שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת יומא, דרך חייםShenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Yoma, Derekh Chayim

א׳בזה הפרק יהיו נזכרים הרבה ענייני התעוררות שלא יבא לידי חטא. ואם חטא איך יתעורר לתשובה. גם איך יתעורר למעשים טובים וכיוצא בזה הרבה דברים:

ב׳תנן (אבות ג, א) הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מה למעלה ממך, עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין. עצה היעוצה לגבור על יצרו, יזכור מאמר החכם, אם אתה עושה העבירה ממה נפשך, אם תחשוב שהאל יתברך רואה אותך, מה מאוד העזת פניך, אתה יודע וחושב כי הנה רואה אותך מלך מלכי המלכים הקב"ה עושה העבירה, ואיך תמרוד והוא רואה אותך. ואם תחשוב שאין רואה, נמצא אתה כופר ומכחש וגדול עונך מזה, כי אתה כופר בעיקר האמונה, ומי הוא זה אשר בשם ישראל יכונה שלא ימסור נפשו למיתות קשות קודם שיכפור בעיקר. מחשבה זו יחשוב אדם ויתבונן בבוא דבר עבירה לידו, ועל זה אמר התנא דע מה למעלה ממך. והנה ענין בן אדם הוא בשלש אלה, מחשבה דיבור מעשה. נגד המחשבה אמר, העין רואה, כמו שכתוב (ירמיה כ, יב) רואה כליות ולב. ונאמר (ש"א טז, ז) וה' יראה ללבב. נגד הדיבור אמר, אוזן שומעת. נגד המעשה אמר, וכל מעשיך בספר נכתבין:

ג׳עוד יש שני דרכים שיהיו לזכרון תמיד, ואז ימנע מהחטא שיזדמן לו ויזרזו בקיום הטוב לקיים מצות ה'. א' כשבא לידו עבירה או מצוה, יזכור אולי הקב"ה מנסה אותו בפעם ההוא לדעת אם ישמור מצותיו, או אם ימנע מעבור על רצונו, כמו שמצינו באברהם אבינו (בראשית כב, א) והאלהים נסה את אברהם. וכן כתיב בפרשת כי תצא (שמות דברים יג, ד) כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלהיכם וגו'. ובודאי אלו היה יודע האדם שהקב"ה מנסה אותו בפעם ההיא, אפי' היה הפחות והגרוע מישראל היה בורח מהעבירה ורודף אחר המצוה כדי לעמוד בנסיון. ומדה זו היא כמה פעמים, ובפרט בענין העושר שכמה פעמים ניתן לאדם בשביל לנסותו איך יתנהג בממונו, ודבר זה ישים האדם אל לבו תמיד בהזדמן לפניו עבירה או מצוה:

ד׳עוד יזכור אולי במעשה הזה הוא מכריע, אם הוא דבר עבירה אולי עבירה זו תכריעו לכף חובה ויהיה רשע גמור. ואם הוא דבר מצוה, אולי מצוה זו תכריעו לכף זכות ויהיה צדיק גמור. נמצא המעשה הזה הוא גרם לכל פעולותיו, ומי הוא זה אשר לא יתפעל להיות סור מרע ועשה טוב, וככה יהיה זוכר ומתבונן בכל דבר אשר יארע. וכן איתא בספ"ק דקידושין (מ, ב) תנו רבנן, לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר (קהלת ט, יח) וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. ר' אלעזר בר' שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר (שם) וחוטא אחד כו', בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה, עד כאן לשונם. החוט המשולש הזה לא ינתק, לא תשכח זכור תזכרנו:

ה׳ואפשר שעל ג' אלה רומזת המשנה. עין רואה, הוא הדרך הראשון, תחשוב שהאל ית' רואה אותך. אוזן שומעת, הוא רוצה לשמוע ולהבין מה יעשה האדם, וזהו דרך השני. ענין הנסיון וכל מעשיך בספר נכתבין זהו דרך הג', הם מעשים טובים ומעשים רעים כולם נרשמים בכף זכות ובכף חובה, והלכה כדברי המכריע:

ו׳תנן (אבות ב, טו), היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים ובעל הבית דוחק. וכבר הארכתי לעיל שימהר האדם בתשובה כי לא ידע מה יולד יום, התעיף עיניך בו ואיננו כי העולם הוא עולם עובר תהפוכות כמו רגע והסימן, אין יובל, בלא הרבות אבל. אין שמיטה, בלא ירידת מטה מטה. אין שנה, בלא ראש ולענה. אין תקופה, בלא מכה ואין תרופה. אין חודש, בלא תמורת קודש. אין שבוע, בלא קול תרועה. אין יום, בלא רתת ואיום. אין לילה, בלא יללה. אין שעה, בלא רעה. אין רגע, בלא פגע. כל הצלחה, לצוחה. כל שמחה, לאנחה. כל גילה, ליללה. כל ממשלה, לשפלה. כל שאון לסאון:

ז׳ובמנורת המאור נר חמישי כלל ראשון פ"ג, הביא מדרש נאה במשל נאה על עונש המאחרים בתשובה, וזה לשונו, משל למה הדבר דומה, לאנשים ההולכים בים בספינה ונתעכבו בה ימים רבים ולא הגיעו אל מחוז חפצם. יום אחד נשבה רוח חזקה בים והוליך הספינה והאנשים אשר בה עד שהגיע לאי אחד בים, והיה הים סובב מכל רוח. ובאותו האי היו אילנות גבוהים עד מאד והיו נושאים פירות ומיני מגדנות, ומכל מין ומין נחמד למראה וטוב למאכל. והיו באותו האי מעיינות מים מתוקים מדבש, והיו מתגברים והולכים ומשקים כל אותו האי עד שצמחו דשאיו ורובו עשבותיו והנצו פירותיו ושושנים, וענפים האילנות שלחו יונקותיהן ושריגיהן ולבשו העלין, ועליהם כל עוף כנף פוצה פה ומצפצף, והיה המקום נחמד לשבת בין מעיינות המים תחת צללי האילנות. והיה בספינה חמש כתות של בני אדם. הכת הראשונה, לא רצו לצאת מהספינה וללכת אל האי, כי אמרו אם נצא מהספינה אפשר שתבוא רוח ותוליך את הספינה ונשאר באי, ובשביל נחת רוח של שעה שנהיה באי בתאות פירותיו, נפסיד עצמותינו אם תלך הספינה, ונשאר באי ונמות. הכת השנית, יצאו מהספינה ונכנסו לאי, אבל לא התמהמו, אלא אכלו מעט מהפירות וטיילו מעט על האי וחזרו מיד לספינה, ומצאו מקומתם שהניחו וישבו בהם בריוח ולא הפסידו כלום בשביל שנכנסו לאי. הכת הג', יצאו מן הספינה ונכנסו לאי ואכלו מפירות האילנות וטיילו על האי ונתעכבו לשם, עד שבאה הרוח והיו המלחים רוצים לנהוג ספינתם ולהלוך לדרכם תקעו המלחים בחצוצרות כמו שדרכם לתקוע בשעה שהולכים. כששמעו קול החצוצרות, מיד יראו על נפשותם ונכנסו לספינה ומצאו מקומותיהם שישבו בני אדם במקצתם, ואחרים שרוצים לישב במקומו שנשארו יושבים ביניהם בדוחק ולא מצאו מקומותיהם בריוח כמו הראשונים. הכת ד', היו אוכלים מפירות האילנות והיו שטין באי והולכין על כל עבריו, והיו שומעין קול החצוצרות ואמרו, אף על פי שתקעו בחצוצרות, לא ילכו עד שיקימו את התורן. הקימו את התורן, אמרו עדיין לא ילכו עד שיפרשו את הנס. פרשו את הנס, אמרו לא ילכו עד שיאכלו המלחים. ובכל זה יושבין באי ואוכלין פירותיו ושכורין ביין תאוותם, עד שאכלו המלחים ונהגו ספינתם והתחילה ללכת. כיון שהיתה הספינה הולכת, אמרו אם נמתין עתה רגע אחד תלך לה הספינה והרי אנו נפסדים וכלין. מיד רצו אל שפת האי ונכנסו בים וסכנו עצמם עד שהגיעו אל הספינה, ונכנסו בה ומצאו מקומן צר וישבו בדוחק ולא היה להם ריוח כאחרים שלא נתעכבו כל כך באי. הכת הה', ישבו באי אוכלין ושותין ושמחין ולא נתנו אל לבן לשוב אל הספינה עד שהלכו, ונשארו באי נעים ונדים. ועברו ימי החום ובאו ימי הקור, ונשרו הפירות מהאילנות ויבשו העלין ונשארו לחורב ביום ולקרח בלילה, ויצאו חיות רעות ומשונות מן האי והיו משחיתים בהם וטורפים ואוכלין מהם, ונשארו בוכים ומתאבלין על שלא נכנסו בספינה, ולא היה מועיל להם כלום. וישבו באי עד שכלו ואבדו ונכרתו מן הספינה ומן האי:

ח׳וכן האדם בעולם הזה, מעשיו הטובים דומים לספינה, ואם ילך בתום לבב וישב על משמרתו לעבוד את בוראו ולא ידיחנו יצרו ללכת אחר תאות עולם הזה והבליו, הרי זה נכנס בשלום ויוצא בשלום, כך הכת הראשונה של בני אדם שלא רצו לכנוס באי הם הצדיקים גמורים שלא טעמו טעם חטא מימיהם, וכבשו את יצרם ולא הלכו אחר תאוות העולם הזה, אלא ישבו על משמרתם ושמרו מקומם ולא נכנסו לאי הדומה לעבירות שמפתין את האדם בתענוגיהם, והנמשך אחריהם יאבד, והפורש מהן ינצל:

ט׳והכת הב' שנכנסו לאי ויצאו מיד, דומין לבני אדם שחטאו וטעמו טעם החטא, וחזרו בתשובה מיד בימי בחרות, וזהו תשובה מעולה:

י׳והכת הג' שלא יצאו מהאי עד ששמעו קול החצוצרות בספינה, דומין לבני אדם שלא עשו תשובה עד עת זקנה, ויראו שעתם קצרה, ואזי עשו תשובה קודם שימותו ברשעתם. ואעפ"י שהם בעלי תשובה, אין מקומם בריוח כמו שלפניהם:

י״אוהכת הד' שלא יצאו מהאי עד שהתחיל הספינה ללכת, והיו ממתינים מזמן לזמן עד שלא נשאר להם פנאי לעלות בספינה אפי' רגע אחת, דומין לבני אדם שאינם עושין תשובה עד שעת המיתה, כי יראו כי אזלת יד וחייהם חלפו ואין להם חיים בעולם הזה, עושין תשובה מפני יראתם מן המות. ואעפ"י שתשובתן מועילה להן, אין מקומן כאחרים שלפניהם:

י״בוהכת הה' שישבו באי עד שהלכה הספינה, ונשארו נעים ונדים ומתאבלים ולא יועיל להם, דומין לבני אדם הטבועים בעולם הזה בעומק תאוותם ההולכים אחר שרירות לבם הרעה, ולא נתנו אל נפשם לעשות תשובה עד שמתו ברשעתן וכלו והלכו לאבדון ולבהלה, ונהפך להם עונג עולם הזה לתולעה ולרימה אוכלת בשרם ושורפת נשמתן, עד ששבין לחרפות ולדראון עולם כמו שנהפך ליושבי האי תענוגיהם לשפטים רעים, חורב ביום וקרח בלילה, חיות רעות משונות נחשים ועקרבים, עד כאן לשונו:

י״גוזה לשון ספר החרידים, העולם ים סוער והגוף תל עפר בתוכו. הנשמה איש עומד על התל ועץ החיים נטוי עליו. אם הוא חכם לב, יתחזק ויתקשר באילן, כי היום או מחר יכו בחזקה גלי הים בתל ויהרס. ואם לא יהיה הוא נקשר באילן, ישטפהו בתל, היינו דכתיב (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. וכתיב (תהלים לב, ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, דהיינו מיתה, דכתיב (שם סח, כא) למות תוצאות כדפירשו במס' ברכות (ח, א) רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו אליו, היינו הנשמה. אתה סתר לי וגו' (תהלים לב, ז), עד כאן לשונו:

י״דעוד המשיל משלים, העולם הזה ים סוער, צריך לדמות האדם בדעתו כאלו הוא שט. ירים ראשו למעלה ליוצרו ויזהר פן יכנסו בפיו המים הזדונים, וישמור מן הגלים הבאים לטורדו. ואם לאו, דמו בראשו, עד כאן:

ט״והחכם עיניו בראשו אשרי המשכיל. ומי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, וסימנך כל שוטה חוטא. גם כל חוטא שוטה, וכמו שאמרו רז"ל (סוטה ג, א) אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות. חכמה במילוי חי"ת כ"ף מ"ם ה"י, עולה תרי"ג. רמז לדבר, (אבות ב, ט) איזה חכם הרואה את הנולד, דהיינו מילוי הנזכר:

ט״זכל פינות שאתה פונה לא יהא אלא לימין (יומא טו, ב). יש בזה רמז נפלא, כי ההולך בתום ומקדש שיעור קומה שלו כל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו ומחשבותיו והרהוריו, אז הוא מרכבה לסטרא דימינא. ואם הוא מטמא עצמו ח"ו, אז הוא מרכבה לסטרא דשמאלא בר מינן. ועל זה אמרו רז"ל (שבת פח, ב) למיימינים בה סמא דחייא, למשמאלים בה סמא דמותא:

י״זובסוף פרק אמר להם הממונה (יומא לח, ב), אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא. שנאמר (ש"א ב, ט) רגלי חסידיו ישמור. דבי ר' שילא אמרו, כיון שבאה לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושנייה ואינו חוטא, שוב אינו חוטא, שנאמר רגלי חסידיו ישמור. פירש רש"י, שוב אינו חוטא, שנאמר רגלי חסידיו ישמור, סיפיה חסידיו ישמור. פעם ראשונה ושנייה כו' רגלי חסידיו, משהנהיג בחסד שני רגליו כמו זה שלשה רגלים פעמים ישמור אותו מן החטא:

י״חעוד שם, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב (משלי ג, לד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן, בא לטמא פותחין לו, בא לטהר מסייעין לו. תנא דבי רבי ישמעאל, משל לאדם שהי' מוכר נפט ואפרסמון. בא למדוד נפט, אומר לו מדוד אתה לעצמך. בא למדוד אפרסמון, אומר לו המתן לי עד שאמדוד עמך כדי שנתבסם אני ואתה. תנא דבי רבי ישמעאל, עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר (ויקרא יא, מג) אל תטמאו בהם ונטמתם בם. אל תקרי ונטמתם, אלא ונטמטם. תנו רבנן, אל תטמאו בהם ונטמתם בם, אדם מטמא עצמו מעט, מטמאין אותו הרבה. מלמטה, מטמאין אותו מלמעלה. בעולם הזה, מטמאין אותו לעולם הבא. תנו רבנן, והתקדשתם והייתם קדושים (שם מד), אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה. מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה. בעולם הזה, מקדשין אותו לעולם הבא, עד כאן. זה לשון רש"י, ואם ללצים הוא יליץ, אם ללצים הוא בא להתחבר, הוא יליץ, לא ימנעוהו ולא יעזרוהו. אם לענוים הוא בא להתחבר, יתן לו חן מי שבידו ליתן. בא הלוקח למדוד נפט שריחו רע, אומר לו המוכר מדוד לעצמך. מטמטמת, אוטמת וסותמת מכל חכמה. ונטמתם חסר א'. מטמאין אותו הרבה, מניחין אותו ליטמא הרבה. והכי קאמר קרא, אל תטמאו בהם. ואם תטמאו, סוף ונטמתם. והתקדשתם מעט, והייתם קדושים הרבה, הבא לטהר מסייעין לו, עד כאן לשונו:

י״טובפרק יום הכפורים דף פ' (ב), אל תטמאו בהם ונטמתם בם, אמר רב פפא מכאן לטומאת גוויה דאורייתא. ומסיק מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. ופירש רש"י, מדרבנן, דקרא לאו לטומאה אתא, שאין לך דבר מטמא אדם על ידי אכילה אלא נבילת עוף טהור. אלא אסמכתא בעלמא, ועיקר קרא דרשינן מיניה בפרק אמר להם הממונא אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה. הרי שהנדרש בפרק א"ל הממונה אינו דרך דרש, רק כך היא פירושא עצמיי של קרא:

כ׳וכמה מילי מעלייתא אנו למדים מאלו המאמרים דאמר להם הממונה, דכשהאדם מתחיל למנוע את עצמו מחטוא, אז הקב"ה מסייעו ממש מכאן ולהלאה שיהיה סור מרע. וכשמתחיל לקדש את עצמו, אז הקב"ה ממש מוסיף לו קדושה על קדושתו שיהיה ועשה טוב, משא"כ בענין הטומאה אין הקב"ה מוסיף לו טומאה, אך גם כן אינו מעכב ופותחים לו:

כ״אוסוד הענין למה בקדושה מסייע ממש, אמר הפסוק (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם, הנה כשמתחיל האדם להתקדש פותח ממקור הקדושה והוא יתברך הקדוש האמתי קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, וכשמתחיל האדם להתקדש אז כביכול מתדבק בקדושתו ופותח המקור, על כן יתברך מסייע לו ממש להתקדש ביותר. מה שאין כן בסטרא דמסאבא, לא יגורך רע כתיב (תהלים ה, ה), וסביב רשעים יתהלכון רחוק מהקדושה, א"כ איך שייך לומר שיסייע הוא ית' ממש לטמאו, כי אין רע למעלה למעלה ממש:

כ״בומזה יתבאר ג"כ הסוד העבודה צורך גבוה, כי בהתעוררות קדושה מלמטה אז למעלה נפתחין מקורות הקדושות ומתגברות. מה שאין כן בענין הכנסת קליפות מצד העונות, חלילה שתכנס הטומאה למעלה, רק קול קטרוגם עולה למעלה ומתעורר הדין, כאשר הארכתי בדרוש הגדול הזה בפרק בעשרה מאמרות בכמה מקומות עיין שם. זה סוד בנפט אומר מדוד לעצמך, ובאפרסמון אמר אמדוד עמך ונתבסם אני ואתה:

כ״גראה איך הפסוק מדקדק. בקדושה אמר, והתקדשתם והייתם קדושים. ובטומאה לא אמר והייתם, רק אמר אל תטמאו ונטמתם, כי תוספות הטומאה לאיש לא הווה ממנו ית' שהוא מהווה הכל, רק פותחין לו, וזהו מכח שאין הטומאה שהיא זוהמת הנחש דר אצלו כמו שכתוב לא יגורך רע:

כ״דובמ' שנטמתם חסר א' כתיב, רומז על הנחש שעלה נרמז (משלי טז, כח) ונרגן מפריד אלוף, שהפרידה אל"ף מן אמת והוציאה שקר על הבורא ית' שברא את העולם במדת אמת כמו שכתבתי בכמה מקומות, כי בראשית הבריאה נרמז אמת בראשית ברא אלהי"ם א"ת (בראשית א, א), סופי תיבות אמת. וכן בחתימת הבריאה (שם לא) וירא אלהים את כל אשר עשה סופי תיבות אמת, ובהפריד' האל"ף וחסרה א' מן אמת נשאר מת, כי הביאה מיתה לעולם. אבל לתוספת קדושה יש הויה אמיתית ממנו יתברך, כי מסייע ממש ומוסיף קדושה:

כ״הצריך בעל תשובה תמיד לכבוש זכיותיו ולהנשא חובתיו, רצונו לומר שאף שיש לו זכיות הרבה, יכבשם ויקטינם בעיניו ויחשוב במה הוא נחשב, כי מה צדקותינו הלא כל הגבורים כו' ואנשי השם כו', וא"כ מה הם זכיותי וכמעט בטילים במעוטם ואינם כדאי אפילו לחיי שעה שנותן לי השם יתברך וזן ומפרנס אותי. ולענין חובותיו, יגדילם וינשאם ויאמר מה רבו חטאי בעונותי הרבים. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד. ראה אם דוד עבד ה' שהיה ברום המעלות וזכיות אמר כן, ומה יעשו אנשים שפלים כמונו. על כן תהיה מחשבת אדם כן תמיד, והש"י משלם מדה כנגד מדה. והקב"ה ג"כ יכבוש זכיותיו וישא עונותיו לטובתו באם הוא מחצה על מחצה, וכדאיתא בפ"ק דר"ה דף י"ח (צ"ל יז, א) דבבינונים בית הלל אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד. ואמרו בגמרא היכי עביד, רבי אליעזר אומר כובשו, שנאמר (מיכה ז, יט) ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. רבי יוסי בר חנינא אומר, נושא, שנאמר (שמות לד, ז) נושא עון ועובר על פשע. פירש רש"י, כובש, את כף המאזנים של זכות ומכריעין את העונות. יכבוש עונותינו, יכרעו בו. נושא, מגביה כף מאזנים של עון, עד כאן לשונו:

כ״ואך לפי מה שכתבנו שהאדם צריך להיות נושא וכובש, דהיינו כובש הזכיות ונושא עון. אבל בהקב"ה אינן תרווייהו, רק לר"א כובש הזכיות, ולר' יוסי בר חנינא נושא העון, ותרווייהו בהדי הדדי לא אצטריכו. ונלע"ד לפרש בענין אחר דברי ר"א שאמר כובש, ממה שפירש רש"י. כי רש"י שפירש כובש הזכיות, צריך לדחוק בפירוש הקרא דאמר להיפך יכבוש עונותינו, ופירש יכבוש יכרעו. על כן נלע"ד דגם ר"א דאמר כובש קאי אעונות, ור"א ור' יוסי בר חנינא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. והענין הוא על דרך דאיתא במס' בבא מציעא פ' האומנין (פ, א) נפח קשה כמשאוי. נמצא כשיש שני דברים ששוים במשקל, ולאחד יש יותר נפח מלהאחד, הוא קשה לבהמה כתוספות משוי. ולפעמים דבר אחד אינו שוקל כמו האחר, אבל הנפח שלו יותר גדול, נחשב כאלו היה שוה במשוי. והקב"ה רב חסד רוצה להכריע כף זכות שיהיה יותר במשקל מכף חובה, וגם רוצה שכף חובה לא יהי' יותר בנפח. מה עושה הקב"ה, לוקח העונות וכובשם ביחד, לא שכובש הכף, רק העונות בעצמם כובשם ודוחקם זה על זה למעוטי נפחם, ושתי כפות עדיין שוים, ואז נושא כף חובה, נמצא כף זכות מכריע וגם הנפח של כף חובה כבר נתמעט שלא יהיה יותר מנפח דכף זכות, ואז כפשוטו כובש עון ונושא עון. וכשהאדם כובש ונושא, אז מתעורר שגם הקדוש ברוך הוא כובש ונושא. ואף כשהאדם כובש הוא כובש זכיות, והקב"ה כובש עונות, מכל מקום יש דמיון בבעלי תשובה שהזדונות מתהפכים לזכיות:

כ״זבאם יזדמן לאדם בשוגג איזה חטא שחייב עליו קרבן, ירשום אותו בפנקסו להיות לו לזכרון, באולי יזכה לבנין בית המקדש ואז יביא הקרבן. וכן מצינו בפרק במה מדליקין (צ"ל יציאות השבת דף יב, א) בר' ישמעאל בר' יוסי שקרא והטה, וכתב בפנקסו אני ישמעאל קריתי והטתי, ולכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמינה:

כ״חסור מרע ועשה טוב (תהלים לד, טו). וכן תנן (אבות ד, יא), תשובה ומעשים טובים כתריס כו'. סור מרע הוא תשובה. ועשה טוב הוא מעשים טובים. וענין תשובה מבואר לעיל:

כ״טועתה ראוי לבאר קצת מהתעוררות מעשים טובים, דהיינו מעשה המצות ומדות טובות. דע כי התורה והמצות הם שם ידו"ד. במדרש רות מהזוהר, ד' אותיות קדושות נקראות אדם, ועליהם אמר הקב"ה (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו, מן היו"ד איתער יראה לאדון האדונים שיהיה אדם מתירא ממנו. ומן הה"א אתערת תשובה לאיש. ומן ו' אתער לאדם תורה. ומן הה"א מעשים טובים, וזהו השם הנסתר. כשם שהקב"ה נסתר בעולמו, כך זה השם נסתר באדם, עד כאן לשונו. מבואר הוא כי היו"ד היא בחכמה הנקראת יראת אלהים כמו שנאמר (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה'. והה"א ראשונה בבינה הנקראת תשובה. והוא"ו בתפארת הנקראת תורה שבכתב. והה"א אחרונה במלכות הנקראת מצוה של כל אבר ואבר, וגם היא עולם המעשה. והאותיות האלה אשר הם נסתרות בשם אדם יסייעוהו למדות האלה:

ל׳ובספר קול בוכים בפסוק (איכה ד, ח) חשך משחור תארם וגו', כתב וזה לשונו, איתא בזוהר פרשת נשא שיש על ראשו של אדם ארבע אותיות ידו"ד שמהם מתעורר האדם ליראה את השם הנכבד והנורא, ולאהבה את שמו הגדול, ולעסוק בתורה ובמצות. מהיו"ד מתעוררת היראה. ומהה"א האהבה. ומהוא"ו התורה. ומה"א אחרונה המצות^הגה"הועל דחילו ורחימו יתבארו הפסוקים, כתיב (תהלים ב, יא), עבדו את ה' ביראה, וכתיב (שם ק, ב), עבדו את ה' בשמחה, כי התורה והמצוה צריכין להיות בדחילו ורחימו, הדחילו יהא ירא אולי מקצר בעסק התורה ובקיום המצוה, והרחימו יתמלא אהבה ושמחה שזוכה לעסוק בתורת ה' ולקיים מצותיו:. ובהיות האדם דבק בקונו, מופיעים ד' אותיות הללו שמהם תוצאות חיים. וזהו לדעתי (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, דהיינו אותו השם שעל ראשי הוא נגדי תמיד, כל מגמת פני הוא שלא יסלקו אותם האותיות מעליו. וזהו (קהלת ט, ח) ושמן על ראשך אל יחסר, שכן ההארה היא מכונה בשם שמן אל יחסר, אל תעשה דבר מה כדי שיסתלק מעליך. וזהו ג"כ (דברים יז, טו) שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך, ואל תסיר דעתיך מלהרהר לעולם עליו. וזהו נמי (קהלת ב, יד) החכם עיניו בראשו, כל מגמתו ופניותיו והשגחותיו שלא יסתלק אותו השם מעל ראשו. וזהו שכתוב (ישעיה לח, טז) ידו"ד עליהם יחי'. וכן נמי (זכריה ט, יד) וידו"ד עליהם יראה, כלומר וה' שעליהם יתראה ויתגלה, כדוגמת נתן דצוציתא. וזהו (זכריה ט, יד) ויצא כברק חצו. וכן נמי (מיכה ב, יג) ויעבור מלכם לפניהם וידו"ד בראשם, עד כאן לשונו:

ל״אעוד מבואר בתיקונים וברעיא מהימנא כי מצוה ייחוד כל האצילות שהוא ידו"ד, ולשון מצוה צוותא, כענין שאמרו (ברכות ו, ב) כל עולם לא נברא אלא לצוות לזה, ומצות אותיות ידו"ד בהיפך ב' אותיות הראשונות שהן מ"צ באלפ"א בית"א דא"ת ב"ש הן אותיות י"ה. וכשתימה למה אותיות י"ה נעשו תמורה, ואותיות ו"ה נשארו. זה יתבאר על פי מה שאמרו בפסוק (דברים כט, כח) הנסתרות לידו"ד אלהינו והנגלות לנו, כי הנסתרות הם אותיות י"ה מהשם, והנגלות הם אותיות ו"ה נגלות, על כן אותיות הנסתרות באו בתמורת א"ת ב"ש מ"צ, ואותיות ו"ה נשארות זהו מצוה^הגה"הגם אותיות מ"ץ מתקרבין לאותיות י"ה, כי אותיות י"ה במילואם יו"ד ה"א עולים כ"ו כמנין השם כולו, וגם אותיות ידו"ד במילוי יודי"ן כזה יו"ד ה"י וי"ו ה"י עולים בחשבון אחוריים כמנין מ"ץ כזה י' י"ו יו"ד, ה' ה"י, 'ו' ו"י וי"ו, ה' ה"י::

ל״בוהנה בזמני היה בק"ק צפת תוב"ב תלמיד חכם וזקן מופלג, והיה מופלג בחסידות ויחיד בדורו והכל מעידין שמעולם לא בא לידי חטא, וגילה סודו קודם מותו שכל ימיו היה מצייר נגד ראות עיניו אותיות ידו"ד כאלו היו כתובים לנגד עיניו, ועיניו רואות ומזה לא היה זז רגע אחד, והיה מקיים ממש שויתי ידו"ד לנגד עיני אף בעת אכילה ועסקיו. ואפשר דעל זה בא הרמז (במדבר טו, לט) וראיתם אותו וזכרתם וגו', דהיינו ראיית אותיות השם מצויירות נגד עיניו. וכמו שכתב כאן וזכרתי, כן כתיב (תהלים קיט, נה) זכרתי בלילה שמך ידו"ד. ומכח ציור זה התעורר לעמוד לעסק התורה בחצות. וזהו (שם מד) ואשמרה תורתיך:

ל״גהכלל העולה, כי ציור אותיות ידו"ד לנגד עיניו מביא יראה על פניו, ויצטייר כתיבת ה' בשתי ציורים, דהיינו בצורות ר"ו, ובצורות ר"י, ואז יעלה השם ג' פעמים רי"ו שעולים ירא"ה כזה, בתחילה י' עם ה' צורת ר"ו הרי יר"ו. ואח"כ ה' בצורת ר"י עם ו', הרי רי"ו. ואחר כך ו' עם ה' בצורת ר"י הרי ור"י. נמצא יר"ו רי"ו ור"י עולים ירא"ה:

ל״דוזה לשון ראשית חכמה, בעשות האדם עתה המצוה הגשמיות שנתגשמה בחטא אדם הראשון ונראה בעיניו שהוא דבר מועט, בעיני הש"י הוא הרבה מאוד, כי בעשות המצוה הגשמיית מעורר שורשה הרוחני למעלה. והנה רוחניות למעלה אין לה שיעור וקץ, ולכן אמר מקדשין אותו הרבה בלי שיעור. וכיוצא בזה פירש בחובת הלבבות. ואל ימעט בעיניך שום טובה שתעשנה לשמו אפילו במלה או ראיה, כי המעט ממך רב אצלו. וכן בענין העבירות הנראים קלות, כי העתקת השמש בארץ שיעור אמה תעתק בגלגל מילין הרבה:

ל״הובזה נבין למה צריך הש"י לתת שכרו לאדם ע"י ממונים על כל מצוה כמה אלף אלפי אלפים מלאכים, כדפירש הרשב"י בהיכלות הקדושה, הטעם הוא כי יתנוצץ האור העליון מרוחניות אותה המצווה ע"י כל אותם הכלים הקטנים. וא"ת די שיהיה מלאך אחד. נשיב, כי אי אפשר לאור העליון שיתנוצץ במלאך אחד, שנמצא המלאך גדול ברוחניות המצות במקומה והיא היא המצוה, ואין זו הכוונה. אלא שיתנוצץ האור בכלים שתהנה מהם הנשמה, ומכל מקום יש מלאך אחד שבו עיקר אור המצות, ותחתיו כמה אלפים מקבלים שאר נצוצות האור:

ל״וומזה נבוא להבין ענין הטומאה. כי בעבור האדם על מצוה אחת מתורתינו הקדושה כאכילת חלב ודם וכיוצא, הרי הדבר הזה למטה הוא גשמי ונראה לעובר עליו דבר מועט. אמנם למעלה היא טומאה בלי שיעור, כי כפי רוחניות עליית המצוה, כן הוא שיעור ירידת הטומאה בכמה מלאכי חבלה. ולזה פירוש כמה חבילי טהירין אחדין בנשמתא כמ"ש בהיכלות הטומאה כמה פעמים, וכן כמה גרדיני נימוסים, כי יצטרך הטומאה הגדולה שהיא ענין הדין הגדול ההוא להתחלק ע"י כל אותם הכחות לדון את הנשמה כדי שתוכל לקבל ענשה על ידי כל אחד ואחד. נמצא בזה טעם להתרחק אדם מהרע שהוא החטא, ולירא שלא יבא לידו אפילו שוגג, מפני גנות החטא והטומאה שבו:

ל״זוכל מצוה יש בה רמז ידו"ד כדלעיל, והרי ידו"ד כוללת כל הקומה, אלא שבכל אבר ואבר יש כללות הכל. ולכך המקיים מצוה אחת כתקונה, כאלו קיים כולם כדפירש הרשב"י ע"ה, ויעשה ממנה מלאך אחד שלם ברמ"ח איברים שהוא סניגור לו. וכענין אדם הראשון שאמרו רז"ל באדם הראשון שהיו בו כללות כל הנשמות, יש מהם תלויות בשערות ראשו, יש מהם בזרועו, יש מהם בגופו, יש מהם ברגליי וכו'. והרי כל הנשמה כלולה מרמ"ח איברים^הגה"הצריך לדעת כי כמו שבאדם הגשמי יש בו רמ"ח אברים גשמיים, כן הנשמה המתלבשת ברמ"ח איברים יש לה רמ"ח איברים רוחניים, והנשמה היא הנקראת אדם באמיתית, כי הגוף בשר אדם ואדם לגו, והארכתי בזה במקום אחר:, ומכל מקום היא חלק אבר פלוני. כן כל קטיגור, כיון שנעשה מכח האדם הזה, בכח יש רמ"ח איברים והוא חלק אבר פלוני משיעור קומה סמאל. וזהו (משלי כ, כב) אל תאמר אשלמה רע, ופירש בזוהר (ח"א רא, א) שלא תאמר אשלים הרע שהוא סמאל בחטאי לעשות לו שיעור קומה שלימה. ואמר (שם), דהא לא אשתלים דא מנולא אלא בחטאין דבני נשא. ובגין כך בעי בר נש לאזדהרא דלא ישתלם ההוא יצה"ר בחטאו, וישתמר תדיר, דהא יצר טוב בעי לאשלמא ליה בשלימות תדיר, ולא יצה"ר. ובגין כך, אל תאמר אשלמה רע קוה אל ה' ויושע לך:

ל״חועוד אמרו בזוהר (תקו"ז תקון ע' קלב, א) זכאה מאן דשריא ליה בכל אבר ואבר דיליה למיעבד אתר לשריא תמן, ולאמלכא ליה בכל אבר ואבר דלא יהא אבר פנוי מיניה. דאם חסר חד דלא שריא עליה קב"ה, בגין ההוא אבר אתחזק לעלמא בגילגולא עד דאשלים באברי דיליה למהוי כולן שלמין בדיוקנא דקב"ה כו'. הדא הוא דכתיב (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו כו':

ל״טכדי להתעורר לקיום המצות בשלימות ותמימות, אעתיק דברי אחד קדוש מדבר והוא בעל ספר החרידים. ויש לי להקדים כל התנאים שאדם צריך ליזהר בכל מצוה ומצוה לעשותה כהלכתה, כדי שתקובל לרצון לפני מלכנו יוצרינו יתברך, ולא ניעול בכיסופא לעלמא דאתי. התנאי הראשון, שנעשה כל מצוה ומצוה בכוונה לצאת ידי חובותינו, כדפסק הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן מצות צריכות כוונה. התנאי השני והשלישי, לעשות המצוה ביראה ובאהבה רבה, כדאמר רשב"י כל פקודא דלאו איהי בדחילו ורחימו לאו פקודא היא. התנאי הרביעי, השמחה הגדולה במצוה, דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו דורנא הוא דשדר ליה הקב"ה, ולפי רוב השמחה יגדל שכרו. וכן גילה הרב החסיד המקובל מוהר"ר ר' יצחק אשכנזי ז"ל לאיש סודו, שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי חכמה ורוח הקודש בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה ומצוה שמחה גדולה לאין תכלית. ואמר, דהיינו דכתיב (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, פירוש מרוב כל, מכל מיני תענוגים שבעולם ומכל זהב ומפז רב ואבנים טובים ומרגליות:

מ׳התנאי החמישי, שיעשה המצוה כולה ולא מקצתה, דכתיב בפרשת עקב (שם ח, א) כל המצוה וגומר תשמרון לעשות. וכתב שם רש"י בשם המדרש אם התחלת במצוה, גמור אותה, כדאשכחן בהושע בן אלה מלך ישראל שעשה מצוה גדולה שביטל השומרים שהושיב ירבעם בדרך כדי שלא יעלו ישראל. ואמר, כל הרוצה לעלות יעלה, ולא גזר עליהם שיעלו ולכך גלה וגלו י' השבטים עמו כו'. ועוד אמרו (עי' סוטה יג, ב), המתחיל במצוה ואינו גומרה, מורידין אותו מגדולתו, שאין המצוה נקראת אלא על שם גומרה. ומכל מקום אם אין בידו לגומרה כלל, לא ימנע לעשות מה שבידו לעשות, כדאשכחן במשה רבינו דכתיב בפרשת ואתחנן (דברים ד, מא) אז יבדיל משה שלש ערים, וכדכתב רש"י ז"ל שם. (אבל קשה כי בעצמות יוסף כן עשה, שנאמר (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו. וגם העתיר לה' לבוא אל הארץ לקיים מצותו לקברן בארץ, וה' לא רצה כי נשבע, ולמה נענש שנקראו על שם בני ישראל, שנאמר (יהושע כד, לב) העלו בני ישראל, ולא בשמו ובשמם ויאמר נא אשר העלו משה וישראל, דקים לן (ברכות ו, א) המתחיל במצוה ונאנס ולא עשאה, נחשב כאלו עשאה כולה, וכן היה משה, ולמה לא נקראת גם על שמו כי נקברו. וי"ל כי ההתחלה יותר מחצי הכל, וכיון שנזכר כי לקחם לקיים מצות יוסף, הוה ליה כאלו עשאה כולה. ובקבורתם רצה להודיע עוד, כי הגומר המצוה נקרא על שמו. ולמען נלמד ב' למודים אלו, כי מה שתקן משה מתחילה ליקרא המצוה על שמו, תקנו ישראל לאחרונה עוותתם אשר עזבום במצרים על לכתם אחרי השלל, לא כן משה כי במות משה המוציא והמביא הם העלום ותחשב להם למצוה שלימה). אבל אם יש בידו כח לגמרה ולא גמרה, מתחייב בנפשו וקובר אשתו ובניו, כדאשכחן ביהודה דלפי שהתחיל במצות הצלת יוסף ולא גמרה, הורידוהו מגדולתו וקבר אשתו ובניו:

מ״אהתנאי הששי, הדיקדוק הגדול במצוה לעשותה כתקנה וכל פרטיה ודיקדוקיה כמצותיה. התנאי השביעי, הריצה והרדיפה לקראתה, דכתיב (תהלים קיט, לב) דרך מצותיך ארוץ. התנאי הח', כל מצות שיכול הוא לעשותם בידו יעשנה בידו ולא ע"י שליח, כדאמרינן בריש פרק שני דקידושין (מא, א) מצוה בו יותר מבשלוחו, ובצורכי שבת היו האמוראים בעצמם עוסקין. התנאי הט', המצוה שבא לידו תחילה יעשנה, ולא יניחנה עד שיעשה אחרת תחילה, כדאמרו (פסחים סד, ב) אין מעבירין על המצות. התנאי הי', לא יעשה שתי מצות כאחת, שמא לא יוכל להזדררז בשתיהן, כדאמרו (ברכות מט, א) אין עושין מצות חבילות חבילות:

מ״בהתנאי הי"א, שיזהר בכבוד המצות, דכתיב גבי כיסוי הדם (חולין פז, א) ושפך וכסה, במה ששפך יכסה, דהיינו ביד ולא ברגל, שלא תהא המצות בזויות עליו, וזה בנין אב לכל המצות, ובמדרש תנחומא פר' ויגש (ו), אמר רשב"י, אמר הקב"ה הוו מכבדין את המצות, שהם שלוחי, ושלוחו של אדם כמותו. אם כבדת אותם, כאלו לי כבדת. ואם בזית אותם, כאלו לי בזית:

מ״גהתנאי הי"ב, שלא יחמיץ המצוה, אלא בהגעה לידו ימהר לעשות ולא יאמר מחר אעשנה, דכתיב גבי שמירת חמץ (שמות יב, יז) ושמרתם את המצות, ודרשו רז"ל נמי (מכילתא ב ט) דקרי ביה ושמרתם את המצות בחירק המ"ם ובחול"ם הוי"ו. ובמדבר סיני רבה פרשת מטות (כב, ו), נקום נקמת בני ישראל אחר תאסף (במדבר לא, ב), אפילו הכי נזדרז ומיהר. ויהושע שנתעצל, נתקצרו שנותיו י' שנים, שהיה לו לחיות ק"ך שנים שנאמר (יהושע א, ה) כאשר הייתי עם משה (כן) אהיה עמך, ולא חי אלא ק"י:

מ״דהתנאי הי"ג, שיהיה ממתין ומשתוקק מתי תבוא המצוה לידו לקיימה, דכתיב (דברים ה, א) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם לשון המתנה, כמו (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר:

מ״ההתנאי הי"ד, הידור מצוה, שנאמר (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו, ודרשו רז"ל (סוכה יא, ב) התנאה לפניו במצות, אתרוג נאה, סכה נאה, טלית נאה, וכן כל המצות. ואמרו (ב"ק ט, ב) הידור מצוה עד שליש במצוה:

מ״והתנאי הט"ו, זריזות גדול במצוה, כל דבר שמצותו ביום יקדים בבוקר לעשותו, וילפינן (פסחים ד, א) מאברהם, דכתיב (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבוקר, מכאן שזריזין מקדימין למצוה. וכן כל דבר שמצותו בלילה, יקדים בתחילת הלילה. ובמסכת נזיר (כג, ב), אמר רב בר אבין א"ר יהושע בן קרחה, לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה, זכתה וקדמתה ד' דורות למלכות:

מ״זהתנאי הי"ו, שישתדל האדם לעשות המצוה בחברה ולא ביחיד, שעל מצות לימוד התורה נאמר (ירמיה נ, לו) חרב (על) [אל] הבדים ונואלו, ופירשו רז"ל (תענית ז, א) חרב על שונאיהם של ישראל של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה בד בבד. ולא עוד אלא שמתטפשין, שנאמר ונואלו. וכן בכל מצות יש שכר יותר בהיות המצוה נעשית ע"י רבים, כדאמר במסכת יומא (עי' פסחים סד, א) במצות קרבן פסח, שחט השוחט וקבל הכהן, נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כדי שיתעסקו בו רבים במצוה, עד שיגיע הדם אצל הכהן הקרוב למזבח ושופכו שפיכה אחד כנגד היסוד:

מ״חהתנאי הי"ז, שלא יעשה המצוה חנם, אלא יקנה אותה בשכר שלם^הגה"הזה לשון ראשית חכמה בפרק המצות, בעשיית המצוה מממון היתר ולא ממון איסור, כמה היא רצויה ומקובלת המצוה לפני הקדוש ב"ה כשהיה מיגיע כפו של אדם, וכמה היא נמאסת בעיניו כשהיא מגזל וחמס. כדגרסינן בסנהדרין (ו, ב) רבי אליעזר בן יעקב אומר, הרי שגזל חטין וטחנן ולשן ואפו והפריש חלה, כיצד הוא מברך. אין זה מברך אלא מנאץ, שנאמר (משלי י, ג), ובוצע ברך נאץ ה'. ואף על פי שיצא בה ידי חובתו, היא מצוה הבאה בעבירה, כדאיתא בפרק לולב הגזול (סוכה ל, א) ולקחתם לכם (ויקרא כג, מ), אמר רחמנא משלכם והאי לאו דידיה הוא. מאי טעמא לא, אמר ר' יוחנן משום דהוה מצוה הבאה בעבירה, שנאמר (משלי כא, כז), זבח רשעים תועבה. וגרסינן במדרש (סוכה ל, א), כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה (ישעיה סא, ח), משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדו תן מכס למוכסים. אמר לו אדוני המלך כל המכס שלך הוא, אמר לו ממני ילמדו בני ויבריחו עצמם מהגזל, הוי כי אני ה' אוהב משפט, עכ"ל: ולא יקפיד כלל, כדי להעביר רוח הטומאה, כדאיתא בזוהר פרשת תרומה (ח"ב קכח, א) וזה לשונו שם, ויקחו לי (שמות כה, ב), מאן דבעי לאשתדלא במצוה ולאשתדלא ביה בקב"ה, אצטריך דלא ישתדל ביה בריקניא ובמגנא, אלא אצטריך ליה לבר נש לאשתדלא ביה כדקא יאות כפוס חיליה, והא אוקימנא מלה דא בכמה אתרי, יאות למיסב בר נש ההוא אשתדלות דקב"ה כמה דאת אמר (דברים טז, יז) איש כמתנת ידו וגו'. ואי תימא, הא כתיב (ישעיה נה, א) לכו שברו ואכולו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב, דהאי איהי במגנא ואשתדלותא בלא כסף, ואיהו אשתדלות דקב"ה. אלא אשתדלותא דאורייתא כל מאן דבעי זכה בה, אשתדלותא דקב"ה למנדע ליה כל מאן דבעי זכי ביה בלא אגרא כלל, אבל אשתדלות דקיימא בעובדא אסור לנטלאה לי' למגנא ובריקנא, בגין דלא זכי בההוא עובדא כלל לאמשכא עלי' רוחא קדישא, אלא באגר שלים וכו'. ורוח קודשא לאו הכי, אלא באגר שלים, ובאשתדלות רב וסגי ובאתקנותא דגרמיה ובאתדכות דמשכיניה וברעותא דליביה ונפשיה, ולואי דיכיל למרווח ליה דישוי מדוריה עמיה, עד כאן לשונו:

מ״טובספר שושן סודות סימן קפ"ז כתב וזה לשונו, הדברים אשר ראוי ומחויב לכל בעלי תורה הרוצה לקיים את המצות, ראוי שלא יסורו מנגד עיניו שבעה כללים האלה, והם נגד ז' ספירות והם אינן כסדרן, ואלו הן:

נ׳הכלל הראשון, שלא יעשה המצות בקלות ראש ובביזוי, כדגרסינן בפרק כסוי הדם (חולין פז, א), תנו רבנן, ושפך את דמו וכסהו בעפר (ויקרא יז, יג) במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל שלא יהיו המצות בזויות עליו. והטעם, כי המצוה רומזות בהקף העליון במקום נקי וטהור בגוף האילן, ולכן ראוי היות קיומם בנקיות ובכבוד שיהיו דומים לנדמה:

נ״אהכלל הב', שלא יבזה האדם המצוה מצד איכות עשיית המצוה ממש, כדגרסינן בפרק לולב וערבה (צ"ל לולב הגזול, סוכה לז, א) לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, דרך כבוד, אבל דרך בזיון לא. והטעם כאשר פירשתי, כי הידים אשר לוקח בהן הלולב הם רומזים לעשר ספירות, ולכן לא יהיה דבר חוצץ במחיצתו בינם ובין הלולב הרומז עם מיניו להיקף, אלא דבר של כבוד הדומה לנדמה:

נ״בהכלל הג', שלא ישתמש לצורכו בגוף המצות, כדגרסינן בפרק במה מדליקין (שבת כב, א) אמר רב יהודה אמר רב, אסור ל[ה]רצות מעות כנגד נר חנוכה, והטעם כי המצות רומזות במקום הקדש, לכן לא ישתמש בשרביט המלך אלא לצורך מצוה אחרת, כדקיימא לן (שם) דמדליקין מנר אל נר כו':

נ״גהכלל הד', המבזה את המצוה מצד כבוד גופו, כאלו כבודו אצלו מכובד יותר מכבוד המצות, כדגרסינן בסוף כריתות (כח, א) ד' צווחות צווחה העזרה. ראשונה, הוציאו בני עלי חפני ופנחס שטמאו את ההיכל. צוחה שניה, שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פאבי וגו'. צווחה ג', פתחו שערים והוציאו מכאן את יששכר איש כפר ברקאי, שמכבד עצמו ומבזה קדשי שמים. מאי הוה עביד. הוה כריך שיראי על ידיה ועביד עבודה. הנך רואה מן הצוחה הג' שנענש יששכר על כי היה מכבד את עצמו, והטעם כי עשה גופו שהוא טפל לצורה העליונה עיקר, ולכן נענש. ובכלל זה הכלל להיות נבזה בעיניו בעשות מצות הש"י, כאשר אמר דוד המלך ע"ה (ש"ב ו, כב) ונקלותי עוד מזאת. ושמחת בית השואבה תוכיח, ועליהם נאמר (ש"א ב, ל) כי מכבדי אכבד וגו':

נ״דהכלל הה', כגון השולח יד במצוה להנות ממנה קודם גמר עניינה בשלימות, והורה היתר לעצמו בזה שחפציו קודמין לחפצי שמים. וזה למדנו מענין בני עלי, שאע"פ שזריקת דם זבחים מתיר באכילה חלק הראוי לאכילה, אע"פ כן אין הכהנים זוכים בחלקן עד אחר הקטרת האימורין, והם היו מקדימין חלקן להקטורת אימורין. ועל הא גרסינן בפ"ק דיומא (ט, א), אמר ר' יוחנן, מפני מה חרבה שילה, מפני שהיו בה ב' דברים, גילוי עריות וביזוי קדשים. בזיון קדשים, דכתיב (ש"א ב, טו-יז) גם בטרם יקטירון החלב ובא הנער הכהן ואמר לאיש הזובח תנה בשר לצלות לכהן [וגו']. ויאמר לו האיש קטר יקטירון כיום (את) החלב וקח לך כאשר תאוה נפשך ו(י)אמר לו כי אתה תתן וגו'. ותהי חטאת הנערים גדולה עד מאוד [וגו']:

נ״הוכנראה שבכלל דבריו זה האוכל ושותה קודם התפילה, כדגרסינן בפ"ק דברכות (י, ב), א"ר יצחק א"ר יוחנן משום ר' אליעזר, כל האוכל ושותה קודם התפילה, עליו הכתוב אומר (מ"א יד, ט) ואותי השלכת אחרי גיוויך. אל תקרי גיויך, אלא גיאך. כלומר, אמר הקב"ה, לאחר שאכל ושתה זה ונתגאה, מקבל עליו עול מלכות שמים. והטעם, כי עושה הטפל עיקר:

נ״והכלל הו', יש מבזה המצוה ונוהג בה קלות ראש מצד ראותו כי היא בלתי מפורשת בתורה כל צרכה, אלא שחכמים הראו לה מקום בדין ממדרשי התורה. וכל המפקפק בזה כאלו כפר בכל התורה כולה, והוא הדין לשאר כל המדרשות. גרסינן בפרק חלק (סנהדרין צט, א), תניא אידך, (במדבר טו, לא) כי דבר ה' בזה, זה האומר אין תורה מן השמים. אפי' אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה, חוץ מקל וחומר זה, חוץ מגזירה שוה זה, זהו כי דבר ה' בזה. והטעם, כי כל פירושי התורה המקובלים הם מתורה שבעל פה באים, וא"כ האי גברא דאמר הכי הרי הוא קוצץ בנטיעות:

נ״זהכלל הז', כבר ידעת מאשר קדם מהידיעה הקדמת והשרשים המונחים שתשמישי מצוה נזרקין ותשמישי קדושה נגנזין, ואלו הן תשמישי מצוה, סוכה לולב ושופר וציצית, ותשמישי קדושה דלוסקימי ספרים ומזוזות ותיק של ספר ונרתק של תפילין ורצועותיהן. ולכן יזהר האדם בתשמישי קדושה בכל מאמצי כחו לשמרם בקדושה עד כלותם, ובאלה הדברים באה האזהרה עליהן בכמה מקומות בגמרא, בפרק ואלו מגלחין (מו"ק כה, א) אסור לישב על המטה כו'. בפרק מי שמתו (ברכות יח, א) המוליך עצמות וכו'. בעי רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יודא, מהו שיניח אדם תפילין כו'. מי שתולה תפילין וכו'. כל האזהרות באו להזהיר על שמירתן של תשמישי קדושה. וכבר בארנו ועוד נבאר אנה תשמישי מצוה רומזים, ואנה תשמישי קדושה רומזים:

נ״חודע זה, הנה בקיימך המצוה שים נוכח פניך אלה הדברים ויובילוך למקום חפץ נשמתך לדבקה בשם ה' אלקיך סוד אחר נלוה לזה, והוא בקיימך המצות ראוי שתקיימם במבחר מתנותיך ומנותיך, וזה יחלק לג' חלקים:

נ״טהאחד, ראוי לאדם שיכבד ממין המשובח והמעולה לכל המינים הראוים לאותה מצוה. וזה נתבאר מדגרסינן ריש פרק כל הקרבנות (מנחות פ"ח מ"א) צבור והיחיד באים מן הארץ ומן חוצה לארץ, מן החדש ומן הישן. חוץ מן העומר ושתי הלחם, שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ. וכולם אינם באים אלא מן המובחר. איזה מובחר שלהם וכו', עד וכל הארצות היו כשרות, אלא מכאן היו מביאין:

ס׳השני, בעשותך המצוה תהדרנה בתיקונה ובעשייתה, כדגרסינן בשבת פרק ר"א דכלים (שבת קלג, ב) ובריש נזיר (ב, ב) תניא, זה אלי ואנוהו (שמות טו, ב) התנאה לפניו במצות, בסוכה נאה, בלולב נאה, בשופר נאה, בציצית נאה, כתוב לך ספר תורה לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, אח"כ תכריכהו בשיראים נאים:

ס״אהשלישי, שיעשה המצות לשמן, והוא הנקרא מצוה מן המובחר. אבל שלא לשמה, מצוה נקראת, מצוה מן המובחר לא תקרא, כדגרסינן בפרק מי שאמר הריני נזיר בתרא (כג, א), אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן, מאי דכתיב (הושע יד, י) כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהם, אחד אכלו לשם מצוה, ואחד אכלו לשם אכילה גסה. זה שאכלו לשם מצוה, צדיקים ילכו בם. וזה שאכלו לשם אכילה גסה, ופושעים יכשלו בם. אמר [ליה] ר"ל, פושע קרית ליה, נהי דלא קעביד מצוה מן המובחר, פסח מיהא קעביד. והטעם, כי בכל כלל הנמצאות אין דבר דומה למקום שיוצאים ממנו המצות, ולכן ראוי להיות קיומם במבחר המינים:

ס״בודע זה סוד נעלם מרוב אנשי זמנינו, ידוע כי תרי"ג מצות הם רמ"ח עשה ושס"ה לא תעשה, וכל מצות לא תעשה עונשם מפורש, מהם בכרת, מהם מיתה בידי שמים, מהם בד' מיתות בית דין, וכן שאר העונשים. אמנם מצות עשה עונשם לא נתפרש בתורה, וזה הדבר נפלא, אדון אחד אמרן, למה יענש על לא תעשה ולא יענש על עשה, והלא עבר על גזירותיו וציווייו בזה כמו בזה. ולא די בזה, אלא שאמרו (נזיר נח, א) יבוא עשה וידחה את לא תעשה, ולביאור אלה הדברים נאריך כי עת לקצר ועת להאריך:

ס״גאמר המחבר, לבאר הסוד הזה אי אפשר מבלי שנקדים הקדמות אשר עליהן תבנה ותכונן ישוב הקושיא הלזו. וזה כבר נתבאר בכמה מקומות מן הגמרא ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כדגרסינן בשלהי חולין (פז, א), ובפ"ק דקדושין (לט, ב) תניא, ר' יעקב אומר, אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה ומתן שכרה בצידה שאין תחיית המתים תלויה בה. בכיבוד אב ואם כתיב (דברים ה, טז), למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך. ובשלוח הקן כתיב (שם כב, ז), למען ייטב לך והארכת ימים. ואמרינן התם, למען ייטב לך לעולם שכולו טוב, למען יאריכון ימיך לעולם שכלו ארוך. ותו גרסינן בפ"ק דעבודה זרה (ד, ב), אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב (דברים ז, יא) אשר אנכי מצוך היום לעשותם, היום לעשותן ולמחר ליטול שכרן:

ס״דותו גרסינן בפרק כיסוי הדם (חולין פו, א), בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת כל העולם כולו ניזון בזכות חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. ותו גרסינן בפ"ק דתענית (עי' יא, א) אל אמונה ואין עול (דברים לב, ד), כשם שהקב"ה משלם שכר לצדיקים על מצוה שעושין בעולם הזה לעולם הבא, כך משלם שכר לרשעים על מצוה קלה שעושין בעולם הזה. ואין עול, כשם שהקב"ה נפרע מן הרשעים על עבירה שעושין בעולם הזה לעולם הבא, כך נפרע מן הצדיקים על עבירות שעושין בעולם הזה כדי לזכותם לעולם הבא:

ס״התו גרסינן בפרק המקבל (ב"מ קיד, א), אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דהוה קאי בבית הקברות של גויים כו', עד ולאו כהן הוא מר, מאי טעמא קאי [מר] בבית הקברות. אמר ליה, ולא מתני מר סדר טהרות, דתני רשב"י קברי גוים אין מטמאין וכו'. אמר ליה, בארבעה לא מצינא, בשית מצינא. אמר ליה, ואמאי. אמר ליה, דחיקא לי מילתא (טובא). דבריה עייליה לגן עדן. אמר ליה, פשוט גלימך, ספא שקול מהני טרפא. ספא שקל. כי הוה קא נפק ואזיל, שמע דקאמרי מאן קדים ואכל עלמא כרבה בר אבוה. נפיץ שדינהו. נמצאת למד מכל אלה ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא:

ס״ווכן בידינו שכל תרי"ג מצות יש דוגמתן בי' ספירות, וכל מצות עשה שיעשה האדם בעולם הזה הוא מחזיק בי' ספירות, וכל מצות עשה שיעשה האדם בעולם הזה הוא מחזיק לענין הרומז אליו ונעשה עליו מליץ טוב. ואוי לנפש הנוסע לאותו העולם ולא יהיו בידיו מצות מעשיות, כי לא יהיה לו מקום להאחז במרכבה העליונה. ומגין עליו בעולם הזה מהפורעניות, ובעולם הבא מעונש הלאוין. והנה המבטל מצות עשה עונשו עצום, והראיה מהא דגרסינן בפרק עושין פסין (עירובין יט, א) ובשלהי חגיגה (כז, א) פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולט בהן, ק"ו ממזבח הזהב. ומה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב היה באש כמה שנים ואין האור שולט בו, פושעי ישראל שמלאים מצות כרמון על אחת כמה וכמה. הנך רואה שמצות מעשיות מגינות מדינה של גיהנם^הגה"הפירוש אל תטעה שאין שולט בו כלל ועיקר, שאם כן אתה נותן יד לפושעים, שעל דבר זה ישענו. אך הפירוש הוא כו', כי כמו שישלוט האור במזבח הזהב סביבו ולא יתכהו ויאבדהו, כמו כן בנפשות החטאים ישלט האש לנקותם ולא לכלותם ולאבדם ח"ו. ובזכות המצות מעשיות עם היותם פושעים על דרך (הושע יד, י) ופושעים יכשלו בם, שאוכלים הפסח לשם אכילה גסה, שכיון שיש כח בהם לעשות לשמה ולא עשו לא נסתפק עד שקראם פושעים ולא מעוותים, כי טוב מהם מי שלא אכלו כל עיקר, כי זה יודע מצותו ומורד ואוכל לשם אכילה [גסה] פושע הוא, ודלא כר"ל דקאמר מצוה קעביד::

ס״זואחרי ההקדמות האלה, נביא להתיר הספק הגדול שנסתפקו למה לא נתפרשו עונשי מבטל מצות עשה. וזה דע, כי אין כל עונשי גיהנם כדאי אצל השכר המזומן על מצות עשה לעולם הבא, כי טוב לו לקבל כל עונשי גיהנם כדאי אצל השכר המזומן על מצות עשה לעולם הבא, כי טוב לו לקבל כל עונשי דינים ובלבד שלא יפסיד שכרו לעולם הבא. והראיה העצומה, שאם לא היה עון ביטול מצות עשה חמור מן דין עונש לא תעשה, למה אתי עשה ודחי את לא תעשה, וכי דבר שאין עונש בביטול עשייתו יהי' חמור לדחות דבר שיש בו עונש בעשייתו. אלא על כרחך אין הדבר כן. ועוד ראיה, באומרם (אבות ד, יא) תורה ומעשים טובים כתריס לפני הפורעניות. גלה לנו הסוד כי הם מגן לכל עונשי לא תעשה. ועוד ראיה שפרקליט אחד של מצות עשה דוחה כמה קטיגורים של לא תעשה, שנאמר (איוב לג, כג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף. ובכלל דע, כי לא יכול הפה להוציא עונש מבטל מצות עשה, לכן לא נכתב עונשו. והוא דומיא לעולם הבא, עין לא ראתה וגו' (ישעיה סד, ג), ודע זה:

ס״חעוד נביא לך ראיה אחד ומאמר אחד חמורה ממנו גודל מעלת השכר וביטול מצות עשה, וזה שהפושע בגופו לבטל מצות עשה עונשו חמור יותר מן העבריין על לא תעשה, שאם עבר אדם על לא תעשה וכששקלו זכיותיו ועונותיו להם שוים אלו כנגד אלו, על זה אמר (ר"ה יז, א) רב חסד מטה כלפי חסד. אבל אם בכלל מחצה עונותיו עון ביטול מצות עשה, והוא מכלל פושעי ישראל בגופן כגון קרקפתא דלא מנח תפילין מעולם, אפי' שזכיותיו ועונותיו שקולים זה כנגד זה, אין בזה רב חסד מטה כלפי חסד, ואי אפשר לו שלא ירד לגיהנם, כדאיתא בפ"ק דר"ה (שם). ראה והפליא על כח מצות עשה ומעלתה שהפסידה ממנו מדת רב חסד:

ס״טאמר המחבר, לא אחריש בדין מצות עשה אין ערכם. גרסינן בכתובות פרק הכותב (פו, א), אמר רב כהנא לרב פפא, לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, אי אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה, מאי. א"ל תניתוה במה דברים אמורים, במצות לא תעשה. אבל במצות עשה, כגון שאומרים לו טול לולב ואינו נוטל, עשה סוכה ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו. והכי נמי במצות עשה שאין מתן שכרה בצדה. אבל אם מתן שכרה בצדה, אין מכין אותו, כדגרסינן בפ' כל הבשר (חולין קי, ב) תניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה, אין בית דין שלמטה מוזהרים עליה. הנה לך עונשים מבואר עונש חמור בלי חמלה:

ע׳וראוי שתדע, כי המצות הן קשר אחד אי אפשר להיות האחת בלתי האחרת, כדמות בגד הנארג שכל חוט וחוט דבק בחבירו ועוזר בקיומו. וכבר קדם לך הדיבור, כי המצות רומזים לההקף, וכל הנמצאות כולם מההקף נשתלשלו, ולכן כל הנמצאות כולן קשורים זה בזה ועוזרים זה בזה, ואי אפשר להיות אחד בלתי חבירו. וכן יש בנמצאות בכל הארבע מרכבות דומם צומח חי מדבר סגולות נפלאות כאשר בנודע זה לבעלי המחקר המנסים טבעי הנמצאות, ויש לה סגולה מיוחדת שהיא מאירה. ומאחר שבאלה הנמצאות השפלות נמצאו שנויים כאלה וסגולות, כל שכן וק"ו למצות התורה היוצאות מעצמות ההקף. וצדקה וקטרת וציצית יוכיחו, וזה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ודע זה:

ע״אונמשיל לך משל אחד. כבר ידוע מן החוש שהפת מועלת מהרעב, והמים מהצמא, והאש מהקור, וכל אחד משונה מחבירו. כך כל מצוה ומצוה צורך גדול למתן השכר הראוי לה, ואם בטל אחת מהן ולא קיימן, ימצא החסרון דמיון מי שקבץ מזונות רבים ולא הכין מים, מות ימות בצמא אע"פ שהכין כל מיני מזונות. והוא הדין לשאר מיני הצורך. כן המצוה, אם לא קיים כולם נפל מידו השכר המכוון מקיומם. פקח עיניך וראה המבטל מצוה אחת עד היכן אפשר להגיע הזיקו מצד בטולה. וכן יש סגולות למצוא דבר טוב והפוכו שהוא פורענות, כענין ששנינו (אבות פ"ה) בעשרה מאמרות כו'. שבעה מיני פורעניות כו'. בד' פרקים הדבר מתרבה כו'. על ג' עבירות נשים מתות כו' (שבת לא, ב). בעון בטול תרומה כו' בעון חלה כו' (שם לב, ב). לפיכך אם בעל נפש אתה, שים נוכח פניך אלה הדברים ותזכה בם בעולם הזה ובעולם הבא, עד כאן לשון ספר שושן סודות:

ע״בענין מה שאמרו רז"ל שהיה שואל חכם אחד לחכם אחר ואמר לו, אביך במה זהיר טפי, זה היה משיב שהיה זהיר בציצית יותר מבשאר מצות, וזה היה משיב בתפלין וכו'. וצריך להבין למה זה היה זהיר יותר במצוה זו מבזו, וכן האחר. אך הענין, כי הנשמה החדשה צריכה לקיים כל התרי"ג מצות, אך המגולגל הישן אין צריך לתקן עתה רק אותה המצוה שהיתה חסירה ממנו לבד, ולכן כל אמורא וחכם מאיליו היה זהיר במצוה אחת יותר מכל שאר המצות, וכן כל חכם וחכם כפי מה שחסר ממנו. ולכן תבין איך החכמים הראשונים זה היה בורר מדות אלו, וזה היה בורר מדות אחרים, כל אחד כפי גילגולו:

ע״גכל מצוה ומעשה טוב צריך להיות בדיבור במחשבה ובמעשה. הדיבור הוא שידבר המצוה בפיו, קודם שיעשה יוציאנה בשפתיו בלשון אשר היא כתובה. ואחר כך יאמר, הנני מוכן ומזומן לקיים מצוה פלונית, לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם. ויכוין כי האדם רמ"ח איברים, ובעשותו המצוה בכל כחו בכח רמ"ח בשביל ב' בחינות לייחדם דהיינו קודשא בריך הוא ושכינתיה, עולה ביחד נ"ר, וזהו סוד (משלי ו, כג) כי נ"ר מצוה:

ע״דובזוהר (ח"ב קסו, א), פתח ר' אבא (לפנינו; רבי יוסי) ואמר, כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר. כי נר מצוה, כל מאן דישתדל בהאי עלמא באינון פקודין דאורייתא, אתבריא קמיה בכל פקודא ופקודא חד שרגא לאנהרא ליה בההוא עלמא. ותורה אור, מאן דאתעסק באורייתא, זכי לההוא נהורא דאדליק שרגא מיניה, דהא שרגא בלא נהורא לא כלום, נהורא בלא שרגא אוף הכי לא יכיל לאנהרא אשתכח דכלא דא לדא אצטריך. אצטריך עובדא דאתקנא שרגא, ואצטריך למלעי באורייתא לאנהרא שרגא. זכאה איהו מאן דאתעסיק בה בנהורא ובשרגא:

ע״הוסוד הענין נתבאר בפרשת משפטים (רעיא מהימנא ח"ב קיט, א) וזה לשונו, ואינון דעסקין בתורה ובמצות לשמה דקב"ה ושכינתיה שלא על מנת לקבל פרס, אלא כברא דאיהו מחויב ביקרא דאבוה ואמיה, אתקשיר ואתרשי' בעמודא דאמצעיתא ושכינתיה כאלו ביה הוו חד. ומאן דאית ביה תורה בלא מצוה, או מצוה בלא תורה, כביכול כאלו הוו בפרודא אבל בדא ודא כאלנא דאנפוי מתפרדין לימינא ולשמאלא, ואילנא יחודא דתרווייהו באמצעיתא, עד כאן לשונו:

ע״וומצאתי בספר כנפי יונה חלק ד' סימן י"ט, המצות המזדמנות לאדם כל שלא נקבעה להן ברכה מיוחדת, כגון צדקה וגמילות חסדים והדור פני זקן וכל כיוצא בהן, וכן פעולות הרשות שאדם צריך לכוון בהם לשם מצוה לקיים בעצמו קרא (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו, באלה אמרו כי טוב לצרף אל הכוונה והמעשה תקון הדבור גם כן, שיאמר הריני עושה כך לקיים מה שנאמר כך וכך, ויאמר הפסוק שבו נצטווינו על אותה פעולה והכוונה הכוללת שהיא לעבוד את ה' היא היחוד עצמו, עד כאן לשונו:

ע״זותמיד יהיה כוונתו שעושה זו המצוה כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו, כי נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו. וככל מצוה שאדם עושה באותו האבר שעושה יזמין את האבר הזה ויאמר, הנני עושה באבר זה מצוה זו. בהנחת תפילין יזמין היד, והפה יזמין לתורה ולתפילה, ולדברי שלום והרגלים יזמין להלוך לקדושה, וכן בכל מצוה ומצוה:

ע״חהמחשבה היא כוונת המצוה וטעמה וסודה עד מקום שיד שכלו מגעת:

ע״טוהמעשה הוא עשיית המצוה בשמחה ובזריזות ובעבדות שלימה לה' אלהינו יתברך אשר הוציאנו ממצרים מבית עבדים להיות לו לעבדים. וכבר האריכו בזה בזוהר ובכל ספרי המקובלים ובפרט הפרדס, גם הרב בעל עבודת הקודש וראשית חכמה האריך על כולם זיל קרי בהו:

פ׳ודע כי האדם אינו נקרא מצד הגוף, כי הגוף אינו אלא בשר אדם, והאדם הוא הפנימיות, והגוף הוא הלבוש כמו שכתוב (איוב י, יא) עור ובשר תלבישני. וכשמת האדם ונפסד הגוף שהוא המלבוש, אזי הנשמה ערומה ונתלבשת כפי מעשיה, דהיינו ממעשה המצות נעשה לבוש רוחני שבו מתלבשת הנשמה להיותה בגן עדן התחתון. ובזה הלבוש לא תלך לבית אביה לגן עדן העליון, כי בערך המעלה הזו עדיין הלבוש הזה הוא גס, רק מלבישין אותה בלבוש מלכות שהוא בתכלית הרוחניות הנארג מכוונת המצות וידיעת טעמן וסודן. ודבר זה מבואר מאוד באריכות בזוהר ובספרי המקובלים, ובפרט בספר עבודת הקודש שער העבודה פרק כ"ה, ובספר הפרדס:

פ״אוזה לשון תולעת יעקב, ודע כי במצות שאדם מסגל בעולם הזה, יעשה לו מלבוש רוחני הנקרא בלשון רז"ל חלוק, ולפיכך מצות עשה רמ"ח כנגד אברי האדם. ובהסתלקו מהעולם, מתלבש במלבוש הזה לאור באור החיים להתעדן בעידון עולם העליון להכילו באמצעיתו. ולולא מלבוש זה, לא יזכה לאור העליון. גם לא יקום בתחיית המתים. אבל ידחה אל מקום הנחש הערום. וכתוב במרדכי הצדיק (אסתר ח, טו), ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, דוגמת הלבוש שמתלבשים בו הצדיקים בגן עדן. ועטרת זהב גדולה (שם), דוגמת העטרה שמתעטרים בו הצדיקים לעתיד לבא. וכתיב ביהושע הכהן גדול (זכריה ג, ד) הסירו הבגדים הצואים מעליו, והוא משל על מלבושי החומר. וכתיב (שם ה), וילבשוהו בגדים, משל על המלבוש הנזכר. ומלאך ה' עומד עליו, משל על העטרה הנקראת מלאך ה'. ובמסכת מגילה פרק קמא (טו, ב), א"ר אלעזר א"ר חנינא, עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק, שנאמר (ישעיה כח, ה) ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארת, לעושים צביונו ולמצפים תפארתו. ובתחלה צריך להתפשט מהחומר בסוד הסירו הבגדים הצואים, ואח"כ מתלבש במלבוש ההוא. וכל עוד שהחומר קיים, אינו מתלבש למעלה. והסוד (ברכות ה, ב) אין אדם זוכה לשתי שלחנות:

פ״בויש לתמוה על מה שכתוב (זכריה ג, א) והשטן עומד על ימינו לשטנו, ומה יועיל זה אחר שנטל נשמתו, ומה לו להשטינו עוד. התשובה בזה, כבר הודענו חלק השטן בבנין האדם, וכשרואה חלקו פגר מובס לארץ אין חפץ בו, משתדל לבל יתלבש החסיד ההוא במלבוש המעולה ההוא. ואם מתלבש, הרי חלקו בטל ועובר מן העולם. ועוד, כי כל עוד שלא נתלבש בו, הנפש פוקדת את הגוף ונמצאת פקודה זו נחת רוח לזה:

פ״גודע כי מלבוש זה אינו מספיק כי אם לעידון התחתון בגן עדן של מטה, ולפיכך מלבוש זה ארוג מהמעשה. אבל לעדן העליון בסוד גן עדן של מעלה, צריך מלבוש אחר יותר זך ויותר פנימי כערך גן עדן שלמעלה אצל גן עדן שלמטה. והנה בעלות הנשמות הטהורות לעולם העליון ולהשתחוות לפני המלך ה' צבאות מידי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו, מתלבשות בלבוש יקר רוחני נארג מפנימיות כוונת התורה וסתריה, וכוונת המצות וידיעות הטעמים המופלאים הנרמזים בהם בקיימו אותם, וכוונת התפילה וסתריה ותועלותיה המופלאים בענין שהודענו בהם. וכשעולה הנשמה למעלה ומגעת להיכל הנקרא עצם השמים ששם נארגים אלה המלבושים, המלאך צדקיאל נוטלה ומלבישה בלבוש הזה, ומשם עולה ונצררת בצרור החיים. וא"כ ראה כמה יצטרך אדם לדקדק במעשיו ללכת דרך ישרה לעשות רצון בוראו, כי זה כל האדם:

פ״דואמרינן בשלהי פ"ק דקדושין (מ, ב) רשב"י אומר, אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה, אבד כל הראשונות, שנאמר (יחזקאל לג, יב) צדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו. ומקשינן עלה, ונהוי כמחצה זכיות ומחצה עוונות. ומשנינן, אמר ר"ל בתוהא על הראשונות. ואם תאמר מה יהיה מצדקותיו אשר עשה, ואם הוא אבוד מחיי עולם הבא צדקותיו למה יאבדו. דע לך שלא יאבדו כלל, אלא אם יש צדיק שהולך בדרך ישרה מוסיף טובות החוטא ההוא על טובותיו, והוא שכתוב (איוב כז, יז) יכין רשע וצדיק ילבש, החוטא ההוא מכין והצדיק לובש. וכן כתיב (תהלים לב, א) כסוי חטאה:

פ״הוזה אמרו ז"ל (חגיגה טו, א), זכה, נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. לא זכה, נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם^הגה"העיין בפרדס בפרק שביעי משער הנשמה תמצא זה הענין מבואר בארוכה יפה יפה:. כי כשהצדיק מתלבש בכיסוי ההוא, מיד נופל הוא במקום הנקרא מצולת ים מקום המים הזדונים, ומכסין אותו בסוד (מיכה ז, יט) ותשליך במצולת ים כל חטאתם. ואפי' רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שום רשע, שנאמר (יחזקאל לג, יב) ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו, עד כאן לשונו:

פ״ועיקר מכון השכינה בלב ישראל, שנאמר (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם. וכן פירש הרשב"י בפסוק (דברים כג, טו) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך. קרב הוא הלב שהיא באמצע מחניך שהם רמ"ח אבריך. וסיפא דקרא, ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, הלכך כשלא יקדש אבריו אפילו במותר להם במחשבה בדיבור במעשה, נמצא מחריב את המקדש, ואוי למחריב מקדשו של מלך בכל יום:

פ״זהמאכסן המלך בביתו כמה מכבד הבית ומרביצו, והואיל ולבות בני ישראל הם ביתו יתברך, ראוי לכבדן מכל אבק ואפר הרהורי עבירות ומחשבות בטלות להרביצן במים טהורים מי שושנים הם דמעות עינים. גם לרחוץ כדרך שרוחצין הרצפה לפני המלכים, וימנע רגל זר ערל מטונף הוא יצה"ר, כדאיתא בזוהר דהיינו דכתיב (משלי כה, יז) הוקר רגלך מבית רעך, שרגלך הוא היצר המרגל הארץ הלזו, רצה לומר האדם שהוא מהאדמה ללוכדו. רעך זה הקב"ה, כדכתיב (שם כז, י) רעך ורע אביך אל תעזוב:

פ״חובפרט הכעס שהוא אל זר בל יראה בל ימצא בלבו, כבר הארכתי בזה בכמה מקומות בחיבור הזה. וזה לשון ספר החרידים, איך תכעוס ובכעסך תוציא נשמתך היקרה ותשרה במקומה רוח רעה, דומה אתה למי שנועץ סכין בכעסו בלבו^הגה"הטורף נפשו באפו פירשו, שבאף וכעס עושה נפשו טריפה:. ואם ילבין פני חבירו, הרי שפך דמים, צער אלף פרחים מבטל צער חתיכה כסף קטנה. כן ויותר צער מניעות העבודה לצער אבידת ממון, ושאר היסורים וצער העבודה הן הן יסורין של אהבה. והמצטער יותר על ממונו וכבודו, מורה שאוהבם יותר ממנו חלילה. לכן התבייש כן ושוב לאחוריך, ושב בדד ובכה לפני אלהיך כאשר ראית שנתכעסת ונצטערת על עסקי ממון או קלון כבודך, עד כאן לשונו:

פ״טומצאתי בקונטרסים דהאר"י ז"ל, להסיר הכעס טוב הוא לכוון בשעת הכעס לשם אהיה דההי"ן אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה שעולה כמנין כעס עם המילה. ואני אומר, גם כן טוב שיעשה פעולה המבטלו מהכעס, דהיינו שיאחז בכנף בגדו עם הציצית שתלוים בכנף. כי כנף כמנין כע"ס, והכועס נכנס אל זר בלבו. וציצית גרם להשראת שכינה, כדכתיב (במדבר טו, לט) והיה לכם לציצית וראיתם אותו:

צ׳לשון ספר חסידים סימן ק"ה, כל מצוה שאין לה דורש, תדרשנה, לפי שהוא כמת מצוה. ומצוה שאין לה דורשים, רדוף אחריה לעשותה, שהמצוה מקטרגת ואומרת במה גרועה אנכי שנתעלמתי מכל וכל. ובסימן רס"א האריך עוד, יעויין שם:

צ״אתנן (אבות ד, ב) בן עזאי אומר, הוי רץ למצוה קלה ובורח מהעבירה. עיקר סור מרע ועשה טוב הוא הזריזות להיות רץ במהרה ובהתעוררות למצוה, ויברח כבורח מהמות מהעבירה, וכן מתעורר למעלה כמוזכר בזוהר, כי בהיכל נוגה יש מקום הנקרא תא הרצים, על שם שנכנסים שם מלאכים שהם הרצים העליונים ונוטלים בידם מגיני הזהב שהם סוד החשמלים אשר הם מגינים וסייפין ורומחים ורצים להגן על ישראל מהאומות עובדי ע"ז, ועורכים עמהם מלחמה ומתנקמים מהם תכף ומיד בלי מתון, ולכך הם רצים להציל הנצולים במרוצה. ואח"כ השיבום אל תא הרצים, ודוגמת תא הרצים למטה. ולהיות שגם זה לעומת זה עשה האלהים, יש רצים אחרים בסטרא אחרא שרצים להרע לישראל ולהכניע מזלם לשלוט עליהם, ולפעמים שאלו הרצים הקדושים קדמו לאלו החיצונים ומבטלים כחם. וזהו סוד (אסתר ג, טו) הרצים יצאו דחופים בדבר המלך וכו' והעיר שושן צהלה ושמחה. ולפעמים שאלו קדמו לאלו, ואז הרצים יצאו דחופים והעיר שושן נבוכה, וכולם הם בסוד שוקין וירכין, אלו בקדושה ואלו בסטרא אחרא. וכשהאדם רודף אחר המצות ברגליו ושוקיו, נותן כח וחיל לאלו הרצים הקדושים שימהרו מרוצתם ויגברו על הרצים החצונים. וכשחטאו ישראל, אז (איכה א, ג) כל רודפיה השיגוה. וקלים היו רודפינו מנשרי שמים (שם ד, יט). ועל צוארינו נרדפנו (שם ה, ה). ולכן אין יום שאין קללתו מרובה מחבירו. וסוכת דוד נופלת, לא כתיב נפלה, אלא נופלת בכל יום ויום. ולעתיד הקב"ה ידלג על ההרים וגו', ויקים סוכת דוד כו', ובזכות הוי רץ למצוה מתעוררין זה:

צ״בתנן בפרק בתרא דבכורים (ג, ג) וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם. וכתב עלה הרב ר' עובדיה, אע"ג דאין בעלי אומניות חייבים לעמוד לפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתן כדי שלא יתבטלו ממלאכתן, מכל מקום היו חייבין לעמוד מפני מביאי בכורים, דחביבה מצוה בשעתה. ומטעם זה, עומדים מפני נושאי המטה שהמת בה, ומפני נושאי התינוק לברית מילה, עד כאן לשונו:

צ״גובקל וחומר דהעושה מצוה בעצמו שיעמוד בעת עשותה לעמוד ולשרת להש"י. וכן מצאתי בקונטרסי דהאר"י ז"ל וזה לשונו, והיה נוהג מורי זלה"ה לתת צדקה באומרו ויברך דוד וכו'. והטעם, הצדקה היא מצות עשה, וראוי לעשות המצוה מעומד. גם טעם, כי הלא הצדקה ניתנת לעני שהיא השכינה שהיא יושבת לארץ, וצריך להקימה ולהעמידה על הצדקה שהוא התפארת דכורא וכו':

צ״דהאדם שהוא מלא תורה ומצות ומעשים טובים, רק יש בו מידה מגונה אחת כמו גאוה והתפארות, דומה למי שיש לו חביות יין משובח, ועושה בחבית בשוליו נקב קטן, אז מאבד הכל לדעת, וכי אמר יאמר העבד למלכו אדוני המלך הרבה אשר ציויתנו הנני מקיים, ובדבר זה וזה אני מורד בך:

צ״המצאתי כתוב, אלו ז' דחיות שמנו חז"ל, שבועת שקר אחת, דוחה ק' זכיות. חילול השם אחד, דוחה ק' תפילות. בזוי אחד של תורה, דוחה ק' שמחות. נבלת פה אחד, דוחה ק' הבטחות. גזילה אחת, דוחה ק' ברכות. מחלוקת אחת, דוחה ק' פרנסות. לשון הרע אחת, דוחה ק' תשובות, עד כאן:

צ״ומצאתי בכתבי הקודש דתלמידי האר"י ז"ל, אלו הן הדברים המקדשים לאדם. א' שיהיה בעשרה הראשונים. ב' בתפילין וציצית בכל היום. ג' עונה משבת לשבת. ד' ליזהר בחמץ ובשאור במשהו. ה' ליזהר במים ראשונים ואחרונים. ו' שיזהר ממאכלות אסורות. ז' מלשון הרע. ח' שיכוון באמן. ט' שלא יוציא שקר מפיו, עד כאן:

צ״זובמקום אחר (חרדים פרק עג) מצאתי סגולות מועילות לכפר עון, על כן צריך ליזהר בהם במאוד, ומכל שכן בעל תשובה. א' מצאנו לרז"ל שאמרו (שבת קיט, ב), כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו אפי' היה בו שמץ מינות מוחלין לו. והחמירו בזוהר ואמרו, שצריך שיזדעזע כל אבריו ולענות בקול תקיף. ומי שירגיל לעשות, כן הוא מבושר שימחלו לו עונותיו אם לא ישוב לכסלה, הרי סגולה אחת:

צ״חסגולה שנית, אמרו (שם קיח, ב), כל הזהיר וזריז במצות שמירת שבת בכל תנאיו ובכל דקדוקיו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו. שנאמר (ישעיה נו, ב) שומר שבת מחללו. אל תקרי מחללו, אלא מחול לו. ולא תקשי לך, מה הוסיף בעשותו מצות שבת כדי לכפר עונותיו, הרי זו אחת מן שהיה הוא חייב בהם. דיש לתרץ הזירוז היותר הוא המכפר, וכן בעניית אמן:

צ״טסגולה שלישית, יכוין בשירת הים שאומרים בכל יום לאמרה בקול ובשמחה רבה כאלו אותה שעה יצא ממצרים. שהרי אמרו במדרש (תהלים יח, ו) ויסע משה את ישראל מים סוף (שמות טו, כב), שהסיעם מעוונותיהם שנמחלו ע"י השירה, שכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, מוחלין לו על כל עוונותיו. והנה אחר שציונו השם ית' לומר שירה זו בכל יום כדכתיב (שם א) ויאמרו לאמר, וכדכתב רשב"י שרוצה לומר שנאמר אותה בכל יום בשמחה רבה כשעה ראשונה שאמרנו אותה, ודאי כח סגולת כל יום כשעה ראשונה שאמרנו אותה:

ק׳סגולה רביעית, אמרו רז"ל (ר"ה יז, א) כל המעביר על מדותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר (מיכה ז, יח) נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון, למי שעובר על פשע. ויוכיח נפשו ויאמר לה, תסבלי יסורין בעולם הזה ובגיהנם על עונותיך, הלא טוב לך לסבול חרפת אנוש וגידופיו ולא תענה, ותשמח ביסורין אלו כי תועלת רפואה הם לנפשך וזרח בחושך אורך, כמאמר רז"ל (יומא כג, א) הנעלבים ואינם עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים וכו'. ג' מדריגות הם זו למעלה מזו. שומע חרפתו, ומשיב ואינו מעליב לחבירו בתשובתו. שנית, אינו משיב כלל, אך לבו מר בקרבו. שלישית, שמח ביסורין, גם ה' יכפר עונותיו:

100

ק״אסגולה חמישית, התבודדות, לעתות רצון יפרוש עצמו מבני אדם למקום אחד אל מלך יחיד עילות כל העילות וסיבות כל הסיבות, כמטרא לחץ, כמים הפנים אל פנים כן לב האדם לאדם (משלי כז, יט). כי כאשר הוא יבא לשום פניו אל אלהיו, כן הוא יתברך ישים אליו ויחדיו ידובקו:

101

ק״בסגולה הששית, ישמע בחשק דברי חכם כשדורש יראת שמים ודברי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים כמו שאמרו ז"ל (שבת פז, א), שבזה ימחול עונותיו. וחייבין אנחנו לשמוע קול מוכיח, דהכי קבלנו מפי המסורה ג' ונשמע נשמע ונשמע. (שמות כח, לה) ונשמע קולו בבואו אל הקודש. (אסתר א, כ) ונשמע פתגם המלך. קבלנו נשמע ונעשה עד עולם כל אשר יצווינו. וגם קבלנו כל עת וזמן יבא מאן דהוא מרבנן וידרוש תוכחות שנשמע קולו בבואו אל הקודש הוא בית המדרש שנקרא מקדש מעט לדרוש לרבים. למה, כי לא לדורש הכבוד, כי למלך הוא מלכו של עולם, וזהו אומרו ונשמע פתגם המלך על דרך שאמרו כל מקום שנאמר במגילת אסתר מלך סתם ולא אמר בהדיא אחשורוש, הוא רומז למלכו של עולם, אע"פ שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ולזה אמר משה רבינו ע"ה ברבים תוכחת האזינו השמים, הם העשירים הגבוהים, על דרך (דברים יא, ו) היקום אשר ברגליהם. ותשמע הארץ, הם העניים השפלים בארץ. ולמה, כי לאלהים הכבוד, זהו שאמר הכתוב (שם לב, ג) כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, עד כאן:

102

ק״גהמצוות שציוותה התורה לזכרון, מצוותן בכל יום, על כן ירשום אותם על דף אחד להיות לו לזכרון תמיד דבר יום ביומו. ואלו הם, (דברים ח, יח) וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. אח"כ פרשת זכור את יום השבת לקדשו וכו' (שמות כ, ח), עד (שם יא) ויקדשהו. אח"כ (דברים כד, ט) זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בצאתכם ממצרים. אח"כ (שם כה, יז) זכור את אשר עשה לך עמלק כו', עד (שםיט) לא תשכח. והחסיד הרב רבי אליעזר הזכיר ג"כ פסוק (שם ט, ז) זכור את אשר הקצפת וגו', כי זאת הזכירה תביאנו שיזכור גם בעונותיו ובמרדיו להש"י על כל הטובות שהטיב עמו הש"י, ומתוך זה יתעורר. וכן בזכירת מרים יתעורר להשמר אפילו מאבק לשון הרע. וכן בשמירת שבת יזכור תמיד כל ימי השבת על השבת. ובפסוק וזכרת יתעורר לתלות הכל בגדולת הש"י ברוך הוא וברוך שמו:

103

ק״דצור לבבי וחלקי אלהים לעולם האדם בכל מה שעושה או מדבר ומחשב בלבו להש"י, וזהו מעלה גדולה. בפ"ק דעבודה זרה דף י"ו (ב), ת"ר כשנתפס רבי אליעזר למינות והעלוהו לגרדום לידון. אמר לו אותו הגמון, זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים הללו. אמר לו, נאמן עלי הדיין. כסבור אותו ההגמון עליו הוא אומר, והוא לא אמר אלא כנגד אביו שבשמים כו'^הגה"העל זה יש לפרש הא דאיתא בפרק הנ"ל (מסכת ע"ז) דף י"ז ואתיוהו לרבי אליעזר בן פרטא, אמרו, מאי טעמא תנית ומאי טעמא גנבת. אמר להו, אי סייפא לא ספרא אי ספרא לא סייפא כו'. הנה אני אומר, בלבו היו אלו הדברים לאבינו שבשמים, והוא על דרך דאיתא במדרש רבה פרשת בחקותי (לה, ו) סייף וספר כרוכין נפלו מהשמים כו', עיין שם, ואמר נגד השם יתברך אי ספרא לא סייפא, אם כן אנצל מהחרב בזכות לימוד התורה:. וכן כשאמרה אסתר (אסתר ח, ד) אם על המלך טוב ואם מצאתי חן לפניו וכשר הדבר לפני המלך וטובה אני בעיניו יכתב להשיב וגו', כל כוונת לבה היה למלך מלכי המלכים הקב"ה. וכן בנחמיה סימן ב' (ה-ו) ואתפללה אל אלהי השמים. ואומר למלך אם על המלך טוב ואם ייטב עבדך אשר תשלחני וגומר. המלך שהזכיר היה בלבו למלך מלכי המלכים הקב"ה, ואינני צריך למה שפירש שם רש"י. וככה יהיה בלב כל שתלדן העומד לפני מלך ושרים:

104

ק״הבכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, רצוני לומר היקף הימים אשר אירע בהן קדושות, בודאי בחזרת הימים מתעוררים קדושות ההם. יתחיל מט"ו ניסן, היום הקדוש שבו בחר בנו ה' מכל העמים וקדשנו כו', ויתעורר בזה. אח"כ מזה היום ואילך נמשכים שבעה שבועות של ספירה המורים על עניינים גדולים כמו שבארתי במקומו, ויתעורר בכל יום ויום. אח"כ יום הקדוש יום מתן תורתינו, ויחשוב במעמד הר סיני. ומאותו היום ואילך ג' פעמים מ' יום שעמד משה רבינו ע"ה על ההר, ושקולים הם משה כישראל וישראל כמשה, ומשה נתדבק אז בקדושה העליונה רום מעלה. ובכל יום ויום יכיר האדם בהם ויתעורר ג"כ לקדושה. ואלו ג' פעמים מ' יום נשלמין ביום הכפורים. וממחרת יום הכפורים התחילו ישראל לקדש את הימים בעסק קדושת המשכן, והיה העסק בו עד כ"ה בכסליו, והיה בצלאל והחכמים עושים מלאכה חושבי מחשבות גדולות, ודביקותם היה גדול ונורא פתחו שערי הקדושה ונתפשטה הקדושה בכל מחנה הקדושה דישראל:

105

ק״ווחנוכה ופורים הם שני רעים. ובזוהר אמרו (זהר חדש ח"ז קמח, ב) שהם נגד נצ"ח והוד תרין פלגין דגופא, והימים שבנתים הם החוברים והם ענפי גאולה. אח"כ מפורים עד ט"ו בניסן הם שייכים לחג הפסח ליום המקודש, שהרי ל' יום קודם הפסח חל חובת ביעור, וכן חוזר חלילה עולמית למצוא קדושה בכל יום, והאדם יקדש את עצמו:

106

ק״זגם בכלל תן לו מעין ברכותיו לעשות דבר בעתו, כמו שמזכירים בכל יום פרשת התמיד לקיים (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו, ככה בבוא פרשת שקלים ראוי שילמוד משניות של מסכת שקלים, ובפרשת פרה מסכת פרה, וקידוש החודש בפרשת החודש, וכן מסכת פסחים בפסח, ומס' יום טוב וחגיגה ומועד קטן. וכן בכל זמן וזמן המסכתא השייכה, בט' באב מסכת תענית, ובראש השנה כו':

107

ק״חוראיתי מאיש כשר המדקדק, שהיה קורא בינו לבין עצמו מר"ח ניסן בכל יום הנשיא שלו. ובי"ד באייר פרשת פסח שני. ובפרט מנהג כשר הוא לעשות כן הדר בירושלים עיר הקודש תוב"ב, שאין אומרים שם תחנון, ואשרי המשכיל:

108

ק״טלשון ספר החרדים פרק ששי ממצות התשובה, כל אדם חייב להתפלל שיצילהו הש"י מיצה"ר, כמו שמצינו בגמרא באמוראים הקדושים שהיו מתפללים, רחמנא ליצלן מיצה"ר. ובפרקי רבי עקיבא כתיבת יד נמצא כתוב, שהיה מתפלל בכל יום, יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שלא אכעוס היום ולא אכעיסך. אעפ"י שבכלל שלא אכעיסך כל העונות, ובכללם הוא עון הכעס, מכל מקום להיותו מצוי והוא סיבת כל העונות, ולכך אמרו (נדרים כב, א) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, לכך יהיה מתפלל עליו בפרטות. ורז"ל בסוף תפילתינו סדרו לנו אלהי נצור לשוני מרע כו', לפי שעון לשון הרע הוא עון פלילי, ואמרו (ב"ב קסד, ב) שאין אדם ניצול מעון אבק לשון הרע בכל יום, אם לא יהיה על משמרת כארי. לפיכך סידרו לנו לשון זה שמשמעותו על עון לשון הרע, ואנו מתפללים עליו בפרטות:

109

ק״יאבל קושטא דמילתא דתפילה זו הוא, שיצילנו הש"י מיצה"ר, אלא שהיצה"ר אעפ"י שנראה שהוא אחד, הוא נחלק לשנים, כדאיתא בזוהר בכמה דוכתי, הזכר יוצרו קראו רע, שנאמר (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעריו. והנקבה בעלת מרמות ותחבולות, עליה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי ז, ה) לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה. ועל שניהם אנו אומרים, אלהי נצור לשוני מרע ושפתי, כי שניהם יחדיו הם שהחטיאו את חוה. ומסיים ולמקללי נפשי תדום, לפי שעון המחלוקת גדול. ונפשי כעפר לכל תהיה, רצה לומר שכל כך נרגיל במדת הסבלנות, עד שיהיה לנו ההרגל טבע שני שנהיה כעפר שדשין אותו ואינו מרגיש. ולפי שעון ביטול תורה כנגד כולם, אנו מתפללים פתח לבי בתורתך. ולפי שרפיון הידים במצות גרמא בניזקין, לכן אנו מתפללים ואחרי מצותך תרדוף נפשי. וכל הקמים עלי לרעה כו', כמשמעו. וגם בכלל כל בני אדם הבאים להחטיאנו ולגרום לי שארד בגיהנם, כדאמרו רז"ל (נדרים כב, א) אין רעה אלא גיהנם, כדפרשתי לעיל על פסוק (משלי ג, ל) אל תריב עם אדם חנם אם לא גמלך רע:

110

קי״אוכשם שצריך האדם להתפלל על עצמו, כך צריך להתפלל על זרעו שיהיו יראי שמים, כדאמר במדרש שהעיד אליהו ז"ל על כהן אחד שהיה מתפלל לפני הקב"ה ומשתטח ובכה לפני הקב"ה על בניו שיהיו צדיקים, ונעתר לו הקב"ה וזכה לראות כולן ששמשו בכהונה גדולה ולא מת אחד מהם בחייו. ואם כל אדם חייב להתפלל להנצל מיצרו, כל שכן הבעל תשובה, שנאמר (ירמיה לא, יז) השיבני ואשובה. וכתיב (איכה ה, כא) השיבנו ה' אליך ונשובה. ונאמר (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. ולפי שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ), לכך תקנו על התשובה ברכה בפני עצמה השיבנו אבינו לתורתיך והחזירנו בתשובה שלימה לפניך, וצריך לכוון בה מכל הברכות האמצעיות, לפי שהוא תועלת הנפש ורפואתה:

111

קי״בוכשם שחייב האדם להתפלל על עצמו, כך חייב להתפלל על פושעי ישראל, כדאיתא בסוף פ"ק דסוטה (יד, א) ולפושעים יפגיע (ישעיה נג, יב), מלמד שהיה משה רבינו מבקש רחמים על פושעי ישראל שישובו בתשובה, ושבו. וכן במסכת תענית אמרו (כג, ב) על אבא חלקיה, כשהתפללו על הגשמים הוא ואשתו שנענה היא תחלה לשתי סיבות. אחת, לפי מה שהיתה נותנת לעני מקרבא הנאתיה. והסיבה הב', לפי שהתפללה היא על רשעים שהיו בשכונתה שישובו בתשובה, ושבו, עד כאן לשונו:

112

קי״גבפ"ק דברכות דף ה' (א), אמר ר' לוי בר חמא אר"ש בן לקיש, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר, שנאמר (תהלים ד, ה) רגזו ואל תחטאו. אם נצחו, מוטב. ואם לאו, יעסוק בתורה, שנאמר (שם) אמרו בלבבכם. אם נצחו, מוטב. ואם לאו, יקרא קריאת שמע, שנאמר (שם) על משכבכם. אם נצחו, מוטב. ואם לאו, יזכור לו יום המיתה, שנאמר (שם) ודומו סלה, עד כאן:

113

קי״דבפרק תפילת השחר דף כ"ט (ב), אמר ליה אליהו לרב יודא אחוה דרב סלא, לא תרתח ולא תחטי, לא תרוי ולא תחטי. במה שאמר לא תרתח ולא תחטי, עובד את ה' ביראה. ובמה שאמר לא תרוי ולא תחטי, עובד את ה' בשמחה:

114

קי״האמר החכם, נמכרתי לעבד עבדים ולא כבש אותי, אלא תאותי הזיקני. ולא מצאתי מזיק לי כלשוני. התהלכתי על הגחלים ונכנסתי בתוך השלהבת, ולא שרפתני כאש חמתי בוערה בי. הלכתי דרכים וירדתי ימים וסכנתי בעצמי, ולא מצאתי סכנה כסכנת העומד לפני המלכים. עשיתי כמה צדקות, ולא ראיתי צדקה כמו המשיב אדם נכבד שנתדלדל למקומו, עד כאן:

115

קי״ובפרק כיצד מברכין דף ל"ט תניא, הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא, הביאו לפניו כרוב ודורמסקין ופרגיות. נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך, קפץ וברך על הפרגיות, לגלג עליו חבירו. כעס בר קפרא, אמר לא על המברך אני כועס אלא על המלגלג אני כועס, אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם, אתה על מה לגלגת עליו. חזר ואמר לא על המלגלג אני כועס, אלא על המברך אני כועס, ואמר אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן. תנא ושניהם לא הוציאו שנתם, עד כאן. ראה כמה גדול עון ליגלוג, שכעס מתחילה על המלגלג ואחר כך על המברך. ועוד כמה מעלות מדות יוצאות מזאת הברייתא:

116

קי״זבמסכת ברכות פרק הרואה (סא, ב), אמר רבא, כגון אנו בינונים. אמר ליה אביי, לא שביק מר חיי לכל בריה. על זה ידוו כל הדווים, שהיה סלקא דעתא דרבא להיות הוא נחשב לבינוני, אם כן אנחנו יתמי דיתמי המלאים עונות חטאת נעורים ונערים וגם זקנים, ותורתינו מועטת, אם כן מה אנו ומה חיינו ומה חסדינו ומה צדקותינו, הכל הבל הבלים, אם כן במה אנו נחשבין. על כן האיש החפץ חיים נצחיים, יומם ולילה לא ינוח ולא ישקוט מלעסוק בתשובה תפילה צדקה ותלמוד תורה כנגד כולם, ויבכה ויתחנן להשם יתברך במתנת חנם:

117

קי״חעוד שם, ואמר רבא, לא אברי עלמא אלא לרשיעי גמורי או לצדיקי גמורי. אמר רבא, ידע אינש בנפשיה אם צדיק גמור הוא, אם לאו. אמר רב, לא איברי עלמא אלא לאחאב בן עמרי, ולרבי חנינא בן דוסא. לאחאב בן עמרי העולם הזה, ולרבי חנינא בן דוסא העולם הבא. פירש רש"י, לרשיעי גמורי העולם הזה, שאין להם בעולם הבא כלום וצריכים ליטול שכרן כאן, כגון אחאב שהיה עשיר מאוד, דקאמר ליה בן הדד כספך וזהבך לי הוא (מ"א כ, ג). לצדיקי גמורי העולם הבא, שאין להם בעולם הזה כלום, כגון רבי חנינא בן דוסא שדי לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, עד כאן:

118

קי״טעל זה ידאג במאוד אדם הרואה את עצמו משופע, ולו בית והון ובגדי כבוד, ורואה אנשים צדיקים ממנו בעירום ובחוסר כל, והם חסידים וקדושים ולומדי תורה. על כן יחשוב אולי הוא לו לתקלה לנכות זכיותיו ולשלמם לו בעולם הזה, ויעשה הרבה צדקות וגמילות חסדים ויהיה שפל רוח במאוד מאוד:

119

ק״כקנה לך חבר. אם הוא רע שאין תוכו כברו, אז חב"ר חר"ב איש ברעהו בר מינן, בר"ח ממנו. ואם הוא טוב, בו בחר ה', חב"ר אותו אליך, רח"ב דבורך עמו, לדבר תמיד ביראת שמים ובהתעוררות תשובה:

120

קכ״אושמעתי מעשה היה בחבורת חסידים שנתחברו יחד בתמימות ובחסידות קדושה, והיו עשרה ביחד עדת ה' עדה שלימה, והוסיפו בכל יום ובכל לילה קדושה בלי שיעור בתורה ובמצות ובחסידות, ונצטרפו יחד לכרות ברית חדשה עם ה' אלהינו לעבדו בלבב שלם וללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים תורה שבכתב ותורה שבעל פה והסייגות והחומרות מכל מה שהוזכר בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים. ואחר כך נהגו דרכי קדושה ופרישות וטהרה בלי ערך ושיעור, וכרתו ברית אמנה נגד השם יתברך על זה. ואל תתמה על זה מהו לכרות ברית חדשה כי כבר מושבעים אנו מהר סיני, וגם כריתות ברית האמור בתורה ובספר יהושע. הלא מצינו גם כן כזה במלכי בית דוד החסידים ביחזקיהו המלך וביאשיהו המלך. וגם תמצא כן באנשי כנסת הגדולה בעלותם מבבל, ככתוב בספר עזרא ובספר נחמיה, אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו (תהלים קמד, טו). ועוד היום אם יהיו מתנדבים לעשות כן להתחבר ביחד באחדות אחד, ויעשו ברית אמנה לשוכן מעונה, זוכים ומזכים, וביניהם שרויה שכינה:

121

קכ״בבשמואל (ב ו-ז), ויחר אף ה' בעזיהו ויכהו שם האלהים אל השל. פירש רש"י, על השגגה, מאחר שהיה לו לדרוש קל וחומר, נושאיו נשא בירדן הוא עצמו לא כל שכן. הרי שנענש מיתה אף על השגגה, מאחר שהיה לו לידע ולא ידע. וכן בבלעם כתיב (במדבר כב, לד) חטאתי כי לא ידעתי, כלומר חטאתי שלא ידעתי, שהיה לי לידע ולהתבונן זה מעצמי. ומזה ילמוד האדם לתת לב להתבונן תמיד, ובדבר שהיה לו לידע ולא ידע, אז השוגג כמזיד, ואף כל שוגג שבעולם שהוא שוגג גמור צריך כפרה:

122

קכ״גמעלה גדולה קבלת יסורין באהבה מצד כמה טעמים, כאשר פירשתי במקומו (עשרה מאמרות ה'), והעיקר כי הם בודאי לכפרת עון. וחכמי החרוזים עשו חרוז נאה, אדם עצבי אל תאנח, כי אחרי טרחא יבא אתנח. אל תתהדר אדם גביר, כי אחרי דרגא יבא תביר:

123

קכ״דלשון רבינו תם בספר הישר בשער סודות הבורא יתברך שמו והאמונה בו, דע, כי חסידי מעלה עליונה המה הגבורים אנשי השם יראי אלהים ואין בהם חטא ואשם, עושי רצון האל ושומרי מהלכיו ומתאמצים ללכת בדרכיו, מיום הולדם לא שגו ולא זדו ולא פשעו ולא מרדו, וכאשר גדלו מכל ארח רע נבדלו, ובבואם בימים הכינו כל העולם מכון לשבתם עולמים. בשבתם ולכתם בשכבם ובקומם, גם לילה גם יומם בתורת ה' יהגו, ובעבודתו ישגו, לא יעשו רעה, ולא ילמדו זדון ורשעה, צנועים לאל ובני אדם, כובשים את יצרם בכל נפשם ומאודם, נבזים בעיניהם ונכבדים בעיני אדוניהם. עמוד אש ודתו עומד עליהם, וחכמתו תאיר פניהם, וארון ברית ה' נוסע לפניהם. לבם בבית אבל, מפני שידעו כי הכל הבל. לא יתחילו בענין מכל ענייני העבודה ואחרי כן ימירוהו, וטוב ברע לא יחליפוהו. לא ישבו בסוד משחקים, ואין שעשועיהם כי אם חקים ומשפטים צדיקים, מתעסקין בצרכי עניים ופדיון שבוים. חברתם חכמה ותבונה, ודבתם נכונה ואהבתם אמונה. רמיה לא תמצא בפיהם, ומתהילת אלהיהם לא יבלו שפתותיהם. יברחו מן השררה והמלוכה, ויתחברו לכל נפש נמוכה ונבוכה. הם השמחים בחלקם, ולא יבקשו כי אם לחם חקם למלאות ספקם, יתאוו אכילתם בעבור חיותם, ולא יתאוו חיותם בעבור אכילתם ומשקם. לא יערבו להם מיני מעדנים, ולא יתאוו ללבוש בגדי שנים. יבחרו מהמלבושים מה שיכסו מערומיהם, מן המזון מה שיקיימו בהם חייהם, ומן הדיבור מה שהוא צריך אליהם, ומן המעשים מה שיביא תועלת אליהם, וירחיק היזק מהם. יסירו הכעס מלבם, ויוציאו המשטמה מקרבם. לא ישיתו לב למחרפם לנטור ולנקום, ולמקלליהם נפשם תידום. אין בלבם תוגה ולא יגון, ולא אד ולא עצבון. כי אין בעולם הזה דבר שיחמידוהו, ולכן לא ידאגו אם יחסרוהו:

124

קכ״הלא יחרידם בבוא התלאות, ולא יבהילם חרדת התשואות. בוא אליהם תוקף צרה או יום חרון ועברה לא יקצפו על דין אלהיהם, רק יצדיקו דינם על דין אלהיהם ליסורים הבאים עליהם. לבם ישימו לאל רחמן ליוצר נאמן, לא ידעו להתעולל עלילות, ולא יבקשו להם גדולות. מלאכתם מלאכת ה', וחקיהם תורת ה'. ילמדו אותה וילמדוה לפושעים, ויזהירו נפשם ואחרי כן לרשעים. בימים יצומו בלילות יקומו, ועומדים לראש אשמורות לתת בלילה זמירות. יגהרו ארצה בתחנון ולחש, ולוחכים עפר כנחש. עורגים בקול שועה, ויורידו כנחל דמעה. מסירים חטאתם ומתודים עונותם. גומלי צדקות מואסי בצע מעשקות. מכבדים את ה' מהונם, ונותנים מעשר מכל קניינם, לא יאכלו פתם לבדם רק יפתחו לאביון ידם. ילוו המתים לקבורתם, לראות שמה מה אחריתם. חידותם דברי אלהים, ולא חמדו מעלת גבוהים. ושעשועיהם לאחוז עבודתם בלב שלם ונפש חפצה, ונפשם מדמי חונף רחוצה. לא יתנהגו רק בענוה, אשר תרחק הגאוה. לבם זך ובר, ורעיונם טהר ונבר. לא יבעטו אם יעשירו, והאל מנגד עיניהם לא יסירו. תפילת ערב ובוקר וצהרים לאלהיהם, אולי יעזרם לישר מעלליהם, ולשמור אותם מחטוא בחייהם. ולהוציאם מן העולם הזה בשלום לנוה השלום, ואחרי יציאתם מן העולם ינוחו ויעמדו בגורלם. זאת נחלת עבדי ה', וזאת העבודה השלימה אשר בחר ה':

125

קכ״ואבל העבודה החסירה אשר איננה שלימה, כל אנשיה מתרפים ובעבודתה נרפים, פוסחים על שתי הסעיפים, החזיקו בתשובה ולא עזבו המשובה, לא תמלטם עבודתם, ואם היא כזהב מסיג השגגות ובדילי העונות לבם קשור בהבלי העולם הזה מנערותם, ועל כן לא יוכל להפרד ממנו בעת עבודתם. גבר עליהם היצר, ויהי למסך ביניהם ובין היוצר. צדקתם חלושה ועבודתם אנושה, כי תחזק פעם, תחלש פעמיים. ירצו לעולם למעלת גבוהים ולא יוכלו, ויפצרו להנשא וישפלו, כי העולם אשר נתן בלבם עצרם ועם שוכני מטה הסגירם. הפליאו בעבודתם להראות לבני אדם צדקתם, למען אשר יצא שמם בדורם, השתדלו בנגלות ונתרשלו בנסתרות, בחרו מן העבודה הקלה ונלאו לסבול הכבדה. התגאו בצדקתם על זולתם, ותמעט בעיניהם צדקת בלתם. נזהרו בכל מצוה אשר אין בה יגיעת נפש או אבידת הון, והעלימו עיניהם מהחמורות אשר בהם יגיעה והיזק ממון. והישרים אשר לא נאמנו לאל לבותיהם לא נמלטו ממכשולות המשוגות, ולא הגיעו לגרם המעלות והמדריגות, כי לבותם קצרים וצרים מהכיל סודות העבודות. עד כאן לשון דברי פי חכם חן שפתים יושק:

126

קכ״זנתבארו במסכת חגיגה פרק קמא (ד, ב) כמה דברים מעוררים לאדם שידקדק במעשיו ויזהר מהחטא. זה לשונם, רב אמי כי מטא להאי קרא בכי, (איכה ג, כט) יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה, אמר כולי האי ואולי. רב אסי כי מטא להאי קרא בכי, (עמוס ה, טו) שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ה' צבאות, אמר כולי האי ואולי. רבי יוסף כי מטא להאי קרא בכי, (משלי יג, כג) יש נספה בלא משפט, אמר מי איכא איניש דאזל בלא זימניה, אין, כי הא וכו':

127

קכ״חרבי יוחנן כי מטא להאי קרא בכי, (איוב ב, ג) ותסיתני בו לבלעו חנם, עבד שרבו מסיתין לו והוא ניסת תקנה יש לו. ר' יוחנן כי מטי להאי קרא בכי, (שם טו, טו) הן בקדושיו לא יאמין, אם בקדושיו לא יאמין, במאן יאמין. רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי, (מלאכי ג, ה) וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים בשמי לשקר ועושקי שכר שכיר, עבד שרבו מקרבו לדונו וממהר להעידו, תקנה יש לו. אמר רבי יוחנן בן זכאי, אוי לנו ששקל עלינו הכתוב קלות כחמורות. פירש רש"י, עושקי שכר שכיר כמנאפים ומכשפים. ר' יוחנן כי מטא להאי קרא בכי, (קהלת יב, יד) כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם, עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות, תקנה יש לו. מאי על כל נעלם, אמר רב, זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס בה. ושמואל אמר, זה הרק בפני חברו ונמאס בה. מאי אם טוב אם רע, פירש רש"י דמשמע אף על הטובה מביאו במשפט, אמרי דבי ר' ינאי, זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא. כי הא דר' ינאי חזייה לההוא גברא דקא יהיב זוזי לענייא בפרהסיא, אמר ליה מוטב דלא יהבת ליה, מהשתא דיהבת לה וכספתיה. אמרי דבי ר' ינאי, זה הנותן צדקה לאשה בסתר, דקא מייתי לידי חשדא. רבא אמר, זה המשגר לאשתו בשר שאינו מחותך. פירש רש"י, שאינו מנוקר מהחלב ומהגידין האסורין בערבי שבתות, שמתוך שממהרין לעשות צרכי שבת אינן נותנים לב אם בדוק הוא. והא משגר רבא. שאני בת רב חסדא דקים לה בגוה. ר' יוחנן כי מטי להאי קרא בכי, (דברים לא, כא) והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות, עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות, תקנה יש לו:

128

קכ״טואמרינן תו לקמן (חגיגה ה, ב), ר' אילא הוה סליק בדרגא דבי רבה בר שילא, שמעיה לינוקא דהוה קא קארי (עמוס ד, יג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח מגיד לאדם מה שיחו, אמר עבד שרבו מגיד לו מה שיחו, תקנה יש לו. מאי מה שיחו, אמר רב, אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידין לו לאדם בשעת מיתה, עד כאן לשונו:

129

ק״לכבר זכרנו והזהרנו על התשובה לבל יאחר ותכף ומיד יתעורר, כי לפעמים בהתיישן החטא אז מסלק הקדוש ברוך הוא ממנו הבחירה חס ושלום, כמו שעשה לפרעה ולסיחון. ולא תימא דוקא בגוים ידין הקדוש ברוך הוא כן ולא בישראל, דמצינו כן גבי ישראל:

130

קל״אזה לשון הרמב"ם בפירוש המשניות שלו בסוף ברכות, בביאור הפסוק (תהלים קיט, קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתיך, אמר, כי כשיבא העת להפרע מהם להנקם, יזדמנו סבות לבני אדם להפר התורה כדי שיבא עליהם העונש. וזה הענין ארוך ורחוק עמוק עמוק מי ימצאנו, כי יצא ממנו לענין הדין הנגזר מהקדוש ברוך הוא על כל האדם, ועל כן אל תבקש ממני עתה בענין הזה אשר אני בו אלא לבאר דברי המדברים לבד על דרך פירוש פשוט בכל דבריו, כי דברי הכתוב יבטלו קצתם לקצתם בענין ההוא, וכן דברי החכמים. אבל היסוד הוא, כי הקדוש ברוך הוא יגמול לטובים ויענש הרעים והכל במשפט, כי כן העיד עליו הפסוק כי משפטיו ישרים, שנאמר (דברים לב, ד) כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול. ודרך הצדק בהם אין ביכולת האדם להשיגו, כאשר אין בכח שכל האדם להיות שכלו כולל דעת הקדוש ברוך הוא. וכבר הודיענו הכתוב כי אין ביכולת רעיונינו להשיג חכמתו וצדק דיניו בכל מה שפעל ויפעל, והוא מה שנאמר (ישעיה נה, ט) כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם, ועל כן יש לך לסמוך על היסוד הזה כו', עד כאן לשונו:

131

קל״בוזה לשון הרד"ק בפרשת בני עלי בפסוק (ש"א ב, כה) כי חפץ ה' להמיתם, על דרך (ישעיה ו, י) השמן לב העם הזה, ואמר (שם יא) עד אשר אם שאו ערים, וכן כתיב (שמות ט, יב) ויחזק ה' לב פרעה, וכן (דברים ב, ל) כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו. והטעם, כי כשיגדיל האדם לחטוא ימנע האל ממנו דרכי התשובה, כדי שיקבל עונשו והנשארים יראו וייראו. אבל הרשע שלא הרבה לחטוא, יפתחו לו דרכי התשובה אם רוצה לשוב, ועליו נאמר (יחזקאל יח, לב) כי לא אחפוץ במות המת השיבו וחיו. ואפילו ירבה הרשע לחטוא, אם שב אל ה' בכל לבבו, ומראה לבני האדם גם כן תשובתו שלימה, ואוחז הדרך הטובה בכל לבבו ונפשו ומאודו באמת, תקובל תשובתו שלימה, ויהיה לו סיוע אלהי בתשובה. אבל בוחן לבבות יודע האמת, וראה בבני עלי כי לא היה לבבם שלם, ואפילו ישמעו לקול אביהם ויסורו מדרכם הרעה, ידע כי לא יעשו זה בכל לבם, לפיכך חפץ שלא ישמעו לקול אביהם ויענשו וימותו ברשעם, כדי שיאמרו בני אדם, רשעים היו אלה וראויים היו לעונש הזה ויצדיקו עליהם את הדין, עד כאן לשונו:

132

קל״גזה לשון ספר החרידים בחתימת הספר שלו, אחר שכתבנו רפואת תעלה בדמים יקרים לנפש החוטאת שלא תמות, יש לנו לחקור ולבקש רפואה בדמים קלים, אחר שנמשלו חולי הנפש לחולי הגוף. ולפעמים רפואה שיעשה רופא חכם במאה פרחים הוצאה מכמה מיני רפואות יקרות הערך, ופעמים ימצאו מיני רפואות בכסף אחד או בחצי כסף של מיני עשבים מרפאים בדרך סגולה:

133

קל״דושמעתי מפי מגידי אמת, שאירע במלכות קאסטילייא באחד משרי המלך הפרתמים בלכתו לצוד ציד להביא, בא לרדוף אחר שועל לצודו, ועקץ השועל את רגל השר עקיצה קטנה, ולא הרגיש בה. ביום השני התחיל רגלו לצבות. ביום השלישי צבתה מאוד עד סוף הירך. ורופאי המלך נלאו לבקש מיני רפואות משונות בדמים יקרים מאד ולא יכולו ונתייאשו ממנו, והיה מצוה מחמת מיתה, וכל בני ביתו בוכים. והנה נכנס ערבי אחד ממשרתיו שהיה מביא לו דורון כמנהגו, וירא את הצרה הגדולה ואת החולי שחלה אדוניו, וישאל עליהם מה החולי הרע הזה פתאום בא לאדוני, והיום שלשת ימים ראיתיו שאנן ושליו. ויאמרו לו עקיצה קטנה של שועל הביאה עליו את המות הזה. ויען אליהם אל תראו, כי בעזרת האל אני ארפא אותו. וילך במהירות אל השדה וילקט מיני עשבים ידועות לו, וירץ ויבא אל בית אדוניו, ויכתוש את העשבים במכתש, וישם אל רגל אדוניו פעמים שלש, מיד התחיל להרפא. ביום השלישי נתרפא והלך על רגליו. וישתוממו הרופאים והללו את האלהים אשר ברא מיני סגולות בעשבים:

134

קל״הובזה אנו מבינים מה שאמר ר' אליעזר בפרקי אבות (ב, י) ועקיצתן עקיצת שועל. וכן שמענו כמה מיני חולאים שנמצא להם רפואות תעלה בדמים קלים בדרך סגולה. ועל דרך זה יש לנו לבקש בשדה אשר ברכו ה' הוא הגמרא, מיני סגולות ורפואות קלות לרפאות חולי הנפש החלושים שאין בהם כח לסבול הרפואות הקשות:

135

קל״ווהנה מצאנו לרבותינו זכרונם לברכה (שבת קיח, ב), כל מי שעונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו, אפילו היה בו שמץ מינות מוחלין לו כו'. וחשיב שם שש סגולות, ואני העתקתים לעיל (ד"ה ובמקום אחר), והם עניית אמן יהא שמיה רבא בכל כחו, ושמירת שבת, ושירת הים בשמחה ובכונה, ולהעביר על מדותיו, ומעלת ההתבודדות^הגה"הלמעלת התבודדות אין שיעור כאשר הארכתי במקומו. וסימנך אני והו הושיעה נא, כשאני בהתבודדות עם והו שהוא השכינה, אזי לה' הישועה:, והחשק לשמוע בקול חכם המכריז דברי מוסר:

136

קל״זונחזור ללשון ספר החרדים, אמר ונשמע פתגם, כבר ידעת מה שאיתא בזוהר (עי' ח"ב ה, א) בת קול יוצאת בכל יום ומכרזת שובו בנים שובבים, ובת קול יוצאת מחורב בכל יום ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. וקשה למי מכריזים, הלא אין אנו שומעין כלום. אלא ודאי אף על גב דאיהו לא חזי מזלייהו חזי כדאיתא במסכת מגילה (ג, א), הכי נמי אף על גב דהוא לא שמע מזליה שמע, כדכתיב (תהלים קלט יד) נפלאים מעשיך, לשון כיסוי כמו (דברים יז, ח) יפלא ממך דבר, אפילו הכי, ונפשי יודעת מאוד. וזהו שלפעמים מתעורר באדם רוח טהרה מקול הקורא לאוזן נשמתו, ומכל מקום לא יזכה לזה רק השומע קול החכם המוכיח. והיינו דכתיב (שמות טו, כו) והיה אם שמוע תשמע, כלומר אם תשמע למוכיח באוזן בשר, תזכה לשמוע באוזן הלב כרוז מלכו של עולם. והיינו (אסתר א, כ) ונשמע פתגם המלך, שעל ידי רוח הקודש ידעו בסיני זה הענין, ואמרוה ודאי נשמע קול מוכיח, לפי שאז נזכה לשמוע פתגם המלך:

137

קל״חאמר הנביא ירמיה (איכה ג, מ), נחפשה דרכינו ונחקורה, זה הוא שנאמר במקום אחר (דברים ז, יב) והיה עקב תשמעון, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (עי' רש"י מהילקוט), שרצה לומר אם תשמעו ותעשו המצות הקלות שאדם דש בעקביו. ואמר הכתוב (תהלים מט, ז) עון עקבי יסובני, הם העבירות הקלות שאדם דש בעקביו. והכי נמי דרכינו היינו העונות שאנו דורכים ברגלינו ודשים בעקבינו. ונשובה עד ה', שאם לא ידע החולה מחלתו, איך יבקש לה רפואה:

138

קל״טוהנה חפוש דרכינו כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (ב"ב קסד, ב) רובן בגזל ומיעוטן בעריות וכולן באבק לשון הרע. לכן יש לדקדק מאוד בחומר הגזל, דאפילו שוה פרוטה נחשב כשופך דמים, והעושה מלאכת חבירו בלי אמונה גם הוא גזלן. והסתכלות בעריות עון פלילי הוא ונקרא נואף, דכתיב (איוב כד, טו) ועין נואף שמרה נשף, ויד ליד לא ינקה רע מגיהנם, ואפילו הרהור עבירה פוגם הנשמה. ועון לשון הרע גדול מנשוא, שהוא שקול כעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. וכדי שלא יבא לידי לשון הרע, צריך האדם להרגיל עצמו להיות כאלם, כדאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין פט, א) על פסוק (תהלים נח, ב) האמנם אלם צדק תדברון, מה אומנות יקח האדם להנצל מלשון הרע, יעשה תמיד עצמו כאלם. (הגה"ה, מעלת השתיקה אין לה ערך, וקח לך סימן ה"ס פירושו שתיקה, כמו שנאמר (במדבר יג, ל) ויהס כלב, ה"ס בגימטריא אדנ"י, כי על השותק שורה שם אדנ"י). ולא ידבר רק צדק היא התורה, כדכתיב (שם קיט, צז) מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. וזה לשון רבינו האי גאון בספר מוסר השכל, לשונך שים בפיך נאסרה, וכאלם היה בין החבורה, ואל תרפה ארי אסור בחבלך, ואם אותו תשלח ואכלך:

139

ק״מועל שלש תועבות האלה הזהיר השם בקריאת שמע שצונו לקרוא בכל יום פעמיים, כדי שנשמור נפשינו מאוד מהם. על עון הזנות הזהיר בהדיא בפרשה שלישית של קריאת שמע ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים. ועל עון הגזל הזהיר בפרשה שניה ואספת דגנך ולא של חברך, כפל הדברים שלוש פעמים לחזק הענין, כדרך שאמרו רבותינו ז"ל (מנחות סה, א) מגל זו מגל זו מגל זו שלוש פעמים שהיו אומרים במצות העומר כדי לחזק, הכי נמי כפל דגנך תירושך ויצהרך [לחזק]. ועל לשון הרע הזהיר בפרשה ראשונה שכתב תקונה ודברת בם, ופירשו זכרונם לברכה (יומא יט, ב) בם מיעוטא הוא, בם תדבר ולא בדברים בטלים, ולאו הבא מכלל עשה עשה, וכל המרבה דברים מביא חטא לשון הרע:

140

קמ״אוכן נחפשה דרכינו ונחקורה בשלש תועבות אחרות, דתנן (אבות ד, כב) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, ופירשו זכרונם לברכה התם מן העולם הזה ומן העולם הבא. ושלושת אלו נרמזו בקריאת שמע, ויש לתת עליהם לב בכל יום בעת קריאת שמע כדי להשמר מהם תמיד. הכבוד, מי שהוא עבד לא יתגאה לפני המלך, כדכתיב (משלי כה, ו) אל תתהדר לפני מלך. וכתיב (ש"א יב, יד) וה' אלהיכם מלככם, ואנחנו לפניו תמיד דמלא כל הארץ כבודו. כתיב (ירמיה ה, כב) האותי לא תיראו אם מפני לא תחילו, וכתיב (ישעיה סה, ג) המכעיסים אותי על פני תמיד. ודרך בני אדם להתכבד במלבוש, דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה (שבת קיג, ב), ואין נאה ההדור והכבוד אלא למלכו של עולם, שנאמר (ישעיה סג, א) זה הדור בלבושו, וכתיב (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש. ולרמז זה מצות ציצית בבגדינו, והי"ה לכם לציצית, והיה הוא השם, כי י"ב צרופין יש לו, וזהו אחד מהם. לכ"ם בהיפוך אותיות מל"ך. וראית"ם בהיפוך אותיות ויראת"ם. כי העבד לא ילבש גאות, אלא יכוין בלבושו להדר את המלך, כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק. ור' פלוני מציין נפשיה ומצלי, דכתיב השתחוו לה' בהדרת קודש. ואפילו הכי קרי נמי בחרדת, כדאיתא במסכת ברכות (ל, ב) משום אל תתהדר לפני מלך לכבודך אלא לכבודו. ואנו אומרים בכל יום ברוך אלהינו שבראנו לכבודו, ולא לכבודנו, הרי הרחקת הכבוד ולב שפל בפרשה של ציצית. והיינו דכתיב (ישעיה כד, טז) מכנף הארץ זמירות שמענו, דפירש במדרש (עי' זח"ג קעה, א) דעל כנף הציצית קאמר. ולפי זה הארץ רמז לישראל שמשפילים עצמם כארץ, ועליהם אמרו רבותינו זכרונם לברכה שאמר הכתוב (קהלת א, ד) דור הולך ודור בא אלו אומות העולם, והארץ לעולם עומדת אלו ישראל, דכתיב בהו (מלאכי ג, יב) כי תהיו אתם ארץ חפץ, וכנף הציצית רמז להם לישראל וסימן להשפיל עצמן:

141

קמ״בוהתאוה רמוזה בפרשה שניה, דכתיב ואכלת ושבעת, וכתיב בתריה השמרו לכם פן יפתה לבבכם, פירוש פן תמשכו אחר תאות העולם, אלא מיד ששבעת משוך ידך. תרגום וכי תרחיב, וארי יפתי, שאם תמשכו הוא גרמא לוסרתם מדרך ה' מעט מעט עד שתעבדו אלהים אחרים. כענין שנאמר (שמות לב, ו) ויאכלו וישתו ויקומו לצחק, ופירשו צחוק כולל עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, כמו שלמדו מהפסוקים. וכן עולה עם המלה סמאל, כי מיד בראות השטן שאדם מוסיף אכילה ושתיה, מרקד לפניו להכשילו בכל עבירות:

142

קמ״גוהקנאה רמוזה בפרשה ראשונה בפסוק ראשון דקריאת שמע, מקובלת בידינו מיעקב אבינו בעת שנסתלק מן העולם שצונו וזרזנו על יחוד ה', כדאיתא במסכת (ברכות) [פסחים] (נו, א), וכדכתב הרמב"ם (הל' ק"ש א, ד). ונרמז בפסוק, דכתיב (בראשית מט, ב) הקבצו ושמעו בני יעקב וגו', וקשה מאי הקבצו, הרי אמר להם האספו ואגידה לכם, והרי הם לפניו. אלא פירושו האספו על הגופות, ואחר שהיו לפניו ציוה אותם שיסירו מלבם קנאה ושנאה ותחרות כאילו הם איש אחד ונפש אחד, שאם לא יעשו כן אי אפשר לקבל עליהם יחוד שירצה וישרה עליהם, כדכתב רשב"י דהיינו והוא באחד ומי ישיבנו (איוב כג, יג). דהפסוק קשה להבין, דהיה לו לומר והוא אחד מאי באחד, אלא רצה לומר, והוא יתברך אינו שורה כי אם כשישראל ביחוד לב אחד בלי קנאה, דוגמת מלאכי השרת דכתיב בהו כולם אהובים כו' וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים. ואמרו באבות דר' נתן דהמלאכים מכבדין זה את זה, וכל אחד אומר פתח אתה שאתה גדול ממני, וכן איתא במדרש (ילק"ש מלכים קעו) על הכוכבים. וזהו לשון שמע ישראל, שאמרו המקובלים שהוא לשון קיבוץ, כמו וישמע שאול את העם (ש"א טו, ד). וכל אחד בעת קריאת שמע מייחד לבו עם כל עדת ישראל ומדבר עליהם שמע ישראל כולנו באהבה וקשר לב אחד בלי קנאה ושנאה, ועתה אנו מקבלים יחוד אלהינו ואומרים ה' אלהינו ה' אחד, עד כאן לשון ספר החרידים:

143

קמ״דזה לשון ספר קול בוכים בפסוק (איכה ג, ל) יתן למכהו לחי ישבע בחרפה, יהיה שמח כל כך בחרפה ההיא כאלו אכל ושבע. וזו היא תשובה נפלאה, כמו שהיה מרגלא בפומיה דמורי זלה"ה שהיה אומר, שבכל התשובות שבעולם, המעולה שבכולם למרק החטאות והזדונות והפשעים היא סבילת העלבונות והחירופים והגידופים, והיא מעולה יותר מכל מלקיות וסיגופי תעניות שבעולם. כי אם יסגף עצמו לבד, יחלש ויבטל מדברי תורה למאן דלא אפשר ליה ונקרא חוטא, וכן במלקיות וכיוצא. אמנם במדה זו תאכל ותשתה ותעבוד והעונות מתכפרים, ומבינתך חדל. כי הגע עצמך שיאמרו לך תרצה שיבא לך הפסד ממון או נפילת בתים, תשיב לא. ואם יאמרו לך תרצה לקבל עליך מיתת בנים, תשיב חס ושלום, אלא אתה ה' תשמרם. ואם יאמר תרצה שיכך ה' בשחפת ובקדחת בקרירי וחמימי, מיד ירוץ לבך ותשיב רחמנא ליצלן. וכן אם יאמרו לך על המיתה והגיהנם ועל הגלגולים הרעים, על הכל תשיב חס ושלום. אם כן תאמר לו בחייך, החטאים והעונות והפשעים שחטאת ושעוית ושפשעת ופגמת במעלות הרמות בעשיה ויצירה ובריאה ואצילות [כפי] מחצב נשמתך מיום היותך על האדמה, במה יכופר. והזקן הכסיל בכל יום רודף אחריך עד החרמה, כי אין לו מלאכה אחרת, ומעולם לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת קרינא ביה, והסאה הולכת ומתמלאה, ותרדמת ה' נפלה ולא תיעור משנתך. ואם גברו חטאתיך לטעום טעם ביאות אסורות, לילה ויום לא ישבתו מחשבותיך. ומכל עבירה נעשה קטיגור ועולות אגודות מוטה ומקטרגים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ב"ב טז, א) יורד ומשטין עולה ומקטרג. והדיין הקדוש והישר אזניו קשובות לקול קטרוגיהם, ולא יתנו דמי להם עד שיבא עבד מלך הכושי וחרבו שלופה בידו, ויאמר איש הדמים המלך דיבר עלה אלי ההרה וגופך רדה ושכבה את ערלים, מאי איכא למימר, מה תשיב על תוכחתו. לכן זאת העצה היעוצה, מאת ה' צבאות יצאה, לאמר, יתן למכהו לחי ישבע בחרפה כמדובר. ובזה (אל) [לא] יזניחך אלהים לעולם, וזהו כי לא יזנח לעולם אדני, עד כאן לשונו:

144

קמ״הותמיד יהיה הכנעה בלבו של אדם. בפרק קמא דברכות דף ז' (א), אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי, טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות, שנאמר (הושע ב, ט) ורדפה את מאהביה וגו', ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה. וריש לקיש אומר יותר ממאה מלקיות, שנאמר (משלי יז, י) תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה, עד כאן. וזה לשון רש"י, מרדות אחת, לשון רידוי והכנעה שאדם שם אל לבו מאליו. ורדפה את מאהביה וגו', וכשתראה שאין עוזר תשים על לבה לאמור אשוב אל אישי הראשון. תחת גערה במבין, תחת באדם מבין טובה מהכות כסיל מאה, תחת הטעם למעלה תחת התי"ו ולא כמו אל תירא ואל תחת שטעמו בחי"ת, אלא למעלה תחת התי"ו, רוצה לומר שהוא שם דבר שאי אפשר לפותרו, לשון תפעל לומר תכניע את האדם, אלא תכנע היא בעצמה, לכן שינה את נקודתה לומר שהוא שם דבר, עד כאן:

145

קמ״ובמסכת חולין שלי כתבתי הרבה דברי מוסר של דבר יום ביומו, ובסוף כתבתי הנהגה כללית של האלהי מהר"ם קורדוורא על פי הקבלה. ואתה ראה זה מצאתי בקונטרסי דהאר"י ז"ל סוד כללים, וזה לשונו, סדר נאה לזכך את הנפש ולהאירה ולהוסיף בה כח והארה להתקשר למעלה בקדושה עליונה. בלילה קודם שתעסוק בתורה תכוין אל כל הכוונות שנבאר בעזר השם יתברך, ואחר כך בכל שעה ובכל רגע תכוון גם כן בהם, וכפי מה שתרבה לכוון כן תתרבה הארה בנפשך. ומה טוב ומה נעים אם כל היום כולו יהיו נגד פניך, כי הוא מתקן את הנשמה ומאירה מאוד מאוד:

146

קמ״זוהנה סדר הדברים. תחילה סדר אחד והוא זה, תכוין בהויה דע"ב במילוי יודי"ן, ואחר כך באהי"ה במילוי יודי"ן עמה. אחר כך תכוין בשם ס"ג, ואחר כך לשם אהי"ה במילוי יודי"ן עמה. ואחר כך תכוון בשם מ"ה, ואחר כך באהי"ה דאלפי"ן עמה. אחר כך תכוון בשם ב"ן, ובאהי"ה דההי"ן עמה. והנה נתחברו ארבע יהו"ה בארבע אהי"ה, אלו אבא ואלו אמא. והמובחר והמשובח והעקרי מכל זה שתשלבם יחד זה בזה. כיצד, תקח עשר אותיות של שם ע"ב במילואו, ושם אהי"ה דיודי"ן וגם כן עשרה אותיות, ותשלב אות מזה עם זה עד שתשלימם. וכן תעשה בשם ס"ג עם קס"א. ואחר כך שם מ"ה עם קמ"ג. ואחר כך שם של ב"ן עם קנ"א. ואמנם לעולם תתחיל מן שם הוי"ה, ואחר כך משם אהי"ה. והנה אם כשאתה מכוון בשלוב ובימות הנזכרים הוא ביום, תכוון אחר כך בזה לשלב ארבע אותיות אהי"ה בארבע אותיות הוי"ה, ותתחיל מן אהי"ה כזה, י"א ה"ה ו"י ה"ה, א"י ה"ה י"ו ה"ה, וזהו חיבובא אבא ואמא. אח"כ תכוין גם כן לשלב יהו"ה עם אדנ"י, ותתחיל מן אדנ"י, כזה, א"י ד"ה נ"ו י"ה. ואם יחוד זה אתה עושה בלילה, אז תכוון בזה להיפך, יאהדונה"י. וטעם הדבר, כי הלא חיבור הארבע שמות האחרונים תכוון בהם, כי הם סוד נשיקין כפולין כמבואר בזוהר פרשת תרומה (ח"ב רמו, ב). והנה שם איה"ה יוה"ה אחר חבורן חוזר להיות שם אהי"ה שם שלם מן חבור שתי אותיות ראשונות דאהי"ה, ושתי אותיות ראשונות דיהו"ה, וגם נעשה שני ההוי"ה יוה"ה מן חיבור שני אותיות אחרונות באהי"ה והוי"ה, נמצא כי הם נשיקין כפולים, כי גם אחר הנשיקה והשילוב חוזרין פעם שניה להעשות כבתחלתן. ואמנם כשהוא ביום אז תכלול מדת לילה ביום, ולכן [הוא] מאהי"ה ואדנ"י, אך בלילה תגבור מדת היום לכלול יום בלילה, ולכן תקדים הוי"ה אל אהי"ה ואדנ"י, דכורא ברישא, וביום נוקבא ברישא:

147

קמ״חגם סדר אחר הסדר הנזכר, ואם תרצה לעשות כל אחד מאלו הסדרים שנכתוב בעזר השם, כל אחד בפני עצמו הוא טוב, אך אני מסדרם יחד להיות כוונתך סדורה בפעם אחת, אך אין צורך לכוונם כולם בעת וזמן. כבר הודעתיך כי ג' עלמין אינון בריאה יצירה עשיה, עולם הבריאה רוחניות שלו הוא א"ל שד"י, ועולם יצירה א"ל יהו"ה. ועולם העשיה א"ל אדנ"י. וכבר ידעת כי האדם יש לו תוספות נשמה בכל שבת מן האצילות ומהבריאה ויצירה ועשיה, ובליל מוצאי שבת מסתלקת בחינת האצילות, ואחר כך ביום ראשון נשארים עמו ג' בחינות בריאה יצירה עשיה. וביום שני מסתלקת בחינת בריאה ונשארים יצירה ועשיה, וביום השלישי מסתלקת יצירה ונשארת עשיה. אחר כך ביום רביעי מסתלקת גם עשיה מבחינת תוספות שבת שעברה, כי כבר ידעת כי יום שבת הוא שביעי ואמצעי, ולכן ביום רביעי חוזר האדם להקנות תוספות לשבת הבאה מבחינת עשיה. וביום חמישי קונה מבחינת יצירה, וביום שישי קונה מבחינת בריאה, וביום שבת ניתוסף האצילות. ולכן ביום ראשון תכוון תמיד בא"ל שד"י, שיבוא לו הארה משם לקיים לו תוספות שבת שעברה מבחינת בריאה, וביום שני א"ל יהו"ה, וביום שלישי א"ל אדנ"י. ואחר כך ביום רביעי יכוון להמשיך הארה לשבת הבאה מן א"ל אדנ"י, וביום חמישי מן א"ל הוי"ה, וביום ששי מן א"ל שד"י. אמנם דע כי השלושה ימים ראשונים תכוון כי א"ל שד"י וא"ל אדנ"י שהם נוקבי בריאה ועשיה הם בחינות לאה, וא"ל יהו"ה בישראל זעיר אנפין, אחר כך בשלושה ימים אחרונים תכוון אותם ביעקב ורחל:

148

קמ״טגם סדר אחר, ביום ראשון בשם ס"ג, וביום שני תכוון בשם מ"ה, וביום שלישי בשם ב"ן. אחר כך תכוון ממטה למעלה, יום רביעי ב"ן, יום חמישי מ"ה, יום שישי ס"ג. גם סדר אחר, יום ראשון תכוון אות ה', וביום שני אות ו', וביום שלישי לאות ה', וכן אחר כך ממטה למעלה, יום רביעי ה', יום חמישי ו', יום שישי ה' עילאה:

149

ק״נגם סדר אחר, כשהוא יום שני ויום חמישי שאז בארנו שכוונתם ביצירה שהוא א"ל יהו"ה כנ"ל, תכוון אל שם אבגית"ץ וכו', כל שם *אנא *בכח *גדולת כו', ששם מ"ב זה הוא ביצירה. ותכוין אל השבע שמות להעלות בהם נפשך מן העשיה אל היצירה על ידי שם מ"ב זה. אך ביום שני תכוון שגובר קר"ע שט"ן על כל השאר, כדי שעל ידו תעלה. וביום חמישי תכוון שגובר חק"ב טנ"ע. גם צריך לשלב ולקשר זה השם עם האחרון, פירוש כי כיון שהכוונה שלך היא לקבל תוספת שבת. והנה כבר ידעת כי שם יום השבת שקוצי"ת, ולכן צריך האדם לקשר ולשלב שם כל יום שני אם הוא יום שני עם שם של שבת שהוא שקוצי"ת, כזה, קשרק וכו'. ואם הוא של יום חמישי, תשלב שם חק"ב טנ"ע עמו, כזה חשק"ק וכו', שיקבל הארה שם של היום הזה משם של שבת:

150

קנ״אגם סדר אחר תכוון להעלות נפשך מן העשיה אל גדר היצירה באופן זה. דע, כי הלא סוד הכנפים המעופפים ומעלים את האדם למעלה כנודע, כי אין העוף פורח אלא על כנפיו, ואמנם הכנפים בעוף הם הזרועות באדם. והנה כבר ידעת כי ה' חסדים הם מתפשטים בשש קצוות האדם כנודע, ואמנם יש בהם מגולה, ויש בהם מכוסה, והם ב' חסדים שהם בחסד וגבורה שתי הזרועות ושליש אחד בתפארת, נמצא כי בשלושת קוים אלו יש חסדים אלו הסתומים. הנה זהו סוד עפיפת האדם על ידי הכנפים שהם הזרועות, ולא על ידי רגלים או אברים אחרים. והטעם, כי לפי שאלו הזרועות החסדים שבהם הם סתומים ואינם יכולים להאיר ולהתפשט. וכבר ידעת כי כל דבר היושב במקום צר ובדוחק גדול הוא נותן כחו בפנים כדי להתנועע לכאן ולכאן ולצאת משם, ועל ידי אותו הנענוע הוא מתנודד. ואמנם אלו החסדים שורשם הם למעלה בדעת, כי שם מקומם ושורשם, כי אלו החסדים המתפשטים הם אורות המתחדשים מהן, ולכן רוצים לעלות אל שרשם שבדעת לינק ולקבל הארה משם, ולהיות עומדים שם בדוחק ובצרות גדול, כשהם עולים הם מעלים את האדם למעלה. וזהו טעם למה הכנפים בזרועות יותר משאר מקומות. ולכן הכוונה שתכוין היא זו, כי תכוין כי כל העליות הם בכח שם מ"ב. ולכן תכוין כי שם אבגית"ץ בזרוע ימין, ושם קר"ע שט"ן בזרוע שמאל, ושם נג"ד יכ"ש בשליש תפארת העליון המכוסה. ועל ידי אלו השלוש שמות מעופפין אותן החסדים לעלות למעלה למעלה בשורשם בדעת, ובדרך עלייתם הם מעלים את האדם ליצירה. וכדרך אלכסנדרוס שעלה לשמים על ידי אותם העופות (ירושלמי ע"ז ג, א). ואמנם כדי לחזק ולהגביר עפיפה זו יותר, תכוין להוריד חסדים בזעיר אנפין בדעה שלו לצורך זיווג, ועל ידי זה נתוסף כח בחסדים ויעופפו יותר בכח ותעלה מן עשיה ליצירה. עד כאן לשון דברי פי חכם חן:

151

קנ״בנשלם מסכת יומא, בעזרת תולה ארץ על בלימה

152