שני לוחות הברית, שער האותיות, קדושת האכילה, עמק ברכהShenei Luchot HaBerit, Shaar HaOtiyot, Kedushat HaAchilah, Emek Beracha

א׳הייתי מאריך בשלחן, וגלגלתי בדברים ובאתי מענין לענין, ואחזור לענין הראשון שהשלחן במקום מזבח, והאוכל במקום כהן, והמאכל במקום קרבן. ודבר זה אינו כי אם בקדושת האכילה, ולא הזכרתי רק מעט. ולהשלים הענין, הנה מקום אתי פה להעתיק דברי קדושת אדוני אבי מורי זלה"ה, שדיבר מזה בספר עמק ברכה עם הגהות שחברתי, ולבסוף הגה"ה גדולה קונטרס שחברתי בילדותי ע"פ הסוד מהעניינים הנזכרים שם:

ב׳יכוין בברכות השלחן בכוונה גמורה, ואז יאכל בו בקדושה ובטהרה:

ג׳סעיף א' ויכוין בברכות השלחן יותר משאר ברכות, כי המאכל והמשתה מביא האדם לידי גסות הטבע וגובה הלב, ויבוא מזה שישכח את הש"י, כמו שאמר משה רבינו ע"ה (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת וגו'. לפיכך צריך האדם להתבונן התבוננות יתירה בברכת השלחן, כדי שיהא שלחנו השלחן אשר לפני ה', וימשוך לבו לתאות הש"י ולא לצד תאות המאכל והמשתה. וצריך שיזכור העיקר במקום שהיא סיבה שישכחנו, כמו שהאריך בדברים כאלה בשלחן ארבע, ולא העתקתי לשונו כדי שלא להאריך:

ד׳ובספר חסידים כתב, מעשה באדם אחד שמת לפני זמנו כמה שנים. לאחר שנים הרבה נתגלה בחלום לאחד מקרוביו. שאל לו איך נוהג בעולם שאתה שם. אמר לו בכל יום דנין אותי על שלא הייתי מדקדק בברכת המוציא וברכת הפירות וברכת המזון בכוונת הלב, ואומרים לי להנאתך נתכוונת. שאלו והלא אין משפט לרשעים אלא י"ב חודש, וכבר עברו עליך יותר, ועדיין דנין אותך. אמר לו אין דנין אותי פורעניות חזקים כמו בי"ב חדשים, עכ"ל:

ה׳וצריך לכוין לבו בתחלת פתיחתו על מה שהוא מברך, אם על הפת או על הפירות או על היין או על השכר:

ו׳הכלל העולה, שבעת האוכל יהיה לבו של אדם מדובק בהש"י ותר מכל היום. וזהו בנה אב (שמות כד, יא) ויחזו את אלהים ויאכלו וישתו. ביאורו, שהיו מתבוננים ורואים הכבוד בלב בעוד שהיו אוכלים ושותים. וכבר האריכו בזה בעל שלחן ארבע שער ב', ובעל תולעת יעקב בסוד ברכת הנהנין זיל קרי בהו:

ז׳קדוש יהיה, כי לא על הלחם לבדו יחיה:

ח׳סעיף ב' צריך האדם להתקדש על שלחנו בסעודתו. אמרו רז"ל (יבמות כ, א) קדושים תהיו לי (ויקרא יט, ב), קדש עצמך במותר לך. על כן לא יהיה גרגרן ובלען, אלא כאוכל לפני מלך הכבוד, מי זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה. וסימנך (דברים יד, כג) ואכל"ת לפנ"י י"י אלהי"ך, רצוני לומר שתחשוב בשעת אכילתך שאתה אוכל לפני אלהים, ושאין מחיצה מפסקת בינך לבין יתברך, ובודאי מחשבה כזו מביא האדם לידי קדושה וטהרה ומלבשתו ענוה ויראה, ויהיה מורא שמים עליו, ולא תהיה אז אכילתו למלא תאותו, (כי האוכל למלא תאותו הוא מסלק ממנו המורא והבושה), רק אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לו והיותר יחרים. ורצוני לומר לכל נפש, כי לאדם ב' נפשות הנפש החיונית, והנפש המשכלת. החיונית ניזונית ומתקיימת אצלו במאכל ובמשקה הגשמים. והמשכלת אין לה הנאה מהמאכלים הגשמיים, רק מתפרנסת בדברי מחשביים שכליים כי לחמם הם, (כמו שנתפרנסה נפשו של משה רבינו ע"ה ארבעים יום, לחם לא אכל ומים לא שתה זה שלש רגלים), והוא שיכוין אל המצות הנוהגים בסעודה ובזה היא מקויימת אצל הגוף, ובכל מה שיאכל וישתה בורר לה מנה יפה מיוחדת לה:

ט׳כי אם היא סעודת מצוה, מהמצוה ההיא תהיה חלק הנפש והמנה אשר בה תתקיים. או שיכוין אל המצות התלויות בסעודה ההיא מכשרות המאכלים והרחקת האסורים לפי דרכי התורה. או שיכוין אל ברכותיהם. או להסעיד הגוף ולהבריאו לעמוד לשרת לפני אלהיו בתושיות התורה והעבודה, ולצאת ולבוא בכל דבר שבקדושה. כי באמת הכוונות האלו הנכבדות והרוחניות, יעמידו הנפש הנכבדת ויקיימו אותה, כי היא קודש ומן הקדשים תאכל:

י׳והוא טעם (דברים ח, ג) כי לא על הלחם לבדו וגו' כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, רצוני לומר המצות התלויות בסעודה יחיה האדם, ר"ל מקיימים הנפש בגוף על הדרך הנזכר לעיל:

י״אודומה לזה כתב בעל תולעת יעקב בסוד ברכת הנהנין, על מאמר שאמר ר"י משום רשב"י (ברכות מו, א) בעל הבית בוצע כו', כתב וזה לשונו, לכן ראה זה הקדוש להבליע לנו זאת ההערה בענין הסעודה, והודיענו כי כוונתו באכילתו תהיה לקיום גופו לעבוד את בוראו, שכבר ידעת כי אין קיום הנפש בגוף ואין פעולותיה נגלית בו כי אם ע"י האכילה והשתיה. וכבר כתבנו בפתיחת ספר זה, כי אין המאכל ומשתה מועיל לנשמה, אבל באמצעות האכילה יתמיד הבריאה בגוף ותוכל לפעול פעולתיה עם הגוף, וצורך גדול לפרסם מעלת הנפש ושלימותיה. לכן צריך האדם כשישב לאכול על שלחנו, לכוין שיהיה גופו בריא למען תוכל הנפש לפעול פעולותיה על ידו, ובה תהיה נפשו קשורה למעלה ומחשבתו משוטטת בדברים העליונים הקיימים, כדי שתתקיים נפשו בקיומם, עד כאן לשונו לעניינינו. ואם שהוא האריך בו יותר, לקצר אני צריך. וכבר האריך בדברים כאלה בעל העקידה בפרשת הקרבנות שער כ"ד בפרשת וירא שי"ט, ובפרשת ויחי של"ב, עיין שם:

י״בוהאיש הנלבב, כל ימיו אוכל סעודות מצוה, שאין כוונתו בלחם אשר הוא אוכל רק להבריא ולהעמיד גופו נכון ומזומן לעבוד הנפש החכמה. לשון הטור בסימן רל"א, וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה לא יכוין להנאתו אלא לעבודת הבורא ית', כדכתיב (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו ואמרו רז"ל (אבות ב, יב) כל מעשיך יהיו לשם שמים וכו', עד שאפילו היה צמא ורעב אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל כדי חיותו כדי לעבוד את בוראו:

י״גודומה לזה כתב הבחיי בתחלת פרשת וארא על פסוק (משלי כח, יד) אשרי אדם מפחד תמיד, שלמה המלך ע"ה יצוה בכתוב הזה על האדם שיהיה מפחד תמיד בכל עניינו ובכל פעולותיו ושיסתכל ויתבונן בתכליתם וכו', עד לכך הזכיר אדם ולא איש, לפי שלשון אדם נגזר מאדמה, וכאלו אמר אשרי הנגזר מאדמה המקורץ מחומר שמניח החומר ונמשך אל השכל, שהוא מפחד תמיד בכל ענייניו ובכל פעולותיו ונותן לבו אל תכליתם, כי מי שעושה כן לא יחטא לעולם בענין המאכל והמשתה שאין ראוי שיכוין אדם בזה לחוש הטעם למלאות התאוה כי בענין הזה הוא משותף עם הבהמה אלא שיכון אל התכלית ומה הוא התכלית שיהיה גופו בריא וחזק שיוכל לעבוד השם יתברך, וכל הנשאר זולתו אל התכלית הזה הנה זה חטא, עד כאן לשונו:

י״דובפרק הרואה (ברכות יג, א) אמרו רז"ל, איזה פרשה קטנה שכל גופי התורה תלויה בה, בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו), עד כאן. וכתב בעל ראשית חכמה בשער הקדושה בשם הראב"ן ז"ל, לעולם יפחות אדם משליש מאכלו וכו', עד וכן ראוי למי שהוא רוצה להתקדש, שלא יאכל אכילתו אלא לרפואה כדי שלא יחלה ויתבטל מהתורה ומהמצות, לכן ראוי שלא ימלא נפשו מהמאכלים גסים, ואפילו מדברים טובים לא ישלים תאותו, ואפילו בשבת, כי אכילה רבה גורם להרבות שינה כמו שאמרו ז"ל בפרק קמא דיומא (יח, א) לא היו מאכילין אותו הרבה שהמאכל מביא את השינה, וכאשר יתלמד להסתפק במעוט, ימצא מרגוע לנפשו ויתקדש בתורה, ולא יבא להפיח בהיותו לומד, עכ"ל:

ט״וונלע"ד דאל זה כיוונו רז"ל במה שאמרו (פרק קמא דר"ה (יז, א)), פושעי ישראל בגופם מאי נינהו. אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילין. וקשה לי לפום ריהטא, מנ"ל לומר פושעי ישראל בגופם שהוא מי שאינו מניח תפילין, דלמא מי שעשה שאר עבירה בגופו במרד ובמעל, הרוצח או גנב או נאף וכדומה שעושה האדם בידים או בגופו נקרא כן:

ט״זאלא נראה לי, איזה עבירה שבעולם שהיה אומר שהוא פירוש של פושעי ישראל בגופן, היה קשה מנא ליה הא, דלמא אחרת. ועוד למה אמר התנא בגופן, לימא פושעי ישראל סתם. ומפני זה הוצרך לפרש פושעי ישראל בגופן, קרקפתא דלא מנח תפילין. וזה הפירוש הוא פירוש מבורר על מלת בגופן, כי כשימלא כריסו באכילה גסה הרי הוא פושע בגופו, רצוני לומר פשיעתו היתה עם גופו שהכניס לתוך גופו יותר מן הראוי. ומן הידוע כי מילוי כרס גורם להרבות שינה, ומביא ג"כ לידי הפחה כנזכר בסמוך, ומתוך כך לא יוכל להניח תפילין כדאמרינן (בפרק ר"א דמילה (שבת קל, א)) תפילין צריכין גוף נקי כו', ופירשו אביי ורבא שלא יפיח בהם ושלא יישן בהם. על כן קראו לאותן האנשים החטאים בנפשותם פושעי ישראל בגופם, כי מכח שפשעו בגופן במאכל ובמשתה המותרים שהכניסו לתוך גופם, והיה אפשר להם לאכול אכילה בינונית, והם עברו ולא נזהרו ואכלו אכילה גסה כסוס כפרד אין הבין, ומתוך כך בא להם השינה או הפחה וזה גורם להם שאינם יכולים להניח תפילין כדלעיל, אע"פ שהם נאנסים אח"כ בשינה או בהפחה, נקראו פושעי ישראל כי בדבר אשר זדו עליו בתחלה נענשים עליו בסוף, כי היה להם לאכול לשובע נפשם, רצוני לומר לקיום הנפש בלבד לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו, ולא למלא תאותם יותר מדאי:

י״זועוד כי מקרה לילה הוא לבא לידי קרי מי שאוכל אכילה גסה, כי ההיא דאמרינן בריש פרק קמא דקידושין (ב, ב) דדרא דמיכלא יתירא לאתויי לידי זיבה, ודרכא דמשתיא יתירא לאתויי לידי זיבה, עד כאן. ומסתמא הוא גם כן לענין קרי, כי תועבת ה' גם שניהם:

י״חוהמשכיל יתן אל לבו ענין זה, ויפרוש מתאותו ולא ימלא בטנו ותאותו כבהמה, כי איזהו גבור הכובש את יצרו (אבות ד, א), ואם יצרו מפתהו שיאכל ישבר כחו ויכבשהו מתאותו ואז שורה עליו יראה וקדושה דכתיב (תהלים לד, י) יראו את ה' קדושיו. וכך כתב רבינו יונה, שבעודו תאב לאכול יניח מתאותו לכבוד הבורא. וגם בזה זובח יצרו ומתכפר לו, כי בודאי זובח התאות הגשמים וכו':

י״טובעל ראשית חכמה בשער הקדושה האריך בזה הרבה, וסוף דבריו, ועל זה הדרך אמרו רז"ל (גיטין ע, א) סעודה שהנאתך משוך ידך הימנה. ושתי תקנות גדולות בענין זה, הא' שלא תזיקנו אכילתו. והב' כניעת היצר ושבירת התאוה וכו'. וכתב בספר שלחן ארבע זה לשונו, ואת רעבון בתיכם קחו ולכו (בראשית מב, לג), בא להורות וללמד דעת האדם שאין ראוי לאכול אלא לשבר רעבונם בלבד, לא למלא כריסם ולהמשיך אחר חוש הטעם הנבזה והנמאס, כי חרפה היא לנו והבל גמור, ודבר שאין שום עיקר בו. וכן אמרו רז"ל במסכת גיטין (ע, א) סעודה שהנאתך משוך ידך ממנה. ודומה לזה אמר (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו, פרושים תהיו, קדש עצמך בראוי לך (יבמות כ, א), עכ"ל:

כ׳ועוד אמרו רז"ל (במסכת ברכות (כט, ב)), אמר אליהו לרב יודא אחוה דרב, לא תרתח ולא תחטא, לא תרוי ולא תחטי. ופירשו תלמידי ר"י, לא תרוי ולא תחטא, כלומר לא תשבע כדי שלא תבא לידי חטא, כי כשאדם שבע ונמשך אחר תענוגיו שוכח ענייני הבורא יתברך:

כ״אוזה לשון ספר חסידים סימן ג', צדיק אוכל לשובע וגו' (משלי יג, כה), כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם, כן צריך שיהא ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשות צרכיו בהילוכו ובדבריו במשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר. לא גרגרן, אלא אוכל מאכל הראוי לו להברות את גופו, ולא יאכל ממנו אכילה גסה, ולא יהיה רודף למלאות את בטנו כאלו שממלאים כריסם ממאכל ומשתה עד כמעט שגופן וכריסם נבקעת, ועליהם נאמר בקבלה (מלאכי ב, ג) וזריתי פרש על פניכם וכו' פרש חגיכם, אלו בני אדם שאוכלים ושותים ועושים כל ימיהם כחגים, (בפרק שואל (שבת קנא, ב) ונרוץ הגלגל אל הבור, זה פרש וכה"א וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. אמר רב הונא אלו בני אדם שמניחין דברי תורה, ועושין כל ימיהם כחגים. אמר ר"ל לאחר ג' ימים כרסו נבקעת ונופלת לו על פניו ואומר לו טול מה שנתת בי), ואומרים זה לזה נאכל ונשתה לרוב כי מחר נמות, וזה מאכל רשעים וכו'. אבל החכם אינו אוכל כי אם תבשיל אחד או שנים, ואוכל ממנו כדי חייו לא עד שימלא כריסו. הוא שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, ע"כ. וכן הוא ברמב"ם בפ"ה מהלכות דעות (הל"א) עיין עליו:

כ״בשמעינן מכל זה, שצריך ליזהר ברבוי אכילה. וכן אמרו חז"ל (בפרק אין עומדין (ברכות לב, א)) מילוי כריסו זיני בישי. פירוש, מילוי הכרס גורם כמה מיני רעות. ואם יצרו מפתהו שיאכל למלא בטנו ותאותו, ישיב אמריו לו מה יתרון לאדם ברוב אכילה ושתיה, הלא לפי רוב האכילה והשתייה ירבה קיא צואה אם ימלא הבטן גש"ם, על הארץ יורק דרך מעלה או דרך מטה, מיהר צוא"ה להפתח לפני המטה, או אז יכנע יצרו הרע המפתה את האדם לילך חוץ לשיטה. ותוכחת מוסר זה רמזו לנו רז"ל במה שאמרו (בפ' כיצד מברכין (במה מדליקין, שבת כה, ב)) איזהו עשיר מי שיש לו בית הכסא סמוך לשלחנו. רצו לומר, איזהו עשיר במעלות המדות ובמעלות התרוממות, מי שיש לו בית הכסא סמוך לשלחנו, רצו לומר סמוך לשישב לאכול על שלחנו, יש לו בית הכסא במחשבתו, ויאמר בלבו למה לי רוב זבחים הרוג בקר ושחוט צאן, ואם כל דגי הים יאסף לי מה יועיל לי, מאחר שאין לזה תכלית ניסא, כי אחרי כל המאכלים באים לבית הכסא, אין בין אכילות בהמות חיות ועופות, הכל ישוב למקום הטינופת:

כ״גודרשו רז"ל (תדא"ר כו) על פסוק (ישעיהו מח, י) צרפתיך ולא בכסף בחנתיך בכור עוני, מה הכור הזה אפילו אתה נותן לו כל עצים שבעולם הרי הוא שורפן ומפסידין. כך גרונו של אדם, אפילו אתה נותן לו כל אכילות שבעולם, הרי הוא מפסידן. והחכם עיניו בראשו ויזכור זה כשישב לאכול, ואז ודאי לא ימשוך אחר תאותו:

כ״דעוד יזכור בשעת אכילה, שכל מה שהוא מרבה באכילה מרבה בשר לרימה (אבות ב, ז), שזהו אחריתו כמו שאמרו רז"ל (שם (ד, ד)) שתקות אנוש רימה. וכאשר יזכור האדם שני דברים אלו בשעת אכילה, הא' שסוף אכילה לבית הכסא, והב' שהמרבה בשר מרבה רימה, אז ודאי ימשוך ידו מאכילה מרובה, ולא יאכל כי אם כדי חייו:

כ״הוכל זה הנזכר כאן בסמוך, הוא נרמז בפרשת המן. שכבר ידעת שהיה להם בכל יום די מחסורם, וכמו שאמר הכתוב (שמות טז, טז) לקטו ממנו איש לפי אכלו, רצה לומר במלות לפי אכלו כפי שיעור אכילה לכל איש, דהיינו כדי חייו ולא פחות ולא יותר, וכמו שאומר הכתוב אח"כ (שם יח) וימודו בעומר ולא העדיף המרבה וגו', והיה זה הפלא לעורר לבות האנשים וללמד דעת את העם שאין עודפות במי שמרבה אכילה יותר מכדי חייו הואיל והכל הולך לאיבוד, כנזכר בסמוך בשם המדרש גרונו של אדם כו' הרי הוא מפסיד. והממעיט לא החסיר, כלומר גם הממעיט לא חסר לו דבר, הואיל והחייה את נפשו עד עת קצו. ואמר אח"כ (שם כ) ולא שמעו אל משה, רצה לומר שהיו רודפים אחר המותרות ולא כיוונו רק אל מלוי הבטן אשר יורק דרך מעלה או דרך מטה, כנזכר לעיל. מה כתיב בתריה (שם), וירם תולעים וגו', בא להורות לשעה ולדורות שכל מי שעושה כן לא זכר אחריתו, כי רבוי המאכלים מרבים בשר ורימה אחר מותו. ואמר עוד (שם) ויבאש, אפילו בחייו, כי רבוי המאכלים מרבים קיא צואה בקיץ ובחורף. וסר"ח העוד"ף ותעלה באשו וצחנתו על אפ"ו ועל חמתו, קל וחומר במותו:

כ״והלא יזכור האדם כל זה מדי אכלו ומדי שתותו, ולא ימלא כריסו עד כדי השגת תאותו. וזה יהיה שלומו וטובתו כי יאכל כפי תועלתו, ולא כפי תולעת"ו. וביחוד הלומדים שהם פרושים יותר משאר העם, מן הראוי שינהגו ג"כ הפרישות הזה בעצמם לבלתי יתגאלו בפת בג התענוגים המותרים, כי אם אשר הוא לקיום נפשם וגופם הוא לבדו יעשה להם ולא יותר, כמו שהוא נרמז בפרשת המן כאמור:

כ״זולזה אמרו רז"ל (תנחומא בשלח כ) לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. רצה בזה, שראוי לכל בעל תורה שיהיה מאוכלי המן, כלומר שינהיג בעצמו הפרישות הכתוב באוכלי המן, שיהיה להם בכל יום די מחסורם לא פחות ולא יותר והכל במדה כדי חייהם, שנאמר (שמות טז, יח) וימודו בעומר וגו', כדלעיל:

כ״חואפשר דלכוונה זו אמרו בפרק קמא דשבת (י, ב) ובפרק קמא דפסחים (יב, ב), סעודת תלמידי חכמים שעה ששית. בשכבר ידעת כי שעה ששית היא חצי היום, כן יתנהג התלמיד חכם באכילתו בחצות, רצוני לומר אכילה אמצעית בינונית, לא שיאכל אכילה גסה, ולא שיחסיר נפשו מכל טובה. אלא יתכוון באכילתו לקיום נפשו ולהברות גופו כדי שיהא בריא וחזק לעבודת השם יתברך, כנזכר בתחילת הסעיף:

כ״טסוף דבר התלמיד חכם יאחוז בקו האמצעי, שיהיה ענין אכילתו מחצית השקל בשקל הקודש, לו שקול ישקל לחמו, פת במשקל יאכל, ומים במשורה ישתה, הוא לבדו יעשה לו לכדי חייו ההכרחיים, והיותר יחרים. ואפילו בשבת לא יאכל יותר מדאי, כמו שכתב הטור אורח חיים (בסימן רצ"א):

ל׳וכן יש כמה מאמרים מרז"ל מסייעין לזה, ומרחיקים התענוגים מבעלי תלמידי חכמים, ומהם ראשונה ברייתא דקנין תורה (אבות ו, ד-ה), כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו'. אל תתאוה לשלחנם של מלכים וכו'. ודוד המלך ע"ה אמר (תהלים קיט, א), טוב לי כי עניתי למען אלמד חקיך. (ג"כ בספר תוצאות חיים כתב בשם ה"ר שלמה הלוי אלקב"ץ רבו של בעל הפרדס, שבמקום אכילה גסה והלעטה, לילית מצויה שם, על כן שומר נפשו ירחק). ושאר המחברים וכתבי הקודש המדברים בזה דומות למרובות והנם למשא להביאם, יעויין במקומותיהם חיים הם למוצאיהם:

ל״איזהר מריבוי שתיה, פן יבא לידי חורבה ושאייה:

ל״בסעיף ג' כמו שצריך ליזהר מרבוי אכילה כדלעיל (סעיף ב'), כן צריך ליזהר מרבוי שתייה, כי השכרות מפסיד גופו של אדם ומאביד שכלו וגורם לו כל רעות שבעולם, כמו שמצינו בנח שגרם לו השכרות רעה וקלון, והיתה לו סבה לקלל זרעו. ואמרו רז"ל (במסכת סנהדרין (ע, א)) י"ג ווין נאמרו ביין, ויחל נח ויטע כרם וישת מן היין וישכר וכו' (בראשית ט, יט). הכוונה בי"ג ווי"ן אלו, כתב בספר ראשית חכמה בשער הקדושה מפני שכולם באו להורות אוי ווי, והם י"ג להורות שפגם באחדות שאחד עולה י"ג וכו':

ל״גובמדרש בפרשת נזיר (ב"ר י, ב), אל תירא יין כי יתאדם (משלי כג, לא), הזהירה רוח הקודש על היין שלא ישתכר אדם. למה, כי יתאדם, שאחריתו דם שעובר עבירה שיתחייב עליה מיתה. דבר אחר, כי יתאדם לדם נידה ודם זיבה, כי יתן בכוס עינו, בכיס כתיב, ע"י הכוס יתן עינו בכיס, לשון נקי דברה תורה, לומר שיבא על הערוה. יתהלך במישרים, סוף אשתו אומרת לו כשושנה אדומה ראיתי ואינו פורש. אמר ר' אסי, אם תלמיד חכם הוא, סוף שמטמא את הטהור ומטהר את הטמא. דבר אחר, יתהלך במישרים, סוף שהוא מתיר את העבירות ועושה אותן הפקר כמישור, משיח עם האשה בסוף מנבל את פיו בדברים רעים בשכרות ואינו מתבייש וכו':

ל״דלמדנו שאין טוב יוצא מהיין, והוא הדין שאר משקין שהאדם שותה דרך שכרות. ובפרט לומדי תורה צריכין ליזהר יותר מן השכרות, כי השכרות מביא לידי רבוי שינה ומתוך [זה] יבואו להתבטל מדברי תורה:

ל״הוגם גנאי הוא לתלמיד חכם כשהוא שיכור, יותר משאר העם. ואמרו במדרש הנעלם ז"ל, אמר רב יצחק, מעולם אין היצר הרע מפתה אלא באכילה ושתייה, ומתוך שמחת היין, אז שולט באדם. בצדיק מה כתיב ביה, (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, ואינו משתכר לעולם, דא"ר יודא האי צורבא מדרבנן דמרוי קרינא עליה (שם יא, כב) נזם זהב באף חזיר. ולא עוד, אלא שמחלל שם שמים וכו', שאין היצה"ר מתעורר אלא מתוך היין שנאמר (בראשית יט, לג) ותשקנה את אביהן יין:

ל״ווכבר הבאתי לעיל בסעיף שלפני זה (ד"ה וז"ל ספר חסידים) בשם ספר חסידים והוא מדברי הרמב"ם בספר המדע ז"ל (ה, א), כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל מהם משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו וכו':

ל״זוזה לשון הרמב"ם בהלכות דעות פ"ה (ג), כשהחכם שותה יין, אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו, וכל המשתכר הרי הוא חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו. ואם נשתכר בפני עם הארץ, הרי זה חילול השם. ובלאו הכי כל בר דעת ירחיק עצמו מן השכרות הרחק כמטחוי קשת, כדי שלא יבא מתוך כך לידי בזיון ובושת, כי לפעמים יעשה אדם דבר בשעת שכרות או ידבר דבר, אם יתן איש מלא ביתו כסף וזהב לא יעשה אותו דבר או לא ידבר דבר כזה כשאינו שכור, וכל העבירות הגדולות הם בעיניו למישור והוא חוטא בבלי דעת, ותם לריק כחו וכספו וזמנו, ויפסיד השכל, גם תפלתו תועבה. אשרי מי שלא היה שכור מימיו:

ל״חואני מלמד זכות לקדושים אשר בארץ המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם ומשרתיו, ששתו לפעמים הרבה יותר מדאי בסעודות גדולות, בפרט בסעודות מצוה, בודאי היתה כוונתם בזה לשם שמים, כי מתוך משתה היין הוו מבדחי טובא, ומתוך כך אומרים דברי תורה על השלחן הרבה מאוד וכפלים לתושיה:

ל״טוההיא דאמרינן בפרק המוציא (שבת עז, ב) ר' זעירא אשכח לרבי יודא דהוה קאי אפיתחא דבי חמוה, וחזיתיה דהוה בדיחא דעתיה, ואי בעי מיניה כל חללי עלמא הוה א"ל כו'. שמע מינה דמתוך שמחה מגלה החכם רזי התורה, והטעם הוא כי ברבות השמחה יתחזק הכח השכלי שיש בנפש ואז הוא יותר מוכן לגלות תעלומות חכמה, וכההוא דאמרינן (בפ"א דיני ממונות (סנהדרין לח, א)) אגברי חמרא אדרדקי כי היכי דלימרי מילתא וכו', עד יין ניתן בע' אותיות, וסוד ניתן בע' אותיות, נכנס יין יצא סוד, עד כאן. רצו בזה שע"י משתה היין יצא דברי תורה הנקראת סוד, שנאמר (תהלים כה, יד) סוד ה' ליראיו. ועל כן אמרו ניתן בע' אותיות, ולא אמרו בגימטריא ע' (כי פירוש רש"י (ד"ה בשבעים) על מלת [סוד] ניתן, כך חשבונו בגימטריא) רמזו בזה על נתינת התורה שהיא נתונה במספר זה כי שבעים פנים לתורה וק"ל:

מ׳ונלע"ד דלזה כיון ג"כ רבי עקיבא במשתה בנו, כמו שאיתא בפרק במה אשה (שבת סז, ב) מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו, ועל כל כוס וכוס שהביא, אמר חמרא וחיי לפום רבנן, חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידהון, ע"כ. קשה לי למה אמר זה על הכוס ולא על המאכל. עוד קשה למה אמר לפום רבנן, הלא כל ישראל צריכין חיים. אלא כוונת ר"ע היה במה שאמר חיי וחמרא כו' כדי להתעורר לבות רבנן ותלמידהון במשתה היין, שלא יכוונו בשתייתן להנאת השכרות למלוי בטן, רק עיקר כוונתם תהיה אל התכלית הטובה נמשך מזה, והוא שיפתח לבם מחמת שמחת משתה היין כי היכי דלימרו מילתא דברי תורה מכח הביסום כנזכר, ועל כן אמר לפום רבנן וכו', להורות להם כי אין זה ראוי לעשות כי אם כשיהיו רבנן ותלמידיהון במסיבה יחדיו, ולא כשמעורב ביניהם ג"כ ההמוניים שאינם בני תורה, כי שמא ילמדו לשכ"ר הבעלי בתים היושבים המסובים עמהם בסעודה, כי גם עליהם יעבור כוס השתיה, ישתו כוסם בבת אחת, הרי אלו גרגרין שכורים ולא מיין תורה כמו שישתו ושכרו דודים התלמידי חכמים, רק כל עיקר כוונתם בשתייה אל מלוי הגרון, ואז אל"ם בשיר שיר של פגעים ירון, חרש אינו שומע ואינו מדבר דברי תורה, שקו"ל ישק"ל או ירה יירה. וזה שאמרו רז"ל (בפרק זה בורר (סנהדרין כג, א)) נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה, אלא א"כ היו יודעים מי מיסב עמהן, וזה מבואר:

מ״אולכוונה זו יעשו ג"כ מקצת חכמי זמנינו י"ץ. כי לפעמים אירע ששותים ושכרו דודים הרבה יותר מדאי, כוונה אחת להם כדי שתחול השמחה בנפש, ומתוך שמחת הנפש תחול רוח הקודש, כאמרם ז"ל (בפרק ערבי פסחים (פסחים קיז, א)) אין השכינה שורה לא מתוך עצלות וכו', אלא מתוך שמחה:

מ״בנמצא כוונת הגדולים, אפי' כששותים דרך שכרות היא רצויה, כי אין כוונתם בזה אל מלוי הבטן ולמשוך ביין את בשרם, רק אל הדבר הטוב הנמשך מזה כמו שכתבתי למעלה, שעיקר כוונתם בזה לדרוש ולתור בחכמה, כי בהתחזק הכחות הגופניות יתחזקו הכחות הנפשיות ויהי נא פי שנים ברוחניותם אליהם מבפעם אחר, כמו שכתב הבחיי בפרשת תולדות גבי מטעמים של יצחק, עיין שם (ע"ל סימן ע"ה (עי' לקמן מס' סוכה פרק נר מצוה ד"ה בענין ושמחת) ענין כוונת המועדים במה שנאמר ושמחת בחגך):

מ״גועל זה וכיוצא בזה אמרו רז"ל בפרק הרואה (ברכות סג, א), איזהו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוים בה, בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך (משלי ג, ו), ואמר רבא אפילו לדבר עבירה. ופירש רש"י, בכל דרכיך, אפילו לעבור עבירה תן לב אם צורך מצוה הוא, ע"כ. אמרו עוד בפרק קמא דנזיר (כג, ב), גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. ובכל זאת אני אומר שת"ו לימא, ישת"ו לא לימא:

מ״דשלא יאכל אדם לחם עצבים, ישמח בהשי"ת המשביע רעבים:

מ״הסעיף ד' צריך האדם לשמוח בחלקו ויבטח בקונו ויזמין לו פרנסתו, ולא יצמצם בדקדוקי עניות, וינהיג עצמו בסעודתו מנהג נאה:

מ״ווכך אמרו במדרש כל ימי עני רעים (משלי טו, טו), רצה לומר מי שהוא עני באמונתו ויקוץ בהוצאה, ואם יקנה פרנסה לנפשו יראה לו שהוא ירד מנכסיו ויצטרך לבריות, נמצא כל ימיו בעצב ובדאגה. אבל מי ששמח בחלקו, ומאמין בהקב"ה שהוא מזמין לו פרנסתו בכל עת שיצטרך לה, הרי זה לעולם לבו שמח וטוב לב, וכאלו שלחן ערוך ומשתה תמיד לפניו:

מ״זועוד גרסינן במדרש טוב פת חריבה ושלוה בה וכו' (שם יז, א), זה השמח בחלקו, ולעולם הוא שליו ושאנן, הואיל והוא שמח במה שהזמין לו הקב"ה, לעולם לא יגנוב ולא יגזול, נמצא שוקט ובוטח. מבית מלא זבחי ריב (שם), זה שאינו שמח בחלקו אלא רודף אחר המאכלות הגסות, ויגנוב ויגזול כדי להשביע כל ימיו תאותו, ונמצא כל ימיו במריבה ובקטטה ונרדף מבני אדם. האוכל מעט לשובע נפשו ואינו מתכוין להנאת גופו, הרי זה מכיר את בוראו, עכ"ל:

מ״חוכתב בספר אבן שועיב בדרשות סוכות על פסוק (קהלת ט, ז) לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך וגו' זה לשונו, אין המקרא יוצא מידי פשוטו, והזהיר שלמה לאדם שישמח במה שחננו השם, שיאכל לחמו בשמחה, וישתה יינו בשמחה, ויש בזה תקון הגוף והנפש. תיקון הגוף, כי ידוע הוא בדרך הרפואה כשאוכל האדם בשמחה מתעכל המזון בטוב, ואם בדאגה בהיפך וכו'. ותקון הנפש, הוא לשמוח האדם במה שחננו הש"י, כמו שאמרו (אבות ד, א) איזהו עשיר השמח בחלקו, וזהו דרך החכמים שמסתפקים בהכרח ומודים ומשבחים למי שנתנו להם. והרשעים בהיפך, שהם כזאבי ערב שהם רעבים ואינם מסתפקין בהכרחי לבד, ומבקשים יתרונות, וזה דרכם כסל למו. ואמר לחמך ויינך, כלומר משלו מיגיע כפיו מן ההיתר ולא מן הגזל. ולא יקבע סעודתו בכל מקום, כמנהג החסידים כרבי פנחס בן יאיר וחביריו. והעושה זה, רוצה השם במעשיו. וזה כבר רצה האלהים את מעשיך (קהלת ט, ז), עכ"ל:

מ״טוכתבתי זה להיות הערה לבני האדם, גם בני איש יחד עשיר ואביון הנכנס לסעודה ישמח בחלקו, אם מעט ואם הרבה, יאכל בשמחה על דרך (תהלים יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. ואפי' אין לו אלא מועט לאכול, יסדר שלחנו כאלו היה לו לאכול כמה מטעמים וכמה מעדנים:

נ׳יאכל אדם כפי המועיל, ולא כפי התאוה:

נ״אסעיף ה' כבר נזכר בכמה ספרים שיכוין אדם באכילתו לפי המועיל ולא לפי הערב, רצו לומר שיאכל האדם מה שהוא מועיל לבריאות גופו, כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת הש"י. ולא יאכל כפי הערב, רצו לומר מה שערב אל החיך טוב הריח שנפש האדם מתאוה לו ונהנה ממנו, ויכול להיות שמזיק לו שיהיה סבה לחולי קשה, כמו שהאריך בזה הרמב"ם ז"ל בספר המדע בהלכות דעות פ"ג, ובח' פרקים פ"ה, עיין שם:

נ״בוכתב בעל שבילי אמונה בהקדמה נתיב ה' וזה לשונו, מבואר הוא בעיני כל בעלי שכל כי התורה הקדושה והטהורה שנתנה לנו מפי הגבורה ע"י משה רבינו ע"ה נתנה לנו לשלימותינו, ועם היות שחלקיה משתרגים, שיש בהן שס"ה מצות לא תעשה כמנין ימות החמה, ורמ"ח מצות עשה כנגד אבריו של אדם, שכלל כולם תרי"ג מצות, אמנם כולם נכללים בשתי כוונת, והם הנהגות בריאות הגוף, והנהגת בריאת הנפש. רצוני לומר, תיקון הגוף, ותיקון הנפש. תיקון הגוף, יהיה בתיקון ענייני מחייתו, ולהנהיג גופו בהנהגת הבריאות, וישתדל בענין שלא יביא לידי מחלה. ואולם תיקון הנפש, הוא לעבוד בוראו יתברך, ולהתעסק בחכמה שכליית שיהיה משכיל בפועל, ולידע דרך אמונתו, כי לכך נתנה בו נשמתו:

נ״גותיקון הגוף הוא קודם בזמן ובטבע לתיקון הנפש וכו', עד כי האדם אי אפשר לו שיצייר מושכלות, ואפילו ילמדוהו אליו, וכל שכן שיתעורר לו מעצמו בעוד שיש לו כאב או חום או קור חזק או רעב או צמא. אבל אחר הגיע השלימות הראשון, אזי אפשר לו להגיע אל השלימות האחרון אשר הוא נכבד ממנו בלא ספק כו', עד וע"כ צריך האדם להיות בכל מעשיו במאכליו ובמשתיו ותנומתו והקיצו וכל תנועותיו כדי לקיים בריאות הגוף לעבודת בוראו, ויחשוב כי קיום הגוף לעבודת הש"י והגוף אין לו קיום כי אם בהנהגת הבריאות, כי בה יהיו כלי הגוף בריאים ויכולים לעשות עסקיהם הראויין, כי כשתמצאם הנפש בריאים וחזקים, אזי תוכל הנפש לעשות מעשיה, ולעבוד עבודתה, ולקנות המדות הטובות, כמו שביארתי. וכשיסתכל המשכיל בענין הזה, אזי ישכיל וידע כי כן צריך האדם לשמור חוקי בריאות הגוף ודרכי רפואותיו, כמו חוקי בריאות הנפש שהם המצות וכל דתות הבורא ית', כי היא התורה והמצות, כי לא יתקיימו המצות אלא בבריאות הגוף, כמו שנתבאר היטב והאריך בזה במקצת. וסוף דבריו, הנה ידעת כי בריאת הגוף ושלימות מן החלאים הוא עבודה מעבודת הבוי"ת, כי בשלום הגוף תתחזק הנפש לעשות מעשיה ולקנות המדות הנכבדות, ולא יתכן כל זה כי אם בבריאות הגוף:

נ״ד(וזה לשון הרמב"ם בהלכות דעות פ"ג (הל"ב), צריך האדם שיכוין לבו וכל מעשיו כולם כדי לידע את השם ב"ה בלבד וכו'. האריך בזה עד שכתב בסוף אותו הפרק זה לשונו, אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה' ברוך הוא, שאי אפשר שיבין וישכיל בחכמה והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב וכו'):

נ״הוכתב עוד בנתיב ז' זה לשונו, והנהגתו באכילה ע"פ הבריאות ביארתי בנתיב ה', ושם ביארתי בהקדמה שהוא מצוה להתנהג בהנהגת הבריאות, ולא לאכול כל דבר להנאתו. וכן אמר הפייט, תהא מחשבתך לעד באכלך לתועלת בדיני הרפואה, ולא תהיה אכילתך לטעם, ולא מצד מוצאו החיך הנאה, ע"כ:

נ״וובעל ראשית חכמה האריך בזה בשער הקדושה, וזה קיצור לשונו שם, וכן ראוי למי שהוא רוצה להתקדש, שלא יאכל אכילתו אלא לרפואה כדי שלא יחלה ויתבטל מהתורה ומהמצות. לכן ראוי שלא ימלא נפשו ממאכלים גסים, ואפי' מדברים טובים לא ישלים תאותו. וכבר הבאנו לעיל (בסימן מ"ב) (עי' במאכלות האסורים משום סכנה ד"ה איסור משקין) בשם הטור דמצוה להנהיג עצמו במדה טובה לשמור בריאותו כדי שיהא בריא וחזק לעבודת הש"י. על כן ראיתי לזכור כאן מקצת אותן הדברים אשר יעשה אותו האדם וחי בהם חיי הבריאות:

נ״זכתב ראש הרופאים ז"ל בספר המדע הלכות דעות פ"ד (הל"א) זה לשונו שם, הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיכוין או שידע דבר בידיעות הבורא יתברך והוא חולה. צריך אדם להרחיק את עצמו מדברים המאבדים את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המחלימים והמברים את הגוף. ואלו הן:

נ״חלעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב וכו'. לא יאכל אדם עד שיתמלא כריסו, אלא יפחות כמו רביעית כו'. לא יאכל אדם עד שילך קודם אכילה, עד שיתחיל גופו לחום וכו'. לעולם כשיאכל אדם ישב במקומו כו'. וכל המייגע אחר אכילה מביא על עצמו חלאים רעים וקשים. יישן בתחלת הלילה על צד שמאל, ובסוף הלילה על צד ימין. ולא יישן סמוך לאכילה, אלא ימתין אחר אכילה כמו ג' או ד' שעות וכו':

נ״טדברים המשלשלים את בני מעיים, כגון ענבים ותאנים ותותים ואגסים ואבטיחים וכו', אוכל אדם אותם קודם אכילה וכו':

ס׳ודברים שמאמצין את בני מעיים, כגון רמונים ותפוחים וכו', אוכל אדם אותם תיכף למזונו, ולא ירבה לאכול מהם:

ס״אכשירצה אדם לאכול בשר עוף ובשר בהמה כאחד, אוכל בתחלה בשר העוף. וכן בצים ובשר עוף, אוכל בתחילה בצים. בשר בהמה דקה ובשר בהמה גסה, אוכל בתחלה בשר בהמה דקה. לעולם יקדים אדם דבר הקל, ואח"כ הכבד:

ס״בבימות החמה אוכל מאכלים הקרים, ולא ירבה בתבלין, ואוכל את החומץ. ובימות הגשמים אוכל מאכלים החמין, ומרבה בתבלין, ואוכל מעט מן החרדל. ועל דרך זה הולך ועושה במקומות הקרים, ובמקומות החמים, בכל מקום ומקום הראוי לו וכו':

ס״גלעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפין כל ימי חייו, ויהיה קרוב לשלשל מעט. זה כלל גדול ברפואה, שכל זמן שרעי יוצא בקושי חלאים רבים באים. ובמה ירפא אדם מעיו וכו', עד ועוד כלל אחר אמרו בבריאת הגוף, כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה, ואינו שבע ומעיו רפין, אין חולי בא עליו וכחו מתחזק, ואפילו אוכל מאכלים הרעים. וכל מי שהוא יושב לבטח ואינו מתעמל, או מי שמשהה נקבו, או מי שמעיו קשין, אפילו אכל מאכלים טובים ושמר עצמו ע"פ הרפואה, כל ימיו יהיו מכאובים וכחו תשש עליו:

ס״דואכילה גסה לגוף של אדם כמו סם המות, והוא עיקר לכל החלאים. רוב החלאים שבאים על האדם, אינו אלא או מפני מאכלים רעים, או שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה, ואפילו ממאכלים טובים. הוא ששלמה אמר בחכמתו, (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. שומר פיו, מלאכול מאכל רע, או מלשבוע. ולשונו, מלדבר אלא בצרכיו וכו':

ס״העוד שם, יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאוד, ראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם, כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין ופטריות, והבשר המלוח הישן, ויין מגתו, ותבשיל ששהה עד שנדף ריחו, וכן כל מאכל שריחו רע ביותר, הרי אלו לגוף כמו סם המות עד לעולם. ימנע אדם עצמו מפירות האילנות, ולא ירבה מהן ואפי' יבישין, ואין צריך לומר רטובין. אבל קודם שיתבשלו כל צרכן, הרי הן כחרבו"ת לגוף, וכל החרובין רעים לעולם. כל פירות החמוצין רעים, ואין אוכלים מהן אלא מעט בימות החמה במקומות החמין. והתאנים וענבים ושקדים טובים לעולם, בין רטובים בין יבשים, ואוכל אדם מהן כל צרכו. אבל לא יתמיד אכילתו בהן אעפ"י שהן טובים מכל פירות האילן. והדבש והיין, רע לקטנים ויפה לזקנים, וכל שכן בימות הגשמים. וצריך האדם לאכול בימות החמה, שני שלישים מה שהוא אוכל בימות הגשמים. עד כאן קיצור דבריו כי דלגנו הבלתי הכרח כל כך לכתוב:

ס״ובעוד שהאדם אוכל, לא ישתה אלא מעט, כי אם ישתה בעת אכילתו הרבה יהיה סבה שלא יתבשל המאכל כל צרכו, כמו הקדירה שאם ישימו בו מעט מים יתבשל המאכל כל צרכו, ואם מרובה לא יתבשל עד זמן ארוך, כך כתב בעל צדה לדרך במאמר א' כלל ג' (וכן הוא בשבילי אמונה בנתיב ה'). ודוקא בתוך האכילה, אבל אחר אכילה ישתה שתייה מרובה בבת אחת, כדי שישפשף המאכל שבאצטומכא, כמו שאמרו רז"ל בפ' כיצד מברכין (ברכות מ, א), ת"ר המקפה אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעים. ופירש רש"י, שותה מים הרבה אחר אכילתו עד שאכילתו צפה במים, ויצף הברזל (מל"ב ו, ו) מתרגמינן וקפא ברזלא, ע"כ:

ס״זויתר דברי המאכלים הבריאים לגוף או המזיקים לגוף, ובמה ירפא אדם מעיו עד שיהא קרוב לשלשול מעט, אשר זהו כלל גדול ברפואה שכל זמן שרעי יוצא בקושי חלאים רבים באים, או איזה מאכלים טובים לאכול בימות החמה, ואיזה טובים בימות הגשמים, ויש מן המאכלים שאין ראוי לאוכלן לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, יעיין במיימוני במקום הנזכר, ובשבילי אמונה במקום הנזכר, ובצידה לדרך מאמר א' כלל ג'. וגם יעיין בזה במנורת המאור נר ד' פ"ג, וטוב לו:

ס״חויחזור אחר מאכלים דקים, שהרי לפי דקותם יזדכך השכל ויתפקח הלב, כמו שאמרו ז"ל חמרא וריחני פקחין (מס' יומא (עו, ב)):

ס״טויזהר מהמאכלים הגסים כפי כחו, שהשכל יתעבה בהם וישחית מצלילותו וזכותו, (כי המאכל ישוב לגוף האוכל והיו לבשר אחד), ודבר זה בדוק ומנוסה מאנשי המדינה האוכלים למעדנים, והמשקה שלהם דקים וזכים, הלא הם המשכילים בכל חכמה ומביני מדע יותר מבני הכפר האוכלים השעורים והבצל ושאר מאכלים. כל זה מצאתי:

ע׳שלשה דברים אמרו רז"ל (שבת מא, א), אכל ולא שתה, אכילתו דם והוא תחילת חולה מעים, ולא אמרו אלא בסעודת שחרית. אמרו רז"ל בפרק כירה (שם) אכל ושתה ולא הלך ד' אמות, נרקבין בני מעיו והוא תחילת רוח רעה, ולא אמרו אלא ערבית. היה צריך לנקביו, דומה לתנור שהסיקוהו על גבי אפרו, והוא תחילת ריח הפה, ע"כ. אמרו רז"ל לא יאכל תלמיד חכם מעומד ולא ישתה מעומד:

ע״אכתב הטור סימן קע"ג זה לשונו, וא"א הרא"ש זלה"ה היה רגיל ליטול ידיו בין בשר לדגים, דחמירא סכנתא מאיסורא, ע"כ. (וכן כתב בטור יורה דעה בשמו סימן קי"ו). וכתב בתורת חטאת כלל כ' בשם איסור והיתר הארוך, דגים שנמלחו עם עופות אין לאוסרם משום סכנה, שאין סכנה במליחה, עכ"ל. וגם טוב להפסיק ביניהם במשקה אשר ישתה, כי היכי דלא ליגעו ביחד באצטומכא שהיא כמבשל:

ע״בכלל הדברים, הטובה שברפואות היא שמירת הבריאות, אשר יתרחק האדם מהמאכלים והמשקים הגסים והכבדים המסכנים החולאים, וגם מהרבות מהמאכלים והמשקים אעפ"י שהם קלים, לפי שמרבים הם עפושים בבני אדם, וגורמין להם סבות ומקרים לבוא לידי חולאים. וכשהוא זהיר בדברים אלו, אל יצטרך לרופא, זולתי אם יהא לו טבע רעוע. ואם יצטרך לו, ואע"פ שהתירו לשאול ממנו עצה, כאמרם ז"ל (ברכות ס, א) ורפא ירפא (שמות כא, יט) מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות, יתפלל לפני הש"י ויצעק ויתחנן לו, והוא ישמע תפלתו. וגם ילך אצל חכם שיתפלל בעדו, כדאמרינן (בפרק יש נוחלין (ב"ב קטז, א)) דרש רב פנחס בר חמא, כל מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר (משלי טז, יד) חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה. ועל כולם ישים אדם בטחונו בבורא עולם, אשר בידו לשמור הבריאות ולרפאות החולאים, כמו שכתוב (שמות טו, כו) אני ה' רופאך:

ע״גיאריך על שולחנו לעשות רצון קונו:

ע״דסעיף ו' וצריך תלמיד חכם למשוך ולהאריך על שלחנו, כדגרסינן בפרק הרואה (ברכות נד, ב) אמר רב יודא אמר רב ג' דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם, המאריך בתפלתו, והמאריך על שלחנו, (פירש רש"י (ד"ה והמאריך) שמתוך כך עניים באים ומתפרנסים), והמאריך בבית הכסא, ופי' שם ראיה לכל אחד ואחד. ואמר טעם להאריך על שלחנו (שם נה, א), דלמא אתי עניא ויהב ליה, דכתיב (יחזקאל מא, כב) המזבח עץ ג' אמות גבוה, וכתיב (שם) וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה', פתח במזבח וסיים בשלחן. רבי יוחנן ור' אלעזר דאמרו תרוייהו, כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו, עכ"ל:

ע״הוהנה לפי פשט המאמר, אם מאכיל עני על שלחנו (או שולח מנות לאין נכון לו) נחשב לו כקרבן במזבח. אמנם תינח כשאפשר לזכות לעני, אבל אם אדם הולך בדרך ואין עמו עני, או היכא דלא שכיחי עניים כמו בלילה שאין כל כך עניים לחזור, או במקום שאין עניים מצויים מה תקנתו כדי שיהא השלחן מזבח כפרה:

ע״וואפשר לומר, שישער בדעתו שווי המאכל שהיה אפשר שיאכל אותו העני על שלחנו ויתן מחיר כסף שיקנה העני בהם צרכי סעודה, אבל לא נאמר כן בגמרא אלא דלמא אתי עניא ויהיב ליה, משמע שהעיקר שיתן מפרוסתו לעני, כדכתיב (ישעיהו נח, ז) הלא פרוס לרעב לחמך, משמע ממה שאתה אוכל, והטעם הוא משום דמקרב הנייתיה, כדאיתא גבי מר עוקבא (בכתובות בפרק מציאות האשה (סז, ב)). ועוד קשה שהעני עצמו שאין לו די סיפוקו לבד, היאך יהיה השלחן שלו מכפר עליו:

ע״זואפשר לתרץ, דאם אין לו עני ליתן לו בשעת אכילה לכפר עליו כנזכר, אז ידבר דברי תורה בשעת אכילה, כי התורה מכפרת יותר מן הקרבנות, כמו שאמרו רז"ל במסכת ר"ה (יח, א) ובמסכת יבמות (קה, א) על פסוק (ישעיהו כב, יד) אם יכופר וגו', בזבח ומנחה אינו מכפר, הא בדברי תורה מכפר. ואם הוא אוכל לבדו ואין לו עני ליתן לו, וגם אין אחר אתו בבית שיכול לדבר אתו דברי תורה, אז ילמוד עם עצמו בשעת אכילה, כי הוא כסותו לבדו לכסות עליו. וכן אמרו ז"ל במסכת אבות (ג, ו) מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו וכו'. ובמדרש רות (רבה ה) אמרו ז"ל, ויאכל בועז וישת וייטב לבו (רות ג, ז), שעסק בדברי תורה, שנאמר (תהלים קיט, עב) טוב לי תורת פיך, עד כאן לשונם. נמצא כי בכל מקום שאין עניים, או הוא עצמו עני, יהיה שלחנו מזבח כפרה בעוסקו בתורה, וראוי שיקרא מזבח, שכמו שהמזבח נקרא מזבח מפני שזובחין עליו קרבנות, כן ע"י עסק התורה אדם זובח יצרו, כאמרם (סוכה נב, ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו':

ע״חוהמשכיל יתן אל לבו ענין זה, ומתחלת אכילתו ישים מגמת פניו שיתן מלחמו לדל כדי שיהיה שלחנו מזבח כפרה כדלעיל. ואם אין לו די ספוקו לבד, או יש לו והוא במקום שאין שם עני, יעסוק בתורה על שלחנו עם אוכלי לחמו, או הוא לבדו, כי היא מכפרת עון כקרבן או יותר מקרבן כדלעיל. וטובים השנים, רצוני לומר יתן מלחמו לדל, וגם ילמוד תורה על שלחנו, ובזה יהיה שלחנו מזבח כפרה ממש כאלו הקריב קרבן על גבי המזבח, כמו שכתב בעל ראשית חכמה בשם החסיד ה"ר יוסף יעב"ץ במשנת ג' שאכלו על שלחן אחד (אבות ג, ג) זה לשונו, ורשב"ם ז"ל פירש פתח הכתוב (יחזקאל מא, כב) במזבח וסיים בשלחן, לומר שבזמן שבית המקדש קיים אדם מתכפר ע"י הקרבנות ושיר הלוים. עכשיו, במקום הקרבן מאכל העניים. ובמקום השיר מדבר בדברי תורה. ויש נוהגים לשורר פזמונים או מזמורים אחר הסעודה, ומנהג יפה הוא להפטר מן העונש, אבל העיקר הדיבור הוא ממש לומר איזה דין או חידוש, פסוק או הגדה. כי ג' חלוקות הן, צדיקים גמורים הא דאמרן, בינונים המזמור, רשעים ולא כלום, עכ"ל:

ע״טובעל תולעת יעקב כתב בסתרי הברכות, על המאמר הנזכר פתח במזבח וסיים בשלחן וכו' וזה לשונו, ראוי לנו להודיע הדרך ישרה שיבור לו האדם בהיותו על שלחנו, ואז יהיה לו מזבח כפרה, בדבריהם ז"ל וכו', עד ובזה יהיה שלחן אשר יכפר על האדם בזמן הזה, כמו שהיה מכפר עליו בזמן הבית, כי כשאדם מאכיל את העניים על שלחנו הנה קרבנו זבח שלמים לה', לפיכך צריך להאכילם המשובח שעל השלחן, שכן חלב ודם קרב לגבוה, וכתיב (במדבר יח, ל) בהרימכם את חלבו ממנו, חלב דבר משובח כמו (בראשית מה, יח) וחלב הארץ, כי אין דבר משובח כמו המורם לגבוה, וזה דוגמת זבח שלמים הקרב לריח ניחוח לה'. וסידור ד"ת על השלחן דוגמת אנשי מעמד שהיו עוסקים במעשה בראשית וכו', עד וברכת המזון כנגד השיר שהיו אומרים בדוכן והתפלה שמתפללים. והנה נכללו כאן הג' דברים שהם קיום העולם. האחד, והיא תורה. השני, והיא העבודה, כנגדה ברכת המזון. והשלישי, גמילות חסדים, והוא החסד שגמל עם העניים על שלחנו, ואלה הם שלש אמות שהם גובה המזבח, אל תקרי אמות, אלא אימות, אלו השלשה דברים שצריך אדם לקיים על שולחנו הם אמות כל המצוות כו', עד עתה הראת לדעת איך הוא שולחנו של אדם מזבח כפרה עליו ועל כל העולם בזמן הזה, עד כאן לשונו לעניינינו, וקצרנו לשונו המצטרך אל כוונתינו, ודלגנו הבלתי מוכרח:

פ׳והנראה לנו כפי הנכלל מדברי אלו ב' המפרשים הנזכרים, ה"ר יוסף יעבץ ותולעת יעקב, ששניהם לדבר אחד נתכוונו, להודיע לנו איך שלחנו של אדם מזבח כפרה בזמן הזה, אע"פ שנתחלפו המחברים הנזכרים בקצת משמעות הדרוש:

פ״אהבעל תולעת יעקב חשיב שלשה דברים שאדם צריך לקיים על שלחנו, אכילת עניים ותורה וברכת המזון, דומיא דשלחן גבוה שהוא המזבח שהיה מוכתר בשלשה כתרים. כהנים עוסקים בעבודה, והלוים שוררים על הדוכן, וישראלים במעמדם היו קורין במעשה בראשית. אכילת עניים על שלחנו, דוגמת העבודה שהוא הקרבן. ודברי תורה על השלחן, דוגמת אנשי מעמד שהיו קורין במעשה בראשית בכל יום. וברכת המזון, כנגד השיר שהיו הלוים אומרים בדוכן:

פ״בובעל ראשית חכמה בשם הרר"י יעבץ לא זכר כי אם שני דברים שצריך האדם לקיים על שלחנו, אכילת עניים במקום קרבן. והתורה במקום השיר שהלוים אומרים וכו'. והשלישי שהוא ברכת המזון, לא זכר ממנו דבר. מכל מקום אין חילוק ביניהם בענין המכוון כלל, אלו ואלו דברי אלהים חיים, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, רק שבעל תולעת יעקב נחית למניינא וקחשיב מה שצריך האדם לקיים על שלחנו, כדי שיהא שלחנו השלחן אשר לפני ה', רצוני לומר דומה למזבח ממש, ומונה אחת ואחת למצוא חשבון והם ג' כנגד המזבח שהיה מוכתר בג' כתרים כדלעיל, גם את זה לעומת זה עשה כנגד ג' דברים שהעולם עומד עליהם כניכר מתוכו. והר"י יעב"ץ לא נחית למניינא רק הוא מונה אחת ואחת שצריך לקיים על שלחנו כי היכי דליהוי שלחנו מזבח כפרה כנזכר בדבריו והם אכילת עניים ותורה ובזאת יכופר עונו כאלו הקריב קרבנו אבל ברכת המזון שהיא דאורייתא ובלאו הכי מחויב לברך על המזון מן התורה לא חשיב בהדי אינך:

פ״גועוד דהר"י יעב"ץ ז"ל עולה על השלחן מלכים מאן מלכי רבנן, רצוני לומר דלא איירי אלא משלחן של תלמיד חכם, ששלחנו גדול משלחן שאר העם כי פרוש הוא בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו שיכוין לשם מצוה, ואפילו הלחם אשר הוא אוכל אינו מכוין באכילתו להנאת גופו כי אם לקיום נפשו כמו שכתוב (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, רצה לומר נפש ממש, והוא דבר שהנשמה תלויה בו שמכווין בזה לשם מצוה כדי שתהא גופו בריא לעבודת השם יתברך כנזכר לעיל בתחילת סעיף זה, וממילא יכוין גם לזה שתהא שלחנו מזבח כפרה כפי היכולת:

פ״דאבל המון עם שאינם מדקדקים במצות כל כך, ג"כ אין מקפידים על זה שיהא שלחנם מזבח כפרה, על כן אינו מדבר בהם כי אם בשלחן של תלמיד חכם. ופירש ואמר, מה יעשה האדם שיהא שלחנו מכפר עליו עתה בזמן שאין בית המקדש קיים, כאלו הקריב קרבן ע"ג המזבח. ואמר, שבמקום הקרבן יאכיל עניים, ובמקום השיר ידבר בדברי תורה ונחשב לו כאלו הקריב קרבן במזבח. ועל ידי שבשביל שאינו מדבר כאן כי אם בשלחן של תלמיד חכם הנזהר בכל מילי, ממילא נזהר ג"כ בשלחנו כדלעיל, על כן לא חשיב כאן בברכת המזון, כי ברכת המזון גם כל העם יבא בשלימות בזה, כי אין לך עני (ר"ל עניית תורה) שבישראל שלא יברך ברכת המזון:

פ״הואפשר דלזה כוונו ז"ל במה שאמרו (בפרק חזקת הבתים (ב"ב נז, ב) והביאו הטור אורח חיים בסימן קס"ה) שלחן של תלמיד חכם כיצד. שני שלישי גדיל ושליש גלאי שעליו כוסות וקערות מונחות, (פירש רש"י (ד"ה שני שלישי), שני שלישי גדיל רוחב השלחן מכוסה במפה מצד האוכלין לקנח פיהם ולתת עליו את הפת, ושליש החיצון מגולה להניח עליו קערות וכוסות שלא ילכלכו המפה ויתבזו האוכלין), עד כאן לשון המאמר:

פ״ועל כרחך [המאמר הזה אומר דרשני, דלפי פשוטו קשה טובא. חדא, מדקאמר שלחן של תלמיד חכם כיצד, ולא אמר סתם שלחן של בני אדם כיצד,] משמע שיגיע להם מזה איזה מעשה טוב או מדה טובה כשיהיה השלחן שני שלישי גדיל וכו', וע"כ אמרו שלחן של ת"ח כי הם צריכין להיותן בעלי מדות טובות יותר משאר העם, כנזכר לעיל בסמוך, ובהרבה מקומות בתלמוד (עי' שבת נא, א) אמרו אדם חשוב שאני, ומי יתן ואדע איזהו דרך טובה או מדה טובה נמשך לת"ח מזה כשיהיה שלחנו מכוסה במפה שני שלישים ושליש מגולה. עוד קשה למה אמר שלחנו של ת"ח כיצד וכו', והלא כלנו בני איש אחד, אחד חכם ואחד תם ואחד שאינו יודע פורסן מפה על השלחן משום צניעות ומשום נקיות בשיעור שוה לכלנו. עוד קשה למה הקפידו דוקא על זה השיעור, ב' שלישי גדיל ושליש גלאי לא פחות ולא יותר. ועוד קשה למה יאמרו גדיל ולא מפה. ועוד קשה דקאמר שני שלישי גדיל ולא מפרש שעליו מונח הלחם וענייני הסעודה, כמו שמפרש גבי ושליש גלאי שעליו הקערות וכוסות מונחות:

פ״זעל כן נראה לענ"ד, שרמזו רז"ל כאן למה שהזכרנו בסמוך בדברי הר"י יעבץ, והוא כי בהיות שמדרך התלמיד חכם להיותו פרוש ונזהר במעשיו יותר משאר העם כדאמרן, וכל אשר הוא עושה עושה בשביל תכלית טוב, או בשביל שהוא דרך אל התכלית ההוא, ולכך בעי במאמר הנזכר שלחן של תלמיד חכם כיצד, כי בודאי שלחן של ת"ח גדול משלחן שאר העם ביתר שאת וביתר עז התורה והמצות, כי לא יעשו דבר קטן או דבר גדול כי אם כשימשוך ממנו איזה תכלית טוב, וקא בעי באיזה דבר הוא שלחנם גדול משלחן שאר העם, (רצה לומר איזה תכלית טוב נמשך משלחן של ת"ח). והשיב שני שלישי גדיל, ומלת גדיל הוא מלשון גדולה ורוממות, רצה לומר הת"ח יעשה בשלחנו דהיינו בשעת אכילה ב' מיני מצות הנקראים גדיל, והם תורה ועני, כי טובים השנים למחילת חטא ולסליחת עון כדלעיל. התורה נקראת גדיל, על שם שמגדלתו ורוממתו על כל המעשים (אבות ו, א). והמאכיל עני על שלחנו שזהו הצדקה המעולה כדלעיל הוא ג"כ נקראת גדיל, על שם הכתוב (משלי יד, לד) צדקה תרומם גוי, שדרשו רז"ל פרק קמא דב"ב (י, ב) אלו ישראל, דכתיב (ש"ב ז, כג) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ:

פ״חומה שאמר שליש גלאי וכו', זהו כפשוטו, כלומר כיון שעשה שלחנו מזבח כפרה בעני ותורה, נחשב לו סעודתו כקרבן במזבח ונסלח לו לכפר עליו, ואז יאכל וישתה כפי רצונו כי קדוש הוא, ומן הקדשים יאכל כדי חייו שהוא גופו בריא לעבודת הש"י כנזכר לעיל. ומלת גלאי הוא מורה על אכילה ושתייה, בשכבר ידעת כי מלת גלוי ומלת מפורסם עניינם אחד, וידעת ג"כ כי הפלסופים קראו להנאות הגשמיות מפורסמות, שמשתמשים במפורסמות והיא הגוף שהוא גלוי ומפורסם, והנשמה כל כבודה בת מלך פנימה, אין לה הנאה מזה כלל:

פ״טומה שאמר שליש לא פחות ולא יותר, מלתא אגב אורחיה קמ"ל מוסר השכל, שכשישתמש אדם במפורסמות דהיינו אכילה ושתייה כדרך כל הארץ, אז לא יאכל לשובע למלא בטנו ותאותו כבהמה, רק יאכל שליש, וישתה שליש, ושליש המותר יניח פנוי כדאמר אליהו לרב יודא בערבי פסחים ובגיטין (ע, א) אכול שליש ושתה שליש והנח שליש וכו', וזהו שליש גלאי, רצונו לומר פנוי, וקל להבין. ועם זה מתורצים הקושיות שהקשינו על המאמר, והכל עולה יפה מסכים מכל צד אלה מה שזכרנו בסמוך:

צ׳ואשרי המקיים שני דברים אלה על שלחנו, דהיינו דברי תורה וחלק לעניים, ואז הוי שלחנו השלחן אשר לפני ה', ונרצה לו לכפר עליו כאמור. ונראה שגם לזה רמז הכתוב במה שאמר (משלי כג, א), כי תשב ללחום את מושל וגו'. ירצה, כי כאשר ישב האדם ללחום עם המושל הנכבד אשר נאמר עליו (שם טז, לב) ומושל ברוחו מלוכד עיר, והיא הנפש המשכלת בין תבין וגו' (משלי כג, א) ב' פעמים, אחת לתורה הנקראת בינה, ואחת לעני שיאכיל אותו על שלחנו, ולא ירע לבבו בתתו לו אם יבין את אשר לפניו מזומן לבא עליו, והוא על דרך שאמרו רז"ל בפרק שואל (שבת קנא, ב), לעולם יבקש אדם רחמים על מידה זו. פירש רש"י (ד"ה על מידה זו) שלא יבא לידי עניות, דדבר המזומן הוא לבא עליו או על בנו או על בן בנו, שאם הוא לא בא, בא בנו. ואם בנו לא בא, בא בן בנו, שנאמר (דברים טו, י) כי בגלל הדבר הזה. תנא דבי ר' ישמעאל גלגל הוא שחוזר בעולם. עוד שם (שבת קנא, ב), א"ר חייא לדביתהו כי אתו עניא אקדים ליה רפתא, כי היכי דלקדמו לבניך. אמרה ליה, מילט לייטת להו. אמר לה, קרא כתיב, כי בגלל הדבר הזה, עד כאן. וזהו תבין השני הנאמר בקרא, רוצה לומר שיבין לאחריתו שאם הוא לא בא בא בנו וכו':

צ״אועוד ידי נטויה לכתוב ולפרש דברי החכמים ז"ל הנזכרים בסמוך, במה שאמרו ששלחנו של אדם נעשה מזבח כפרה בחלק עניים ודברי תורה, שרצונם בזה ד"ת ממש לומר בתוך הסעודה איזו דין או חידוש, פסוק או אגדה, כמ"ש הרר"י יעבץ בהדיא בדבריו המובאים לעיל, לאפוקי ממי שכתב שע"י ברכת המזון יוצאין ידי חובת אמירת דברי תורה בשלחן. וכן משמע בהדיא מדברי בעל תולעת יעקב המובאים לעיל, מדחשיב ד"ת על השלחן בעד אנשי מעמד, וברכת המזון כנגד השיר, שמע מינה דס"ל דדברי תורה לחוד, וברכת המזון לחוד, ואין אחד פוטר את חבירו, מדמסיים בדברים הנזכרים לעיל. והנה נכללו כאן השלשה דברים שהם קיום העולם. האחד, והיא תורה. השני והיא עבודה, כנגדה ברכת המזון. והשלישי גמילות חסדים, והוא החסד שגמל עם העניים על שלחנו. שמע מינה בהדיא דס"ל דכל הני שלשה, דהיינו חלק עניים וד"ת וברכת המזון צריכין לעשות על שלחנו כדי שיהיה שלחנו מזבח כפרה, וממילא נשמע מדבריו דס"ל בהדיא דצריך לומר ד"ת ממש, ואין ברכת המזון פוטרת דברי תורה:

צ״בובעל ראשית חכמה בשער הקדושה פרק י"ז, האריך בזה בשם הזוהר שיאמר אדם ד"ת על שלחנו קודם שיברך ברכת המזון, כדי לייחד שלחן עם תורה זיל קרי ביה. ועל כן נמשלה התורה ללחם, שנאמר (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי. הכוונה, כמו שהלחם היא עיקר מזון הגוף, כך התורה היא עיקר מזון הנפש, ובא ללמדנו שראוי לכל אדם שלם שכשיאכל לחם אז יאכל בו לחם משנ"ה. האחד, הוא הלחם אשר נתן ה' לנו לאכלה, שהגוף נהנה ממנה ואין הנשמה נהנית ממנה, והוא הלחם החמריי. והב' הוא הלחם הרוחני שהנשמה נהנית ממנה, והוא דברי תורה שידבר או שיחשוב האדם בשעת אכילה, כנזכר לעיל פעמים ושלש:

צ״גואפשר שזהו ג"כ כונת רז"ל במה שאמרו בפרק כיצד מברכין (ברכות מא, א) ובפרק קמא דעירובין (ד, א), על פסוק (דברים ח, ח) ארץ חטה ושעורה וגו', שכל הפסוק הזה לשיעורין נאמר, כמו שמפרש והולך, חטה, כדתנן (נגעים יג, ט) ההולך לבית המנוגע וכו', עד שישהה בכדי אכילת פרס, פת חיטין ולא פת שעורין. שעורה, לעצם המת כשעורה וכו'. גפן, כדי רביעית יין לנזיר. תאנה, כגרוגרת להוצאת שבת. רמון, לכלי בעל הבית שיעורן כרמון. זית שמן, רוב שיעורן בזיתים. דבש, ככותבת הגסה ליום הכפורים, עד כאן:

צ״דכבר ידעת, שאין לנו מאכל ומשקה יותר משובח מבאלו ז' מינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל, ובכולהו משערין בהם דברים שהם גופי התורה כנזכר, לרמוז אל הנזכר בסמוך שכשיאכל האדם מז' המינין חטה ושעורה וגו' שהן כלל כל המאכלים והמשקין, לא יתכוון האדם במאכלן אל מילוי הבטן מחטה ושעורה חומרי שהגוף נהנה מהן ואין הנשמה נהנית מהן, רק אל חטה ושעורה רוחני שהנשמה נהנית מהן, והוא שיתן דבריו לשיעורין, רצוני לומר שיחשוב על כל לגימא ולגימא הלכתות השיעורין היוצאים מזה הפסוק, שכל הפסוק הזה נאמר לשיעורין כדלעיל (ד"ה ואפשר שזהו), ומתוך כך יבוא לזכור ג"כ שאר דברי תורה, וממילא רווחא שמעתתא, כי מצוה גוררת מצוה:

צ״הוזהו שכתוב (דברים ח, ג) כי לא על הלחם לבדו וגו', רצה לומר, לחם לבדו הוא הלחם החומרי. כי על כל מוצא פי ה', והוא הדברי תורה אשר ידבר או יחשוב האדם בסעודה בשעה שהוא לועס המאכל, יחיה האדם החיים האמיתיים, ויהיו ידיו אמונה, רצה לומר שיזכור ג"כ כי הידים אשר אוחז בהם המאכל והמשקה הם רומזים על התורה והעבודה, כמו שאמרו רז"ל במסכת כתובות (ה, ב) שכל אחד מאלו האצבעות נתייחד למצוה. זרת, למדידת החושן. קמיצה, למנחת כהן. אמה, לכלי המשכן והבנין. אצבע, להזאה. גודל, לבוהן אהרן והמצורע. מלבד זה מה שרומזים כלל הידים על ב' לוחות העדות, עשר אצבעות בכל היד^הגה"הומה שזקף רבי עשר אצבעותיו למעלה בשעת פטירתו, ואמר, רבש"ע גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי אפילו באצבע קטנה שלי, בפ"ב דכתובות (קד, א), אפשר כיון לזה שנזכר כי לעולם לא נתכוין להנאת אכילה ושתייה כשהיה אוחז האכילה או השתייה באצבעותיו, אלא לשם שמים ולדברים התוכניים היוצאים מן האצבעות כדלעיל בסמוך בפנים, וק"ל:
ויש עוד ענין אחד נכבד ונעלה בעשר אצבעות, ויש בהן רמז לעיקרים גדולים כידוע לחכמי האמת הקדמונים, ולא לחנם ישראל מתברכין בנשיאת כפים, וגם קדוש ידים ורגלים בכיור, על כן זקף רבי עשר אצבעותיו וכו'. ויבין את זאת המשכיל והפקח, וישמע חכם ויוסיף לקח: ה' אצבעות כנגד הדברות שהיו כתובים ה' כנגד ה', כל זה יתן אל לבו בשעת סעודה שיש בהן דבר שבקדושה:

צ״ומכל הלין שהזכרתי פה יצא לנו, שצריך האדם לדבר על שלחנו דברי תורה ממש, נוסף על ברכת המזון. ואי לאו בר הכי, רצוני לומר שאינו בעל תורה שיוכל ללמוד תורה על שלחנו, מלמדים אותו שיאמר בכל פעם ופעם איזה מזמור בתוך הסעודה השייך קצת לענין סעודה כדי שיפטור מעונש, כמו שהובא לעיל בשם בעל תולעת יעקב, ובעל ראשית חכמה. והלומדים אל יסמכו לכתחילה על המזמור, רק בדברי תורה ממש גמרא גמורא זמורתא תהא (שבת קו, ב) כדלעיל, מכל מקום טוב וישר הוא לומר מזמור לדוד ה' רועי וכו' (תהילים כ״ג:א׳) גם כן על השלחן בכל פעם ופעם מיד אחר אכילת ברכת המוציא, מפני שמדבר בבטחון הש"י על מזונות ושאר דברים כל ימי חייו, ולאחר מותו שלא ילך בגיהנם, כמו שכתוב שם (ד) גם כי אלך בגי צלמות לא אירא רע, וירא שמים יוצא את כלם:

צ״זועוד באתי לזכור כאן מה שנזכר כבר בשם המפרשים דלעיל בסמוך (ד"ה ובעל תולעת יעקב), במה שאמרו במקום קרבן מאכיל עניים על שלחנו, שצריך להאכילם המשובח שעל השלחן, שכן חלב ודם קרב לגבוה וכו', עד כי אין דבר משובח כמו המורם לגבוה. שראוי והגון לעשות כן שיתן לעני הטוב שבשלחן, בפרט אם הוא עני חשוב שאז יראה מזה שקבלו בסבר פנים יפות לנהוג בו כבוד:

צ״חוכדמות ראיה לזה, ג"כ מדוקדק לשון הפסוק (משלי כב, ט) שאמר כי מלחמו נתן לדל, ולא אמר לחם. אלא נראה שרמז לנו במה שאמר לחמו, על הנזכר בסמוך, והוא שכשמאכיל לעני מזון וצידה שהוא המעלה העליונה שבצדקה משום דמקרבא הנייתה כדלעיל, אז יתן לו המשובח שעל השלחן. וזהו נרמז בלחמו, רצה לומר מה שהוא עצמו חפץ בו להיות לחמו, רצונו לומר מזונו מפני חשיבותו, כי טוב למאכל וערב לו יותר מכל האוכל אשר בשלחן, אותו גופו יתן לו, רצונו לומר לעני, ואז הוי כאלו הקריב קרבן מטעם דלעיל:

צ״טוראייה ג"כ מאברהם אבינו עליו השלום, שסבר המלאכים היו אורחים, ושחט בשבילם ג' שורים להאכילם ג' לשונות בחרדל, ופירש רש"י בפרק הפועלים (ב"מ פו, ב ד"ה לשונות בחרדל) מעדן מלכים ושרים הוא, ומסתמא נתן לכל אחד לשון שלימה כדי להשוותם במנות שלא להטיל קנאה ביניהם, כי לא הכירם כמו שכתב בעל העקידה שער י"ט, וא"כ לו ולבני ביתו לא נשאר להם לשון, כי לא היה לו אלא ג' לשונות, רק היו אוכלים שאר בשר שור שאינו טוב כל כך. ומסתמא היה אוכל עמהם, דאין זה מן המוסר להכניס אורחים לביתו והוא לא שמח עמהם באכילה ושתייה, אלא ודאי היה אוכל עמהם בסעודה, ולהם לבדם נתן הג' לשונות שהיה המשובח שעל השלחן, ולעצמו לא השאיר לשון, ואכל שאר הבשר שאינו משובחת כל כך:

ק׳וראוי שיהיה כל אחד מתלמידיו של אברהם אבינו, ממנו יראה וכן יעשה עם אוכלי שלחנו, וסר ממנו חטאתו ועוונו. ויבחר לתת פתו לעני שיהיה בו קצת דעת תורה, ושידע לברך ברכת המזון ושאר ברכות ושאר ברכות הנהנין, ואז היא רצויה. ולא יתן פתו לעם הארץ, כמו שמצינו (פרק קמא דב"ב (ח, א)) שהצטער רבי על זה, ואמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ:

100

ק״אושבח אני הקהלות י"ץ אשר במדינות האלו, המחזיקים ידי הלומדים י"ץ, ויקחו להם מכל אשר בחר"ו להיותם מאוכלי שלחנם שבת וחול, כל השנה כולה לא יסורו מהם כי טוב להם עמהם, עמם במאכל עמם במשתה כאחד מבניהם של בעל הבית. כעל גמולות כעל ישלם ה' פעלם, ותהי משכורתם שלימה מעם ה' אלהי ישראל. ובזה יצאו הבעלי בתים ידי חובתם על שלחנם מהב' דברים הנזכרים, דהיינו חלק עניים, ודברי תורה על שלחנו, כי בו בח"ר חדא דאית ביה תרתי, כי סתם בחור יחיד ועני הוא, וגם יוכל הבעל הבית לדבר עמו ד"ת מידי אכלו ומדי שתותו, כי הבחור שונה הלכה בכל יום:

101

ק״בכתב הזוהר בפרשת ויחי (ח"א רמב, א) בענין זבולן ויששכר, מהכא אוליפנא מאן דסעיד למארי דאורייתא, נטיל ברכאין מעילא ותתא. ולא עוד, אלא דזכי לתרי פתורא, מה דלא זכי בר נש אחרי. זכי לעותרא דיתברך בהאי עלמא, וזכי למהוי ליה חולקא בעלמא דאתי, הדא הוא דכתיב (בראשית מט, יג) זבולן לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות, לחוף ימים בעלמא דין, לחוף אניות בעלמא דאתי, עכ"ל:

102

ק״גובודאי מה שנאכל על השלחן אשר כזה ב' פעמים ביום ערבית ושחרית, נחשב כשני תמידין מקריבים בכל יום על גבי המזבח לריח ניחוח לה', כנזכר לעיל עכשיו שלחנו של אדם מכפר. וביחוד כשהיה הבעל הבית טוב עם אלהים וטוב עם אנשים, ומכבד את התורה על שלחנו, רצוני לומר הבחור הלומד את התורה להניח לפניו המשובח שבשלחן, אז נחשב לו כאלו הקריב קרבן במזבח ממש, שכן חלב ודם קריב לגבוה, והוא המשובח כנזכר לעיל בשם בעל תולעת יעקב:

103

ק״דוהנה הארכתי בשלחן במקצת, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה', והם המצות התלויות, בו יחיה האדם החיים האמיתיים. עתה באתי לחזור על הראשונות ולהפך בחרר"ה, ולזכור הדברים כלם שהם צרכי הסעודה בדרך קצרה ומעט הערה:

104

ק״הסעיף א' שיכוין האדם בברכת השלחן יותר משאר הברכות, ויאמר אותם בקול רם ואת כל ונוכחת:

105

ק״וסעיף ב' כשישב האדם לאכול, קודש יהיה, יקדש עצמו במותר לו, ויתן לבו מדי אכלו ומדי שתותו לפרוש מתאותו, ולא ימלא גרונו ובטנו כבהמה. ובעודו תאב לאכול, יניח מתאותיו לכבוד הבורא יתברך. והכלל, שיחשוב בשעת אכילה שהוא אוכל לפני המלך ה', ועל דרך שאמרו חז"ל (אבות ג, ג) כאלו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא, ובזה שלא יהיה גרגרן ורעבתן, והיה אמונת עתו חוסן:

106

ק״זסעיף ג' כמו שצריך ליזהר מריבוי אכילה, כך צריך ליזהר מריבוי שתייה, כי אין לך משוקץ ומתועב יותר מן השכור, כי כל שכור אין בו כלל עיקר, רק טפל שבקיה לרוויא דמנפשיה נפל (שבת לב, א):

107

ק״חסעיף ד' ייטב לבו בסעודתו, אם מעט אם הרבה, יאכל פתו בשמחה ונס יגון ואנחה:

108

ק״טסעיף ה' שיאכל האדם הטוב והמועיל לרפואה, ולא מה שערב לפיהו לפי שעה:

109

ק״יסעיף ו' וצריך התלמיד חכם להאריך על שלחנו, כדי שיהא שלחנו מזבח כפרה. יאכיל עניים על שלחנו, ולומר עליו דברי תורה. וכשיאכל העני, יתן לו המובחר שבשלחן, וידבר ד"ת ממש על שלחנו, ושלא יסמוך בזה על ברכת המזון, ואפילו הוא יחיד יאמר איזה מזמור או משנה וכיוצא, ואז יהיה שלחנו דומה ממש למזבח אשה ריח ניחוח:

110