה ה' יוצא ממקומו. וכד נפיק, אשתני מדינא לרחמי ומרחמי לדינא, כמו דאוקמוה לא כשאני נכתב אני נקרא כו'. בעולם הזה אני נכתב ביו"ד ה"א, ונקרא באל"ף דל"ת. שינוי מקום באחדים דהא עלמא דאתי אתקרי ידו"ד רחמי לבר מאתריה אשתני ואתקרי אדנ"י, ודא רזא עומד מכסא דין לכסא רחמים. שנוי השם מצפ"ץ עולה ברחמים בא"ת ב"ש ידו"ד. שינוי מעשה דא שבת דצריך כלאחר יד כל עובדא ורזא דמלה וראית את אחורי ועוד השיב אחור ימינו, ובגין דא יד איהו שינוי מעשה בשבת, עד כאן: וכל אלו נרמזים ג"כ בפיך ובלבבך לעשותו. צעקה, הוא בפיך כפשוטו. גם שינוי השם בכלל בפיך. ובלבבך, זו צדקה, כמו שכתוב (דברים טו, י) ולא ירע לבבך בתתך לו. שינוי מעשה, לעשותו:
72
ע״גובכלל לעשותו הוא מה שכתב אבא מורי זלה"ה בספר ברית אברהם פרק י"א וזה לשונו, וירחיק מיושבי קרנות המדברים שיחת חולין ודברים בטילים, וירחיק מכל דבר שקר ומכל צד ליצנות ומחניפות ומכל אבק לשון הרע. אמרו רז"ל (ב"ב קסה, א) רוב העולם נכשלים בגזל, ומיעוטן בעריות, וכולם באבק לשון הרע. ונכון שיהיה הבעל תשובה בזה הענין ממעוטא דמעוטא, וירחיק מאנשי תענוג ומעשירים ומרשעים ומנעדרי שכל ומנשים, כי חברת כל אלו ישחיתו העבודה השלימה. וימנע עצמו מלאכול בסעודה, כי אם בסעודות מצוה. ואפילו בסעודת מצוה לא ימשוך ביין ובשר את בשרו יותר מדאי, רק הכל במישור ובמשפט. עד כאן לשונו. ועוד האריך שם בהרבה תקונים:
73
ע״דענין וסוד תענית של בעלי תשובה מבואר לעיל במסכת תענית. גם שם תמצא מריבוי והפלגה תענית הראוים לבעלי תשובה, ויתר סיגופים כמוזכר בספר הקנה. כתב הכל בו בהלכות תשובה, כל המתענה ד' פעמים בשנה שלשה ימים רצופים ושלשה לילות, מוחל לו הקב"ה כל עונותיו. ואלו הן, קודם עשרה בטבת, קודם י"ז בתמוז, קודם ראש השנה, ובעשרת ימי תשובה, עד כאן לשונו. ונראה לי, קודם י' בטבת הוא דהיינו שיתענה ח' טבת וט' טבת וי' טבת, כי בכולן אירעו מאורעות לישראל כמוזכר בתעניות צדיקים. אבל מה שכתב קודם י"ז בתמוז, נראה לי שיתחיל יום הראשון בי"ז תמוז ויתענה י"ז י"ח י"ט, כי כל מה שהוא בין המצרים מצוה טפי. ועוד יותר טוב שלא יתחיל קודם הצום די"ז, דאולי יחלש וחס ושלום יהיה מוכרח לאכול בצום של י"ז:
74
ע״האדם שתורתו אומנתו ועינוי נפש הגדול מחליש לבו ומערבב מוחו באופן שלא יוכל לעיין היטב פשט עמוק, לא יתענה יותר ממה שקצוב לו לפי סדר התשובה שמחויב לעשות לפי החטא שחטא, כדי שלא יהיה הפסידו יתר על שכרו, כי תלמוד תורה כנגד כולם. ואפי' סך התעניתים הקצובות לתשובה של חטאו יהיה לוה אותם לימי החורף שהימים קצרים. ואפילו באדם אחר שקיבל עליו סך תעניות גם הדין כן, כמוזכר בתרומת הדשן בתשובה:
75
ע״ואמנם אני אומר, אדם בעל תשובה שאינו עוסק בתורה תדיר, ימהר יחיש מעשהו. ובעל תרומת הדשן לא מיירי רק מי שקיבל עליו תעניות בתורת נדבה, אבל בעל תשובה שאני:
76
ע״זותלמיד חכם אפילו בעל תשובה, אם עוסק בתורה תמיד ואם היה מתענה אז רצופים היו מבטלים אותו מהלימוד בדבר עמוק, נראה לי דמחויב לעשות כן שיפרע התעניות שמחויב בהם בימים הקצרים. ומאז שהכין לבבו לתשובה ולהתענות, אז הקב"ה מקבלו מאחר שאינו מונע את עצמו עתה אלא בשביל עסק התורה. ומכל מקום הוידויין והחרטה והצער והדאגה בלב וכיוצא בהן, זה אינו מעכב הלימוד והעיון ומהם לא יזוז:
77
ע״חאחר כותבי זה מצאתי בספר החרידים דף ס"ו שכתב וזה לשונו, עוד תקנה אחת מצאתי בתוך ספרי המקובל האלהי חסידא קדישא הרב רבי יצחק לוריא אשכנזי ז"ל, בספר אחד כתיבת יד נקרא בית מדות, איננו אותו ספר בית מדות שהוא בדפוס, שם מצאתי כתוב, כל מה שתמצא בדברי הראשונים תוכחה על עון סיגופים ויסורין קשין שלג וחרולים והפסקת עינויים, לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה. אבל מי שתורתו אומנתו ויודע דעת ויראת ה', זאת היא תקנתו. לא יחליש ולא יתבטל מלימודו. אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו ותתקשר מחשבתו בו כאלו כבר עומד לפניו ביום הדין, וידבר לאל יתברך רכות כאשר ידבר העבד אל רבו והבן אל אביו:
78
ע״טוכן מצאתי בסוף שטה אחת שהעתיק הנעלה רבי שמואל בר אברהם שקייל ז"ל בעכו מכתיבת יד הרב רבינו משה מאור הגולה, כך היה כתוב שם, וגם זה מצאתי בסוף הספר מכתיבת הרב ומלשונו, בליל אחת בשבת בארבעה ימים לירח אייר נכנסתי לים, וביום שבת עשירי לאייר שנת חמשה ועשרים עמד עלינו נחשול שבים לטבענו והיה זעף גדול בים, ונדרתי עלי ששני הימים האלה אצום בהן ואנהוג בהם תענית צבור שלם אני ואנשי ביתי וכל הנלוים עלי. ואצוה על בני להעשות כן עד סוף הדורות שיצאו מאתם ויתנו צדקה כפי כחם, ומנדרי שאהיה אני יושב לבדי בעשירי באייר לא אראה אדם אלא מתפלל וקורא כל היום ביני לבין עצמי. וכשם שלא מצאתי בים אותו היום אלא הקב"ה, כך לא אראה אדם ולא אשב עמו אלא אם כן נאנסתי. וליל אחת בשבת שלשה ימים לירח סיון יצאתי מן הים בשלום ובאתי לעכו ונצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל, ויום זה נדרתי שיהא יום ששון ושמחה ומשתה ומתנות לאביונים אני וביתי עד סוף כל הדורות. וביום שלישי בשבת ארבעה ימים לירח מרחשון שנת ששה ועשרים ליצירה יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו. ביום חמישי ששה ימים לירח מרחשון ובאחד בשבת תשעה לחדש יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה, ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי שבח לאל יתברך על הכל, ושני הימים האלו שהם ששי ותשיעי במרחשון נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפלה ושמחה בה' ואכילה ושתיה, אלהים יעזרינו על הכל ויקוים לי נדרי לה' אשלם, אמן. וכשם שזכיתי להתפלל בחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה אמן, עד כאן לשונו:
79
פ׳וגם בכמה חיבורים מהראשונים נמצא שההתבודדות והפרישות והדביקות היו נוהגין בה חסידי ישראל, היינו שבהיותם לבדם מפרישים מדעתם ענייני העולם ומקשרים מחשבותם עם אדון הכל. וכך לימד מהרר"י המקובל הנזכר שזה מועיל לנפש שבעתים מהלימוד, ולפי כח ויכולת האדם יפרוש ויתבודד יום אחד מן השבוע או יום א' בחמשה עשר יום או יום אחד בחודש ולא יפחות מזה:
80
פ״אוהרמב"ן ז"ל כתב על הפסוק שנאמר ביעקב אבינו (בראשית לה, א) קום עלה בית אל ושב. מאי ושב, כמו (ישעיה ל, טו) בשובה בנחת תושעון, היינו שיכוין דעתו בישיבת הדעת עמו יתברך. וזהו ששנינו (ברכות פ"ה מ"א) חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכונו למקום. ופירשו המפרשים, דרוצה לומר שהיו מפנים דעתם מענייני העולם, ומקשרים דעתם לאדון הכל יתברך במורא ואהבה. הרי תשע שעות שהיו בטלים מלמודם למלאכתם להתבודדות והדביקות, ומדמין אור שכינה שעל ראשיהם כאלו מתפשט סביבם והם בתוך האור יושבים. וכן מצאתי בקונטרס הישן של הפרושים הראשונים, ואז הם רועדים בטבע ושמחין על אותה רעדה כמ"ש (תהלים ב, יא) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, וכדפירש רבינו נסים ז"ל, עד כאן לשונו:
81
פ״בוכבר גליתי דעתי גם כן במקצת לעיל בתלמיד חכם שהוא בעל תשובה. הכלל העולה רחמנא לבא בעי:
82
פ״גלשון אבא מורי זלה"ה בספר עמק ברכה, שורת הדין היה נותן, מי שחטא לאדון הכל אין לו מחילה עולמית ואפילו בתשובה גמורה, כמאמר הנביא (מיכה ו, ו-ז) במה אקדם ה' אכף לאלהי מרום, האקדמנו בעולות וגו'. הירצה באלפים אלים וגו', האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי. אמר, כל כך היה ראוי לתת שכר גדול להנצל מן העונש על העבירות, שאיננו יודע כמה יתן ומה יספיק לזה, אם אלפי אלים או רבבות נחלי שמן, או יתן בכורו שכר פשעיו או פרי בטנו בחטאת נפשו, וכל זה ממה שיורה שהשכל נותן שלא היה ראוי שיספיק כופר אל החוטא בעד חטאו, כי אפילו מלך בשר ודם אם צוה על אחד מעבדיו עשה כך וכך או לא תעשה כך וכך, והוא עובר על מצות המלך קטנה או גדולה, האמור יאמר אותו העבד למלך, אדוני המלך, עברתי על מצותיך אעשה תשובה על זה. כי בודאי כל תשובה בעולם לא יועיל לו רק אחת דתו להמית, כי חמת מלך מלאך המות על מי שעובר על ציווייו. ק"ו בנו של ק"ו מי שעובר על מצות מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהשכל נותן שלא יהיה לו תקנה בתשובה כי אם במיתה. וכמו שאמרו רז"ל במדרש (עי' ירושלמי מכות ב, ו), שאלו לחכמה, חוטא מה ענשו. אמרה (משלי יג, כא), חטאים תרדוף רעה. שאלו לנבואה, חוטא מה עונשו. אמרה (יחזקאל יח, ד) הנפש החטאת היא תמות וכו'. עד שאלו להקב"ה, חוטא מה ענשו. אמר, יעשה תשובה ויתודה ויתכפר, דכתיב (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. הדא הוא דכתיב (תהלים כה, ח) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, עד כאן. הנך רואה כי החכמה האנושית והמדריגה הנבואיית לא גזרו בחוטא שום תיקון כלל, כי זאת אומרת חטאים תרדוף רעה, וזאת אומרת הנפש החטאת תמות, ולדברי שניהם יהיה החוטא חייב מיתה בידי שמים עכ"פ. כי באמת התשובה אין לה מקום לפי שורת הדין והשכל. אבל היא דרך חסד ונדבה הנמשך מהש"י על בעל תשובה, כי חפץ חסד הוא, ואינו חפץ בהשחתת הרשעים אלא שיחזרו בתשובה, ויהיו כמ"ש במדרש דלעיל שאלו להקב"ה מה עונשו, אמר יעשה תשובה ויתודה ויתכפר וכו', וזהו מצד החסד שנתחסד הש"י עם האדם לפתוח לו שערי תשובה ברחמיו וברוב חסדיו להנטותו לתחיה. וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, יד) כשהיה שב בתשובה על ענין בת שבע, ורוח נדיבה תסמכני, כלומר דרך נדבה וחסד, לא שהדין כך הוא:
83
פ״דמצורף לזה מה שאמרו רז"ל במדרש (בר"ר יב, טו) והביאו רש"י ז"ל בריש פרשת בראשית ז"ל, כשברא הקב"ה את עולמו עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, ראה שאינו מתקיים שיתף בה מדת הרחמים, שנאמר (בראשית ב, ד) ביום עשות ידו"ד אלהים וגו', עד כאן. ראוי לתת לב מהו פשט של שיתוף האמור כאן, או איך נמשך משיתוף מדת הרחמים במדת הדין קיום העולם ומעמדו. והנלע"ד דפשוטו של שיתוף זה הוא על דרך הנזכר בסמוך, והוא כי בתחילה עלה במחשבתו יתברך לברוא העולם במידת הדין, ואם היה העולם עומד על הדין או הנפש החוטאת מתה מיד, ואפילו היה החוטא רוצה לעשות כל תשובה שבעולם לא היו שומעין לו, כי מי שחוטא לאדון שבראו והטיבו ודאי בן מות הוא לפי שורת הדין כנזכר. ואח"כ ראה שאין העולם מתקיים בזה, כי כמעט כל אדם מחוייב לחטוא בשגם הוא בשר ויצר לב האדם רע מנעוריו, אין אדם צדיק בארץ וגו', וא"כ לפי זה יחזור העולם לתהו ובהו. והוא יתברך לא לתהו בראו אלא לשבת וגו', שיתף בה מדת הרחמים וכו', והיא מדת הסליחה והמחילה שמקבל ברחמים וברצון את תשובתינו לכפר על כל עונותינו, נשוב אליו בכל לבבינו וזה על צד הנדבה כדלעיל, כי לא יחפוץ בהשחתת העולם, ואם לא שב החוטא דמו בראשו, כי בודאי חטאים שאינם שבים תרדף רעה לפי מדת הדין ולפי מדת הרחמים, וכמו שאמרו רז"ל בהדיא (יומא פו, א), ונקה (שמות לד, ז) לשבים, לא ינקה לשאינם שבים, וזהו שתוף רחמים בדין דלעיל, כי שניהם כאחד טובים לקיום העולם כנזכר, עכ"ל. וכן כתבתי למעלה (מס' ראש השנה פרק תו"א ד"ה בענין תענית ערב ר"ה) בפירוש התנחומא (אמור כב) ערב ראש השנה מכפר שליש בי' ימי תשובה, שליש השני כו', עיין לעיל. על כן האדם הגומר בלבו להיות בעל תשובה, אזי מתחילה יתענה יום שלם ויבקש את השם יתברך שיקבלנו בתשובה, ועל זה יתפלל וכדל שואל:
84
פ״הוכתב אבא מורי זלה"ה בספר ברית אברהם פרק ח' וזה לשונו, ולעת ערב קודם בין השמשות יטבול את עצמו במים לשם תשובה, ובא השמש וטהר. ונראה לי סעד לטבילה זו ממה שאמרו רז"ל בתלמוד ירושלמי (עי' אדר"נ ח, ח) מעשה בריבה אחת שנשבית לבין הגוים, וכשפדאוה הטבילוה על מה שהאכילוה איסורין, עד כאן. הא קמן דאפילו מי שנאנס לעשות איסור צריך טבילה, ק"ו מי שעשה איסור ברצון:
85
פ״ווקודם הטבילה יתקן המעוות כאשר יוכל לתקן, כי בדברים שבין אדם לחבירו כמו הגזל והחמס לא יתכפר עונם בתענית ובצדקה, גם כי ירבה תפילה לא ישמע אלא עד אשר ישוב את הגזילה, כי אין תשובה ויום הכפורים מכפרים אלא על עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר איסור או בעל בעילה אסורה או שאר עבירות הרעים והחטאים לה'. אבל עבירות שבין אדם לחבירו, כגון חובל בחבירו או קללו או גזלו וכיוצא בהם, אינו נמחל לו לעולם עד שישלם לו מה שחייב לו. וגם צריך שירצהו וישאל ממנו מחילה. ואפילו לא הקניטו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחול לו, וראוי לבעל תשובה לעשות כן קודם הטבילה והוידוי כדי שיתרצה בוידוי. ואחר הטבילה מיד יבא לביתו ויתבודד עם עצמו. גם אנשי ביתו אל יראו אותו במקומו, ויוותר הוא לבדו ויכרע על ברכיו וכפיו פרושות השמימה ויתודה ויבקש רחמים שיעזרהו האלהים על תשובתו כמו שכתב הסמ"ג בהלכות תשובה. ויחזור פניו אל הקיר ויהיו עיניו למטה ולבו למעלה ואל יביט לצדדיו, עד כאן לשונו:
86
פ״זובראשית חכמה שער אהבה פרק י"א כתב וזה לשונו, וגם טוב לטהרה לגלח הצפרניים, שכל אשה המטהרת לבעלה צריכה לקוצצם כו'. ולי נראה, דאם הוא מגדל צפרניו בדרך אבילות שמתאבל על עוונותיו, יגדלם, רק ינקה תמיד הטיט והצואה שתחת צפרניו שלא יהא חציצה בנטילה ויצא שכרו בהפסדו, כי צריך להתבונן בכל דרכיו קדוש יהיה:
87
פ״חצריך ליזהר מאוד בכ"ד דברים המעכבין התשובה. ואלו הן א' רכילות. ב' לשון הרע. ג' בעל חמה. ד' בעל מחשבה. ואלו הד' בפרט נמצאות ברוב כל אדם, ולכן מאוד מאוד צריך ליזהר בהם. וכל אחד מאלו בפרט יש בהם סגולה לסלק כח הנשמה ולשרות בו כח חטא, ואז יתקיים בו (דברים לא, יז) הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאונו הרעות האלה:
88
פ״טעוד מכ"ד דברים, ה' המתחבר לרשעים. ו' הרגיל בסעודה שאינו מספקת לבעליה. ז' המסתכל בעריות. ח' החולק עם גנב. ט' האומר אחטא ואשוב, ובכלל עון זה האומר אחטא ויום הכפורים מכפר. י' המבזה את רבותיו. י"א המחטיא את הרבים, ובכלל עון זה המונע את הרבים מלעשות מצוה. י"ב המטה את חבירו מדרך מצוה לדבר עבירה. י"ג המשתמש בעבוטו של עני. י"ד המקבל שוחד להטות את הדין. ט"ו המוצא מציאה ואינו מכריז עליה עד שיחזירנה לבעלים. ט"ז הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה בידו. י"ז האוכל שוד עניים ויתומים ואלמנות. י"ח הפורש עצמו מן הציבור. י"ט העובר על דברי חכמים. כ' המתכבד בקלונו של חבירו. כ"א החושד בכשרים. כ"ב השונא תוכחת. כ"ג המלעיג על המצות. כ"ד המקלל את הרבים. כל אלו הדברים מעכבין את התשובה:
89
צ׳עוד יפשפש אם עבר על אחד מכ"ד דברים שמנדין עליהם, שכתב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ו, יד), ואלו הם, א' המבזה את החכם אפילו לאחר מותו. ב' המבזה שליח בית דין. ג' הקורא לחבירו עבד. ד' המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים, ואין צריך לומר מדברי תורה. ה' מי ששלחו לו בית דין וקבעו לו זמן, ולא בא. ו' מי שלא קבל עליו את הדין, מנדין אותו עד שיתן. ז' מי שיש לו ברשותו דבר המזיק כגון כלב רע או סולם רעוע, מנדין אותו עד שיסיר ההיזק. ח' המוכר קרקע שלו לגוי, מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מהגוי להישראל חבירו בעל המיצר. ט' המעיד על ישראל בערכאות של גוים והוציאו ממנו ממון בעדותו שלא כדין, מנדין אותו עד שישלם. י' טבח כהן שאינו מפריש המתנות ונותנם לכהן אחר, מנדין אותו עד שיתן. י"א המחלל יום טוב שני של גליות, אע"פ שהוא מנהג. י"ב העושה מלאכה ערב פסח אחר חצות. י"ג המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי. י"ד המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ. ט"ו המביא את הרבים לידי חלול השם. ט"ז המחשב שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ. י"ז המכשיל את העיור. י"ח המעכב את הרבים מלעשות מצוה. י"ט טבח שיצתה טריפה מתחת ידו. כ' טבח שלא הראה בדיקת סכינו לחכם. כ"א המקשה עצמו לדעת. כ"ב מי שגירש את אשתו ועשה בינה ובינו שותפות או משא ומתן המביאין להזדקק זה לזה, כשיבואו שניהם לדין מנדין אותם. כ"ג חכם ששמועתו רעה. כ"ד המנדה למי שאינו חייב נידוי:
90
צ״אופירש בזוהר (ח"ב רמט, ב), שבהיכל נגה יש ד' מלאכים עם כמה כתות שהם מנדים למטנפים פיהם, וכן לכל אינון דחאבו אינון חובין דבעי לנזפא. י' כרוזין נפקין בכל יומא ומכרזי בכל אינון רקיעין ובכל אינון חילין ומשריין, אזדהרו בפלוני דאיהו נזיפא נזיפא, איהו חובא פלוני עביד עד דתב קמי מאריה, רחמנא לישזבן. כד תב מההוא חובא, מתכנפין אלין ארבעים ושראן ליה, וכדין אכריזו פלניא שרא נזיפא. מכאן להלאה צלותיה עאלת, ועד דלא תב נזיף איהו לעילא ותתא ונטירו דמארי' איתעדי מיניה. ואפילו בליליא נשמתיה נזיפא, דסתמין ליה כל תרעי שמיא ולא סלקא ודחין לה לבר, עד כאן לשונו:
91
צ״בלכן צריך לפשפש במעשיו אם חטא באחד מהדברים, בפרט אם הקשה עצמו לדעת שהוא דבר מצוי בין הבחורים עד שלא נשא אשה, צריך לקבל עליו נזיפה, וישב בקרקע כמנודה ובעטיפה. וכן מצינו שדוד קיבל עליו נזיפה, כמו שפי' רז"ל במדרש ילקוט (ש"א צה), כן כתב הראשית חכמה:
92
צ״גהבעל תשובה צריך ג"כ להשיב רבים מעון כאשר תשיג ידו, שנאמר (יחזקאל יח, ל) שובו והשיבו מ(על) כל פשעיכם, למדנו כי זה מעיקרי התשובה. ונאמר (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, למדנו כי אם לא יוכיחנו יענש על חטאיו. ודוד המלך ע"ה אמר במזמור התשובה (תהלים נא, טו) אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו, כך כתב החסיד רבינו יונה בשער התשובה. ומכל שכן אדם שחטא וגרם להחטיא גם אחרים, שמחויב לעשות תשובה חמורה, ואח"כ ימסור את עצמו לזכות את אחרים. ואת אלו האנשים אשר החטיא פשיטא לא ינוח ולא ישקוט עד אשר ישובו ויתקנו הקלקול אשר קלקלו בהגרמתו, וימסור על זה לבבו ונפשו ומאודו להחזירם למוטב:
93
צ״דעד כאן נשלם מהות התשובה
94